Talmud Builders

    Commentary page

    Gittin 52a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 52a

    Gittin 52a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 565 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מתני' שסמכו אצל בעל הבית לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא מב"ד אפילו הכי כאפוטרופוס הוא:

    ישבע כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן:

    לא ישבע טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא:

    גמ' ולא שותפין אין יכול לתרום על חלק חברו שלא מדעתו:

    ולא אריסין על חלקו של בעל הבית:

    אתם ולא התורם את שאינו שלו הך סיפא טעמא דרישא כלומר אתם ממעט התורם שאינו שלו והני כולהו שאינו שלו נינהו אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני:

    להאכיל יתומים לאלתר חייבים לעשר:

    להניח התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה עשורי לכשיגדלו יעשרום הם:

    35 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    יהבי יתמי זוזי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש פירוש והיתומין יכולין לחזור בהן וא"ת גבי הקדש כה"ג אינו יכול לחזור כיון דאיכא מי שפרע בהדיוט כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כט.) גבי פדאוהו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים וי"ל דהתם קני בכסף מדאורייתא ומשום שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש נמי ליכא כיון דבהדיוט נמי קאי במי שפרע אבל יתמי מן התורה דינם כהדיוט ולא קנו בכסף ולא קיימי אפילו במי שפרע:

    Tosafot on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    מתני' יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להן אביהם אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן. ואוקימנא לה בגמ' להאכיל אבל לא להניח ומשום הפקר ב"ד הוא שהפקירו את הפירות לגבי האפטרופוס לתקנת היתומין ומשום חייהן אבל להניח אין בו משום תקנת היתומין ולפיכך לא הפקירום לכך, אי נמי איכא למימר דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומין אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומין שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להן לתרום כדי להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה אבל להאכיל העמידוה אדיניה, וכדרך שאמרו באין מוציאין עבדים לחירות כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומין וכמו שכתבנו בפרק השולח משמו של ר"ת ז"ל גבי ההוא עבדא דבי תרי, והא דדרשינן אתם ולא שותפים אתם ולא אפטרופין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, והוא הדין לאפטרופוס שמנוהו ב"ד שחייב לעשר להאכיל אבל לא להניח וכדתניא בברייתא אפטרופין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח ובסיפא דההיא ברייתא קתני ואין עושין אפטרופין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו אלמא משמע דכולה בריתא בכל אפטרופין מיירי, מדפלגינן בסופא בין אפטרופוס דבית דין לאפטרופוס שמנהו אבי יתומים ובכולהו קתני תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח. ונ"ל דמשום הכי לא תנן ליה במתני' משום דעיקרא דמתני' לאשמועינן היתרא דתורמין להאכיל וכיון דאשמעינן אפטרופוס שמנהו אבי יתומין ובעל הבית שסמכו יתומין אצלו שהן רשאין לתרום להאכיל, או משום הפקר ב"ד או מדינא אע"פ שנעשו אפטרופין שלא מדעת ב"ד כל שכן אפטרופוס שמנוהו ב"ד, אבל בברייתא דפריש אבל לא להניח איצטריכא למינקט אפטרופין סתם כלומר אפילו אפטרופוס שמנוהו ב"ד להאכיל אין להניח לא, דאי לא אשמעינן הכי בהדיא הו"א כיון דמנוהו ב"ד הו"ל כאלו נטל רשות מב"ד בפירוש על כל מה שהוא רוצה לעשות בנכסיהן דאז ודאי מותר, דכל מה שאמרו בברייתא אין אפטרופסין רשאין למכור בתים שדות וכרמים להניח וכן למכור ברעה וברחוק ולגאול ביפה ובקרוב כולן בשלא נטלו רשות מב"ד הן אבל אם נטלו רשות מב"ד מוכרין ועושין ברשות ב"ד ואין נמנעין כלל, וכדתניא בתוספתא דבבא בתרא פרק שמיני ובתוספתא דתרומות אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב ברעה ליקח ביפה אין דנין לחוב ולזכות להכניס ולהוציא יתומין אא"כ נטלו רשות מב"ד, והילכך אצטריך בברייתא לאשמועי' דסתם מנוי ב"ד אינו כנוטל רשות מפורש בפרטי המעשים והילכך להאכיל אין להניח לא.

    רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא ואע"ג דקי"ל שהכסף גומר בו בהא כרבנן סבירא לן דלית הלכתא כרבי מחביריו, והכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומין הוא דאמור רבנן לפי שהכסף ע"י עצמו נראה כשחרור ואי שרית להו זימנין שלא ידקדקו עמו בדמיו והילכך אסרו ליקח ממנו דמי עצמו וקי"ל כוותיהו.

    הא דאיפליגו רבי ורשב"ג אם צריך לחשב עמהן באחרונה כתב הרב אלפאסי ז"ל משמיה דגאון ז"ל דהלכתא כרשב"ג דאמר א"צ לחשב עמהן באחרונה דכי אמרי' הלכתא כרבי מחבירו דוקא מחבירו אמרו אבל לא מאביו, ותמיה לי דהרי לגבי שנים אדוקין בשטר (ב"מ ז' א') דאיפליגו בה רבי ורשב"ג וכן נמי בבא לידון בשטר ובחזקה (ב"ב קס"ט ב') דאפליגו בהו בתרויהו קיי"ל כרבי וכן פסק רבינו אלפסי בהלכותיו ואע"פ שחלק עם אביו, ושמא בההיא דשנים אדוקין בשטר דפליגו במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו לאו משום כללא דכיילינן הלכתא כרבי מחבירו פסקינן הכי אלא משום דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי כדאיתא התם בפרק גט פשוט, וההיא דהבא לידון בשטר ובחזקה משום דבהדיא פסק רב גידל אמר רב כרבי. וכתב הרב בעל העטור דדוקא באחרונה (אין) [אבל] לכתחלה צריכין ב"ד לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וחובות וכל דבר שיתנו בידן, דאע"ג דאמרי' דאין נשבעין הני מילי בטעון שמא אבל בטעין בריא משביעין להו והלכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו, וכתב הרב אב"ד ז"ל דכותבין שני שטרות אחד לאפטרופוס ואחד לקרובין אות באות והוא הנקרא שטר שמוש בית דין.

    הא דתניא אין עושין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו, תמיהא לי מאי קמ"ל פשיטא שאם מינן אבי יתומים הרשות בידו, ואולי נאמר דכיון דטעמא דמילתא משום דמפסידין נינהו, דקטן אין לו דעת, ואשה אינה זריזה להשתדל בתקנתן של נכסים, ועבדים משום דלא מהימני, והילכך אף כשמינן אבי יתומין נסלקם כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה ואפילו מינהו אבי יתומין, קמ"ל דלא דשאני הכא דהפסד זה כבר ניכר ונודע לאבי יתומין וסבר וקביל. עוד נ"ל דהרשות בידן גרסינן כלומר ביד ב"ד וה"פ ואם מינן אבי יתומין על נכסיו בחייו לשאת ולתת בהן לומר שהיו מוחזקין אצלו בנאמנין וזריזין הרשות ביד ב"ד לעשותן אפטרופין מדעתן על נכסיו לאחר מותו, וכאותה שאמרו במציעא פרק המפקיד (ל"ו א') גבי סבתא שאני התם דכל יומא ויומא גבה דסבתה הוו מפקדי כלומר וכאילו נתן לו רשות להפקיד אצלה, והכי מוכח בתוספתא בפרק ראשון דתרומות דגרסי' התם אין ב"ד עושין אפטרופין נשים ועבדים לכתחילה אם מינה אותן אביהן בחייו עושין אותן אפטרופין.

    הנהו יתומים שסמכו גבי ההיא סבתא הויא להו תורתא וכו' אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו מאי עבידתה דמזבנה אמר להו יתומין שסמכו אצל בעל הבית תנן. וכתב הרמב"ן נ"ר כיון דקתני במתניתין דבסמכו אצל בעל הבית דחייב לעשר ואמרינן נמי הכא דמזבין כאפטרופא נקיטין ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו. קול וחומר הדברים השתא באפטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא הוה מוקי ליה אפטרופוס אמרת לא ישבע משום דילמא מימנעי כל שכן בשסמכו מאיליהן דאתו לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה. עד כאן.

    [בנדפס הא שמעתא דאמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש ומאי דאתמר עלה הכא פירשתיה בפרקא קמא דקידושין בסייעתא דשמיא].

    Rashba on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    המשנה השלישית והוא בענין החלק השלישי והוא שאמר יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן מבואר לר"ם:

    אמר המאירי יתומים שסמכו אצל בעל הבית ר"ל שהיו סומכין עליו להתנהג על פיו חייב לעשר פירותיהם אע"פ שלא נתמנה אפטרופוס לא מצד האב ולא מצד בית דין וכן לכל הדברים דינו כאפטרופוס וכמו שאמרו בגמרא בהנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא וזבינא להו תורתא ואמרי קריביה מאי עבידתה דמזבנה ואמ' להו יתומים שסמכו תנן כלומר ויש לה דין אפטרופוס וכל שכן אם מנהו אביהם אפטרופוס ולמדת שהאפטרופוס תורם בנכסי יתומים ומה שאמרו בגמרא אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין אתם ולא אפטרופסין אין הלכה כן אלא השותפין תורמין אחד בלא רשות חברו וכן אריס שלא מדעת בעליו אלא אם כן מיחו הבעלים בידו קודם שיתרום וכן האפטרופוס בנכסי יתומים בין להאכיל בעודם קטנים בין להניח עד שיגדלו ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל אבל להניח לא ואף גדולי הפוסקים הביאוה כן כפשוטה של בריתא אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ומ"מ שאר בני אדם כל שתרם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    אפטרופוס יש לו רשות למכור בנכסי יתומים לכל מה שיראה שהוא תועלת היתומים הן פירות יינות שמנים וסלתות הן בהמה עבדים ושפחות וקרקעות בין להאכיל בין להניח על הדרך שפסקנוה בתרומה ויש פוסקים דווקא להאכיל על הדרך שביארנו בתרומה ומעתה הם פוסקים זו שהוזכרה בבריתא אף שכל להניח אין להם רשות אף למכור בריחוק כדי לגאול בקרוב או ברעה כדי לגאול ביפה ומוציאין את שלהם לדבר מצוה בכל דבר שיש לו קיצבא כגון סוכה לולב ציצית שופר ספר תורה תפלין ומזוזה ומגלה אלא שבדבר שאין לו קיצבא אין מוציאין את שלהן כגון פסיקת צדקה שבכל שעה ושעה עניים עומדים ובאים וכן פדיון שבויים ותנחומי אבלים ואין רשאין לדון להם לחוב על מנת לזכות ר"ל שאע"פ שנתכונו לזכות הואיל ויצאה להם לחובה אינו כלום ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בשני של קדושין בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כבר ביארנוהו שם ואין להם למכור שדות וליקח עבדים מפני שאין להם להחליף קיים בכלה ומ"מ אם אין בהם בכדי לעבוד קרקעותיהם מוכרין להם לקנות שוורים לחרישה שהרי צורך קרקע הם וכמו שאמר אחד מחכמיהם מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי ומעתה אין צריך לומר שמוכרין עבדים ולוקחין שדות וכן מעתה אע"פ שאין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות שהרי אין להם בו קנין הגוף כדי לשחרר מוכרין אותם לאחרים ליקח בהם שדות והאחרים משחררין ויש פוסקים שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו והם סוברים שהכסף גומר כמו שביארנו דעתם בפרק השולח ואפטרופוס זה צריך לחשב עמהן באחרונה וגדולי הפוסקים כתבו שאינו צריך ומפני שאע"פ שאמרו הלכה כרבי מחברו דוקא מחברו אבל לא מאביו ושמא תאמר שמא אחר היה שאלו אביך היה היאך נשנו דברי רבי בתחלה אין זה כלום שמסדרי הבריתא שהם ר' חייא ובר קפרא היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו וכן היא בעירובין ל"ב א' ואמרו בה בסופא אמר רבי נראין דברי מדברי אבא אלא שנראה שהלכה כר' אלא שמ"מ חשוב זה גדולי הרבנים פירשו בו שבועה וא"כ מה הוצרכנו לישא וליתן בה אם הלכה כרבי אם כרשב"ג אם מנהו אבי יתומים הדבר ידוע שאינו נשבע בטענת ספק ואם מנוהו בית דין הדבר ידוע שנשבע בטענת ספק כמו שיתבאר למטה עד שמתוך כך פירשוה רבים בנתמנה מאליו כגון סמכו יתומים עליו וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרשב"ג שלא לישבע וקל וחומר ממינהו אבי יתומים דחיישת ביה דילמא מימנע וכל שכן הכא דאתי לאמנועי ולא עוד שאף דרך פירוש אין נראה לומר שיהא ר' מזקיק לשבועה מי שהיתומים נסמכים עליו אלא שעקר הדברים בחשוב זה שאינו נאמן לענין שבועה אלא פירושה באותם שאין נשבעין בסמכו עליו או מינהו אבי יתומים ואע"פ שאין שם שבועה מזקיקו ר' לחשב עמהם בלא שבועה שמא ישביעוהו מטענת ודאי ובזו ודאי נראה שהלכה כרבי:

    ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור וכן כל שבשעת המנוי נתפרש לו למכור כמה שיראה בעיניו אם להאכיל אם להניח כמה שירצה הכל הולך אחר התנאי:

    כבר ידעת שדבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומ"מ בהקדש כל שקנין הכסף תועלת אצלו קונה בכסף כדינו וכל שהיא היזק אצלו אומרין לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכן הדין ביתומים וכמו שאמרו נכסי יתומים הרי הן כהקדש ומ"מ אין המדה שוה ביתומים ובהקדש מכל וכל וכיצד הוא הדין משוך פירי מיתמי ולא נפרעו היתומים עדין אם הוקרו יכולין היתומים או אפטרופוס שמכר בשבילם לחזור שקנינם והקנאתם בכסף ולא במשיכה ואם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש או משל יתומים וקנו במשיכה ומזקיקין אותם לפרוע אמשיכו להו פירי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם ואין המוכר יכול לחזור וכן בהקדש ואם הוזלו שורת הדין שיהו יכולין לחזור הואיל ולא פרעו אלא דתקינו להו בהא דלא ליהדור דזימנין דמיצטרכי להו פירי ואין להם במה לקנות ואין מוצאין מי שימכור להם בהקפה ומ"מ בהקדש יכול הגזבר לחזור שאין הקדש בלא דמים וליכא רעה לגביה יהבי יתמי זוזי אפירי ולא משכו אם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור מהם ויכולים לחזור אלא שמקבלים מי שפרע ובהקדש מיהא אין גזבר יכול לחזור דלאו בר קבולי מי שפרע הוא איקור שורת הדין שלא יהא המוכר יכול לחזור דיתמי קנו בכספא אלא שאם נאמר כן יאמר המוכר הרי הן ברשותך ואם נשרפו נשרפו ומתוך כך יכול המוכר לחזור וכן בהקדש ויש חולקים בהקדש מפני שמן הסתם משום כבוד הקדש טרח ומציל ושמא תאמר ואם נשרפו יחזור היתום ויתחייב המוכר להחזיר לו מעות תדע שמכאן למדו מגדולי הראשונים שמשנשרפו אין הלוקח יכול לחזור שאין המוכר חייב באחריותם אלא שגדולי הפוסקים כתבו שאף לאחר האונס יכול (המוכר) [הלוקח] לחזור וקשה לפרש לדעתם זו שבכאן אלא שמ"מ כתבו בה גדולי המפרשים שמאחר שהתקנה לתועלת שניהם היתה לדעת גדולי הפוסקים שיהא המוכר יכול לחזור מצד ריוח המתחדש ושיהא הלוקח יכול לחזור מצד האונס אף המוכר יכול לומר התקנה גם לי גם לך וכל שאין התקנה נשארת אצלי לחזור מצד היוקר אינה נשארת אצלך לחזור בה אחר האונס ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח ויוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אם נאנסו ברשות מוכר וכבר הארכנו בדין זה בכל הצורך בפרק הזהב:

    Meiri on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אף לא למכור עבדים וליקח שדות מ"ט דלמא לא משפיין כו' ות"ק פליג בהא ולא חייש ללא משפיין והא דלא חייש הכא לדלמא תשדוף כדלעיל גבי למכור ברחוק ולגאול בקרוב משום דבעבדים איכא למיחש טפי לתיוהא מבשדה דשמא יחלה ושמא ימות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Penei Yehoshua

    גמרא אמר רב חסדא כאן להאכיל כאן להניח וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דתורמין להאכיל היינו מדרבנן דאוקמו כל התבואה ברשות האפוטרופוס והפקר ב"ד הפקר והו"ל כדידיה או דבין להאכיל ובין להניח מותר מדאורייתא אלא מדרבנן אמרו דאין תורמין להניח וקרא דאתם ולא אפוטרופסים היינו אסמכתא בעלמא ולענ"ד יש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דמדאורייתא יש לו רשות לתרום להאכיל אבל לא להניח דהא קי"ל דאפוטרופוס מדאורייתא וילפינן לה בפרק האיש מקדש מקרא דאיש אחד למטה ואמרינן התם דאפי' לחוב ע"מ לזכות יש לו רשות לאפוטרופוס וכתבו שם התוספות דהיינו דוקא היכא דלא סגי בלאו הכי אבל היכא דאפשר שלא יבואו כלל לידי חוב זה אסור כדאמרינן בשמעתין וא"כ מה"ט גופא אסור לתרום ולהניח דאפשר שלא יבואו לידי חיוב תרומה שהלוקחים יתרומו. ועוד דמדאורייתא אין קצבה לתרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי ומש"ה אין לאפוטרופוס לתרום ולהניח אבל לתרום ולהאכיל מותר מדאורייתא דלא סגי בלאו הכי דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכיון שיש להאפוטרופוס רשות לתרום תורם כדינו מאי אמרת דאפשר למכור תבואת היתומים ולקנות להם מן השוק כדי להאכילם הא אמרי' בפ' המפקיד רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חבירו וא"כ הדר הו"ל זכות גמור להאכילם משלהם וממילא צריך לתרום כנ"ל:

    רש"י בד"ה יתומים שסמכו תנן ואע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס עכ"ל ויש לדקדק אכתי מי עדיף מאפוטרופוס שמינהו ב"ד דאין ממנין נשים לאפוטרופוס ואמאי יהבינן הכא תורת אפוטרופוס להאי סבתא מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמרי' לעיל ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו היינו שאם רגיל אביהן למנותו אפוטרופוס בחייו והוי מהימן אצלו רשאין הב"ד למנותן א"כ אתי שפיר דאפשר דה"נ אבי יתומים היה רגיל לגבי האי סבתא דהוי מהימנא ליה תוספות בד"ה יהבי יתמי זוזי אפירי כו' וא"ת גבי הקדש כה"ג כו' כיון דאיכא מי שפרע בהדיוט כו' עכ"ל. אין לפרש כוונתם דביתמי יהיה שייך דין מי שפרע דיתמי בלא"ה לאו בני קבולי מי שפרע נינהו כיון שהם קטנים ועוד דאינהו לא עבדי מידי ובאפוטרופוס נמי לא שייך מי שפרע כיון שאינו אלא שליח היתומים ובשליח לא שייך מי שפרע כמ"ש רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך דף ע"ד ע"ב אלא משום דבגזבר נמי ודאי לא שייך גביה מי שפרע מה"ט גופא ואפ"ה אמרינן בקידושין כיון דבהדיוט כה"ג שייך מי שפרע הגזבר אינו יכול לחזור מש"ה הקשו דה"נ נימא הכי לגבי האפוטרופוס ותירצו שפיר דשאני הכא כיון שיתומים דינן כהדיוט שתקנו חכמים שיכול לחזור ונהי דשאר הדיוט מקבל מי שפרע הני לאו בני מי שפרע נינהו משא"כ בהקדש אוקמוה לגמרי אדאורייתא שאין יכול לחזור דנהי דתקנו חכמים בהדיוט שיכול לחזור מ"מ כיון דאכתי במי שפרע קאי אלמא דלאו תקנה אלימתא היא שיכול לחזור וא"כ מסתמא לא שייך האי תקנה בהקדש כן נ"ל מלשון הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין:

    Penei Yehoshua on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' כאן להאכיל עי' לעיל דף מ ע"ב תד"ה וכתב:

    שם כאן להניח עי' שבת דף נד ע"ב תד"ה הוה מעשר:

    שם אלא לחוב וכו' עי' קדושין דף מב ע"א תד"ה אלא לחוב:

    שם ואין אפוטרופין וכו' עיין לעיל דף לח ע"ב תוד"ה אין:

    Gilyon HaShas on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    אִיקְלַע רַבִּי מֵאִיר לְהָתָם, עַכְּבִינְהוּ תְּלָתָא בֵּי שִׁמְשֵׁי, עַד דְּעָבַד לְהוּ שְׁלָמָא. הטעם שהוצרך שלשה שבתות לגמור השלום כי המריבה נולדה מן הכעס וכל כעס הוא עשן העולה באף דכתיב עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ (תהלים יח, ט) וידוע דעשן הכעס נעשה ונשלם משלש קליפות שהם נחש שרף עקרב דראשי תיבות שלהם עָשָׁן ולכן הוצרך להתעכב אצלם שלשה שבתות שבכל שבת יבטל קליפה אחת ולכן כתיב שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים (ויקרא יט, כג) כנגד שלשה קליפות וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה קֹדֶשׁ הִלּוּלִים ולכך הכנה לקדושת השבת הוא בשלשה ימים שהם יום ד' ויום ה' ויום וא"ו ולכן צריך לטבול בערב שבת טבילה אחת לתיקון הכעס ולכן מספר כעס [150] ק"ן שיתחלק לשלשה חלקים כל חלק מספר נו"ן הוא נו"ן דנחש הנקרא סוספיתא דנחשא.

    שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר וַי, אַפְּקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְהַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. נראה לי בס"ד הא דאמר וַי מפני דידוע דהשבת נקרא לב וכמו שהלב עומד באמצע הגוף כן השבת עומד באמצע בין ימי דה"ו ובין ימי אב"ג ומחלק חיות ומזון לכל הימים של חול כמו שהלב מחלק מזון וחיות לכל האיברים והנה אדם המקדש את השבת ונזהר בכבודו הוא לו בתואר לב שמקבל ממנו שפע וחיות כמו הלב אבל לאדם המחללו וכן לקליפה וכוחות החיצונים נהפך מספר לב למספר ב' פעמים וַי [16×2=32] שיהיה להם וי לעילא וי לתתא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות לא, יד) שהוא כפול לעילא ולתתא. ולכן דרשו בזוהר הקדוש (וכן בבראשית רבה יא, א) פסוק בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) על השבת ולכן השטן שהיה עושה לאלו המריבים את מספר לב למספר ב' פעמים וי שהוא וי לעילא וי לתתא הנה בעתה בא רבי מאיר והחזיר את מספר לב למקומו ובטל וי מאלו ונמצא דאפיק את מספר וי מביתיה דההוא גברא ושב וי לסטרא אחרא.

    Ben Yehoyada on Gittin 52a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 52, Amud Aleph, about 565 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “מַתְנִי׳ יְתוֹמִין שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ…”

    2. Segment 216 words

      Opens “אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבַע. מִינּוּהוּ בֵּית…”

    3. Segment 319 words

      Opens “גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״אַתֶּם״ – וְלֹא שׁוּתָּפִין; ״אַתֶּם״…”

    4. Segment 49 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְהַאֲכִיל,…”

    5. Segment 532 words

      Opens “וְהָתַנְיָא: הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין – לְהַאֲכִיל וְלֹא…”

    6. Segment 626 words

      Opens “וְעוֹשִׂין לָהֶן לוּלָב וַעֲרָבָה וְסוּכָּה וְצִיצִית, וְכׇל…”

    7. Segment 718 words

      Opens “וְאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה, וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶן…”

    8. Segment 821 words

      Opens “וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לָדוּן – לָחוּב וְלִזְכּוֹת…”

    9. Segment 914 words

      Opens “וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב;…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר שָׂדוֹת – וְלִיקַּח…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵירוּת; אֲבָל…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “וְצָרִיךְ לְחַשֵּׁב עִמָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…”

    13. Segment 1334 words

      Opens “הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּהֲוָה…”

    14. Segment 1435 words

      Opens “הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דְּאִיגָּרִי בְּהוּ שָׂטָן, דְּכֹל…”

    15. Segment 1540 words

      Opens “הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…”

    16. Segment 1631 words

      Opens “הָנְהוּ יַתְמֵי דַּהֲווֹ סְמִיכִי גַּבֵּי הָהִיא סָבְתָּא.…”

    17. Segment 179 words

      Opens “וְהָא אִיַּיקַּר! בִּרְשׁוּתָא דְלוֹקֵחַ אִיַּיקַּר. וְהָא לָא…”

    18. Segment 1828 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי…”

    19. Segment 1940 words

      Opens “חַמְרֵיהּ דְּרַבְנָא עוּקְבָא יַתְמָא – מַשְׁכוּהּ בְּאַרְבְּעָה…”

    20. Segment 2018 words

      Opens “מְשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי; אִיַּיקּוּר – הַיְינוּ דְּרַב…”

    21. Segment 2121 words

      Opens “אִמְּשִׁיכוּ לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי; אִיַּיקַּר – לֹא…”

    22. Segment 2221 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי:…”

    23. Segment 2322 words

      Opens “יָהֲבִי יַתְמֵי זוּזֵי אַפֵּירֵי; זוּל – לֹא…”

    24. Segment 2412 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי:…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Gittin 52a · Segment 10 — “…וְלוֹקְחִין בָּהֶן שָׂדוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Gittin 52a · Segment 18 — “…בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל – דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר…

    Original text

    מַתְנִי׳ יְתוֹמִין שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁמִּינָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס – חַיָּיב לְעַשֵּׂר פֵּירוֹתֵיהֶם.

    MISHNA: With regard to orphans who are living with a homeowner who takes care of all their needs and affairs, even if neither their father nor the court officially appointed him to this task, or if their father appointed a steward [ apotropos ] for them, this person is obligated to tithe their produce.

    אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבַע. מִינּוּהוּ בֵּית דִּין – לֹא יִשָּׁבַע. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים.

    With regard to a steward who was appointed by the orphans’ father, when he returns all of the property to the orphans upon their reaching adulthood, he takes an oath that he took nothing of theirs for himself. By contrast, if the court appointed him to serve as a steward for them, then he is not required to take such an oath. Abba Shaul says: The matters are reversed. A steward appointed by the court takes an oath, but a steward appointed by the orphans’ father is not required to do so.

    גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״אַתֶּם״ – וְלֹא שׁוּתָּפִין; ״אַתֶּם״ – וְלֹא אֲרִיסִין; ״אַתֶּם״ – וְלֹא אַפּוֹטְרוֹפִּין, וְלֹא הַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ!

    GEMARA: The mishna teaches that a steward is obligated to tithe the produce of the orphans in his charge. The Gemara raises a contradiction from a baraita that expounds a verse dealing with the teruma of the tithe, given by a Levite to a priest: “Thus you, also you, shall offer a gift to the Lord” (Numbers 18:28). The emphasis placed on the word “you” teaches as follows: “You” separate teruma , but not partners, meaning that one partner may not separate teruma on behalf of the other. “You” separate teruma , but not sharecroppers. “You” separate teruma , but not stewards, and “you” separate teruma , but not one who separates teruma from produce that is not his. How, then, can the mishna say that a steward is able to, and is even required to, tithe the produce of the orphans in his charge, when that produce does not belong to him?

    אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְהַאֲכִיל, כָּאן לְהַנִּיחַ.

    Rav Ḥisda said that this is not difficult: Here the mishna is dealing with a steward who tithes the orphans’ produce in order to feed it to them. Since he is not permitted to feed them untithed produce, the Sages allowed him to tithe that which he gives them to eat. There the baraita is referring to produce that is not needed for the orphans’ sustenance; rather, the steward wishes to put it aside in a tithed state. Since he is not the owner of the produce, he lacks the authority to tithe it.

    וְהָתַנְיָא: הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין – לְהַאֲכִיל וְלֹא לְהַנִּיחַ. וּמוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים – לְהַאֲכִיל, אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ. וּמוֹכְרִין לָהֶן פֵּירוֹת, יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת – לְהַאֲכִיל אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ.

    And it is taught in a baraita ( Tosefta , Terumot 1:10) that this distinction is made based on whether the steward intends to feed the produce to the orphans or store it: Stewards can separate teruma and tithes from the produce of the orphans in their charge in order to feed the produce to them, but not with the intention to put it aside. And stewards may sell the orphans’ possessions for them as follows: Cattle, male and female slaves, houses, fields, and vineyards, in order to feed the orphans, so that they will have something to eat immediately, but not with the intention to put aside the proceeds for future use. And they may also sell produce, wine, oil, and flour for them in order to feed them, but not with the intention to put aside the proceeds for a later date.

    וְעוֹשִׂין לָהֶן לוּלָב וַעֲרָבָה וְסוּכָּה וְצִיצִית, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה; לְאֵיתוֹיֵי שׁוֹפָר. וְלוֹקְחִין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה; לְאֵתוֹיֵי מְגִילָּה.

    The baraita continues: And stewards make the following items that are required for the fulfillment of a mitzva for the orphans, from their property: A lulav , a willow branch, a sukka , ritual fringes, and any item used for a mitzva that involves a fixed expense. The Gemara notes that the words: Any item used for a mitzva, serve to include a shofar . And they may purchase a Torah scroll, phylacteries, mezuzot , and any other item used for a mitzva that involves a fixed expense. The Gemara comments that these last words serve to include a Megilla, the Scroll of Esther, read on Purim.

    וְאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה, וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשְּׁבוּיִין, וְלֹא כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה; לְאֵתוֹיֵי תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים.

    The baraita continues: But stewards may not undertake to give charity on behalf of orphans, and they may not redeem captives on their behalf with their property. Nor may they do anything with the orphans’ property that does not involve a fixed expense. The Gemara explains that this last phrase serves to include that which is brought to comfort mourners. A steward may not use property belonging to the orphans in his charge for this purpose.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לָדוּן – לָחוּב וְלִזְכּוֹת – בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים. לִזְכּוֹת – אַמַּאי לָא? אֶלָּא ״לָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת״ בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים.

    The baraita continues: And stewards are not permitted to involve themselves in litigation, if the purpose is to accept an obligation or to secure gain for the property of the orphans. The Gemara asks: Why may they not enter into litigation to secure gain? The Gemara clarifies: Rather, this means that stewards are not permitted to involve themselves in litigation in which they will accept financial obligation upon the orphans’ estate, even if they do so in order to ultimately secure gain for the property of the orphan.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב; בְּרָעָה וְלִגְאוֹל בְּיָפָה. מַאי טַעְמָא? דְּדִלְמָא מִשְׁתַּדְּפִין.

    The baraita continues: And stewards are not permitted to sell a field belonging to the orphans that is located in a distant place and use the proceeds to redeem a field that their father had sold in a nearby place, although this is ordinarily considered to be a favorable exchange. Similarly, stewards are not permitted to sell a bad field and use the proceeds to redeem a good one. The Gemara explains: What is the reason for this? The reason is that perhaps the bought fields will become blighted, and it will turn out that the steward has caused the orphans a loss with his purchase.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר שָׂדוֹת – וְלִיקַּח עֲבָדִים, אֲבָל מוֹכְרִין עֲבָדִים – וְלוֹקְחִין בָּהֶן שָׂדוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא לִמְכּוֹר עֲבָדִים וְלִיקַּח שָׂדוֹת. מַאי טַעְמָא? דִּלְמָא לָא מְשַׁפְּיָין.

    The baraita continues: And stewards are not permitted to sell fields belonging to the orphans and use the proceeds to purchase slaves. But they may sell the orphans’ slaves and use their proceeds to purchase fields, as land is considered to be a more stable asset. Rabban Shimon ben Gamliel says: Stewards may not even sell slaves and use the proceeds to purchase fields. The Gemara explains: What is the reason for this? Perhaps it will turn out that the property is not secure [ meshappeyan ], the ownership of the fields being contested by others, and consequently the steward will have made matters more complicated for the orphans as a result of his purchase.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵירוּת; אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ;

    The baraita continues: And stewards are not permitted to free slaves belonging to the orphans in their charge, even if it is necessary to do so for any reason. But they may sell them to others, and then those others may free them. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even he, the slave himself, may give his own monetary value to the steward and thereby go free, due to the fact that it is as if the steward sold the slave to the slave himself. It is irrelevant whether it is some other person or the slave himself who pays his purchase price.

    וְצָרִיךְ לְחַשֵּׁב עִמָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. אֵין עוֹשִׂין אַפּוֹטְרוֹפִּין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, וְאִם מִינָּן אֲבִי יְתוֹמִין – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

    The baraita continues: And the steward must calculate with the orphans in the end, when they reach adulthood and he hands over the property to them. At that time, he calculates all of the expenses and income generated by their property during the period that he served as steward. Rabban Shimon ben Gamliel says: He is not required do so, as the court relies on his integrity. The court does not appoint women, slaves, or minors as stewards, but if the father of the orphans appointed one of them as his orphans’ steward, he has permission to do so.

    הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָתָא וְזָבֵין עַבְדֵי, וְלָא שַׁבְקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר. אַחְווֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ ״אֲנִי לַהֲרוֹס וְאַתָּה לִבְנוֹת?!״ אֲפִילּוּ הָכִי לָא אַשְׁגַּח, אֲמַר: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין.

    It is related that there was a certain steward who was in Rabbi Meir’s neighborhood who was selling land belonging to the orphans and purchasing slaves with the proceeds, and Rabbi Meir did not allow him to do this, as the practice is contrary to halakha . They showed him in his dream the words: I wish to destroy and you build? He understood this as a sign that God wanted the orphans to suffer financial collapse, and therefore it would be preferable to allow the steward to continue his practice. Even so, Rabbi Meir paid no heed to his dream, and said: Words appearing in dreams do not bring up and do not take down; they should not be taken into consideration.

    הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דְּאִיגָּרִי בְּהוּ שָׂטָן, דְּכֹל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲווֹ קָא מִינְּצוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיקְּלַע רַבִּי מֵאִיר לְהָתָם, עַכְּבִינְהוּ תְּלָתָא בֵּי שִׁמְשֵׁי, עַד דַּעֲבַד לְהוּ שְׁלָמָא. שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי, דְּאַפְּקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְהָהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ.

    Apropos an incident involving Rabbi Meir, the Gemara relates another story about him: There were two people who, incited by Satan, would argue with each other every Friday afternoon at twilight. Rabbi Meir happened to come to the place where they argued. He stopped them from fighting three Friday afternoons at twilight, until finally he made peace between them. He then heard Satan say: Woe, that Rabbi Meir removed that man, Satan, from his house. This indicates that Satan himself lives among those who have discord.

    הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָא וְזָבֵין תּוֹרֵי, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי; סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי ״אִשְׁתִּי״ וּלְשׁוֹרִי ״שׁוֹרִי״, אֶלָּא לְאִשְׁתִּי ״בֵּיתִי״, וּלְשׁוֹרִי ״שָׂדִי״.

    It is related that there was a certain steward of orphans who was in the neighborhood of Rabbi Yehoshua ben Levi who was selling land and buying oxen on behalf of the orphans, and he did not say anything to the steward to the effect that he was acting improperly. The Gemara explains that Rabbi Yehoshua ben Levi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: In all my days, I did not call my wife: My wife, nor my ox: My ox. Rather, I called my wife: My home, because she is the essence of my home, and I called my ox: My field, because the primary force behind enhancements to the field is the ox that plows it. Similarly, Rabbi Yehoshua ben Levi maintains that purchasing oxen to work the land is considered like purchasing land itself and that consequently a protest should not be raised against the steward, who sold land belonging to the orphans in order to purchase oxen with the proceeds.

    הָנְהוּ יַתְמֵי דַּהֲווֹ סְמִיכִי גַּבֵּי הָהִיא סָבְתָּא. הֲוָה לְהוּ תּוֹרְתָּא, שְׁקַלָה וְזַבֵּינְתַּהּ נִיהֲלַיְיהוּ. אֲתוֹ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתַּהּ דִּמְזַבְּנָא? אֲמַר לְהוּ: ״יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת״ תְּנַן.

    It is further related that certain orphans who lived with an old woman had an ox, and she took it and sold it on their behalf. Relatives of those orphans came before Rav Naḥman and said to him: What is she doing selling the orphans’ property? Who authorized her to do so? Rav Naḥman said to them: We learned from the phrase in the mishna: If orphans are living with a homeowner, that official appointment as a steward is not necessary. The fact that the orphans lived with the woman and she took care of them sufficed to bestow upon her the authority of a steward.

    וְהָא אִיַּיקַּר! בִּרְשׁוּתָא דְלוֹקֵחַ אִיַּיקַּר. וְהָא לָא נְקִיטִי דְּמֵי!

    The relatives continued with their objection to the sale: But didn’t the animal afterward increase in value, which is reason to invalidate the transaction? Rav Naḥman answered: The animal increased in value while in the possession of the buyer, and this is not considered as a loss suffered by the orphans. The relatives said to him: But they did not yet receive the money, and consequently the sale was incomplete.

    אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל – דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא.

    Rav Naḥman said to them: If so, this is what Rav Ḥanilai bar Idi says that Shmuel says, as Rav Ḥanilai bar Idi says that Shmuel says: Orphans’ property is like consecrated property and is fully acquired only with the transfer of money. Since they did not yet receive the money, they can raise the purchase price or renege on the entire sale.

    חַמְרֵיהּ דְּרַבְנָא עוּקְבָא יַתְמָא – מַשְׁכוּהּ בְּאַרְבְּעָה אַרְבְּעָה, וְאִיַּיקַּר וְקָם בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לְהוּ: הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי – דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא.

    Similarly, it is related that those who came to buy the wine of Rabbana Ukva the orphan pulled it into their possession after having agreed on a purchase price of four dinars per barrel. But before the buyers actually paid for the wine, it increased in value and its price stood at six dinars per barrel. The parties came before Rav Naḥman for a ruling on the matter. He said to them: This is subject to what Rav Ḥanilai bar Idi said, as Rav Ḥanilai bar Idi says that Shmuel says: Orphans’ property is like consecrated property, and is fully acquired only with the transfer of money. Consequently, the buyers pay the current, higher price or the sale can be rendered void.

    מְשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי; אִיַּיקּוּר – הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי. זוּל – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ.

    The Gemara records several additional laws relating to this topic: If the buyers pulled into their possession produce belonging to orphans but did not yet pay for it, and afterward the produce increased in value, this is subject to what Rav Ḥanilai bar Idi said: Orphans’ property is fully acquired only with the transfer of money, and until payment is made the transaction can still be rendered void. But if the produce decreased in value, and the buyers wish to renege on the sale, one can argue: Just as it is said that the power of an ordinary person should not be greater than that of the Temple treasury, so too, the power of orphans should not be less than that of other people. Since the buyers pulled the orphans’ property into their possession, thereby performing an act of acquisition, the sale is valid and the buyers cannot retract.

    אִמְּשִׁיכוּ לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי; אִיַּיקַּר – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ. זוּל – סְבוּר מִינָּה, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי;

    If the steward pulled produce into his possession on behalf of the orphans, but did not yet pay for it, and afterward it increased in value, then just as the power of an ordinary person should not be greater than that of the Temple treasury, so too, the power of orphans should not be less than that of other people. Therefore, the orphans acquire the produce based on its price at the time the steward pulled it into their possession. But if the produce decreased in value, and now the steward wishes to cancel the sale, the students in the study hall understood from here that this is included in what Rav Ḥanilai bar Idi said, that transactions involving orphans are completed only with the transfer of money, and therefore the steward can renege on the sale and acquire the produce at the lower price.

    אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ – דְּזִמְנִין דְּמִצְטַרְכִי לְפֵירֵי, וְלֵיכָּא דְּיָהֵיב לְהוּ עַד דְּיָהֲבִי זוּזֵי.

    Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to them: This would be bad for the orphans were they treated in this manner, as they might at times need produce and nobody will give it to them before they actually pay the money. It is preferable for them to be treated like other buyers, who finalize their acquisition when they pull the produce into their possession.

    יָהֲבִי יַתְמֵי זוּזֵי אַפֵּירֵי; זוּל – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִן הֶקְדֵּשׁ. אִיַּיקַּר – סְבוּר מִינַּהּ, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי;

    If the orphans gave money for the purchase of produce but did not yet physically transfer it into their possession, and afterward the produce decreased in value, then one applies the principle that the power of an ordinary person, the seller, should not be greater than the Temple treasury. Therefore, the orphans can renege on the purchase, as an act of acquisition has not yet been performed. But if the produce increased in value, and the orphans wish to uphold the sale, the students in the study hall understood from here that this is included in what Rav Ḥanilai bar Idi said, that transactions involving orphans are completed with the transfer of money, and therefore the orphans acquire the produce at the lower price.

    אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ –

    Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to them: This would be bad for the orphans were they treated this way,