Talmud Builders

    Commentary page

    Gittin 50a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 50a

    Gittin 50a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 376 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    קבלן דבעל חוב תרתי לחיובא איכא חדא דקבלן הוא ועוד דחסריה ממונא:

    מעיקרא דתקנתא משורש טעם התקנה דקתני מפני מה כתובה בזיבורית יותר משהאיש כו':

    היוצא על היתומים שלוה אביהם:

    שכתוב בו שבח שהתנה עם המלוה לגבות מעידית:

    תדע דלא מהני תנאה לגבי יתומים דהא סתם בעל חוב בבינונית ולגבי יתמי משתנה דינו:

    מה דרכו של לוה להוציא לפרוע:

    פחות שבכלים שמרצונו לא יפרע עידית:

    כיון דדיניה מדאורייתא בעידית שהרי שיעבדה לו ונעשה קרקע זו ערב למלוה וערב משתעבד מה"ת דכתיב אנכי אערבנו (בראשית מג):

    13 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 50a · Sefaria

    Tosafot

    מצוה הוא דעבד ולא מידי חסרה תרתי בעינן אבל היכא דלאו מצוה עבד ולא חסרה כגון שנעשה ערב אחר הנישואין או עבד מצוה וחסרה משתעבד:

    פחות שבכלים וה"ה כשבא ליתן לו קרקע נותן לו פחות שבקרקעותיו דהיינו זיבורית אבל פחות שבכלים היינו מיטב כדאמרינן בפ"ק דב"ק (דף ז:) דכל מילי מיטב הוא:

    כיון דדיניה מדאורייתא בעידית נראה דסבר שעבודא דאורייתא דאי דרבנן אע"ג דמיניה דידיה דיניה מדאורייתא בעידית מיתמי יהא בזיבורית כיון דמדאורייתא לא גבי כלל ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי מזיבורית צריך לומר דקסברי שעבודא לאו דאורייתא כדפרשינן במתניתין דאי לאו הכי מאי טעמא אפקעוה רבנן אי נמי לא פלוג רבנן ביתמי:

    מאי עידית שפאי עידית פירש בקונטרס מאי עידית דקתני הכא דאע"פ שכתבה בשטר הלואה אינו גובה ממנה כגון דשפאי עידית אחר הלואה קפצה מלפניו שאינו יכול לגבות הימנה כגון שנטלוה מסיקין או נשדפה או שטפה נהר דבטל ליה תנאיה ומהשתא הוה ליה להאי בעל חוב לאגבויי זיבורית מדאורייתא ומשום נעילת דלת אמרו בבינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא וכדרבא דאמר היכא דשפאי עידית לאחר היזק ועדיין יש לו עידית בינונית וזיבורית אלא שזו היתה יפה מאד גובה מבינונית דאזל ליה דיניה דאמר ליה האיך נסתחפה שדך ומזלך גרם וקשה לר"ת דמאי עידית שפאי עידית משמע שסותר הא דקא אמר מאי לאו דכתב עידית בשטר ולפי' הקונטרס הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשפאי עידית ועוד עידי עידית מאן דכר שמיה ועוד דפירש הקונטרס שאם נתקלקל עידי עידית לא יגבה מן העידית הנשארת אם כן הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית דכי האי גוונא פריך בפ"ק דב"ק (דף ח.) ועוד דרבא משמע התם (דף ח:) דאית ליה בשל עולם הן שמין גבי ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ואם כן מאי עידי עידית שייך הכא דמעידי עידית דעלמא לא גבי מיניה ומפרש רבינו תם מאי עידית שפאי עידית כמו ובכל שפיים מרעיתם (ישעיהו מ״ט:ט׳) דדרך שדות הטובות שאצל הנהר שסוף השדה שעל שפת הנהר ממש עומד למרעה בהמות וגריע מזיבורית מפני שהנהר שוטף תמיד מה שזורעים שם ואפילו הן עידית דקתני בברייתא היינו אפילו הן שפאי עידית אותה קרקע שמגבין יתומין אף על גב דגריעי מזיבורית וכדרבא דאמר הזיק זיבורית גובה מן העידית אבל הזיק שפאי עידית שהעמיד שם בהמותיו לרעות גובה מן הבינונית דלא חשיב נזקין דלהכי קיימי אלא הוה ליה כבעל חוב אע"ג דהעמיד שלא מדעת הבעלים:

    Tosafot on Gittin 50a · Sefaria

    Rashba

    אמר רבינא תא שמע מעיקרא דתקנתין יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואי סלקא דעתך מיתמי האי משום דיתמי הוא. אלא ודאי אפילו דידיה כתובה מן הזבורית וסלקא דמר זוטרא בתיובתא. הילכך בין מיתמי בין מיניה דידיה מן הזיבורית, דאין כאן נעילת דלת בפני נישאות דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ואפשר לומר מהאי טעמא דאפילו נדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית [בנדפס: דאין כאן נעילת דלת ואדינא מוקמינן לה כשאמר בעל חוב דמדינא לא גבו אלא מן הזיבורית]. ומיהו מהא דאמרינן בריש אף על פי בכתובת [נד, ב] תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה לזיבורית, ליכא ראיה, דהתם דמשלו הוא מוסיף לה איכא למימר דליכא נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וליטול ממנו כל דהו, אבל אם מגבית לה נדוניא שהביאה מבי נשא מן הזיבורית ממנעא ולא נסבא, ולכאורה הכי הוה משמע נמי משמעתין דהכא מדפרכינן לעיל ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד ואם איתא דמתניתין אף בנכסי צאן ברזל קאמר מאי קושיא דהא ודאי ערב דנדוניא משתעבד דמידי חסרה, אלא דאיכא למימר דאף כשתמצא לומר דמתניתין אף בנדוניא קא מיירי ויש בכלל כתובה דמתניתין נכסי צאן ברזל מכל מקום עיקר כתובה לא נפיק מכללא ואפילו בעיקר כתובה קא תני דנגבית מן הזיבורית ואי מערב קאמר הא לא משתעבד, ואלא מיהו מחלוקת היא, שנויה בגמרא דבני מערבא בפירקין דהכא דגרסינן התם כתובת אשה בזיבורית אמר רבי ירמיה לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דינר גובה מן הבינונית אמר רבה יוסה אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא מן הזיבורית ואתיאן אילן פלוגואתא כאינן פלוגואתא דתנינן תמן כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה כתובתה לעולם, ואתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים, ואתיא דרבי יוסה כרבי יוחנן ודרבי ירמיה כרבי יהושע בן לוי. עד כאן. [בנדפס: וליתא דלא כתובה של אלף דינר של נדוניא קאמר אלא של תוספת קאמר ובתוספת הוא דפליגי וההיא פלוגתא דכל זמן שהיא בבית אביה בתוספת היא שנויה בגמרין התם בפרק הנושא ומאן דאמר תוספת יש לה לית ליה דרב ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה כדאיתא התם].

    אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אין גובה אלא מן הזיבורית [בנדפס: אמר אביי דבעל חוב בבינונית ומיתמי בזיבורית אמר ליה רבא הכי השתא וכו' אלא הכא כיון דמדאורייתא בעידית אפילו מיתמי נמי. איכא למימר דרבא דאמר דהכא דיניה בעידית מדאורייתא אית ליה שעבודא דאורייתא. ועוד נראה לי דכל ששעבדו בפירוש אפילו מאן דאמר בעלמא שעבודא אחריות לאו דאורייתא בשעבוד מפורש מודה ולא נחלקו אלא בשטר חוב שאין בו מפרש [מפורש]. וכן נראה לי גם כן ממה שאמרו בקידושין [יג, ב] קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא שמיא]. וקיימא לן כמר זוטרא דאמרה משמיה דרב נחמן וכאביי דפירש תדע דבעל חוב דיניה בבינונית ומיתמי בזיבורית. ואף על גב דפליג עליה רבא ופריק כולהו קושיי דאקשינן עלה לא קיימא לן כותיה דאשנויי לא ניקום ונסמוך, ועוד דהוה רבא יחיד ועוד דמאן [בנדפס: דמה] דמתרץ באברהם חוזאה רבי ישמעאל היא לתה [ליתא] דאנן כרבינא סבירא לן דאוקי מתניתין כרבי עקיבא ולית ליה לרבי ישמעאל שומא בדמזיק כלל. וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים דדוקא כשכתב לו שבח סתם גובה מן העידית ומן הדין גובה מן העדית בין ממנו ובין מיורשיו, אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בכתב אלא אם כן פירש ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי, וגמרינן להא מדקיימא לן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשפירש תנן כין הוא בין יורשים אין משביעין אותה כדכתב רבינו הגדול ז"ל, וכן מצאתי בחבור הרב רבי משה הספרדי ז"ל, עד כאן. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל.

    מאי עידית שפאי עידית פירש רש"י ז"ל שנשתפה העידית ושבא לגבות מן העידית שבשאר נכסים אומר לו לא תגבה אלא מן הבינונית באותה שהיתה ראוי לך כבר נשתדפה ומזלך גרם והילכך מיניה דידיה בבינונית. ומיתמי בזיבורית. ואינו מחוור. חדא דאף על פי שנשתדפה עידי עדית למה אינה גובה מן העדית שבשאר נכסים שהיא ראויה לו מדין תורה ואין חיובו אלא בשעת תשלומין, ועוד דמדאורייתא גובה בין מן העדית בין מן הזיבורית וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא אם כן הודעה כחן של נזיקין אצל בינונית דרחמנא אמר ממיטב ואת אחת מבינונית נמי לא, ועוד דלא הוה ליה למימר מאי עידית שפאי עדית אלא הכא במאי עסקינן דשפאי עידית, ורבינו חננאל ז"ל פירש שפאי מלשון על שפאים, פירוש מרעה שבסביבות העידית ועומד שם לרעות בהמות של בעל השדה, הכי פירושו מאי אפילו הן עידית שאפילו הזיק שפאי עידית דהוה ליה כבעל חוב ולא כמזיק לפי שבעל השדה בעצמו ניחא ליה בכך שירעה שם זה בהמותיו וישלם לו דמי מרעהו. ולפיכך דבר תורה גובה מן הבינונית כבעל חוב וגבי יתמי מזיבורית כשאר בעל חוב.

    בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים קשיא לי אי בגדולים וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמאית, היכי קתני במתניתין מפני תקון העולם ואי אפשר לפרש אין בזה מפני תקון העולם דהא אכולה מתניתין קתני ואי אפשר לפרשו לצדדין. עוד נזקין מאי איכא למימר דאנן כן ניזקין בעידית דליכא טעמא דלא מסיק אדעתא דדינא בעדית דבר תורה ואי בגדולים אמרו ליכא תקנתא [בנדפס: אלא דינא]. ונראה לי לפרש דלכולי עלמא נזיקין ודאי מפני תיקון העולם הוא ובקטנים דוקא דכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים אבל בגדולים לא. והכא הכי פירושא יתומים שאמרו במשנתנו דוקא בקטנים כן נזקין כן לבעל חוב וכי קתני מפני תיקון העולם אכולהו הנך מילי דמתניתין קאי, או דלמא בעל חוב דינא ומשום דלא מסיק אדעתיה דמאית ואפילו גדולים נמי. ונזקין בלחוד תקנתא דבדידהו איכא לתקוני וכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים ולא בגדולים, ואסיקנא בין גדולים בין קטנים כלומר בבעל חוב. והלכך לענין חובו דינא ובין גדולים ובין קטנים, ולענין נזקין בקטנים ולא בגדולים ובדידיהו קתני במתניתין מפני תיקון העולם. כן נראה לי.

    ואסיקנא והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה. ולמאן דאמר נזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום מזוני או משום חינא משכחת לה לשבועה בבאה ליטול כתובתה, ולמאן דאמר דאין נזקקין אלא אם כן רבית אוכלת בהן משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ולא קבלו עליו שלא ליטול רבית, ואי נמי בנכרי כדברי רבינו תם ז"ל דפירש דהא דאמרינן דאסור לעשות בשותפים עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, דוקא לכתחילה אבל אם עשה ונתחייב לו שבועה מותר להשביע, אבל רש"י ז"ל אסר אפילו בדיעבד. ירושלמי: רבי יוחנן בשם רבי ינאי אין נפרעין בנכסי יתומים קטנים אלא בשטר שהרבית אוכלת בהן ויש אומרים אף לכתובת אשה ויש אומרים אף לגזלה ולנזקין אמר רבי יוסה בן רבי בון אוף אנן תנינן תרויהון, לגזלה מן הדה אם היה דבר שיש לו אחריות חייבין לשלם, נזקין מן הדה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית, מכי מתניתא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית והתנן עמד הבן תחת האב הנזקין שמין להם בעידית ובעלי החוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אמר רבי יוסה בן רבי בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן.

    Rashba on Gittin 50a · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שביארנו שבעל חוב דינו בבינונית אם התנה בשטר להגבותו מן העדית הרי זה גובה מן העדית ומ"מ דוקא מיניה אבל מן היתומים שלו אין נפרעין אלא מן הזיבורית אפי' התנה שהרי ניזקין משתלמין מן התורה בעידית ואם כן הרי הוא כמי שהתנה ואעפ"כ אין נפרעין מהם מן היתומים אלא מן הזיבורית ואע"פ שזו היא דעת אביי וכבר נחלק עליו רבא לומר שכל שהתנה ליפרע מן העידית או כל שהוא חייב מן התורה בעידית אפי' מן היתומים כן ולא אמרו בזיבורית אלא בשלא התנה ובמי שאין דינו מן התורה בעידית כבעל חוב שדינו בזיבורית וכדעת עולא שהזכרנו למעלה וכבר ביארנו בכמה מקומות שכל שמחלקתם סובבת בדבריהם של אחרים אינו בכלל מחלקת אביי ורבא והרי שמועה זו מר זוטרא בריה דרב נחמן אמרה ובשם רב נחמן והוא שאמר שטר שיש בו שבח ר"ל שכתוב בו לגבות אותו החוב מן העידית אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית ואף אברם חוזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הניזקין ואע"פ שרבא פירשה לדעתו משכוני נפשין למה לן ואף ר' אלעזר נתזאה אמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' הן עידית וודאי פירושו אפי' היה כתוב עידית בשטר ואע"פ שאף זו רבא תירצה לדעתו שנויי נינהו ומעתה אין תנאי של גובינת העידית מועיל אלא לגבי דידיה אבל לגבי יתמי לא ושמא תאמר לדעת הפוסקים שנאמנות מועיל אף ליתומים מה בין זו לזו אינו דומה שזו שאמרו אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה משום ספיקא הוא דילמא פרעיה ומכיון שהוא מחזיקו באדם נאמן וכן שרגלים לדבר דאם כן שטרא בידיה מאי בעי ראוי לומר שתנאו מועיל אבל כאן קול הוא שהקלו ביתומים שלא ליפרע מהן אלא מן הזיבורית וכשהתנה אומדין שלעצמו התנה אלא אם כן התנה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו ואף בזו יש חולקין:

    זו היא שיטה הישרה ואע"פ שגדולי הפוסקים פסקוה כרבא כבר חזרו בהם בסוף ימיהם ותקנוה והילכך כתבות שלנו אע"ג דכתוב בהו מכל שפר ארג נכסין לדידיה מהני ליתמי לא מהני וכל דאית להו ארעא מגבו לה מזבורית ואפי' היו שם מטלטלין ובאה ליפרע מהם מתקנת גאונים אין שומעים לה שלא התקינו לגבות מטלטלין אלא בדליכא ארעא וכן כתבוה גדולי המפרשים כאן אלא שבתשובת שאלה מצאנוה להם בהפך ולשון התשובה אחר שתקנו גאונים כתבת אשה ממטלטלין הרי היא בעלת חוב ואין לדחותה אצל קרקע מדאמרינן כתובות פ"ו א' האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה כו' שמעינן מינה דאי ליכא בעל חוב זוזי יהבינן לה ועוד דהא כתב לה מכל שפר כו' ואין שפר ככסף ועוד שמעות הביאה והאי כדיניה הוא ומ"מ אף לדעת זה כל שאין שם מטלטלין גובה מן הזבורית:

    ומעתה סוגיא האמורה בשמועה זו אי אתה צריך לה אלא שמתוך שרבים סבורים לפסוק כרבא עד שיצאו להם לדעת זה קצת דינין אני מתגלגל מעט בענינה דרך ביאור והוא שכשהקשינו לרבא מניזקין דהואיל ומדאוריתא נינהו הרי הוא כהתנה ואפי' הכי אין נפרעין בהם מן היתומים אלא מן הזבורית הוא פירשה שלדעת ר' ישמעאל נאמרה ובעידית דניזק כזיבורית דמזיק שמן התורה בדניזק שיימינן ואין המזיק משלם אלא מזיבורית שלו ומפני תקון העולם אמרו לשום בשל מזיק ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וכשהקשו לו מדר' אלעזר נתזאה דאמר אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית ואפי' הן עידית ומפרשינן ליה אפי' כתיבא עידית בשטר הוא תירץ מאי עידית שפאי עידית ופירשו גדולי הרבנים דשפאי עידית ר"ל שנשדפה ופי' לפירושם כגון שהיו לו עדי עידית ועידית ובינונית וזיבורית והתנה לו לגבות מעדית שבנכסיו ונמצא שעבודו על אותו שהוא עדי עידית וכשנשדף בטל תנאו וחזר לדינו מדאוריתא בזיבורית ומדרבנן בבינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא וזה שאמר אפי' הן עידית כלומר אע"פ שיש עדין בידו עידית הואיל והיה שם עידית חשוב ממנו שהתנאי חל עליו וכשנשדף בטל התנאי וכדרבא כלומר דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה שעבודיה דאמר רבא הזיק אפי' זיבורית גובה דמי נזקו מן העידית של מזיק ר"ל מעידית חשוב שלו ששעבוד הנזק חל עליו שפאי עידית ר"ל אותו עידית חשוב אע"פ שנשאר עידית שלמטה ממנו אינו גובה אלא מן הבינונית שאחר העידית הנשאר שכבר הלך שעבוד העידית וחזר לו לבינונית כשאר חובות ולגבי יתמי אוקמוה אדאוריתא זהו פי' גדולי הרבנים ודברים מתמיהים הם שאם נשתדפה שדה של עדי עידית מפני מה אינו גובה מעידית שבשאר נכסים והרי חיובו על עידית שבשעת התשלומין או הפירעון הגע עצמך שאדם שאין לו עידית הזיק או לוה והתנה ואחר כך לקח עידית מי לא משתעבד בעידית ואף הלשון אינו סובל כן שהיה לו לומר התם כגון דשפאי עידית ומה הוא שאמר מאי עידית ועוד מאי האי דאמר רבא הזיק זבורית גובה מן העידית שפאי עידית גובה מן הבינונית היה לו לומר הניזקין שמין להם בעידית ואי שפאי עידית גובה מן הבינונית אלא שעקר הדברים כדברי אחרוני הרבנים שגורסין שפאי עידית האלף נקודה בצרי מלשון על שפיים קינה ור"ל המשפתים שאחורי המצרים שבשדות העידית והם פחותים מן הזבורית שהזבורית עומד לחרישה ואותם השפיים אינם ראויים למרעה בהמות ופי' רבא כדברי ר' אלעזר נתוזאה שאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזבורית אפי' היה אותו זיבורית שפאי עידית ר"ל שהוא פחות משאר הזבורית ועכשיו נופל יפה מאי עידית כלומר זה שאמר אפי' הן עידית פירושו אפי' הם שפאי עידית ומה שאמר רבא אחר כן הזיק זבורית גובה מן העידית הוא לראיה ששפאי עידית פחותים מן הזבורית ופירושו הזיק אפי' זבורית גובה דמי נזקו מן העידית אבל אם הזיק שפאי עידית שהם פחותים מן הזבורית אינו גובה אלא מן הבינונית ושמא תאמר ואף כאן למה לא יגבה דמי נזקו מן העידית שהרי הניזקין אמרו וכל ניזק במשמע פירשו קצת חכמי הדורות ששפאי עידית הוא דבר שאינו משתמר כל כך ולמרעה בהמות הוא עומד ואף הבעלים רוצים שיהו אחרים מרעין שם ונותנין דמים והילכך אף זה אע"פ שלא ברשות עשה אינו היזק גמור אלא כחוב ומשלם בבינונית ומתוך כך ביתומים אוקמוה אדאוריתא ובזיבורית והדברים נראין ונמצאו השמועות מתורצות לדעת רבא:

    ונמצא לדעתו שכל שהתנה גובין אף מן היתומין מן העידית וכבר כתבנו שהרבה פסקו כמותו ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדעתם מיהא אתה צריך לידע אם נאמר כן בלקוחות ר"ל שהתנה ליפרע מן העידית ומכר העידית ונשאר זבורית אם טורף העידית של לקוחות אם לאו ועקר הדברים שבלקוחות גובה מן הזבורית הנשאר הואיל ולא עשאו אפותיקי והראיה שהרי ניזקין גובין עידית דבר תורה והרי הוא כהתנה ואעפ"כ אמרו בראשון של קמא ח' א' במי שהיו לו עידית ובינונית וזיבורית והיו לו ניזקין ובעל חוב וכתבה ומכרן לאחד או לשלשה בבת אחת שכלן נכנסו תחת הבעלים ובמכרן לזה אחר זה כלם גובין מן האחרון ומ"מ מגדולי הראשונים כתבו שלדעת רבא אף מן הלקוחות כן ואותה שנאמרה שם פירושה בשזיבורית דמזיק כעידית דניזק ולר' ישמעאל דמדאוריתא בדניזק שיימינן ומפני תקון העולם הוא שאמרו בדמזיק שיימינן ולגבי משעבדי אוקמוה אדאוריתא והדברים זרים לאוקומה דלא כהלכתא ועוד שהרי בפרק השולח מ"א א' אמרו העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתבת אשה ומכרה גובין משאר נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית והרי בזו הואיל ועשאו אפותיקי דין תורה הוא לגבות ממנו ואעפ"כ גובה מבני חרי אף מן הזיבורית ומ"מ יש מפרשין אותה לדעתם בשהבני חרי שוים לאותו של אפותיקי אבל אם היו האפותיקי עידית או בינונית והבני חרי זבורית גובה מן המשועבד כדין התנה והדברים מתמיהים אלא שעקר הדברים שאף לדעת הפוסקים כרבא דוקא מיתמי אבל מלקוחות לא אלא אם כן באפותיקי מפורש וכן לענין שבועה אע"פ שאם התנה עמו לגבות אף מיורשיו בלא שבועה קנאו קיים אם בא לגבות מלוקח אינו גובה אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חברו וכן כתבוה גדולי המחברים:

    זה שביארנו שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית לא סוף דבר בקטנים אלא אף בגדולים כן הואיל ואביהם לוה המעות או שהזיק וכן לענין מה שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פירושו בין בגדולים בין בקטנים ויש פוסקין שהניזק מיהא גובה מן הגדולים בעידית ממה שאמרו כאן או דילמא משום דמסיק כו' כלומר או דילמא דלאו משום תקנת יתומים איתמר אלא משום דדינא דבעל חוב אזיבורית אלא דרבנן אוקמוה אבינונית משום נעילת דלת וביתמי לא שייך נעילת דלת דלא מסיק מלוה אדעתיה דלימות לוה ואף בגדולים בזיבורית ומעתה דוקא בבעל חוב אבל ניזק דליכא למימר האי טעמא תקנתא הוא ובקטנים עבוד תקנתא בגדולים לא והדברים נראין וסוגיא זו מיהא מוכחת שדין תורה בעל חוב בזיבורית כדבריו של עולא:

    Meiri on Gittin 50a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה פחות שבכלים כו' אבל פחות שבכלים היינו מיטב כו' עכ"ל ולא איצטריך קרא לפחות שבכלים אלא לפחות שבקרקעותיו ולאו דוקא פחות שבכלים ודו"ק:

    בד"ה מאי עידית שפאי כו' אותה קרקע שמגבין יתומין אע"ג דגריע מזיבורית וכדרבא כו' עכ"ל ולענין בע"ח איירי ברייתא דמגבין ליה מזיבורית דיתמי ואשמועינן דאפילו שפאי דגריע טפי יכולין להגבותו ודמסיים וגבי יתמי אוקמא אדאורייתא קאי אמילתא דרבא דאמר שאם הזיק לו שפאי עידית גבי מיניה בבינונית דה"ל כבע"ח אבל מיתמי אוקמא אדאורייתא ולא גבי מינייהו אלא זיבורית מיהו ק"ק לפי דרך זה דלא מייתי מדרבא אלא אלישנא דאפילו דמשמע דגריע טפי מזיבורית דלענין דינא אי לא גריע מכ"ש דיכולין להגבותו אבל מדברי חידושי הרשב"א נראה דלפי' ר"ת מתפרש מלתא דברייתא נמי לענין ניזקין וכמלתא דרבא ממש אם הזיק לו שפאי עידית יכולין יתומין להגבותו מזיבורית כמו בבע"ח וה"ק דאפילו בעידית שהזיק לו עידית מצינו לפעמים דיכולין להגבותו היתומים בזיבורית והיינו בשפאי עידית ודמסיים גבי יתמי אוקמא כו' קאי שפיר נמי אברייתא ותו לא מידי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 50a · Sefaria

    Maharam

    ע"א ד"ה מצוה היא דעבד וכו' עד או עבר מצוה וחסרה פי' כגון שערב בעד הנדוניא שהכניסה לו בעת חנישואין רעבר מצוח וחסרה וק"ל:

    ד"ה מאי עידית שפאי עידית וכו' עד ומפרש ר"ת וכו' עד סופו אלא שצריך ליישב דלפי פירושו של ר"ת לא יתיישב שפיר הא דמסיים בגמרא בסוף שנויא וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא דאניזקין לא שייך למימר דהא ניזקין מדאודייתא בעידית וגבי נמי מיתמי מעידית לרבא ולכך צ"ל דאר' אלעזר נותאי קאי ור"ל דר"א קאמר דבע"ח דיתמי הואיל ומדאורייתא דיניה בזיבורית מגבי ליה יתמי אפילו שפאי עידית דגריעי מזיבורית משום דמדאורייתא דיניה דב"ח בפחות שבכלים שיש לו ללוה אפילו הן גרועים מאד ואכל בע"ח דאתי לגבות חובו מיתמי קאי ר"א והשתא סותר הא דקאמר מאי לאו אע"ג דכתב עידית בשטרא וק"ל:

    Maharam on Gittin 50a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא אמר רב הונא ת"ש מעיקרא דתקנתין כו' ואי ס"ד מיתמי האי משום דיתמי הוא תיובתא. פירוש אי ס"ד דביתמי איירי מאי איריא טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מטעמא דחינא דהא אפילו הוי שייך טעמא דחינא בכתובה כמו טעמא דנעילת דלת בבע"ח אפ"ה לא הוי חיישינן לחינא גבי יתמי כדלא חיישינן נמי לנעילת דלת בבע"ח לגבי יתמי להגבותו מבינונית אבל קשיא לי אכתי אמאי מסקינן הא דמר זוטרא בתיובתא משום האי קושיא דהא בסמוך בשמעתין מסקינן דהא דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי וא"כ נראה דדוקא בבע"ח שייך לומר דלא מסיק אדעתיה דמית לוה משום דניתן לגבות מחיים אבל בכתובה דלא ניתן לגבות מחיים וכדאמרי' לעיל בשמעתין להדיא כתובה דלאחר מיתה מגבי כו' אלמא דעיקר כתובה סתמא לאחר מיתה הוא דגירושין לא שכיחי כמו מיתה. ולפ"ז שפיר איצטריכא עיקרא דתקנתין דאי לאו האי טעמא הוי חיישינן לחינא אפילו לגבי יתמי שתמנע לכתחילה להינשא משום דמסקא אדעתא דמיית ותדע דהא עיקר טעמא דחינא דמייתי הש"ס בדוכתי טובא לענין השבעת כתובה או למכור שלא בב"ד ולענין ינתנו לכושל שבהם בכתובות דף פ"ד בכולהו איירי מיתמי ולאחר מיתה אלמא דודאי מסקא אדעתא דמיית בעלה וכ"ש דקשה טפי לפירוש רבינו חננאל בפירוש חינא לא שייך האי טעמא כלל אלא בשעת הגוביינא דהיינו לאחר מיתה דהיינו מיתמי. מיהו נראה ליישב דבלא"ה קשה יותר אעיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אתא לאפוקי מטעמא דחינא א"כ מ"ש דבכל דוכתי חיישי רבנן לחינא בכתובות ולא אמרינן יותר ממה שהאיש רוצה לישא דלפי זה ליתא לטעמא דחינא כלל כמ"ש לעיל דאף לשיטת רבינו חננאל הכי הוא אע"כ דהא דחיישינן בעלמא לחינא היינו דוקא בענין שהאשה תחוש לעצמה שתפסיד כתובתה לגמרי כגון בההיא דינתנו לכושל שבהן וכן בההיא דמוכרת שלא בב"ד שאם אתה אומר שצריכה ב"ד אפשר דהאשה בושה לבא לב"ד ותפסיד לגמרי וכן לענין שבועה ובכה"ג ודאי אפילו לענין נעילת דלת דבע"ח דמסקינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמית לוה אפ"ה היכא דמפסיד לגמרי ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה דמהאי טעמא איפסיקא הילכתא מלוה ע"פ גובה מהיורשים משום נעילת דלת וע"כ דהא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמית לוה היינו דוקא לענין בינונית וזיבורית דמשום האי רווחא פורתא לא מסיק אדעתא לנעול הדלת שמא ימות הלוה וא"כ לענין חינא דכתובה נמי הכי הוא דנהי דבעלמא חיישינן אפילו לגבי יתמי היינו היכא שתוכל הפסיד לגמרי משא"כ לענין בינונית וזיבורית פשיטא ליה לתלמודא דלא חיישינן לחינא גבי יתמי ולפי זה דמי טעמא דחינא לגמרי כמו טעמא דנעילת דלת בב"ח וא"כ מקשה הש"ס שפיר עליה דמר זוטרא אי ס"ד מיתמי אמאי איצטריך עיקרא דתקנתא לאפוקי מטעמא דחינא דבלא"ה לא חיישינן לחינא ביתמי כן נ"ל נכון ומתוך מה שכתבתי העליתי תירוץ מספיק על מה שהקשו התוספות בכתובות דף פ"ד דגבי כושל שבהן דהיינו כתובת אשה משום חינא חיישינן טפי לחינא מלחוש לנעילת דלת דבע"ח והכא בשמעתין לענין בינונית וזיבורית חיישינן טפי לנעילת דלת בבע"ח דגבי מה"ט מבינונית ולא חיישינן לחינא בכתובה להגבותה מבינונית ודחינן לטעמא דחינא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ולמאי דפרישית אתי שפיר דהא למסקנא דשמעתין ע"כ עיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא איירי מיניה דידיה דומיא דבע"ח בבינונית ובכה"ג ודאי נעילת דלת דבע"ח עדיף משא"כ התם דלאחר מיתה איירי ודאי חינא דכתובה עדיף מנעילת דלת דבע"ח דלא מסיק אדעתיה דמית לוה שיכול לגבות מחיים ואף ע"ג דלפמ"ש היכא דמפסיד לגמרי בע"ח נמי מסיק אדעתיה אפ"ה חינא דכתובה בכה"ג עדיף טפי דלא ניתן כתובה לגבות מחיים ועיקר טעמא דחינא היינו לאחר מיתה היכא שתחוש שתפסיד לגמרי כדפרישית. ומתוך לשון התוספות בכתובות תבין דליתא לדברי מהרש"א ז"ל בפירוש התקנה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מחינא דר"ח אלא כפירוש מהרש"ל ז"ל ע"ש ותמצא כדברי וכמו שהוכחתי לעיל בלשון התוספות ודוק היטב:

    תוספות בד"ה פחות שבכלים וה"ה כשבא ליתן לו קרקע כו' אבל פחות שבכלים היינו מיטב כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דלענין פחות שבכלים לא איצטריך קרא וכי איצטריך קרא לקרקע דזיבורית עכ"ל. ופירושו מוכרח לפי פירוש התוספות אבל באמת שזהו דוחק דלענין פחות שבכלים נמי איצטריך קרא דבע"ח מנזקין לא ילפינן דאית ליה פירכא מה לנזיקין שכן הורע כחן בהקדש ובלא"ה מסברא איכא למימר דלענין תשלומין ודאי ב"ח עדיף מנזקין תדע דהא לפי אמת בנזקין אף אם יש לו מעות רשאי ליתן קרקע או סובין ובבע"ח צריך ליתן דוקא מעות אם יש לו שכן הסכמת כל הפוסקים כמ"ש ר"ת בפ"ק דב"ק וכן אם יש לו קרקעות ומטלטלין בניזקין רשות ביד הניזק ליתן לו ממה שירצה ובבעל חוב צריך ליתן לו מטלטלים דוקא אם רוצה המלוה בכך משום דמקרבא טפי לזוזי וא"כ לענין פחות שבכלים נמי אי לאו קרא הוי אמינא דצריך ליתן לו מהמובחר שיש לו דדוקא ניזקין ילפי כולהו מהדדי בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף מה שאין כן בבע"ח ומה נמלצו לחיך אמרי יושר של הרמב"ן ז"ל בס"פ גט פשוט שכתב דאע"ג דפחות שבכלים מיטב הוא היינו לענין תשלומין דוקא אבל האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט לא איירי כלל בתשלומין אלא שנכנס למשכנו ובתורת משכון מוציא אליו פחות שבכלים ואע"ג דאינו רשאי למכרו דלאו בתורת פרעון שקליה וא"כ דאפילו לענין משכון חס רחמנא עליה דלוה להוציא פחות שבכלים ממילא דכל שכן לענין פרעון אפילו בקרקע חס רחמנא דיהיב ליה זיבורית ע"ש שכתב שכן מבואר בירושלמי בפרקין והדברים נכוחים למבין:

    בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית נראה דסבר שיעבודא דאורייתא כו' עכ"ל ונראה מבואר מפירושם דאפילו היכא שכתב אחריות מפורש בשטר אפ"ה שייך פלוגתא אי שיעבודא דאורייתא או לא דהא בשמעתין בהכי איירי שכתוב בו שבח וכ"כ התוספות להדיא ס"פ ג"פ ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון התוספות במשנתינו בד"ה אין נפרעין אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן כתב דאיכא למימר דרבא נמי סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא דשאני הכא שכתב אחריות מפורש בשטר ובהא כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא וכבר כתבתי בלשון התוספות לעיל במשנתינו שיש להקשות קושיא עצומה לשיטה זו מסוף פרק גט פשוט אלא דמסוגיא דשמעתין נמי קשה דאם כן מאי מקשה בסמוך מברייתא דאברם חוזאה והא ניזקין מדאורייתא בעידית ומאי קושיא דבניזקין נהי דמדאורייתא בעידית היינו מיניה דידיה אבל מיתמי ולקוחות שיעבודא לאו דאורייתא מה שאין כן בהא דאיירי רבא שפירש לו אחריות בשטר ודאי שיעבודא דאורייתא והש"ך בח"מ סי' ל"ט הרגיש בזה וכתב דניזקין מלוה הכתובה בתורה היא ולכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין יורשין והביא ראיה לדבריו. ולענ"ד א"א להעמיד שיטה זו כדמוכח ממימרא דרבא גופא ספ"ק דערכין דכל השקלא טריא דמלוה הכתובה בתורה היינו דוקא לענין גוביינא מדרבנן עשאו כמלוה בשטר וכן נראה מלשון התוספות פ"ק דקידושין דף י"ג שהם בעלי סברא זו אבל לומר דמלוה הכתובה בתורה עדיפא ממלוה בשטר זו לא שמענו ומה שהעליתי בענין זה תקצר היריעה מהכיל וכבר כתבתי קצת בביאורי לח"מ סי' ל"ט ודעתי להוסיף אי"ה קונטרס מיוחד בתכלית הביאור ואין כאן מקומו מיהו מצד אחר נ"ל שאין דברי התוספות כאן מוכרחים דשפיר מצינן למימר דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן ואפ"ה א"ש הא דקאמר כיון דמדאורייתא בעידית והיינו מיניה דידיה ממילא דלתקנת חכמים דגבי מיתמי היינו נמי כדינא דאבוה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. ותדע דהא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מודה דמדרבנן גובה מלקוחות כל א' כדינו ניזקין בעידית וב"ח בבינונית דהכי איתא להדיא בברייתא בפ"ק דב"ק מכרן כאחד כולם נכנסין תחת הבעלים ניזקין בעידית ב"ח בבינונית והלכה מורווחת היא בישראל ומעולם לא נחלק אדם על זה וכיון דאפילו בלקוחות דעדיפי מיורשים אמרו כן אם כן סובר רבא דביורשים נמי הכי הוא דכיון דשיעבודא מיהא מדרבנן ממילא דתקנו כעין דאורייתא שגובה כל א' כדינו דאורייתא לגבי אבוהון אלא דוקא בבע"ח כיון דמדאורייתא בזיבורית ורבנן הוא דתקנו בבינונית משום טעמא דנעילת דלת ממילא דאזלינן בתר טעמא כיון דמיתמי לא שייך נעילת דלת כדאמרינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה מש"ה אוקמוה אדאורייתא כיון דלא שייך האי תקנתא ביתמי מה שאין כן בפירש לו השבח דלאו משום נעילת דלת גובה מאבוהון אלא מדאורייתא ממילא דדיינינן להו מדרבנן כדינא דאבוהון כמו הלקוחות ומשו"ה פריך שפיר מניזקין דהוי נמי מדאורייתא מעידית מיניה דידיה ואפ"ה מיתמי בזיבורית. ואחר העיון מצאתי קצת מדברי בלשון הש"ך אלא שלא נתן טעם וראיה לדבריו ולמאי דפרישית א"ש טפי. אמנם כן אחר כל אלה מותיבנא תיובתא כלפי שנאיה דהרשב"א ז"ל והש"ך היאך אפשר לומר כלל דרבא בשמעתין סובר דשיעבודא לאו דאורייתא ותיפוק ליה דעיקר מימרא דרבא בשמעתין היינו ממימרא דעולא דב"ח דבר תורה בזיבורית ובסוף פרק גט פשוט קאמר עולא שיעבודא דאורייתא ורבה פליג עליה ואמר שיעבודא לאו דאורייתא ומקשה הש"ס דרבה אדרבה ואמרינן התם וכי תימא איפוך דרבה לדעולא והאמר עולא ד"ת ב"ח דינו בזיבורית אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דמאן דאית ליה הא דעולא דב"ח דין תורה בזיבורית ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא ואע"ג דהא דאמרינן ב"ח דינו בזיבורית היינו מיניה דידיה כבר צווחו קמאי דקמאי בפירושים שונים בהסוגיא דפרק גט פשוט ואף אני בעניי הכינותי ליישב בכמה דרכים בעה"י סוף כל דבר התלמוד סובר בפשיטות דמאן דאית ליה הא דעולא ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא וא"כ כיון דרבא בשמעתין מההיא דעולא דייק למילתיה א"כ ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא. ולפענ"ד הקושיא עצומה ג"כ על רבותינו בעלי התוס' וסייעתם שפסקו בסוף פרק גט פשוט כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ואפ"ה כולם כא' כתבו דקי"ל כהא דעולא ד"ת ב"ח בזיבורית וכן נראה מלשון התוספות כאן כמו שאבאר בסמוך וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא בגמרא מסקינן פרק גט פשוט דהא בהא תליא כדפרישית ולדעתי צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה ועיין בחידושי לקידושין דף י"ג ע"ב ושם תירצתי לנכון ובקונטרס אבאר אי"ה באריכות גדול ודוק היטב:

    בא"ד ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית כו' דקסברי שיעבודא לאו דאוריית' כו' עכ"ל. ויש לדקדק היאך אפשר לומר דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא דהא בפרק כל שעה גבי פלוגתא דאביי ורבא בב"ח אי למפרע גובה או מכאן ולהבא אמרינן התם היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתא מלוה וטריף ואתא מלוה ופריק ובשלמא לענין זבין לוה דאתא מלוה וטריף מלקוחות יש לומר דהיינו מדרבנן אבל לענין אקדיש לוה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא א"כ שפיר אקדיש והיאך הפקיעו חכמים שיצאו הקדש לחולין. מיהו אפשר כיון שתקנו חכמים שיעבוד נכסים א"כ אוקמוה ברשות המלוה וממילא דאין יכול להקדיש והו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו. ותדע דהכי הוא דהא ממתני' מייתי התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ומדלא מקשינן מהאי מתניתין עליה דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אלמא דאיהו נמי מודה דאין יכול להקדיש. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דאביי סבר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא דליכא למימר דאף למ"ד שיעבודא דרבנן נמי למפרע גובה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דאמר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא שיעבודא דאורייתא וכפירוש הרשב"ם ז"ל שם דכיון דיש לו פי שנים אלמא דהו"ל כמאן דאחזיק בחיי דאבוהון ומאי קושיא דלמא אף למאי דסבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן אפ"ה מצי סבר דהו"ל כמאן דאחזיקו בחיי דאבוהון דלמפרע גובה אע"כ דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא מצי סבר למפרע גובה דנהי דמ"ד מכאן ולהבא גובה אין הכרח אי סבר שיעבודא דאורייתא או לא דמדאורייתא נמי יש לומר דמכאן ולהבא גובה דהכי הוא לקושטא דמילתא אבל מ"ד למפרע גובה ע"כ שיעבודא דאורייתא וא"כ אביי דאמר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא וצריך עיון ליישב:

    בא"ד א"נ לא פלוג רבנן ביתמי עכ"ל וקשיא לי תינח למר זוטרא דמסברא אמר הכי אבל לאביי דקאמר תדע ודאי קשה מאי ראיה מייתי שהרי על זה אנו דנין דאי ליתא לדמר זוטרא ע"כ דפליגי רבנן ביתמי דלעולם אוקמוה אדאורייתא וא"כ מאי מייתי תדע מבע"ח דלמא שאני התם דמדאורייתא בזיבורית אם לא שנאמר דאביי לית ליה הא דעולא דב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא מדאורייתא בבינונית כמ"ש לעיל בברייתא דר"ש דדריש טעמא דקרא ומשום שמא יקפוץ וילוונו ושלא ינעול דלת אמרה תורה בבינונית אלא דהתוספות ודאי לא נחתו להכי כמ"ש לעיל דנהי דבב"ק דף ט' אמרינן להדיא דעולא תנאי היא כתבו שם לפרש בענין דכ"ע סברי עיקר מילתא דעולא ואפילו ברייתא דר"ש דלעיל בשמעתין. ויש ליישב בדוחק ועיין מ"ש שם בחידושינו לב"ק. אבל יש לי בזה מקום עיון על דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שכתב בשמעתין דהלכתא כרבא ואח"ז כתב ומיהו איכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימו בחדא שיטתא הו"ל רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכיון שמצאנו להרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט שפסק בהדיא כמ"ד שיעבודא דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דמר זוטרא משמיה דרב נחמן ואביי נמי מצו סברי דשיעבודא דאורייתא ואפ"ה סברי דבכל ענין אין גובין מיתומים אלא זיבורית אפילו כשפירש לו שבח והיינו ע"כ כתירוץ השני של התוספות כאן דלא פלוג רבנן ואי ס"ד דהרי"ף ז"ל סובר כעולא כמ"ש הרב הבית יוסף בשמו בטוח"מ סי' ק"ג ע"ש א"כ היאך כתב הרי"ף ז"ל כאן דליתא לדרבא משום דהו"ל ר"נ ואביי רבים לגביה ותיפוק ליה דמימרא דאביי נדחה בע"כ דאיהו לית ליה דעולא ואנן קיי"ל כעולא ממילא אזלא ליה תדע דאביי וממילא הו"ל לפסוק כרבא מיהו כבר כתבתי דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתבו ברייתא דר"ש והוסיפו להעתיק מ"מ אמרה תורה ב"ח בבינונית אלמא דליתא לדעולא ומ"ש הבית יוסף להרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו להא דעולא לא זכיתי למצוא היכא כתב הרי"ף כן דבפ"ק דב"ק מייתי דעולא תנאי היא ולא הכריע ואם יצא כן להרב הב"י ממ"ש הרי"ף ז"ל סוף פ' גט פשוט הא דאמר עולא דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה ממשועבדים דשיעבודא דאורייתא ומשמע שם בגמרא דהאי מימרא דעולא ואידך מימרא דיליף דב"ח מן התורה בזיבורית תרווייהו בהדי הדדי מישך שייכן ואי משום הא לא איריא דודאי מאן דאית ליה דב"ח מן התורה בזיבורית מקרא דעולא דוהאיש אשר אתה נושה בו ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא כדאמרינן שם בגמרא אבל לעולם אפילו מאן דאית ליה דעולא דשיעבודא דאורייתא אפ"ה מצי סבר דב"ח מדאורייתא בבינונית אי משום דקרקעות מפחות שבכלים לא ילפי דפחות שבכלים מיטב נינהו כמ"ש התוספות בסמוך או משום דוהאיש אשר אתה נושה בו בשליח בית דין מדבר דדרכו להוציא בבינונית כמ"ש לעיל בשם הירושלמי דתנאי פליגי בפירושא דהאי קרא אי בבינונית או בזיבורית ולפ"ז נתיישבה שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל כהוגן אלא דמשמע דלית להו דעולא וכ"כ הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה ז"ל שסובר דלא כעולא ואם כן מ"ש בש"ע הלכה פסוקה בח"מ סי' ק"ג דבינונית וזיבורית ב"ח בזיבורית משום דקיי"ל כעולא ולפמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמ"ה ז"ל סוברים להדיא דליתא לדעולא ודברי הרמב"ם ז"ל בזה סותרין זה את זה ולענ"ד צ"ע לדינא ודוק היטב:

    בד"ה מאי עידית כו' ועוד דפירש הקונטרס כו' אם כן הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית דכה"ג פריך בפ"ק דב"ק עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל במשנתינו דמלשון רש"י ז"ל שם בד"ה בעידית משמע שסובר כשיטת הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק דדוקא היכא שגילה דעתו המזיק שרוצה ליתן לו בינונית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא שייך לומר הורעת כחו אצל בינונית וצריך ליתן כזולא דהשתא אבל אם אינו רוצה ליתן לו בינונית כלל אלא עידית דוקא לא כייפינן ליה וא"כ ממילא אין מקום לקושיית התוספות כאן על פירש"י ז"ל ודו"ק:

    גמרא או דילמא משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה כו' כבר כתבתי דאע"ג דבסוף פרק גט פשוט מסקינן דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אלמא דמסיק אדעתיה דמית לוה והכא מסקינן דל"ש גדולים ל"ש קטנים וע"כ משום דלא מסיק אדעתיה אלא דיש לחלק דדוקא לענין בינונית וזיבורית אמרינן הכא דלא מסיק אדעתיה אבל בעיקר הגוביינא מן היורשים שאם לא יגבה מהם יפסיד לגמרי בהא ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה וקל להבין:

    Penei Yehoshua on Gittin 50a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה כיון וכו' דסבר שעבודא דאורייתא עי' פסחים דף סא ע"א תוס' ד"ה וישנו:

    Gilyon HaShas on Gittin 50a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 50, Amud Aleph, about 376 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 140 words

      Opens “קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב – דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד;…”

    2. Segment 220 words

      Opens “וְהִילְכְתָא: בְּכוּלְּהוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ…”

    3. Segment 38 words

      Opens “מַאי טַעְמָא? מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד, וְלָא מִידֵּי…”

    4. Segment 427 words

      Opens “אָמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע מֵעִיקָּרָא דְּתַקַּנְתִּין –…”

    5. Segment 525 words

      Opens “אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, מִשְּׁמֵיהּ…”

    6. Segment 610 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: תִּדַּע – דְּבַעַל חוֹב דִּינֵיהּ…”

    7. Segment 750 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא?! בַּעַל חוֹב…”

    8. Segment 810 words

      Opens “אֶלָּא הָכָא, כֵּיוָן דְּדִינֵיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּעִידִּית, אֲפִילּוּ…”

    9. Segment 920 words

      Opens “וּלְרָבָא, וְהָתָנֵי אַבְרָם חוֹזָאָה: אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי…”

    10. Segment 1010 words

      Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עִידִּית…”

    11. Segment 1119 words

      Opens “וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: מִדְּאוֹרָיְיתָא בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן,…”

    12. Segment 1226 words

      Opens “אִינִי?! וְהָתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָיוֹתָאָה: אֵין נִפְרָעִין…”

    13. Segment 138 words

      Opens “לָא; מַאי ״עִידִּית״ – שְׁפַאי עִידִּית, כִּדְרָבָא…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “דְּאָמַר רָבָא: הִזִּיק זִיבּוּרִית – גּוֹבֶה מִן…”

    15. Segment 1533 words

      Opens “אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית:…”

    16. Segment 1622 words

      Opens “אוֹ דִלְמָא – מִשּׁוּם דְּלָא מַסֵּיק אַדַּעְתָּא…”

    17. Segment 1713 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי אַבָּיֵי קַשִּׁישָׁא: יְתוֹמִין שֶׁאָמְרוּ…”

    18. Segment 1816 words

      Opens “וְדִלְמָא הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שְׁבוּעָה – דְּגָדוֹל…”

    19. Segment 191 words

      Opens “וְהִלְכְתָא:…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Gittin 50a · Segment 4 — “אָמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע מֵעִיקָּרָא דְּתַקַּנְתִּין – יוֹתֵר מִמַּה…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Gittin 50a · Segment 6 — “אָמַר אַבָּיֵי: תִּדַּע – דְּבַעַל חוֹב דִּינֵיהּ בְּבֵינוֹנִית, וּמִיַּתְמֵי…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Gittin 50a · Segment 7 — “…כִּדְעוּלָּא – דְּאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, בַּעַל חוֹב בְּזִיבּוּרִית,…

    Original text

    קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב – דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד; עָרֵב דְּבַעַל חוֹב, וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה – פְּלִיגִי; אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה – מִשְׁתַּעְבַּד, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ – מִשְׁתַּעְבַּד, אִי לֵית לֵיהּ – לָא מִשְׁתַּעְבַּד.

    Everyone also agrees that an unconditional guarantor for the repayment of a creditor becomes responsible for payment of the borrower’s debt. The Sages disagree with regard to the following cases: A guarantor for the repayment of a creditor and an unconditional guarantor for payment of a marriage contract. There is one Sage who says: Although the borrower does not have property of his own at the time of the loan, the guarantor becomes responsible for payment of the obligation. And there is one Sage who says: If the obligated party has property of his own, then the guarantor becomes responsible; if he does not have property of his own, he does not become responsible.

    וְהִילְכְתָא: בְּכוּלְּהוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ – מִשְׁתַּעְבַּד; בַּר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה, דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ – לָא מִשְׁתַּעְבַּד.

    And the halakha is: In all of these cases, although the obligated party does not have property of his own at the time he assumes the obligation, the guarantor becomes responsible for payment of that obligation. This is so except in the case of a guarantor for payment of a marriage contract, as in that case, even if the husband has property of his own when he gives a marriage contract, the guarantor does not become responsible for payment of the obligation.

    מַאי טַעְמָא? מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד, וְלָא מִידֵּי חַסְּרַהּ.

    What is the reason for this? The intention of the guarantor is performing a mitzva of facilitating a marriage by encouraging the woman to consent to the marriage as a result of his involvement, but he does not truly intend to obligate himself. And furthermore, the woman does not lose anything in exchange for which the guarantor would accept responsibility, as the husband does not borrow money from the woman. Therefore, the Sages instituted that the guarantor does not become responsible for payment of the marriage contract from his own property.

    אָמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע מֵעִיקָּרָא דְּתַקַּנְתִּין – יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא, אִשָּׁה רוֹצָה לִינָּשֵׂא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיַּתְמֵי, הַאי מִשּׁוּם דְּיַתְמֵי הוּא! תְּיוּבְתָּא דְּמָר זוּטְרָא תְּיוּבְתָּא.

    Ravina said: Come and hear a proof concerning the question of whether the mishna’s ruling that payment of a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land applies only when the woman collects from orphans or if it applies even when she collects from her husband. The proof is from the beginning of our ordinance: Why did the Sages say that a woman’s marriage contract is collected from inferior-quality land? It is because more than a man wants to marry a woman, a woman wants to become married to a man. And if it enters your mind that this halakha applies only when the woman collects from orphans, then the reason given for this halakha should be that it is because they are orphans, not because a woman wants to become married. This indicates that the mishna’s ruling applies even when she collects her marriage contract during her husband’s lifetime, contrary to the opinion of Mar Zutra. The Gemara affirms: The refutation of the opinion of Mar Zutra is a conclusive refutation.

    אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: שְׁטַר חוֹב הַיּוֹצֵא עַל הַיְּתוֹמִין, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁבַח, אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית.

    § Apropos a statement attributed to Mar Zutra, son of Rav Naḥman, the Gemara cites another halakha in his name on a similar topic: Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said in the name of Rav Naḥman: If a promissory note is presented to orphans for repayment of a loan taken by their father, then although an enhancement of the creditor’s ability to collect, enabling the collection of even superior-value land, is written in it, the creditor can collect only from inferior-quality land.

    אָמַר אַבָּיֵי: תִּדַּע – דְּבַעַל חוֹב דִּינֵיהּ בְּבֵינוֹנִית, וּמִיַּתְמֵי בְּזִיבּוּרִית.

    Abaye said: Know that this is the case, as the halakha governing a creditor is that he collects from intermediate-quality land, but from orphans he collects only from inferior-quality land. If one cannot collect even from intermediate-quality land of orphans, all the more so one cannot collect from their superior-quality land.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא?! בַּעַל חוֹב דִּינֵיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּזִיבּוּרִית! כִּדְעוּלָּא – דְּאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, בַּעַל חוֹב בְּזִיבּוּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ וְגוֹ׳״ – מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְהוֹצִיא, פָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים; וּמָה טַעַם אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין – וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהּ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא;

    Rava said to him: How can these two cases be compared? By Torah law, the halakha governing a creditor is that he collects from inferior-quality land, in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla says: By Torah law, a creditor collects from inferior-quality land, as it is stated: “You shall stand outside, and the man to whom you have lent shall bring forth the pledge out to you” (Deuteronomy 24:11). What would a man ordinarily take out as a pledge? The least valuable of his vessels. This demonstrates that the creditor is entitled only to the least valuable of the debtor’s vessels. Similarly, when he collects from land, he collects only from inferior-quality land. And for what reason did the Sages say that a creditor collects from intermediate-quality land? So as not to lock the door before potential borrowers, i.e., so that people do not refrain from extending loans. And with regard to orphans, the Sages left the halakha as it is stated in the Torah.

    אֶלָּא הָכָא, כֵּיוָן דְּדִינֵיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּעִידִּית, אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי נָמֵי בְּעִידִּית!

    But here, a stipulation enhancing the creditor’s ability to collect was included in the promissory note. Therefore, since by Torah law the halakha governing this creditor is that he collects from superior-quality land as stipulated in the loan agreement, then he should also collect from superior-quality land even when collecting the debt from orphans.

    וּלְרָבָא, וְהָתָנֵי אַבְרָם חוֹזָאָה: אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית, וַאֲפִילּוּ הֵן נִיזָּקִין. וְהָא נִיזָּקִין – דִּינָן מִדְּאוֹרָיְיתָא בְּעִידִּית!

    The Gemara asks: And according to this explanation of Rava, there is a difficulty: Didn’t the Sage Avram Ḥoza’a teach a baraita that states: A father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land? The Gemara infers: And this ruling applies even if the property is collected for payment to injured parties. But isn’t it true that by Torah law the halakha governing injured parties is that they collect from superior-quality land? This indicates that even when by Torah law collection should be from superior-quality land, the Sages instituted that one may collect from orphans only inferior-quality land.

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עִידִּית דְּנִיזָּק כְּזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק;

    The Gemara answers: With what case are we dealing here in the baraita taught by Avram Ḥoza’a? We are dealing with a case where superior-quality land of the injured party is equal in quality to inferior-quality land of the one who caused the damage, i.e., the orphans, and the one who caused the damage also has land of superior quality.

    וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: מִדְּאוֹרָיְיתָא בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן, וּמִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם תַּקִּינוּ רַבָּנַן בִּדְמַזִּיק – וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהּ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא.

    And the baraita is taught in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: By Torah law we appraise the property of the injured party, and therefore the one who caused the damage can pay with his inferior-quality fields that are equal in quality to the superior-quality land owned by the injured party. And for the betterment of the world, the Sages instituted that we appraise the property of the one who caused the damage, and he pays with his superior-quality land. But with regard to orphans, the Sages left the halakha as it is stated in the Torah; they pay from their inferior-quality land that is equal in quality to superior-quality land belonging to the injured party. By contrast, a creditor who holds a promissory note stipulating that the debt can be collected from superior-quality land can collect superior-quality land even from orphans, as stipulated in the loan agreement.

    אִינִי?! וְהָתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָיוֹתָאָה: אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית, וַאֲפִילּוּ הֵן עִידִּית. מַאי ״אֲפִילּוּ הֵן עִידִּית״? לָאו אַף עַל גַּב דִּכְתִיב עִידִּית בִּשְׁטָרָא?!

    The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Eliezer Nayota’a teach a baraita that states: A father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land, even if it is superior-quality land? The Gemara asks: What is the meaning of: Even if it is superior-quality land? Is it not the following: Although superior-quality land is written in the promissory note, the debt can be collected from the orphans only from inferior-quality land.

    לָא; מַאי ״עִידִּית״ – שְׁפַאי עִידִּית, כִּדְרָבָא –

    The Gemara rejects this suggestion: No, what is the meaning of superior-quality land? Orphans can repay the debt even from strips of superior-quality land that due to their location cannot be cultivated or guarded and that consequently have a lower market value than inferior-quality land, as in the statement of Rava.

    דְּאָמַר רָבָא: הִזִּיק זִיבּוּרִית – גּוֹבֶה מִן הָעִידִּית. שְׁפַאי עִידִּית, גּוֹבֶה מִן הַבֵּינוֹנִית. וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהּ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא.

    As Rava says: If one damaged inferior-quality land, the injured party collects from superior-quality land. The one who caused damage is penalized and made to pay from land of much higher quality than that which he damaged. If he damaged strips of superior-quality land that cannot be cultivated, the injured party collects from intermediate-quality land, as the land that was damaged is inferior in value even to inferior-quality land, and therefore it suffices if compensation is paid from intermediate-quality land. And why did Rabbi Eliezer Nayota’a teach that orphans may pay their father’s debt from land of the lowest quality? With regard to orphans, the Sages left the halakha as it is written in the Torah, that a creditor collects from inferior-quality land.

    אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית: בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: ״יְתוֹמִים״ שֶׁאָמְרוּ – קְטַנִּים, אוֹ אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים? תַּקַּנְתָּא הִיא דַּעֲבוּד רַבָּנַן גַּבֵּי יַתְמֵי – לִקְטַנִּים עֲבוּד רַבָּנַן, לִגְדוֹלִים לָא עֲבוּד רַבָּנַן;

    § The mishna teaches: If one who owed money died and his children inherited his property, the father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land. Rav Aḥadevoi bar Ami raised a dilemma with regard to the meaning of this statement: Do the orphans of which they spoke refer specifically to minors or even to adults? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Is this an ordinance that the Sages instituted for the benefit of the orphans, in which case it may be argued that the Sages instituted it for minors but they did not institute it for adults?

    אוֹ דִלְמָא – מִשּׁוּם דְּלָא מַסֵּיק אַדַּעְתָּא דְּמַלְוֶה דְּמִית לֹוֶה וְנָפְלִי נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי; דְּהָוֵה לֵיהּ נוֹעֵל דֶּלֶת; הִלְכָּךְ אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים נָמֵי?

    Or, perhaps the reason is different. The reason that a creditor collects from intermediate-quality land is so that the door not be locked before potential borrowers. Here, this is not a concern, since it does not enter the mind of the creditor that he should not lend money as perhaps the borrower will die and his property will fall to the orphans. As only if he were to consider this possibility, would it be that this would lock the door before potential borrowers. Consequently, the ordinance that a creditor collects from intermediate-quality land was instituted only in the standard case, where the creditor collects from the debtor himself, but not where he collects from the heirs. Therefore, the ordinance that a debt can be collected from the property of orphans only from inferior-quality land should apply also to adult orphans.

    תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי אַבָּיֵי קַשִּׁישָׁא: יְתוֹמִין שֶׁאָמְרוּ – גְּדוֹלִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קְטַנִּים.

    The Gemara answers: Come and hear what Abaye the Elder taught: With regard to the orphans of which the Sages spoke, the phrase is referring to adults, and needless to say it is referring also to minors.

    וְדִלְמָא הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שְׁבוּעָה – דְּגָדוֹל בְּמִילֵּי דַּאֲבוּהּ כְּקָטָן דָּמֵי; אֲבָל לְעִנְיַן זִיבּוּרִית – לָא.

    The Gemara rejects this proof: But perhaps this statement applies only to the matter of an oath. One who collects a debt from property left by the debtor to his heirs always takes an oath, even if he produces a promissory note. This halakha applies even if the heirs are adults. This is because even an adult son is considered like a minor with regard to his father’s financial matters, since he does not know the details of his father’s business dealings and it is possible that his father had actually repaid the debt before dying. But with regard to collecting the debt from inferior-quality land, no, this halakha applies only to minors.

    וְהִלְכְתָא:

    The Gemara concludes: And the halakha is: