Gittin 35a

גמ' משום חינא שיהא חן האנשים בעיני הנשים לינשא להם:

יהנה יועיל להמיתו:

דאשתרשי לה מקום דינר נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר:

ומאי מי שנשבע באמת האי לאו אמת הוא:

כמי שנשבע באמת דהא שוגגת היא ומפני שעונש שבועה מרובה נמנעו מלהשביעה:

אתיא לאורויי היתירא בדבר מועט וסבורה שאין פרעון לה שבשכר טורחה נוטלתו:

חוץ לב"ד משביעין אותה ששבועת הדיינין של תורה היא ונקט ס"ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעך בה' (בראשית כד) ועונשה מרובה וחוץ לב"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך:

לא מגבי כתובה משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא לישבעה חוץ לבית דין ולגבייה כתובתה:

לא היו ימים מועטים‎—It wasn’t but a few days O VERVIEW The גמרא relates a story of a person who deposited a דינר by a woman, who in turn placed it in her flour jug, and mistakenly baked it in a loaf of bread. When the מפקיד returned to claim his דינר she swore that one of her children should be poisoned if she derived any benefit from the דינר‎. Shortly one of her children died. תוספות discusses why was she punished since she thought she was swearing truthfully. -------------------- תוספות asks: ואם תאמר ומאי טעמא איענש‎ – And if you will say; and why was she punished; it was a mistaken oath – הא אמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כו, א) האדם בשבועה פרט לאנוס‎ – For the ברייתא states in the third פרק of מסכת שבועות; the פסוק states האדם בשבועה (the person in an oath), this excludes a forced false oath; the גמרא there gives an example of אנוס‎ – כדרב כהנא ורב אסי דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב‎ – Like רב כהנא and רב אסי, where one would swear, ‘this is what רב said’, and the other would swear, ‘this is what רב said’; they would argue what רב taught – וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשקרא אישתבעי – And when they came before רב to settle their dispute and רב said like one of them, so the other said to רב, ‘ and so did I swear falsely’?! ואמר ליה את לבך אנסך – And רב answered him, ‘you did not swear falsely, your heart forced you to swear this way, because you were certain that this is what I said. תוספות anticipates a possible answer, and rejects it: וליכא למימר דלא ממעט קרא התם אלא למפטר מקרבן אבל עונש איכא‎ – And one cannot answer that the פסוק there does not exclude an אנוס completely, but merely excludes him from the obligation to bring a קרבן (since he was an אנוס), however there is still a punishment מן השמים for swearing falsely – תוספות attempts to prove his point: כדאשכחן בפרק ב' דנדרים (דף יז, א) גבי נשבע לבטל את המצוה – As we find in the second פרק of מסכת נדרים, regarding swearing to nullify a מצוה דמיבעי לן תרי קראי חד למיפטריה מקרבן וחד למיפטריה מלאו – Where the גמרא requires two פסוקים, one to exempt him from a קרבן, and the other to exempt him from transgressing a לאו‎ – [והכא דליכא אלא חד קרא למיפטריה מקרבן] אבל עונש דשבועת שוא איכא‎ – [And here where there is only one פסוק, this will exempt him from a קרבן], but there is the punishment for transgressing the לאו of a שבועת שוא‎. This would seemingly explain why the woman was punished even though she was an אנוסה – תוספות rejects this answer: דהא לבך אנסך משמע ולא נשבעת לשקר – For the answer of רב to ר"כ ור"א that ' לבך אנסך' indicates that you did not swear falsely and not merely that you are not obligated to bring a קרבן‎. The question remains why was she punished since she was an אנוסה‎. תוספות strengthens his question: ועוד דבפרק ג' דנדרים (דף כה, ב) מייתי דרב כהנא ורב אסי אשבועות שגגות‎ – And furthermore in the third פרק of מסכת נדרים, the גמרא there cites the previously mentioned incident of ר"כ ור"א regarding שבועות שגגות‎ – דתניא בגמרא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות‎ – For the גמרא there cites a ברייתא which states, ‘ just as נדרי שגגות are permitted so too are שבועות שגגות permitted – ומפרש שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דמשמע דמותרות ואפילו עונש ליכא‎ – And the גמרא explains שבועות שגגות to mean as the incident with ר"כ ור"א, so it seems from that גמרא that it is permitted and there is even no punishment – תוספות responds to an anticipated difficulty: ולא דמי לנשבע לבטל את המצוה דאיכא עונש שבועת שוא‎ – And שבועות שגגות is not similar to נשבע לבטל את המצוה, where there could be a punishment for a שבועת שוא‎ – דהתם מיבעי לן ב' קראי אחד למיפטר שוגג מקרבן ואחד למיפטר מזיד ממלקות – For there we need two פסוקים, one to exempt a שוגג from a קרבן and the other to exempt a מזיד from מלקות‎ – וכשפטר שוגג לגמרי פטרו מעונש ומקרבן‎ – And when the פסוק (of להרע או להיטיב) exempts a שוגג (regarding נשבע לבטל את המצוה), it exempted him entirely, both from עונש and from קרבן‎ – והוא הדין גבי האדם בשבועה פרט לאנוס דפטור לגמרי‎ – And the same rule applies regarding the מיעוט of האדם בשבועה which exempts an אנוס that he is totally exempt even from עונש‎. The question remains, why was this woman punished! תוספות answers: ויש לומר דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב‎ – And one can say; that here by a deposit she should have been very careful to guard it properly – והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה: And she should have been aware that she may come to take an oath for this deposit. Therefore she was punished. S UMMARY Generally a אנוס by a שבועה is פטור from עונש; however here the woman is at fault for not protecting the פקדון properly, realizing that she make come to take an improper oath. T HINKING IT OVER 1. Initially תוספות inferred from the fact that two פסוקים are required by נשבע לבטל את המצוה (one for קרבן and one for the לאו), that by אנוס (where there is only one פסוק) he is פטור from a קרבן and חייב an עונש‎. Subsequently תוספות argues that it is not so. What changed in תוספות understanding of this issue? 2. Was the woman punished because she did not guard the דינר properly, or because she swore (falsely)? Appendix The מהרש"ל (and מהרש"א) are not גורס the bracketed insert: והכא דליכא אלא חד קרא למיפטריה מקרבן‎. 1. The question of תוספות is that there (by נשבע לבטל את המצוה) there are two פסוקים that exempt him from קרבן and מלקות, but nevertheless he is punished for a שבועת שוא (he swore in vain) since his שבועה is not effective. Similarly here too by אנוס even though he is פטור מקרבן, he should be חייב for שבועת שוא‎. 2. תוספות rejects this because לבך אנסך indicates that there was no שבועת שקר‎. 3. At the end תוספות explains why by נשבע לבטל there is עונש שבועת שוא and by אנוס there is no שבועת שוא, because the עונש שבועת שוא is only by מזיד and not by שוגג‎.

דמוריא היתרא‎—She teaches herself a leniency O VERVIEW The גמרא explained the reason why בי"ד would not administer an oath to an אלמנה (as opposed to a גרושה), is because the אלמנה is מורה היתר to take money from the יתומים for her [paid up] כתובה, for she feels she is working so hard for them she deserves something extra. תוספות discusses what בי"ד does to insure that she is truthful. ------------------- ולכך נמנעו מלהשביעה שעונש שבועה מרובה אלא בהדרה דלא חמיר כולי האי‎ – And therefore בי"ד was unwilling to administer an oath to her, because the punishment for a false oath is severe; rather they imposed that she take a vow, which is not that severe if it is transgressed – והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כל כך: And nowadays in this time they instituted a חרם ban instead of a שבועה, so the punishment for transgressing the חרם will not be so severe. S UMMARY The חכמים did not want to administer an oath to an אלמנה because since she is מורה היתר, she may be severely punished; instead they made her take a vow. Nowadays we proclaim a חרם if she is lying. T HINKING IT OVER Why cannot we say that נמנעו מלהשביעה, because since she is מורה היתר, the שבועה is of no avail, for she will swear falsely since she is מורה היתר‎?! [Alternately; if she is מורה היתר, what purpose is there in her making a נדר‎?!]

לא שנו אלא בבית דין‎—This was not taught universally ; only in בי"ד O VERVIEW רב ושמואל both ruled that when the משנה stated that נמנעו להשביעה that is only in בי"ד, however we do administer an oath to the אלמנה outside of בי"ד. Our תוספות discusses the various differences how we administer an oath. -------------------- פירש בקונטרס דחמירא משום דהויא באנקוטי חפצא ואיכא עונש טפי‎ – רש"י explained that a שבועה in בי"ד is more strict than a שבועה שלא בבי"ד, for it is performed while holding an object of קדושה and there is a greater punishment for transgressing such a שבועה‎ – והא דאמר בהכותב (כתובות דף פח, א) אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא – And that which was taught in פרק הכותב; if he is wise he will cause her to take a תורה oath; the explanation there – לא כמו שפירש בקונטרס (שם) דנפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן לענין אנקוטי חפצא‎ – Is not how רש"י explained it there, that the difference between a תורה oath and a רבנן oath is regarding holding an object of קדושה, that is not so – דאפילו שבועה דרבנן הויא באנקוטי חפצא כדפירש הקונטרס בעצמו כאן‎ – For even a שבועה דרבנן requires a נקיטת חפץ as רש"י himself explained here – אלא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמו שמפרש בערוך דשבועה דאורייתא הויא בכבוי נרות- But rather we can distinguish between a תורה oath and a רבנן oath, as explains the ערוך explains that a דאורייתא oath is performed with extinguishing the candles (presumably to frighten the one who is swearing). תוספות adds that there are additional differences between a שבועה דאורייתא and a שבועה דרבנן: ועוד בריש שבועת הדיינים (שבועות דף מא, א) מפרש חילוק בין דאורייתא לדרבנן – And in addition in the beginning of פרק שבועת הדיינים the גמרא explains the difference between a תורה and רבנן oath – (ובההיא פירקא מפרש מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן‎ – And in that פרק the גמרא explains the difference between a שבועה דאורייתא and a שבועה דרבנן‎ – והתם לא מידכר חילוק דכבוי ולאנקוטי חפצא): And he does not mention (there) the difference of extinguishing candles and holding an object of קדושה‎. S UMMARY רש"י (here) and תוספות agree that there is נקיטת חפץ both by a שבועה דאורייתא and a שבועה דרבנן (in בי"ד). The difference between a שבועה דאורייתא and דרבנן is in כיבוי נרות (and the different ramifications mentioned in מסכת שבועות). T HINKING IT OVER Seemingly the גליון is disproving the פירוש הערך (as well). How can he reject this proof and maintain the שיטת הערוך‎?

ונודרת ואוסרת פירות שבעולם עליה שלא קיבלה מכתובתה כולי‎—And she vows and prohibits herself from fruits of the world that she did not receive from her כתובה, etc. O VERVIEW The גמרא relates an incident where a woman took a vow that the fruits of the world should be forbidden to her if she received for her כתובה more than she declared. In רש"י the text reads that she forbade כל פירות שבעולם‎. However תוספות disagrees with this גירסא and maintains that the correct גירסא is פירות שבעולם (without כל). The discussion revolves whether a נדר which is impossible to keep is a valid נדר‎. -------------------- לא גרסינן כל פירות – The text does not read כל פירות (all the fruits); meaning that she is taking a vow which is impossible to keep. The reason that we are not גורס 'כל פירות', is not because it is impossible to keep (and therefore it is not a valid נדר) – דאף על גב דנדר חייל אף על דבר שאינו יכול לקיים‎ – For even though a vow [נדר] is effective even regarding something which he cannot fulfill, (so the נדר of כל פירות is valid); תוספות proves that a נדר is חל even if it is a דבר שאינו יכול לקיים‎ – כדאמר בפרק שני דנדרים (דף טו, א) גבי קונם עיני בשינה‎ – As the משנה states in the second פרק of מסכת נדרים regarding one who says קונם my eyes from sleeping – דפריך ואי לא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל – Where the גמרא asks, ‘and if he does not place a limit to his vow (for how long he will not sleep) will we let him be until he transgresses the prohibition of בל יחל‎?! והא אמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר – But ר' יוחנן ruled, if one took an oath that I will not sleep for three days, we administer lashes to him and he may go to sleep immediately. תוספות anticipates a difficulty with the concept that a נדר which cannot be fulfilled is nevertheless effective: והא דנדרי הבאי מותרים כדאמר בפרק ג' דנדרים (דף כד, ב) – And that which the משנה states in the third פרק of מסכת נדרים that exaggerated vows are permitted – תוספות responds: לאו משום דאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים‎ – It is not permitted because he forbade himself in something which he cannot fulfill – כגון דאמר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי‎ – For instance that he said, ‘all the fruits of the world should be forbidden to me אם לא ראיתי גמל פורח באויר ונחש כקורת בית הבד – if I did not see a camel flying in the air, or a snake similar to the beam of an olive press’ – אלא לפי שאין דעתו לומר ממש גמל ולא ממש כקורת בית הבד‎ – But rather (the reason they are מותר is) since his intention is not to say an actual camel and not actually like an olive press beam – אלא מה שהוא טרוף בגבו מאד ומשונה משאר נחשים קורא כקורת בית הבד‎ – But rather a snake that has many cracks in his back and is different from other snakes; he refers to this snake that it is like an olive press beam – וחיל גדול מאד שראה קורא כעולי מצרים‎ – And when he says a very large army he refers to it as an amount equal to those that went up from מצרים (i.e. six-hundred thousand people) – ואינו אומר כן אלא להחזיק דבריו‎ – And he is not saying these things seriously; but only to maintain what he says that he saw something unusual and he is exaggerating to impress the truth of what he saw. תוספות differentiates between נדרי הבאי and שבועות הבאי: ודוקא שבועות הבאי אסור מדרבנן דהחמירו משום דכתיב בה לא ינקה‎ – And it is only specifically regarding שבועות הבאי which are אסור מדרבנן, for the רבנן were stricter by שבועה than by נדר, because by שבועה it is written לא ינקה (ה' will not cleanse the sin of שבועת שוא) – אבל נדרי הבאי ואפילו לא אמר כל הפירות אלא אסר עליה חד פירא שרי בנדר‎ – However regarding נדרי הבאי, and even where he did not say all the פירות should be אסור for me (which is א"א לקיים) but rather he forbade upon himself one fruit (which he can be מקיים), nevertheless it will be permitted by נדרי הבאי‎ – ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא‎ – And there is no difference between all fruits or one fruit. In summation: תוספות explains that נדרי הבאי are מותר, not because it is א"א לקיים (for a נדר even if it is א"א לקיים is a valid נדר), but rather since it is assumed that he did not mean literally what he said (he was merely exaggerating). Seemingly we can be גורס 'כל פירות', since the נדר is חל even if it was for a דבר שא"א לקיים‎ – מכל מקום הכא לא גרסינן כל פירות‎ – Nevertheless here we are not גורס 'כל פירות'. תוספות explains – דאף על פי שעוברת לאלתר בבל יחל אם קבלה מכתובתה‎ – For even though she immediately transgresses the בל יחל if she did receive payment from her כתובה, so seemingly this should be a deterrent, nevertheless – כיון דמשם ואילך לא מיתסרא כדאמר מכין אותו וישן לאלתר‎ – Since that from that point (when she is עובר בל יחל immediately) onward she is not forbidden in כל פירות as the גמרא stated that we administer lashes and he may go to sleep immediately, therefore – אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמפרש בסמוך – She is not concerned by making this vow (untruthfully), since she will not remain with this prohibition forever as תוספות explains shortly. תוספות asks: ואם תאמר בפרק בתרא דנדרים (דף פט, ב) דאמר ההוא גברא דאמר‎ – And if you will say; in the last פרק of מסכת נדרים where the גמרא states, ‘there was this person who said – תיתסר הנאות דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא עד דלא תנינא הלכתא כולי‎ – ‘if I marry a woman before I study the laws, etc. then all pleasures of the world should be forbidden to me’ – ואתא רב אחא ושבשיה ואנסביה איתתא ושרקיה טינא כדי שלא יהנה מן העולם – And רב אחא came and fooled him and had him marry a woman and smeared lime over him in order he should not benefit from the world. This concludes the citation from the גמרא‎. תוספות concludes his question – מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כיון שאין יכול בסוף לקיים – What did smearing his face accomplish, for as soon as he married he immediately transgressed the בל יחל, since he cannot ultimately keep his vow?! תוספות answers: ויש לומר דדוקא בשעה שנודר אם אי אפשר לו לקיים עובר לאלתר – And one can say; he transgresses לא יחל immediately only if at the time of the נדר, he cannot keep it – אבל התם בשעה שנדר היה יכול לקיים דאפשר לו שלא ישא‎ – However there (by רב אחא), when he made the נדר it was possible for him to keep it, for it is possible that he should not marry a woman, therefore – אף על גב דכי אנסביה אין יכול לקיים אינו עובר לאלתר עד שיהנה: Even though once he married he cannot keep the נדר, nevertheless he does not transgress the לאו of בל יחל until he actually benefits. S UMMARY A נדר which one cannot fulfill is a valid נדר to the extent that he receives מלקות for בל יחל‎. However he is immediately permitted in what he forbade himself. נדרי הבאי are permitted because he is exaggerating (however שבועות הבאי are prohibited, since the תורה writes לא ינקה, the חכמים were מחמיר). בי"ד will not accept a נדר שא"א לקיים as an assurance (since people are not that concerned of transgressing a one time איסור); they are concerned for a continuing prohibition. T HINKING IT OVER 1. תוספות asks regarding the conduct of רב אחא that the שרקיה בטינא was of no avail since he was עובר מיד‎. Seemingly this question is not relevant to our discussion; תוספות should have asked that question in נדרים but not here! 2. Can we distinguish between the נדר of שלא אישן (where מלקין אותו וישן מיד) and the נדר of כל פירות שבעולם יהיו אסורין עלי וכו'? In the case of שלא אישן he must fall asleep (within three days), therefore מלקין אותו וישן מיד; however concerning כל פירות שבעולם it is not inevitable that he must eat, he can die of hunger and still keep the נדר‎!

ומאי טעמא איענשא משום דמשתרשי ליה כלומר דשיעור הדינר משתרש לו כשיעורו מפת. והקשו בתוספות ואמאי מיענשא בכך והלא אנוסה היא ואמרינן בשבועות פרק ג' (כו, א) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר אמר בשבועה הכי אמר רב ומר אמר בשבועה הכי אמר רב, וכי אתו לקמיה דרב אמר להו אנא הכי אמר ואמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך, אלמא אנוס לא מיענש כלל. ויש מתרצים דהתם לענין קרבן קאמר ולכתוב על פנקסו קאמר וכדרבי ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא קרבן שמנה, ואמר ליה רב דפטור מקרבן אבל מכל מקום עונש איכא. ותדע לך דבפרק שני דנדרים (טז, ב) בעי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו. ואינו נכון דמסתמא רב כהנא לכאורה לענין עונש קאמר ולא לקרבן ולכתוב על פנקסו, ועוד שהרי בנדרים בפרק ארבעה נדרים (נדרים כה, ב) משמע דאפילו עונש ליכא מדאמרינן התם גבי נדרי שגגות כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש התם שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר אישתבע ונדרי שגגות הא תנין התם כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונמצא שאכל ושתה שאיני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה וכענין זה יש לפרש שבועות שגגות כגון שאמר שבועה כשלא אוכל ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונמצא שאכל ושתה מותר לאכול ולשתות שבשעת שבועה סבור היה שלא אכל ושלא שתה, ותירצו בתוספות כפשטא דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס וממנו יש ללמד לנשבע שלא יאכל ככר זה אם אכל ונמצא שאכל שמותר לאכלו דאנוס היה ומן האדם בשבועה גמרינן ליה. ואם תאמר אם כן היאך תולה שבועות שגגות בנדרי שגגות והלא שבועות שגגות כתיבן דהאדם בשבועה לגבי שבועה הוא דכתיב ולא בנדרים והיכי תלי כתיבא בדלא כתיבה. יש לומר משום דנדרי שגגות תנן במתניתין ושבועות שגגות לא תנן. והא דקתני נדרים טפי משבועות, משום דאגב דבעי למיתני ארבע נדרים התירו, דליכא למיתני הכי בשבועות משום דנדרי הבאי מותרין ושבועות הבאי אסורות. וצריכא עיונא לי הגירסא שיש בפרק ארבעה נדרים כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והיא הגירסא הנכונה כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

כמי שנשבע באמת כתב בהלכות גדולות שמע מינה דמיתפיס בשבועה אף על גב דלא ידע. ושמע מינה דחיילא שבועה אפחות משוה פרוטה דהא מקום דינר לישה לא הוי שוה פרוטה, ותנן נמי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ואמרינן ליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא אחלב נמי, ופרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ואקשינן והרי הקדש ואמרינן בעיא שוה פרוטה, מכלל דשבועה חיילא אפחות משוה פרוטה. וכן הלכתא.

ואיכא דקשיא ליה יהנה סם המות אמאי קא מיקרי שבועה, דהוי ליה אלה וכדרבי אביהו. עד כאן. אין בכת"י כל הקטע הזה. אין בכת"י.

אמר רבי ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שאנו אלא בבית דין. פירש רש"י ז"ל משום דשבועת הדיינין בשם ובנקיטת חפץ וענשה מרובה אבל חוץ לבית דין משביעין אותה שאינה בשם אלא כעין היסת ולא בנקיטת חפץ ואין ענשה חמור כל כך, ואף על פי ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים בנקיטת חפץ תקנוה, ובי דינא דאשבע בלא נקיטת חפצא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הכא תקנתן של יתומין היא, דבתר דתקינו שתהא נודרת להם כל מה שירצו אמרו שאם ירצו ידירוה ואי ניחא להו ישביעוה חוץ לבית דין וכולה מילתא משום תקנתן היא. אין בכת"י.

הא דאמרינן מודה רב בקופצת. פירש רש"י ז"ל וכיון שנשבעה נשבעה ומגבין לה באותה שבועה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם עברה ונשבעה רב הונא אמת נשבעה. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה. וכן כתב נמי בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם (קו, א) כאן בקפץ כאן בשלא קפץ כלומר דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם אף על פי שבאו עדים שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב לא ישלם וכתב שם רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי גבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובתה. והרמב"ן נ"ר כתב דאינה ראיה דהתם אף על פי ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור מן שבועת הפקדון, מיהו לא קריא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו הבעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ומסתברא כדברי רבינו חננאל ז"ל דרב לא מגבו כתובה לארמלתא לא בשבועה לא בנדר לא בגזרה תלי טעמיה אלא בטעמא והיינו טעמא משום דבנדר לא דבשניה קיל' נדרי, ובשבועה לא משום דשבועה הבא ליפרע בנקיטת חפצא היא, ואי אפשר בהכי משום דרב כהנא, ושלא בבית דין לא משום דבשבועה שלא בנקיטת חפץ לא מגבינן לה. והיינו דפליג עליה דשמואל ואמר דאפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה לומר שלא נקל עליה אלא כעין תקנה ראשונה בנקיטת חפץ, וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה. וגדולה מזו אמרו דדיינא דאשבע באלוקי ישראל כלומר שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הילכך אף בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבינן לה בההיא שבועה אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי לה.

אמר לה מזוני נמי לית ליך מכאן מביא ראיה הרמב"ן נ"ר לדברי האומרים דהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה דהוא הדין לאלמנה דאינה נשבעת בתחלה דאם כדברי האומרים דוקא באשת איש אבל באלמנה תשבע בתחילה ובסוף, היכי אמר לה מזוני נמי לית לך מדרב יהודה אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בה ואיהי נמי אמר ליה כבי תרי עבדא לי, ואמאי הא כולה כרב עבדה דכיון דלא משביעין לה ולא מדרין לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני, אלא שמע מינה למזוני לא בעיא שבועה בתחילה בין באשת איש בין באלמנה.

הא ד אמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באדנאי. איכא לפרושי דנדר ושבועה בעי אבל בחדא מינייהו לא משום דנדרי בדרייהו קילי, ושבועה שלא בנקיטת חפץ נמי לא, דמעיקרא בנקיטת חפץ תקנוה, אבל נדר ושבועה לשקרא לא עבדת דאימת שבועה עליהן וכי נדרה כדין נדרה. ואיכא לפרושי דאו הא או הא קאמר, והכי מסתבר טפי דהא רב יהודה תלמידיה דשמואל הוא ואיהו הוא דאמר משמיה דשמואל לא שאנו שלא בבית דין אבל שלא בבית דין משביעין אותה כלומר אם ירצו היתומים ומגבין לה בהכי, והכא נמי הכי קאמר אדרה בבית דין אם ירצו היתומים, ואשבעה חוץ לבית דין אם אינם רוצים בנדר ורוצין הן בשבועה שלא בנקיטת חפץ יותר, והיינו דאמר להו תרווייהו משום דלא פסיקא ליה חדא מינייהו, דבדעת היתומים תליא מילתא איכא דניחא לה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה. ולפי פירוש זה אתיא דרב יהודה כשמואל רביה, ודי ליה דרביה היא, וקיימא לן כותיה בדיני. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב וקיימא לן כשמואל דסבירא ליה חוץ לבית דין משביעין אותה וחזינן לרב יהודה דאמר ליה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא באודנאי דבעינא למעבד בה עובדא, עד כאן, אלמא משמע דדברי רב יהודה ודברי שמואל רביה דברים אחדים הם, והלכך בין בנדר לחודיה בין בשבועה שלא בבית דין לחודיה מגבינן לה כשמואל וכרב יהודה דעבוד בה עובדא. והני מילי באלמנה דמוריא ואמרה ואיכא משום דרב כהנא, אבל בגרושה משביעין אותה בבית דין שבועה ולא נדר כדאמר רב זירא אמר שמואל לא שנא אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה.

הא דשלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הדיא וכו' ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין אחד. לא גרסינן בה כל פירות משום דאי אפשר לה לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים (טו, א) דפרכינן גבי קונם עיני בשינה אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן עד דעבר איסור בל יחל והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר, ולאסור עצמו בכל פירות זמן מועט עד כדי שתוכל להחיות בלא הן, ולהאכילה עכשיו לראות אם תאכל אם לא אי אפשר בהכי. וכיון [בנדפס: דכיון] דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך (לה, ב) דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל, ואי לאיסור שעה קא קפדה לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ואף על גב דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קיימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה אינה חוששת. הלכך הכא לא גרסינן כל, אלא ונדרת ואסרת פירות עליה.

כבר ביארנו בששי של שבועות על חומר השבועה ואיומיה בפרטיה וכלליה וכמה גדול עונש העובר עליה ואף בסוגיא זו אמרו שהשגגות נעשות בה כזדונות מפני שכל אדם מועד עליה וצריך ליתן לב על מה הוא נשבע והיאך הוא נשבע והוא שאמרו דרך הערה באחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת בשוגג ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה תני לי דינרי ואמרה לו דרך שבועה ובהזכרת השם על הדרך שביארנו בארור בו שבועה ברביעי של שבועות תהא סם המות באחד מבניה אם נהנית ממנו והרי נהנית ממנו שנשתרש לה מקומו בתוך הפת אלא שבשוגג נשבעה ונענשה עד שבתוך ימים מועטים מת אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומת מי שנשבע כעין שבועה של אמת שאינו סבור לישבע לשקר כך מי שנשבע לשקר על אחת כמה וכמה:

כבר ביארנו שחוץ לבית דין משביעין אותה ומן הטעם שכתבנו ואין הלכה כרב שאמר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה ואם היתומים רוצים להדירה מדירים אותה בבית דין ואפי' היה הזמן פרוץ אף בנדרים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כתבה לאלמנה מפני שהיה אומר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה וכן שהיה אומר שבזמן שהם פרוצים בנדרים אין מדירין אותה אלא כשמואל שאם כן הלכה לה תקנת ר"ג אלא יבררו היתומים לעצמם או ישביעוה חוץ לבית דין או ידירוה בבית דין שענין זה בכלל דינין הוא והלכה כשמואל בדיני וכן שהדעת נותנת להעמיד התקנה ושלא להפסיד את האלמנה מכל וכל זו היא שיטתנו וכן דעת גדולי הפוסקים והמחברים והוא שאמרו אמר ליה רב יהודה לירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין כלומר אי זו מהן שיברורו שאם יבררו להדירה אדרה בבית דין ואם יבררו להשביעה אשבעה חוץ לבית דין ובלשון הזה אמר לו ליתי קלא וליפוק באודנאי דבעינא דאעביד בה מעשה כלומר להוציא מלבן של רב הונא ושל רבה בר רב הונא שהיו נמשכים בה לדעת רב וכמו שאמרו מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא:

ומכל מקום יש פוסקים כרב שלא להשביעה אף חוץ לבית דין ושלא להדירה בזמן שהעולם פרוץ בנדרים ומטעמא דרב הונא ורבה בריה עבדו עובדא כותיה ואין ראיה אצלי בכך כלל שרב הונא תלמידו של רב היה ולא היה רוצה להוציא ממון על כרח שיטתו של רבו וכן רבה היה נמשך בה אחר אביו וכמו שאמר ואבא מרי לא מגבי כתבה לארמלתא ושב ואל תעשה זה מכבוד רבו וזה מכבוד אביו ואין בו ראיה ומ"מ לדעתם צריכים אנו לכתוב בה שני דברים אחת שאם קפצה ונשבעה בבית דין מגבין אותה והוא שאמרו ההוא דאתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא ואמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דדילמא נקטה כתבה חי י"י צבאות אם נהניתי מכתבתי כלום ואמר רב הונא מודה רב בקופצת ומפרשים בה בשהיה שם חפץ ונטלתה ושנמצאת השבועה בנקיטת חפץ ומ"מ יש מפרשים בלא נקיטת חפץ והם מפרשים מודה רב בקופצת שמאחר שנשבעה חוזרין ומשביעין אותה על דעת בית דין וכן כתבוה גאוני הראשונים הא שבועת הקפיצה מיהא אין מגבין בה וראיה להם במסכת בבא קמא פרק הגוזל ק"ו א' בשמועת כאן בקפץ כאן בשלא קפץ וכשתעיין בדבר אין בה הכרח אלא שהדברים נראין מפני שישביעוה על דעת בית דין ומ"מ איפשר שאף היא נשבעה על דעת בית דין וזו אחת מן הדרכים שהוצרכנו לכתוב לדעת הפוסקים כרב והשנית היא שמאחר שאין משביעין אותה ולא מדירין אותה אע"פ שהיא תובעת כתובתה לא איבדה מזונותיה והיאך אפשר לומר לה שלא ליזקק לכתבה ולהפקיעה מזונות מצד תביעתה ואין תביעה במה שאין בית דין נזקקים ואע"ג דרבה אמר מזוני נמי לית לך כבר העידו עליו שנענש:

לפי דרכך למדת שאלמנה ניזונת בלא שבועה ר"ל שאין משביעין אותה אם התפיסה בעלה צרורות למזונות וכיוצא בזו ולא תשבע אלא בסוף כדין אשת איש בדין הנזכר באחרון של כתבות ק"ה א' במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שתשבע בסוף ולא בתחלה ולא כדברי האומר שלא אמרו כן אלא באשת איש אבל אלמנה תשבע תחלה וסוף ומשום דטענינן ליתמי שהרי אף למי שהלך למדינת הים טוענין לו וראיה ברורה משמועה זו שאם תאמר נשבעת היאך אמר לה מזוני נמי לית ליך דהא אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתבתה כו' והא מדבעיא שבועה נעשו מזונות ככתבה ורב נמי לא מגבי וכן כתבוה חכמי הדורות וכן ראיה ברורה לזה בפרק דייני גזירות ק"ז א' בשמועת בששמעו בו שמת:

לענין סוגיא מיהא יש שואלים היאך הפקיעו שבועת אלמנה משום דמוריא לנפשה ואדרבה היא הנותנת להזקיקה לכך וכמו שאמרו בשותפין שבועות מ"ח ב' איידי דמורו רמו שבועה עלייהו ומתרצים דההיא אין שבועה עליו מן הדין ומשום דמורו רמו עלייהו שבועה והילכך אין לחוש בכך אבל זו שאין עיקר שבועתה אלא משום דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מוריא לנפשה ואין נזקקין לשבועתה או שמא ממה שראו בהן שהיו מקילות היו מושכין ידיהם משבועתם ובמה שראו נהגו ולא חשבו מה שלא ראו על חשד מה שראו ויש מפרשים כל דברים אלו במנה מאתים אבל נדוניא הואיל וממון גמור הוא לא רצו להפסידה מחשד זה והוא הדין בשותפין שממון גמור הוא:

בד"ה לא היו כו' ולא דמי לנשבע לבטל כו' דאיכא עונש שבועת שוא דהתם מיבעיא לן תרי קראי כו' עכ"ל ולקי על עונש שבועת שוא כמו שכתב מהרש"ל בשם ספר מצות גדול וכן הוא בתוספות פ"ב דנדרים ויתר דבריהם וכוונתם דהכא יותר מפורשים בתוספות פרק קמא דשבועות ע"ש:

בד"ה ונודרת ואוסרת כו' כדקאמרינן פ"ד דנדרים כו' אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' עכ"ל הא דנחש כקורת בית הבד וכעולי מצרים אבל הך דגמל פורח כו' ליתא התם אלא בפרק שבועות שתים בתרא איתא הכי לגבי שבועות הבאי וע"ש בתוס' וק"ל:

בא"ד ואם תאמר בפרק בתרא דנדרים כו' מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כו' עכ"ל ק"ק (ב) דאין כאן מקום לקושיא זו אלא אתלמוד ערוך דאמר ר"י התם שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו כו' הוה להו להקשות מהאי דשרקיה מאי מועיל הא מיד עבר כו' ויש ליישב דההיא דשבועה שלא אישן ג' ימים לא היה קשיא להו כיון דאיכא שיעור שלשה ימים דאז בודאי יעבור ויישן והוא לא נתן שיעור למלתיה אמרינן דמיד ילקה תוך שלשה ימים קודם שיעבור אבל בהך דתתסר הנאות דעלמא עלי כו' אע"ג דודאי יעבור מכל מקום כיון דאין זמן שיעור למלתיה מתי יעבור לא ילקה מיד עד שיעבור אבל אהך שכתבו הכא דל"ג כל פירות משום דעוברת לאלתר אבל יחל אע"ג דאין שיעור נמי למלתיה מתי יעבור שפיר קשיא להו מהא דשרקיה טינא דהוה ממש בדומה לו ותקשה להו שפיר מאי מועיל כיון דכי אנסביה מיד עבר כו' ודו"ק:

גמרא אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי אלמה א"ר זירא כו' וה"ה דהוי מצי לאקשויי ממתני' דפרק הכותב דקחשיב שם פוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה ונפרעת מן היתומים וקתני שנשבעת ונוטלת אלא דהוי מצי למידחי דהתם דינא קאמר קודם שנמנעו מלהשביעה. מיהו נראה מפשט לשון הש"ס דהא דמקשה הש"ס אפילו גרושה נמי לאו דוקא גרושה לאחר מיתת בעלה אלא אפילו בחיי בעלה כגון פוגמת וכיוצא בה דהא למאי דס"ד עכשיו אין שום סברא לחלק אלא דבכל ענין אין להשביע שום אשה אלא דקשיא לי למאי דפרישית לעיל דהיכא דנמנעו מלהשביעה מפסדא וא"כ מה הועילו חכמים שתקנו כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דאכתי יגרשנה ויטעון אשתבע לי דלא פרעתיך וכיון שאין משביעין אותה תפסיד כתובתה לשיטת הסוברים דכל הנשבעין ונוטלין בשניהם אם הוא חשוד מפסיד וכן הוא להדיא בא"ע סי' צ"ו דגרושה חשודה מפסדת. מיהו נראה לענ"ד דאף לשיטת הסוברים דאפילו בשט"ח וכתובה נמי אמרינן אם הוא חשוד דמפסיד בכל השבועות היינו דוקא בפוגם וכיוצא בו כל מה שנזכר במשנה משא"כ טענת אשתבע לי דלא פרעתיך שלא נתפרשה במשנה אלא מימרא דר"פ היא בפרק הכותב אע"ג דמדמינן לה לפוגם שטרו היינו לשאר מילי אבל לענין חשוד ודאי לא דמי תדע דהא בסתמא לא משביעינן ליה אלא אמרינן ליה זיל שלים דהכי איתא בגמרא להדיא ואי לא טעין לא טענינן ליה וא"כ בחשוד לא מצי למיטען כלל אשתבע לי כיון דלא שייך שבועה לגביה וא"כ אינו בדין שיפסיד ובזה נ"ל נכון ליישב מה שהקשו הסמ"ע והש"ך לשון הש"ע והטור אהדדי דבסי' צ"ב הביאו שני דיעות בחשוד אם מפסיד ולא הכריעו ובסימן פ"ב הכריעו דאינו מפסיד ולמאי דפרישית א"ש דבסי' פ"ב דאיירי לענין אשתבע לי כתבו שפיר דמסתברא דאינו מפסיד וכדפרישית אבל בסי' צ"ב לא איירי אלא מפוגם וביוצא ודלא כפי' הסמ"ע ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו. עוד הקשה שם הסמ"ע והש"ך מ"ש דבגרושה כתבו בפשיטות דהיכא שהיא חשודה והיא פוגמת וכיוצא מפסדת ולא הביאו שני הדיעות ובח"מ לענין ב"ח כתבו שני הדיעות והש"ך תירץ דשאני כתובה שהיא דרבנן ולא מיקרי תקנתא לתקנתא דהם אמרו לתקן כתובה והם אמרו לתקן שבועה ואם אינה יכולה לישבע תפסיד משא"כ בב"ח שהוא מדאורייתא ומילי דסברא נינהו אלא דקשיא לי בגווה חדא דכתובה דרבנן פלוגתא דתנאי ואמוראי היא וגדולי הפוסקים ג"כ נחלקו בה ובשמעתין משמע בפשיטות דכל שאינה נשבעת מפסדת וא"כ תקשי למ"ד כתובה דאורייתא ועוד ע"כ לא פליגי אי כתובה דרבנן אלא מעיקר הדין ובדלא כתב לה משא"כ בדכתב לה או שיש לה ע"פ תנאי ב"ד וע"מ כן כנסה לא גרע משאר חוב ויש ליישב בדוחק וצ"ע. אחר זה ראיתי שהרא"ש ז"ל בפרק כל הנשבעין כתב להדיא דחשוד הבא לפרוע מנכסי יתומים אינו גובה כלום ומייתי ראיה מההיא דשמעתין ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדול ומכאן נמי נראה שאין לחלק בין כתובת אשה לשאר חוב ודלא כהש"ך ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה דמוריא היתרא כו' אלא בהדרה לא חמיר כל כך בירושלמי מייתי נמי טעמא אחרינא דאדרבה לפי שהיו מקילין בשבועה היו מדירין אותה לפי שאימת נדרים עליהם יותר משבועה אבל מסוגיא דשמעתין א"א לומר כן מדאמרינן בסמוך אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לבית דין והיינו דבחד מינייהו סגי וע"כ דשבועה חוץ לב"ד קיל טפי וטעמא שהקילו עליהם משום חומר עונש השבועה והוא הדין לענין נדר הוי נמי טעמא משום הכי שהקילו עליהם וק"ל:

גמ' דקא טרחה קמי דיתמי עיין ב"ב ד' נב ע"ב תד"ה דטרחא:

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, בִּשְׁנֵי בַּצֹרֶת, שֶׁהִפְקִיד דִּינָר זָהָב אֵצֶל אַלְמָנָה וכו'. הא דהוצרך להודיענו שהיה זמן המעשה בשני בצורת נראה לי בס"ד ללמדינו בזה תוקף וחומר איסור השבועה דאף על פי שזו נתנה אותו ככר צדקה לעני והיה זה בשני בצורת שיש בזה פקוח נפש והדינר ההוא החייה נפשות באותו זמן שהעולם מתים ברעב עם כל זה לא הועיל זכות המצוה ההיא להציל מעונש השבועה ונענשה בבניה כאשר פצה פיה. ועוד נראה לי בס"ד הודיענו בזה שאם לא היה שני בצורת לא היה מקום הדינר הזה חשוב לכלום ולא חשיב הנאה כלל כדי שתענש בעבור שנשבעה אם נהנית דאין זו הנאה ורק מחמת שהיה שנת בצורת דהקמח ביוקר גדול לכן דבר מועט כזה חשיב הנאה דשוה פרוטה. ומה שאמרו כְּמִי שֶׁנִּשְׁבְּעָה בֶּאֱמֶת היינו אף על גב דאחר כך ידעה שהדינר נעשה באותו ככר ונמצא שהרויחה מקום הדינר עם כל זה היתה שוגגת בשבועה זו דחשבה כיון שלא נתנה הדינר בככר בכונה והיא עצמה לא נהנית מן הדינר ולא עלה על לבה הרווחה זו דמקום הדינר לכך נשבעה שלא נהנית.

אָמְרָה לֵיהּ הָפְכוּהָ לְכוּרְסֵיהּ. נראה הכונה כי תואר דיין הוא תואר הכסא של שררתו שנקרא דיין לרמוז שצריך שיהיה שלם בארבע חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] או שצריך להיות שלם בארבעה חלקים של התורה שהם ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכל חלק מחלקי התורה נקרא בשם יין כי יין הוא כינוי לתורה כמו שאמרו רז"ל על פסוק הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (שיר השירים ב, ד) ולכך נקרא דיין שהוא ד' יין שיהיה שלם בארבעה יין שהם ארבעה חלקים של התורה ואם יעוות משפט אז יתקיימו בו אותיות דיין למפרע שיהיה נקרא להפך נייד רוצה לומר נייד משררה זו של הדיינות ולכן קללתו בדבר זה שאמרה הָפְכוּהָ לְכוּרְסֵיהּ הוא שם הדיין שיש לו שהוא כסא שררתו הפכוה שיתקיים בו אותיות דיין להפך שיהיו אותיות נייד.