Gittin 19b

כוותיה דרב דאמר מקרעין להן נייר:

כרבנן דמכשירי לכולהו:

תרגמא להא דרב גמדא:

אקריאה שאם יודעין לחתום אע"פ שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמייהו אחריני כרבנן ודרב כהנא בשאין יודעין לחתום וגבי חתימה אמרן לדרב כהנא לעיל:

רב יהודה זקן היה ועיניו כהות וכשהיה צריך לחתום בעד או בדיין מצטער בקריאת שטר וקורהו וחותם:

מרא דארעא דישראל בקי מכל חביריו ובמס' נדה מפרש אמאי קרי ליה מרא דארעא דישראל בפרק שני (דף כ:):

רב נחמן דיין היה ממונה מפי ריש גלותא וחתנא דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכד:) וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרי:

דעביד בערכאות וחותמיהם עובדי כוכבים דאכשרנא להו לעיל (גיטין י:):

טעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא‎—The reason is because there is writing, but if there is no writing; no O VERVIEW שמואל ruled that if a husband gave his wife a blank paper and said to her, ‘here is your גט’, she is divorced, because there is the possibility that he wrote it במי מילין‎. The גמרא challenges the ruling of שמואל from a ברייתא (regarding שטר פסים). תוספות clarifies the question and also the ruling of שמואל including the meaning of נייר חלק‎. ------------------------ תוספות asks: ואם תאמר הא דבעינן דאיכא כתב משום דחזר ואמר שטר פסים הוא‎ – And if you will say; the reason we require that there is writing in order that it should be a גט, is because he later said it is a שטר פסים‎ – וכי האי גוונא הכא גבי נייר חלק אם חזר ואמר נייר חלק הוא היה נאמן‎ – And if it were in the same situation here regarding the blank paper, if he later said it is a blank paper, he would be believed – אבל לעולם כל זמן שאמר גט הוא מגורשת ולא קשה מידי לשמואל – However, as long as he said it is a גט and did not retract, she is divorced, so there is no difficulty to reconcile שמואל with the ברייתא of שטר פסים‎. תוספות answers: ויש לומר [דכיון] דסלקא דעתין השתא דמגורשת ודאי קאמר שמואל – And one can say; that since we presently assume that שמואל meant that she is certainly מגורשת (not just merely that we are concerned that perhaps she is מגורשת) – אם כן לא חשיב ריעותא במאי שהוא נייר חלק – If this is indeed so (that if he gave her a נייר חלק she is מגרושת ודאי) therefore the fact that it is a נייר חלק, that is not considered a defect in the גט‎ – ואם כן כשחזר ואמר נמי נייר חלק הוא אית לן למימר דלאו כל הימנו לאוסרה‎ – So therefore even when he later states it is a נייר חלק we should rule that he is not believed to prohibit her from marrying someone else (not as תוספות assumed in the קושיא) – כמו היכא דאיכא כתב – Just as he is not נאמן לאוסרה when there is a כתב (in the case of שטר פסים). תוספות asks: ואם תאמר והיכי סלקא דעתין דמגורשת ודאי קאמר כיון דנראה שהוא נייר חלק‎ – And if you will say; how could it even have entered our minds that שמואל meant she is ודאי מגורשת since visibly it is a נייר חלק‎?! תוספות answers: ויש לומר כיון דאמר הרי זה גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל‎ – And one can say; since the husband said; ‘here is your גט’, we believe the husband even with a minimal proof that there is a גט (written במי מילין) – תוספות supports this concept from elsewhere: כי היכי דאמרינן בעל שאמר גירשתי אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה – Just as we rule that a husband who claims, ‘I divorced my wife’, he is believed, since it is in his power to divorce her – תוספות offers another option why we assumed that she is ודאי מגורשת by a נייר חלק: אי נמי דאיירי דקריוה בי תרי מעיקרא ועייליה לבי ידיה ואפקיה – Or you may also say; that we are discussing a case where initially two עדים read the גט, and after they read it the husband took it in his hands and he brought it out and gave it to her. We initially assumed that she is ודאי מגורשת (even though she is now holding a נייר חלק) – דלא חיישינן דלמא חלפיה‎ – For, we are not concerned that perhaps he exchanged the גט, which the עדים read, with a נייר חלק, but rather we assume that it is the same גט‎. Now תוספות addresses the issue, how come it is blank now?! ונייר חלק דקאמר שמואל לא בשעת נתינה ראו שהוא נייר חלק – And when שמואל said נייר חלק, it does not mean that when the גט was given people saw that it is a נייר חלק‎ – דאם כן אפילו היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט כיון דבשעת נתינה כבר נבלעו האותיות‎ – For if indeed this is the meaning of נייר חלק, then even if it was certainly written with מי מילין, it would not be a valid גט, since at the time of נתינה the letters were already absorbed into the נייר and are not visible – כדאמר בסמוך כי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט – As the גמרא shortly states, ‘so what of it that the letters came forth; they only came forth now’, but not when the גט was handed to her – אלא שעה אחת אחר נתינה כשיעור שהאותיות יכולות להבלע ראו שהיה נייר חלק – But rather the meaning of נייר חלק is that a certain amount of time after the giving of the גט, the amount of time required for the letters (of מי מילין) to be absorbed in the נייר, then the people saw that it is a נייר חלק‎. תוספות offers a final resolution to נייר חלק: ועוד יש לומר דבשעת נתינה ראו מרחוק ודומה להם נייר חלק‎ – And one can also say; that at the time of נתינת הגט people saw from afar and it appeared to them as a נייר חלק‎ – ושמא אם היו מעיינין היו האותיות ניכרים: But perhaps if they would have looked closely the letters would have been apparent. S UMMARY The גמרא assumed that שמואל maintains that it is a גט even if later he said it was just a נייר חלק‎. In the הו"א the גמרא assumed that she is מגורשת ודאי (by נייר חלק) either because the בעל is always נאמן (for הואיל ובידו לגרשה), or because it was actually read before they gave it to her, or because they viewed the גט from afar. T HINKING IT OVER 1. According to the first אוקימתא of תוספות (that the בעל is נאמן since it is בידו לגרשה), does שמואל agree with the ruling of רב דימי, that צריכי למקרייה or not? 2. According to the last אוקימתא of תוספות (that the people saw the גט from afar), why does שמואל say חיישינן במי מילין כתבו, when he should have said, ‘if they were closer they would have seen the כתב’?! 3. Of the three אוקימתא in תוספות (נייר חלק, קריוהו בי תרי and ראו מרחוק) which is the most lenient (in allowing the גט to be כשר) and which is the strictest?

מיא דנרא‎— O VERVIEW The גמרא says that we need to examine the נייר with מיא דנרא to verify whether it was written במי מילין or not. רש"י explains that נרא is a dye called פוייל"י and we spread the מי נרא over the נייר‎. Our תוספות cites a different view. פירש רבינו חננאל מי קליפת רימון וכן בערוך: The ר"ח explained that מיא דנרא is the extract of the bark of a pomegranate tree, and similarly in the ערוך it is also explained in this manner. S UMMARY נרא is קליפת רמון‎. T HINKING IT OVER If we were בודק with the מיא דנרא (according to רש"י) and no writing appeared, what will be the ruling according to the ר"ח (if his מיא דנרא is not available) or vice versa?

ושמואל נמי חיישינן קאמר‎—And שמואל also said, we are concerned O VERVIEW The גמרא concluded that when שמואל ruled that a woman is מגורשת even with a נייר חלק, he meant that we are concerned that perhaps she is מגורשת‎. Our תוספות clarifies the ruling of שמואל according to the מסקנא‎. ----------------------- השתא לא צריכי לאוקמי דבדקיניה דכי לא בדקיניה נמי איכא למיחש – Now ( that we understand that שמואל is only חושש for גירושין, but not that she is מגורשת ודאי) it is not necessary to establish the ruling of שמואל, regarding a נייר חלק, in a case where we examined the נייר חלק with מיא דנרא, for even if we did not examine the נייר, we can still be concerned that she may be מגורשת – ומיהו ודאי אי בדקיניה ולא פליט לאו כלום הוא: However, it is certain that if we examined the נייר חלק with מיא דנרא and nothing came up, the גט is meaningless ; there is not even a חשש גירושין. S UMMARY If one gives his wife a נייר חלק and says הרי זה גיטך there is a חשש גירושין, even if we did not examine it במיא דנרא‎. If however it was examined and no letters showed up, there is no חשש of גירושין‎. T HINKING IT OVER 1. Why was it necessary for תוספות to teach us that if it was examined and לא פליט there is no חשש‎. Seemingly this is obvious, the גמרא states so clearly (ואי לא פליט לאו כלום הוא), why mention it?! 2. From the גמרא it appeared that the ruling of שמואל is only if בדקינן ליה במיא דנרא‎. However, according to תוספות that when the גמרא concluded שמואל נמי חיישינן קאמר, the ruling of שמואל is even without בדקינן, the גמרא should have said 'אלא', etc. to indicate that there is new understanding of שמואל‎!

צריכי למיקרייה‎—They are required to read it O VERVIEW The גמרא cited a ruling in the name of רב דימי that the עדי מסירה must read the גט‎. Our תוספות discusses when the גט should be read. -------------------------- קודם נתינה איירי מדמשני בסמוך לא צריכא דלבתר דקריוה עייליה כולי – We are discussing before the giving of the גט (that is when it needs to be read according to רב דימי), since the גמרא shortly answers, ‘it was only necessary in a case where after they read it they placed it in the folds of his garment, etc. ואי לא קרייה נראה דלא הוי גט מדלא משני הכא במאי עסקינן דלא קרייה – However, if they did not read the גט before it was given to the wife, it is the view of תוספות that it is not a valid גט, since the גמרא did not answer, ‘we are discussing here a case where they did not read it’ – משמע דאי לא קרייה אינה מגורשת‎ – This indicates that if they did not read it she is not divorced. תוספות asks: ואם תאמר דתנן לקמן בהזורק (דף פ, א) כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן כולי‎ – And if you will say; for we learnt in a משנה later in פרק הזורק, ‘ the סופר wrote a גט for the husband (to give it to the wife) and a receipt for the woman (to give it to her husband when he pays the כתובה), and the סופר erred and he gave etc. (the גט to the woman and the שובר to the husband) – ולאחר זמן גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה‎ – And after a while they realized that the man is in possession of the גט and the woman is in possession of the שובר, the rule is that the woman must leave both her new husband and old husband. This concludes that משנה‎ – ודייק עלה בהאשה רבה (יבמות דף צא, ב) מאי הוה לה למעבד‎ – And the גמרא in פרק האשה רבה infers from the previously mentioned משנה of יבמות, where it is a case of ‘ what could she have done’ so why is it תצא מזה ומזה; seemingly proving that we do not say מאי הוה לה למיעבד‎ – ומשני איבעי לה לאקרויי גיטא‎ – And the גמרא there answered she should have read the גט before she remarried; therefore it is not a case of מאי הוה לה למעבד‎. This concludes the גמרא‎. Now תוספות continues with his question – והשתא אי לא קרייה אפילו לא הוחלפה להם אינה מגורשת – But now that we say that the גט must be read for it to be valid, so if they did not read the גט (as is evidenced by the answer איבעי לה לאקרויי גיטא), then even if the גט and the שובר were not mixed up (but rather she received the גט from her husband), nevertheless she is not מגורשת since the גט was not read! תוספות answers: ויש לומר דנהי דאסורה לינשא בדלא קרייה מכל מקום אם נשאת לא תצא‎ – And one can say; granted that she is initially forbidden to remarry if the גט was not read by the ע"מ, nevertheless if she remarried (without the גט being read), she is not required to leave her new husband (provided it is a valid גט) – תוספות offers an alternate solution: אי נמי התם בעייליה לבי ידיה וקנסינן לה דאיבעי למיהדר מיד לאקרויי או לאחר נתינה‎ – Or you may also say; there (by the גט ושובר) we are discussing a case where after the עדים read it, the סופר put the גט ושובר in their (opposite) respective hands, so we punish her that תצא מזה ומזה, for she should have read it again immediately (to make sure that the proper document was given to each party, or she should have read it at least after it was given to her (since there were two documents). That is why we punish her that תצא מזה ומזה‎ – מאחר שבאה לידי קלקול – Since it resulted in a calamity. ומיהו אינה אסורה לינשא אי לא קראה שנית כדאמר הכא לאו כל הימנו לאוסרה – However, she is not forbidden to remarry if she did not read it a second time, as the גמרא states here (regarding the שטר פסים), ‘he does not have the authority to prohibit her from remarrying – אף על גב דעל כרחיך לא קראה בתר הכי – Even though that perforce she did not read it again afterwards. והיה רגיל רבינו יצחק לקרות קודם הנתינה ולאחר הנתינה‎ – And the ר"י was accustomed to read the גט before it was given and after it was given – ומיהו פשיטא דאי לא קראה קודם הנתינה וקראה לאחר הנתינה דבר פשוט הוא דמגורשת: Nevertheless, it is obvious that if the גט was not read before it was given, but it was read after it was given; it is a simple matter that she is divorced. S UMMARY The גט should be read by the ע"מ before the נתינה (and preferably after the נתינה), otherwise she may not remarry (unless it is read after the נתינה). [If the גט was not read at all there is a dispute whether אם נשאת תצא or not.] T HINKING IT OVER תוספות asks if the גט is not valid without קריאה then in the case of גט ושובר it should be invalid even if they were not mixed up. However, if they were not mixed up, then it is not פסול, for we can read it now as תוספות concludes shortly! 2. Is it preferable to read the גט before the נתינה or after the נתינה‎?

הא דאמרינן ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין. איכא דמקשו בה דעד מפי עד הוא, ותירץ ר"י ז"ל דלא חשיבי עד מפי עד כיון דלא מסהדי אעיקרא דמילתא אלא דאמרי שכך כתוב בשטר, ומיהו מסתבר ליה דבעינן שנים אי נמי חד דמסתפו מיניה כספרי דיינא ורב נחמן. ואיכא מאן דאמר דהכא במכירין קצת אלא שגופן האותיות משונין קצת ואין יכולין לקרות אלא בדוחק וכי הא דאמרינן בסמוך רב יהודה הוה מצטער וקרי, ונראה דהכא שאני דגילוי מלתא בעלמא הוא וגט רמי וקאי קמן ועביד לאיגלויי על ידי אחרים ובכי הא מסתפו ולא משקרי וגלויי מילתא לא קרינן ליה עדות, וכההיא דאשתמודענוהי דאחוהי דמיתנא הוא במסכת יבמות (לט, ב). וכתב הרמב"ם ז"ל קוראין לפניהם וחותמין והוא שיכירו לשון הגט.

אמר רבא הלכתא כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב"ג ואוקימנא אקרייה. פירש רש"י ז"ל דהא דרב גמדא הוא דתרגימנא אקרייה לומר שאם יודעין לחתום אף על פי שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמייהו וחתמי כרבנן ודרב כהנא בשאין יודעין לחתום דגבי חתימה אמרינן לדרב כהנא לעיל, וכן דעת בה"ג ז"ל דרב גמדא אקרייה ודרב כהנא אחתימה, והיינו דרבי אלעזר קרו קמיה וחתים, ורב נחמן קרו קמיה וחתים ואף על גב דאמרי ודוקא רב נחמן וספרי דייני אבל רב נחמן ושאר ספרי שאר אינשי וספרי דייני לא, משום דבממונא חששו דילמא משקר ועוד דקרו קמיה אינשי דמסתפו מיניה לא סמיך עלייהו. והא דאמרינן בסמוך גבי שטרא פרסאי דכי הוה אתיא לקמיה דרב פפא הוה מקרי ליה לשני נכרים זה שלא בפני זה ומגבי ביה, דין מעדות שאני. אבל ר"ח זצ"ל פירש בהפך, דהא דרב כהנא אקרייה ודרב גמדא אחתימה, וזה קשה חדא דרב כהנא אחתימה איתמרא לעיל כדפירש רש"י ז"ל, ועוד דלעיל באידך פירקין (גיטין ט, ב) אמרינן לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו אמר רשב"ג במה דברים אמורי בגטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין, ואם איתא דקרייה הוא דפסלינן בשאר שטרות לא הוה ליה לאתויי ברייתא כצורתה דמשמע דמאי דאיתמר בברייתא בהדיא בגט הוא דממעטינן משחרורי עבדים, ואם כדברי ר"ח זצ"ל הוה ליה למישקל ולמיטרח בשקלא וטריא דהכא קרייה מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין רשב"ג אומר וכו', אלא ודאי משמע לכאורה דחתימה הוא דממעטינן. נמצא עכשיו לפי הרב בעל ההלכות ורש"י ז"ל דחתימה לא שרינן בשאר שטרות אלא בגיטי נשים לבד ואי מסרטי להו וחתמי מנגדינן להו כרב כהנא. ומיהו אם חתמו איכא מאן דאמר דפסלינן לשטרא דשטרא חספא בעלמא הוא כמי שאין עליו עדים כלל ואפילו מסריה ניהליה באפי עדי מסירה נראה דפסלינן ליה דהוה ליה כמזוייף מתוכו ומודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ואיכא מאן דאמר מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא קאמר נגדיה ופסיל ליה לשטרא שמע מינה דשטר כשר הוא וכדאמרינן בעלמא (קידושין יב, ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגיד ליה וקדושיו קדושין, וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרינן להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסלינן ליה לשטרא.

אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך כשר חיישינן שמא במי מילין כתבו. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטיך ונטלתו וזרקתו לים או לאור וחזר ואמר לה שטר פסים הוא לא כל הימנו לאוסרה וטעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא, ושנינן כי קאמר שמואל נמי דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא, ואקשינן תו ודילמא השתא הוא דפליט ומעיקרא כי יהבינן ניהליה נבלע היה הכתב בתוך הנייר ואינו כתב ואסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר. כלומר ספק מגורשת היא ופסולה מן הכהונה. וכתבו בתוספות דהשתא דאסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר תו לא צריכינן לאוקמה בדבדקיניה דכי לא בדקיניה נמי איכא למיחש ומיהו אי בדקיניה ולא פליט ודאי לא כלום הוא. ותמיהא לי דאם כן הוה ליה למימר אלא שמואל חיישינן קאמר, אלא ודאי לכאורה משמע דאשנוייא קמא סמכינן לומר דכיון דליכא כתב אפילו מיחוש לא חיישינן עד דבדקינן ליה ופליט וכי פליט נמי אינה מגורשת ודאית אלא ספק מגורשת ופסולה מן הכהונה. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי האי דעאל לבי כנישתא ושקל ספר תורה ויהביה לאיתתיה אמר רב הונא למאי ניחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין על גבי מי מילין, ואם איתא דלא חיישינן ליה כלל עד דבדקינן ליה מאי איריא משום דאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא בדקיניה ולא פליט, הא ליתא דהיא היא והכי קאמר אי משום מי מילין ונבדקיה אי פליט או לא לא איפשר למבדקיה דאין מי מילין על גבי מי מילין ואינו ניכר וכיון שכן אפילו אי כתיב במי מילין לאו כלום הוא דלאו כתיבה היא.

אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעי הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה ואי אמרת צריכי למקרייה לבתר דקריוה מי מצי אמר לה הכי לא צריכא לבתר דקריוה עיילי לבי ידיה ואפקה מהו דתימא חלופי חלפיה קא משמע לן. וההיא דשמואל דנתן לה נייר חלק הא אסיקנא שמואל חיישינן קאמר, והכא נמי אף על גב דלא קריוה חיישינן לה ופסלה מן הכהונה. ולפי מה שפירשתי דשמואל דוקא בדבדקיה ופליט ההיא נמי איכא למימר דבדקיניה ופליט וכיון דקריוה לבסוף כשר אלא דחיישינן דילמא השתא הוא דפליט ואינה אלא ספק מגורשת, ומדלא פרקינן הא לכתחילה הא דיעבד משמע דאפילו בדיעבד אינה מגורשת עד דקריוה תחילה או בסוף ומהא נמי דפרקינן דעייליה לבי ידיה ואפקיה דלא חיישינן דילמא חלפיה משמע נמי דאף על גב דלא קריוה לבסוף מגורשת ודאית ואין חוששין לה שמא החליף. ומיהו אי עייליה לבי ידיה צריכין למיקרייה לכתחילה קודם שיתנו לה אבל אם זרקתו לים או לאור מגורשת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, והא דתנן לקמן (גיטין פ, א) כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ולאחר זמן הרי גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייקינן עלה ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צא, ב) אמאי מאי הוה לה למעבד ומשני איבעי לה לאקרויי לגיטא, דמשמע מינה דנשאת היא עד שלא קראוהו התם הכי קאמר דקריוה תחילה ביד הסופר ואחר כך עייליה לבי ידיה סופר וטעה והחליף ואפילו הכי כיון דאיפשר לה בלא טורח לקרותו ולצאת ידי ספק ולא חששה לכך קנס קנסו עליה ואמרו תצא מזה ומזה, וכדאמרינן התם גבי הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאתה לאחר ונמצאת זו אילונית תצא מזה ומזה וכן כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו ונשאו ונמצאו אלו אילוניות תצא מזה ומזה ומפרש התם דקנסינן לה משום דאיבעי לה לאימתוני, אבל מכל מקום לכתחילה אינה אסורה לינשא עד שיקראוהו אחר נתינה ואפילו עייליה לבי ידיה וכל שכן אי לא עייליה לבי ידיה דכיון דקראוהו תחילה אינה צריכה להקרותו לבסוף, אבל ר"י ז"ל היה נוהג להקרותו קודם נתינה ואחר נתינה קודם נתינה מהא דהכא ואחר נתינה מההיא דהאשה רבה אלא דההיא איכא לאוקמה בדעייליה לבי ידיה הא לאו הכי שוב אינה צריכה.

ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני מאי בעי. כלומר אלא ודאי מימר אמרינן דהיינו הוא דזרק לה איהו ואפילו ריח הגט אין בו. אבל תרתי ותלת לא, מדהא הוי הוי נמי הא וגיטא אימר עכברים שקלוה, והויא ליה ספק מגורשת, אבל מגורשת ודאית לא הויא דהא אימר קא אמרינן, וכן כתבה הרמב"ם ז"ל. והשתא דאתינן להכי נראה דדוקא בשלא קראוהו תחלה אבל קראוהו תחלה ועייליה לבי ידיה ואפקיה וזרקו לה מגורשת ודאית דהא אמרינן דלחלופי לא חיישינן אלא ודאי עכברים גררוהו ואפילו לא אישתכח אלא חדא מגורשת, ואיכא למימר דאפילו קראוהו נמי ספק מגורשת הויא, ואי לא משתכח אלא מזוזה חדא אפילו ריח הגט אין בו דלא דמי לזרקתו לים או לאור דהכא שאני דאשתכח מזוזתא התם ורגלים לדבר דמזוזתא מאי בעיא הכא וטפי גרע כי אשתכח התם מזוזתא מדלא אשתכח לא מזוזתא ולא גיטא. אלא דסיפא מוכחת כלשון הראשון שכתבנו דהא כי משתכחן תרי ותלת מזוזתא כי היכי דהויא חדא הכא בעל כרחין הכי נמי איפשר דהוו כולהון ואימר עכברים שקלוהו ורגלים לדבר ליכא ודמי לזרקתו לים דמגורשת ודאית, אלא ודאי מדלא מחזקינן לה הכא במגורשת ודאית שמע מינה דבלא קראוהו תחילה קא מיירי. כנ"ל.

ההוא גברא דעאל לבי כנישתא שקל ספר תורה יהביה וכו' וכי תימא ניחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא והא בעינן שמו ושמה. תימה לענין מה קאמר רב יוסף אי למגורשת ודאית אבל ספק מגורשת קא הויא, מאי שנא לפי שאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא קראוהו ואפילו הוי על הנייר לא הויא מגורשת ודאית ואף על גב דבדקיניה ופליט וכדאמרינן לעיל חיישינן קאמר וטעמא דמילתא משום דילמא השתא הוא דפליט, ואי לענין לפסלה מן הכהונה מאי קא מקשי והא בעינן שמו ושמה דהא לקמן בריש פרק כל הגט (גיטין כד, ב) קאמר שמואל דכל גיטין דמתניתין דהתם פסולין ופוסלין מן הכהונה ואפילו ראשון דהיינו גט שנכתב שלא לשום אשה, ותירצו בתוספות דשאני התם דכתיב כעין גט ואין מחוסר אלא לשמה אבל כריתות דספר תורה דלא הוי כעין גט כלל אפילו ריח הגט אין בו. ולא ידענא מאי קושיא דהתם הא איפליגו בה רב ושמואל וזעירי ורבי יוחנן וקיימא לן כמאן דאמר התם דכלן אין פוסלין חוץ מן האחרון דהיינו מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוין ואמר ללבלר כתוב לאיזו מהן שארצה אגרש בו פסול לגרש בו וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכיון שכן הכא איכא למימר דלפוסלה מן הכהונה ואפילו הכי בעיא שמו ושמה.

זה שכתבנו בעדים שאין יודעין לחתום שמסרטין להם את הנייר והם ממלאין את הקרע דיו יש שואלים בה והרי כתב על גבי כתב הוא שהקרע בעצמו כתב הוא וכמו שאמרו למטה דחק יריכות הויא כתיבה ופירשו בה שהקרע מין אחד והכתיבה מין אחר אין זה קרוי כתב על גבי כתב ואין דין כתב על גבי כתב אלא כששניהם מין כתיבה ויש חולקין בזו לומר שאף זה כתב על גבי כתב הוא ופרשו בענין זה שהם מסרטין צייר חתימתם של עדים בציור אותיות גסות ר"ל בשריטה גדולה ורחבה עד שהעדים יחתמו בדיו בתוך אותם הקרעים על הדרך שכותבין אות קטנה בתוך גדולה בכתיבה דקה והוא שאמרו בתלמוד המערב מקרעין להם וכו' ולאו כתב ידן של ראשונים הוא אלא מרחיב להם את הקרע ומכל מקום בתוספות פרשו שאין מסרטין להם נייר שבאותו הגט שחותמין עליו אלא שמביאין נייר אחר וקורעין כצורת החתימה והם ממלאים את הקרעים דיו ונמצאת חתימתם בנייר הגט שתחתיו והפירוש נכון אלא שלשון תלמוד המערב אינו מורה כן:

שטר העשוי על ידי גוים וחותמיהן ישראל גובין בו ממשעבדי אחר שנעשו כראוי ולא עוד אלא אף אם חותמיהן גוים כשר על הצדדין שהזכרנו ואפי' למשעבדי ויש אומרים דוקא לבני חרי וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי צרכם בפרק ראשון:

פעמים שאדם יכול לכתוב בנייר חלק שאין הכתב ניכר בו עד שיעשו בו תחבולה והוא שכותבין במי מילין במגלה שאינה עפוצה ואחר כך לוקחין מיא דנרא והוא מי קליפת הרמונים ומעבירים אותם על הנייר שנכתבו אותיותיה על ידי מי מילין והאותיות בולטות ואע"פ שבמגלה עפוצה אף על ידי מיא דנרא אינו כלום שאין מי מילין על גבי מי מילין בשאינה עפוצה מיהא בבדיקת מיא דנרא כתב גמור הוא ובתלמוד המערב אמרו הלין בני מדינחא ערימין סגיא כד חד מנהון בעי משלחא כתב מסתוריקון לחברוי כתיב במי מילין והך דמקבל כתביה שפיך דיו שאין בו עפצא והוא קולט מקום הכתב ומתראה ומיא דנרא הוא דיו שאין בו עפצא ומעתה נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך בודקין את הנייר ואם לא פלטו בו אותיות של גט אינו כלום ועל זו אמרו במסכת יבמות פרק רבן גמליאל נ"ב א' אלא מעתה יהיב לה נייר חלק הכי נמי דפסולה לכהונה כלומר שמאחר שבדקו את הנייר ואינו פולט אין זה כלום לשום ספק בעולם אבל אם בדקו את הנייר ופלטו בו אותיות הגט הרי היא פסולה לכהונה מספק שמא בשעת נתינת הגט בלועות היו ולא היה קרוי כתב או שמא לא היו נבלעות יפה והיה קרוי כתב שאלו היה כן מגורשת ודאית היא:

אמר לאשתו הרי זו גיטיך ולא קראוהו והיא נטלתו וזרקתו לים או לכל מקום האבד וחזר ואמר שטר פסים היה שטר אמנה היה הרי זו מגורשת מספק וכן הדין אפילו אמר כשר היה ואם קראוהו תחלה אע"פ שהכניסו בחיקו אין חוששין שמא החליפו אלא הרי זו מגורשת ודאית ולא כל הימנו לאסרה:

לפי דרכך למדת שהשנים שנמסר הגט בפניהם צריכים לקרותו והוא הדין לעידי חתימה ואם אינן יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמין ואם נתנוהו בלא קריאה אם הגט קיים חוזרין וקורין אותו אחר הנתינה ואפי' הלכו להם שאין חוששין לחלוף ואם נאבד מגורשת מספק:

אמר לה הרי זה גיטיך וזרקו בחצרה בפני עדים ונפל בין החביות והלכו שם ומצאו מזוזה או שטר אחר אין זה כלום שבודאי זו היא שזרק הוא שאין מזוזה מצויה בין החביות ואינה מגורשת כלל אף מספק נמצאו שם שתי מזוזות או שלש והרי הם ראו שלא זרק הוא אלא שטר אחד הואיל ועל כרחך מזוזה היתה שם קודם זריקתו מדהא הויא הא נמי הויא וודאי גט הוא שזרק ונאבד והרי היא מגורשת ומכל מקום דוקא ספק מגורשת אבל לא מגורשת ודאית שהרי לא קראוהו:

מי שכתב גט לאשתו בתוך ספר תורה או בתוך ספר אחר ונתן לה את הספר ואמר לה הרי זה גיטיך הרי זו מגורשת גמורה נתן לה את הספר ואמר הרי זה ובדקו כל החלק שבספר במיא דנרא וכיוצא בו ולא מצאו בו כלום אין כאן בית מיחוש בדקו החלק שבו במיא דנרא ופלטו האותיות אם הספר שכתבו בתוכו עפוץ אין זה כלום שאין מי מילין על גבי מילין ואם אינו עפוץ הרי זו מגורשת מספק שמא בשעת הכתיבה בלועות היו:

בתוס' בד"ה טעמא דאיכא כו' אי נמי איירי דקריוה בי תרי כו' דלמא חלפיה כו' עכ"ל ולפי תירוצם קמא לא איירי באקריוה בי תרי צ"ל דלא סבירא ליה כהני אמוראי דלקמן דס"ל דצריכין למקרייה וק"ל:

בא"ד ונייר חלק דקאמר שמואל כו' כי פליט מאי הוה השתא הוא דפליט כו' עכ"ל ודפריך וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט אע"ג דלא חיישינן דלמא חלפי' מ"מ כיון דלא ראו אלא שעה אחת לאחר נתינה ואז היה נבלע אימא דכבר בשעת נתינה נמי הוה נבלע ודו"ק:

ד"ה טעמא דאיכא כתב וכו' עד וי"ל כיון דאמר ה"ז גיטך וכו' א"נ דאיירי וכו' ונייר חלק דקאמר שמואל וכו'. נראה הא דכתבו ונייר חלק דקאמר שמואל לא בשעת נתינה ראו וכו' קאי נמי אשנויא קמא דקאמד וי"ל כיון דקאמר ה"ז גיטך בדבר מועט מהימנינן ליה לבעל וכו' דהא דבר מועט ר"ל דתלינן שכתבו במי מילין ואי בשעת נתינה ראו נייר חלק א"כ אפי' היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט כיון דכבר נבלעו האותיות וק"ל:

גמרא תניא כוותיה דרב כו' ופרש"י דאמר מקרעין ומשמע לכאורה דרב דאמר מקרעין היינו דוקא מקרעין אבל לא באבר ולא ברוק וא"כ ע"כ הני אמוראי דלעיל כגון שמואל ורב פפא לא שמיעא להו האי ברייתא דאי ס"ד דשמיעא להו וסברי דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק א"כ מאי סייעתא מייתו לדרב אלא ע"כ דלא שמיעא להו וא"כ ודאי קי"ל הילכתא כרב דתניא כוותיה ולפ"ז צריך לומר דהא דמסיק תלמודא לעיל בסמוך וה"מ בגיטין אבל בשטרות לא ומייתי עובדא דנגדיה רב כהנא קים ליה לסתמא דתלמודא דלאו ארוק קאי אלא אמקרעין דאל"כ מאי מקשה בסמוך ואלא כמאן כרבנן והא ההוא דעביד עובדא בשטרות ונגדיה רב כהנא ומאי קושיא דלמא הא דנגדיה היינו ברוק דוקא דרבנן גופייהו מודים אע"כ דקים להו דאמקרעין קאי. אמנם מלשון הפוסקים והרא"ש והרמב"ם והטור נראה דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק וע"ש בב"י שכתב עוד דאפשר דכל הני אמוראי לא פליגי אלא דרוק אדרבא עדיף ממקרעין. וי"ל דזה לא יתכן אם נפרש כפי' רבינו חננאל דמקרעין היינו שמקרעין נייר אחר ומניחין הנייר על הגט מקום החותמין והם חותמין דרך אותן הקרעין כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ט' ע"ב ומייתו הירושלמי שמרחיבין להם הקרעין וא"כ לפ"ז ודאי מקרעין עדיף שנוכל לקיים חתימת ידי העדים משא"כ אם חותמין ע"י אבר או רוק א"א לקיים כתב ידם שהכל הולך לפי כתב הראשונים אמנם לפירש"י דהכא דמקרעין היינו מסרטין א"ש דנוכל לומר דמקרעין גרע טפי כיון דרשימה מיקרי כתיבה כמ"ש התוספות שם לעיל. מיהו בעיקרא דמילתא יש לדקדק תינח במקרעין אליבא דרבינו חננאל הוי שפיר כתב שיוכל לקיים משא"כ באבר או ברוק נראה ברור שא"א בעולם לקיים חתימת ידי עדים שהכל מכתב הראשונים הוא וכן במקרעין לפירש"י א"כ היאך מכשרינן בגיטין הא כתב שאין יכול לקיים הוא וצ"ל דלא איכפת לן בהכי דהא לכתחילה לא חיישינן לטענת מזוייף ולא מצרכינן קיום אלא כשמערער הבעל א"כ אפילו לשיטת ר"ת דלעולם בעינן עידי מסירה בגיטין אפ"ה א"ש הסוגיא דהכא דמשום תקנות עגונות מכשרינן בעדים שאין יודעים לחתום ע"י מקרעין או אבר ורוק דזימנין דמייתי עידי מסירה או אזלי למ"ה ולא תוכל לינשא משא"כ עכשיו כשחותמין העדים אע"ג שלא יוכל להתקיים אפ"ה תוכל לינשא כיון דבליכא עירעור הבעל לא חיישינן לזיוף והא דמכשרי רבנן אף בשאר שטרות נראה דנ"מ לענין לגבות ממשועבדים אם העדים קיימין ומעידין בעצמן על כתב ידן דאל"כ פשיטא דא"ג ממשעבדי דטענינן מזוייף כיון שא"א לקיים דהכל כתב הראשונים הם והראשונים ודאי קרובים או פסולים הם מדלא חתמו בשם עצמן אע"כ דבהכי איירי ואפ"ה פוסל רשב"ג לענין משעבדי דלאו שטרא מיקרי כן נ"ל:

שם ר"א קרו קמיה משמע דשנים קורין לפניו ואפ"ה פסול באיניש דעלמא משום דהו"ל עד מפי עד ועיין בלשון הרא"ש ז"ל באריכות ובטח"מ סי' מ"ה ובב"י שם:

תוספות בד"ה טעמא דאיכא כתב כו' וי"ל כיון דאמר הרי זה גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כי היכי דבעל שאמר גרשתי נאמן כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לפרש דבדבר מועט מהימנינן ולא ניחא להו בפשיטות דמהימן מה"ט גופא דאמר גרשתי היינו משום דהא דבעל שאמר גרשתי נאמן מפרשינן התם משום דהואיל ובידו לגרשה והיינו מטעם מיגו ואם כן לפי זה הכא לא שייך האי טעמא דהו"ל כמיגו במקום עדים שהרי אנו רואין שאינו מגרשה אלא בנייר חלק וחששא דמי מילין חששא רחוקה היא לכך כתבו אע"ג דחששא רחוקה היא מהימן מהאי טעמא גופא דהואיל שבידו לגרשה בגט כשר נאמן במיגו. ואע"ג דמסקינן בפ' יש נוחלין דף קל"ה דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן אלא דחיישינן שהיא ספק מגורשת התם אליבא דרבי יוחנן מסקינן הכי משא"כ אליבא דשמואל דאיהו מרא דשמעתא דהכי אמרינן שם להדיא דאמר רב יוסף דלשמואל דאמר הואיל מש"ה בעל שאמר גרשתי נאמן. ועוד דאף למ"ד התם דאינו נאמן אלא מספק היינו משום דאיכא סברא אי איתא דגירשה קלא אית ליה כמ"ש שם התוס' וזה לא שייך כאן דיש קול שגירשה בשטר זה. מיהו מאי דס"ד השתא דלשמואל ודאי מגורשת מה"ט דבעל שאמר גרשתי ע"כ ס"ד דלית ליה לשמואל הא דאמר רב דימי בסמוך דצריכין למיקרייה לגיטא משמע דלא מהימנינן לבעל וכמו שאפרש בסמוך אבל למאי דמסקינן דשמואל נמי חיישינן קאמר א"ש דשמואל אית ליה דרב דימי וק"ל:

בד"ה צריכין למיקרייה כו' ואי לא קרייה נראה דלא הוי גט כו' עד סוף הדיבור. לכאורה בהשקפה ראשונה נראה דמה שכתבו ואי לא קרייה לא הוי גט לאו אנאבד או נשרף קאי אלא אפילו כשהגט בידה נמי לא הוי גט ומה שכתבו בסוף הדיבור דאם לא קראו קודם נתינה וקראו לאחר הנתינה דבר פשוט הוא דמגורשת היינו לאחר נתינה תכ"ד או שעסוקין עדיין באותו ענין ע"ז קשיא להו שפיר ממתניתין דהזורק מאי שנא דנקט הוחלפו כיון דע"כ הא לא קריוהו בשעת נתינה עד שניסת וא"כ אפילו הגט ביד האשה אינה מגורשת כך נראה לכאורה מפשט לשון התוספות. ולפ"ז נראה שדבריהם בזה הדיבור היינו לשיטת ר"ת דלעולם לא סגי בע"ח לחוד אלא בעינן ע"מ והן עיקר העדות דאי לשיטת החולקים דבדאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ א"כ אי איירי הכא דאיכא ע"ח למה כתבו דאינה מגורשת בדלא קריוהו בשעת נתינה דל עידי מסירה מהכא הא מיתכשר בע"ח וליכא למימר נמי דהא דאינה מגורשת בדלא קריוהו היינו בדליכא ע"ח דווקא איירי דא"כ מאי קשיא להו לתוספות ממשנה דהזורק דשמא התם איירי בדאיכא ע"ח ומש"ה לא מיפסל משום דלא קריוהו אלא משום שהוחלף דוקא אע"כ דאתיא כשיטת ר"ת דלעולם בעינן ע"מ אף בדאיכא ע"ח וכיון דע"י ע"מ כרתי בעינן שיקראוהו דוקא בשעת נתינה או תכ"ד כשעסוקין באותו ענין כמ"ש התוספות בפ"ק בדף ה' ע"ב בשם ר"י לענין בפ"נ ובפנ"ח אלא דלפ"ז קשה א"כ איך מדייקו התוספות האי דינא מדלא משני הכא בגמרא הב"ע בדלא קריוהו דאכתי שמא הא דאמר רב דימי בעינן למיקרייה היינו מטעמא שמא יאבד או ישרף ויפסל וע"ז מקשה הש"ס דהא משמע שם דאף בדלא קריוהו ונאבד או נשרף נמי מגורשת אבל כשלא נאבד מנ"ל להתוספות דפסול משום דלא קריוהו בשעת נתינה דשמא כשר כיון שנוכל לקרותו עכשיו. מיהו בהא מצינו למימר דודאי פשיטא להו לתוס' דלשיטת ר"ת צריכין שידעו הע"מ בשעת נתינה דוקא שמוסר לה גט כשר וא"כ פשיטא דלא מהני מה שקראוהו אח"כ אלא דעיקר מה שנסתפקו התוספות היינו משום דאיכא סברא לומר דכיון שאמר הבעל הרי זה גיטך הו"ל כאילו קראו העדים הגט דהבעל נאמן מטעם דאמר גרשתיך וכמו שכתבתי סמוך ואף למ"ד דבעל שאמר גרשתי ספק מגורשת היינו משום דאיכא למימר אי איתא דגירשה קלא אית ליה משא"כ כאן כ"ע מודו דנאמן משום שבידו לגרשה ועוד דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי כיון שאמר הרי זה גיטך לא חציף לשקר ע"ז כתבו התוספות דלא מהני הך מיגו וחזקה דלא דמי לאומר גרשתי דהיינו כדין בפני עדים משא"כ כאן הרי לפנינו שלא גירשה כיון שאין כאן ע"מ כיון שלא קראו הגט ואף דאיכא חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי אנן עדים ממש בעינן משום דבר שבערוה ולא סמכינן אחזקה וע"ז מייתי התוספות שפיר ראיה לדבריהם דאי ס"ד דכשר בדלא קריוהו בשעת נתינה משום דהו"ל כאילו קראו מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי וכמ"ד גרשתי דמי א"כ אפילו נאבד או נשרף כשר לפ"ז א"כ אמאי לא משני בדלא קריוהו אע"כ דלא סמכינן אהאי חזקה וא"כ אפילו לא נאבד פסול דאין כאן ע"מ כיון שלא ראו מסירת הגט ממש ומה שרואין עכשיו ביד האשה לא מהני דלשיטת ר"ת דווקא ע"מ ממש בעינן מיד הבעל ליד האשה דאל"כ אמאי לא מכשיר ר"ת בע"ח לחוד הא אנו רואין עכשיו הגט ביד האשה אע"כ כדכתיבנא ואפ"ה מסקו התוס' בשינוייא קמא דבדיעבד אם ניסת לא תצא והיינו משום דבדיעבד סמכינן אחזקה דמה לי לשקר והו"ל כאילו ראו העדים מסירת הגט ממש כן נ"ל נכון לפי ל' התוס' שלפנינו. אמנם אח"ז עיינתי בלשון המרדכי ומשמע שם שכוונת התוספות כאן דדוקא אם נאבד או נשרף הוא דאמרי' דאם לא קראוהו אינה מגורשת ולפ"ז ע"כ דקושית התוספות מההיא דפ' הזורק היא דמאי שנא דנקיט הוחלפו ליתני נאבד או נשרף וכ"ש הוחלפו ובההיא הוא דמספקא להו בשני התירוצים אי אמרינן אם ניסת תצא או לא אבל כשהגט יוצא מתחת ידה כשר אף לכתחלה ע"י שקורין עכשיו והיינו דמסקו בסוף הדיבור שאם קראו אחר הנתינה פשוט דמגורשת ולפ"ז נוכל לקיים דברי התוספות אף להחולקים על ר"ת ואיירי אף בדאיכא ע"ח אפ"ה פסול כיון שנשרף או נאבד א"כ מנא ידעינן דהוי ביה ע"ח והעדי מסירה לא מהני כיון דלא קריוהו והא דלא מהימנינן להבעל שהרי אומר גרשתי כדין ע"י ע"ח יש לומר דאתיא כמסקנא דבבא בתרא דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן ואף דהכא לא שייך לומר אי איתא דגירשה קלא אית ליה אפשר דאפ"ה לא מהימן כיון דאיכא ריעותא דלא קריוהו ע"מ במקום דהו"ל לאקרויי ועוד דלהרמב"ם ז"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן משום שמא בגט פסול גירשה ע"ש. אח"ז עיינתי עוד בלשון הפוסקים וראיתי שכמו שכתבתי בתחלה היא שיטת רבינו ירוחם עפ"י מה שהובא בהגהות רמ"א בסי' קל"ה ות"ל שכוונתי לדעת הגדולים ודעת קדושים מצאתי דאפשר שרבינו ירוחם הוציא מלשון התוספות על הדרך שפירשתי מסברא ודוק היטב. גם בפסקי מהרא"י סי' כ"א נראה שהבין דברי התוספות על הכוונה שכתבתי בתחלה ע"ש:

גמ' שמואל נמי חיישינן קאמר ע' לקמן דף מ' ע"ב תד"ה חיישינן: