Gittin 16b

כשר ואע"ג דלא כלום קאמרי דלחד אצרכוה למימר תרוייהו דלא ליחלפו בקיום שטרות דעלמא אפ"ה כשר דקסבר שנים שהביאו גט אין צריכין לומר כו' דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן:

סיפא דקתני פלוגתא דר' יהודה ורבנן על כרחיך בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם הוא דאי שניהם שלוחין מכשרי רבנן ואע"ג דאמירה דידהו לא כלום היא דהא שנים שהביאו גט אין צריכין לומר:

במאי פליגי הואיל ואחד מביאו והוא לא אמר כתיקון חכמים אמאי קמכשר ר' יהודה:

ת"ק סבר אף על פי שהגט יוצא מתחת עד החתימה והשליח הימנוהו רבנן כתרי אפילו הכי כיון דלא אמר נמי בפני נכתב פסול גזירה דלמא אתי לאיחלופי כו':

ורבי יהודה סבר כיון דאצרכיניה תרי אחריני במקומו לאסהודי אכתיבה תו לא אתי לאיחלופי:

צריכין ואלו לא אמרו כתיקון חכמים דכיון דחד הוא דאסהיד אחתימה אתי לאיחלופי הואיל ואיהו לא אמר אכתיבה:

סיפא דקתני פלוגתא נימא דומיא דרישא דאפילו גט יוצא מתחת ידי שניהם פסלי דהא צריכין לומר והני לא כלום קאמרי דאי גט יוצא מתחת ידי עדי הכתיבה האי דחתימה לאו כלום הוא שאינו שליח בדבר ואי מתחת יד אחד מאלו ועד החתימה או שלשתן שלוחין בו כיון דאחתימה חד הוא דאסהיד ואיהו לא אמר אכתיבה אתי לאיחלופי בעלמא:

במאי פליגי כלומר ר' יהודה אמאי אכשר:

אלמא קסבר שנים שהביאו גט אין צריכין כולי‎—It is evident, he maintains, two who bring a גט are not required, etc. O VERVIEW רשב"י אר"י qualified the ruling of the משנה (that if one said בפנ"כ and the other said בפנ"ח that it is פסול), that it does not apply to a case where these two people were both שלוחים (for then it is a גט כשר). The גמרא derived from this that רשב"י אר"י maintains that if two people bring a גט (as שלוחים); they are not required to state בפנו"נ. Our תוספות discusses (that this observation is according to both רבה and רבא, and) how the גמרא came to this conclusion that שנים וכו' א"צ וכו'. ---------------------------- פירש בקונטרס דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו – רש"י explained that (according to those who maintain שנים שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ) the reason for saying בפ"נ is because we are concerned that there will be no witnesses to authenticate the גט, however here (since two brought the גט) there is no such concern. תוספות disagrees with רש"י: ונראה דאפילו למאן דאמר לפי שאין בקיאין לשמה איירי הכא‎ – And the view of תוספות is that here (when we say קסבר ב' שהביאו גט א"צ שיאמרו בפנו"נ) we are discussing even according to the one who maintains that we say בפנו"נ because אין בקיאין לשמה and nevertheless he can maintain that by שנים שהביא א"צ שיאמרו וכו' – דלאחר שלמדו בבי תרי דלא שכיח לא גזרינן שמא יחזור לקלקולו – Because לאחר שלמדו the חכמים were not גוזר by two who brought a גט, to say בפ"נ out of concern שמא יחזור דבר לקלקולו, since it is not common for two people to bring a גט‎ – אבל מאן דסבר שנים שהביאו גט צריכין על כרחך סבר לפי שאין בקיאין לשמה כרבה‎ – However, the one who maintains that two people who bring a גט are required to say בפנו"נ, perforce you must say that he maintains the reason for saying בפנו"נ is because אין בקיאין לשמה as רבה maintains – דלרבא אפילו לא אמר זה בפני נכתב וזה בפני נחתם כשר כיון שאומרים שהבעל שלחם‎ – For according to רבא (that the reason for saying בפנו"נ is on account of קיום [that we are to certify that the husband sent this גט]), even if one (of them) did not say בפנ"כ and the other did not say בפנ"ח it is כשר, since they are saying the husband sent them to deliver this גט; it is a גט כשר, because – דמה אילו יאמרו בפנינו גירשה‎ – For what would be if these two שלוחים would say, ‘he divorced her in our presence’ they would be believed (even if they had no גט), so certainly now when they present a גט and say the husband sent them to divorce her that they are believed. תוספות concluded that this אלמא ב' וכו' א"צ וכו' is even according to רבה (לאחר שלמדו), that when two שלוחים bring a גט they are not required to say בפנו"נ, merely that the husband sent them. תוספות asks: ואם תאמר ולרבא נמי דלמא בעלמא צריכין – And if you will say; and according to (רבא) [רבה] also, perhaps generally two שלוחים who bring a גט are required to say בפנו"נ – והכא דכשר משום דחד מינייהו מסהיד אכתיבה וחד אחתימה – And here ( in our משנה) it is כשר because one of the שלוחים testifies on the writing (he said בפנ"כ) and one testified on the signature s (he said בפנ"ח), but if they merely said the husband sent us without saying בפנו"נ, it is not a גט כשר‎. – תוספות anticipates a possible resolution to his question: ואין לומר דכיון דלא מסהיד אכוליה מילתא לא דייק – And one cannot say that since he is not testifying for the entire גט, therefore he is not precise – תוספות reject this reasoning (that when the שליח says only one (either בפנ"כ or בפנ"ח he is not דייק): דהא תנן אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר‎ – For our משנה taught; one says בפנ"כ and two say בפנ"ח it is a גט כשר‎ – אלמא מהימן חד אף על גב דלא מסהיד אלא אכתיבה לחודא ולא אמרינן דלא דייק – It is evident that one alone is believed even though he is testifying only for the כתיבה alone and we do not say he is not דייק‎. The question remains why do we assume that two שלוחים are not required to say בפנו"נ at all (according to רבה)! תוספות answers: ויש לומר דאם איתא דצריכין בעלמא גם כאן לא היה מועיל‎ – And one can say; that if the ruling would be that generally two שלוחים who bring a גט are required to say בפנו"נ, here too it would not be effective when one states בפנ"כ and the other states בפנ"ח – דכיון שאין כאן אלא אחד שמעיד על החתימה לבד אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא‎ – For since there is only one person who is testifying only on the signature (that it was בפנ"ח), therefore if we would be מכשיר this קיום, it would come לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, for – אף על גב דאידך מעיד על הכתיבה מאחר דהאי דמסהיד אחתימה לא מסהיד אכתיבה – For even though the other שליח is testifying on the כתיבה (so seemingly there should be no concern of איחלופי), nevertheless since that the one who is testifying on the חתימה is not testifying on the כתיבה, there is the concern of איחלופי‎ – תוספות explains that this concern applies according to רבה as well: דרבה נמי אית ליה טעמא דאיחלופי – For רבה also agrees to the concern of איחלופי‎ – דכיון דכבר תקנו בפני נכתב משום לשמה תקנו נמי דצריך לומר משום איחלופי‎ – For since the חכמים already instituted to say בפנ"כ because of לשמה, they also instituted that it is necessary to say בפנ"כ (even only) because of איחלופי‎ – כדפרישית לעיל בפרק קמא (דף ה, א) – As I explained this previously in the first פרק‎. תוספות anticipates the following difficulty: אף על פי שכיון שהם שנים אין צריכין להעיד משום קיום אלא משום לשמה – Even though that since they are two שלוחים, there is no need to testify regarding קיום, rather only on account of לשמה‎ – תוספות responds: מכל מקום כיון דצריך מיהא עדות משום לשמה יסברו העולם דעדות זה משום קיום הוא‎ – Nevertheless since they need to testify (בפנ"ח) at least regarding לשמה, everyone will assume that this testimony of בפנ"ח is on account of קיום‎ – ואתי לאיחלופי משום קיום שטרות דעלמא: And it may come that it will be confused with קיום שטרות דעלמא‎. S UMMARY רבה can also maintain ב' שהביאו גט א"צ לומר בפנו"נ. If (according to רבה) two people are required to say בפנו"נ (because of לשמה) then if one says בפ"נ and the other בפנ"ח, it will be a גט פסול since רבה also agrees that once the חכמים were מתקן בפנ"כ it (also) needs to be said in order to prevent איחלופי‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות initially claimed that perhaps by ב' שלוחים שהביאו גט that it is כשר only if one said בפנ"כ and the other בפנ"ח, otherwise it is פסול‎. If the reason it is כשר is because of their testimony of בפנו"נ then in the case of ב' אומרים בפנ"כ and one (presumably the שליח) says בפנ"ח, why is it פסול; there is the same testimony as in א' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח, for here too we have שנים on the כתיבה (which is no less that א' אומר בפנ"כ) and a שליח on the חתימה‎. 2. תוספות states that the concern of איחלופי is also according to רבה‎. However רבה maintains that ידענו is not effective by גט and therefore there is no חשש of איחלופי; how can תוספות claim that there is the חשש of איחלופי according to רבה‎?!

הא גט יוצא מתחת ידי שניהם מכשרי רבנן‎—However, when the גט is released from both their hands the רבנן certify it O VERVIEW רשב"י אר"י limited the משנה to cases where there is only one שליח, however if there are two שלוחים the גט is כשר in any event. אביי cited the מחלוקת between the ת"ק and ר"י in the סיפא of the משנה regarding ב' אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח, and asked (rhetorically), but if it would be גט יוצא מת"י שניהם all would agree that it is כשר‎. The גמרא responded indeed it would be; to which אביי asked so what is the מחלוקת between the ת"ק ור"י if אין הגט יוצא מתח"י שניהם‎. Our תוספות discusses the necessity of the introductory inference by אביי that if גט יוצא מתח"י שניהם it is כשר‎. --------------------- מדקדק כן לפי שרוצה לישאל וכי אין גט יוצא כולי במאי פליגי‎ – אביי makes this inference (that הא גט יוצא מתח"י שניהם מכשרי רבנן) because he wanted to ask, ‘but if the גט is not יוצא, etc., what is their argument’ (why do the רבנן maintain that it is פסול [if שנים אומרי בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח], and why does ר"י maintain it is כשר‎ – דבגט יוצא מתחת ידי שניהם ניחא ליה דפליגי כמו שמפרש בלשון שני – For if the גט is יוצא מתח"י שניהם, then their argument would be understood, for they argue as it is explained in the second version. ובלשון שני איפכא וניחא ליה טפי דפליגי באין גט יוצא כולי כמו שמפרש כאן בלשון ראשון‎ – However in the second version the opposite is true; that it is preferable that the רבנן ור"י argue where אין גט יוצא as the גמרא explains here in the first version וכעין סוגיא זו איכא באלו טרפות (חולין דף נח, א) גבי ולד טרפה: And there is a discussion similar to this one in פרק אלו טרפות regarding the offspring of a טרפה‎. S UMMARY The two לשונות in our גמרא have extreme opposite views which is the more preferable way to explain the מחלוקת between ר"י ורבנן, whether it is regarding איחלופי, or following the viewpoints of רבה ורבא‎. T HINKING IT OVER תוספות states that ובלשון שני it is the opposite (that we prefer the argument between ר"י ורבנן should rather be regarding איחלופי that arguing whether בפנו"נ was instituted because of לשמה or קיום). Why indeed cannot we say that according to the לשון שני that they argue even in a case where the גט is יוצא מתח"י שניהם, that their argument is whether חיישינן לאיחלופי or not, just like according to the first לשון‎?!

אלמא קסבר צריכין כולי‎—It is evident he maintains it is necessary, etc O VERVIEW The לישנא אחרינא maintains that the משנה is even in a case where the גט is יוצא מתח"י שניהם‎. The גמרא infers that the לישנא אחרינא must maintain that two people who bring a גט ממדה"י are required to say בפנו"נ. -------------------------- היינו כרבה כדפירשנו: This means that the לישנא אחרינא follows the view of רבה, as we explained previously. S UMMARY We can maintain ב' שהביאו גט צריכין לומר בפנו"נ only according to רבה‎. T HINKING IT OVER Why is it necessary for תוספות to repeat himself that ב' שהביאו גט צ"ל בפנו"נ is (only) according to רבה, since תוספות just mentioned it in the previous תוס' ד"ה אלמא‎?!

במאי פליגי‎—In what do they argue O VERVIEW אביי asked if the מחלוקת between ר"י ורבנן (where ב' אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח) is (even) when the גט is יוצא מתח"י שניהם, then what is the explanation of their מחלוקת‎. Our תוספות explains why the מחלוקת in the case of הגט יוצא מתח"י שניהם cannot be the same as אין הגט יוצא מתח"י שניהם‎. ------------------------- תוספות asks: ואם תאמר ולימא דפליגי באיחלופי כמו ללשון ראשון – And if you will say; and let the גמרא state that the רבנן and ר"י argue regarding the concern of איחלופי, just as in the first לשון‎. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דבשלמא ללישנא קמא איכא למימר דטעמא דרבי יהודה‎ – And the ר"י answers that regarding the first version (where אין הגט יוצא מתח"י שניהם), it is readily understood that we can say the reason ר"י is מכשיר is – משום דלא חייש לאיחלופי כיון דאין גט יוצא אלא מתחת יד עד החתימה – Because ר"י is not concerned for איחלופי, for since only the עד חתימה is delivering the גט (and the two who say בפנ"כ are not שלוחים) – מוכחא מילתא משום דעד חתימה נאמן ביחידי לפי שהוא שליח הגט‎ – It is evident that because the עד חתימה is a שליח הגט, therefore he is believed even though he is an individual; this is evident – מדמצרכינן אכתיבה תרי משום דלא הוו שלוחים – Since we require two witnesses for the כתיבה, because they are not שלוחים‎. This is only regarding the case where אין הגט יוצא מתח"י שניהם – אבל להאי לישנא דמוקי לה בגט יוצא מתחת יד שניהם איכא למיחש לאיחלופי‎ – However, according to the version that establishes the משנה and the מחלוקת between ר"י ורבנן in a case where the גט is יוצא מתח"י שניהם, there is the concern of איחלופי (even according to ר"י) – דהשתא אין כאן הוכחה כיון דעד המעיד על הכתיבה ישנו נמי שליח הגט: For now there is no proof that the עד on the חתימה is special for he is a שליח, since the עד who testifies on the כתיבה is also a שליח הגט and nevertheless we require two עדים (in this case) to be מכשיר the גט; showing that שליח is not a special situation. This will lead people to believe that we require only one עד for קיום שטרות, just as here one עד is sufficient to say בפנ"ח for קיום הגט‎. S UMMARY There is no חשש of איחלופי (according to ר"י) if the one who says בפנ"ח is a שליח and the two who say בפנ"כ are not שלוחים; however if the one saying בפנ"כ is also a שליח then there is the חשש of איחלופי even according to ר"י. T HINKING IT OVER It appears from תוספות answer that it is the בפנ"כ which prevents the חשש of איחלופי (according to ר"י). However in a regular case where the שליח states בפנו"נ it is not the בפנ"כ which prevents the חשש of איחלופי, for בפנ"כ is necessary for לשמה, rather it is the fact that ידענו לא מהני‎. Why does תוספות maintain (here) that it is the בפנ"כ which decides whether there is a חשש of איחלופי or not?

ומר סבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו‎—And this master maintains because witnesses are not available to authenticate it O VERVIEW The גמרא explained the מחלוקת between ר"י ורבנן (where ב' אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח in a case where הגט יוצא מתח"י שניהם) is that ר"י maintains that בפנו"נ was instituted on account of קיום‎. Therefore since there are two שלוחים there is no need for בפנו"נ. The גמרא later ask that ר"י should also argue in the רישא (where א' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"כ). תוספות mentions that this question can be posed now. ------------------- השתא הוה מצי לאקשויי ולפלוג רבי יהודה ברישא: The גמרא could have asked now, and let ר"י argue in the רישא as well. S UMMARY The question that ר"י should argue in the רישא could be posed as soon as we assume that ר"י maintains the reason of קיום‎. T HINKING IT OVER Why did not the גמרא ask (nor does תוספות mention) according to the לישנא קמא (which maintains ב' שהביאו גט א"צ שיאמרו בפנו"נ), that ולפלוג ר"י ברישא‎?

ורבה אמר לך דכולי עלמא כולי‎—And רבה will tell you that everyone, etc. O VERVIEW The גמרא (in the לישנא אחרינא which maintains that ב' שהביאו גט צריכין לומר בפנו"נ [according to רבה]) maintains that it is not necessary to assume that רבה ורבא are כתנאי (like ר"י ורבנן) for רבא can interpret the משנה like the לישנא קמא (which maintains ב' שהביאו גט א"צ לומר בפנו"נ), and רבה can explain that ר"י ורבנן argue whether we are גוזר שמא יחזור דבר לקלקולו‎. Our תוספות offers another option how רבה is not כתנאי‎. ------------------------ הוא הדין דמצי לשנויי דרבה כלישנא קמא – The גמרא could have just as well answered that רבה will interpret the מחלוקת between ר"י ורבנן like the first לשון in the גמרא previously – דלדידיה נמי בי תרי דמייתי גיטא אין צריכין משום דלא שכיחא – For also according to רבה when two שלוחים bring a גט they are not required to say בפנו"נ (לאחר שלמדו), since it is not common for there to be two שלוחים for one גט‎ – כדאמרן בפרק קמא (לעיל ה, ב): as was mentioned previously in the first פרק‎. S UMMARY The גמרא could have given the same explanation for רבה as it did for רבא; namely that he follows the view of the לישנא קמא‎. T HINKING IT OVER תוספות is suggesting that the גמרא could have said that רבה (also) follows the view of the לישנא קמא‎. However, if both רבה and רבא follow the view of the ל"ק, then the לישנא אחרינא will disagree with both רבה and רבא‎! How can we explain the ל"א‎?!

ומר סבר לא גזרינן‎—And this master maintains we do not make a decree O VERVIEW The לישנא אחרינא maintains that ב' שהביאו גט are required to say בפנו"נ (according to רבה), and the מחלוקת between the רבנן ור"י (in all the cases of the משנה where two brought the גט) is that the רבנן are concerned שמא יחזור דבר לקלקולו and therefore if one שליח did not say בפנו"נ it is פסול, while ר"י maintains that we are not concerned שמא יחזור דבר לקלקולו‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as to when ר"י is not concerned for שמא יחזור דבר לקלקולו‎. -------------------------- פירש בקונטרס דלא גזר רבי יהודה שמא יחזור דבר לקלקולו‎ – רש"י explained that ר"י did not make a decree (and invalidate the גט in a case where one שליח did not say בפנו"נ) out of concern that perhaps the matter will revert to its initial ruinous status; the reason he is not concerned is because – דבי תרי דמייתי גיטא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן‎ – It is not common for two to deliver a גט and so the רבנן made no גזירה‎. תוספות disagrees with פירש"י: ובחנם פירש כן דאפילו בחד נמי לא גזור‎ – And it is unnecessary for רש"י to explain it in this manner (that ר"י is not גוזר since it is a מילתא דלא שכיחא) for ר"י is not גוזר even if one brought the גט (which is a מילתא דשכיחא and nevertheless he is not גוזר). תוספות proves that according to ר"י, there is no requirement to say בפנו"נ (on account of לשמה), because of the concern of שמא יחזור וכו' – דהא מסיק למעוטי בפני נחתם אבל לא בפני נכתב ומפרש טעמא משום איחלופי‎ – For the גמרא shortly concludes (that the ברייתא which stated that ר"י was מכשיר בזו ולא בזו) excludes the case where the שליח said בפנ"ח but not בפנ"כ, and the גמרא explains the reason it is פסול is because of איחלופי בקיום שטרות בע"א – ולא קאמר טעמא שמא יחזור דבר לקלקולו – But the גמרא did not say the reason בפנ"ח אבל לא בפנ"כ is פסול because שמא יחזור דבר לקלקולו; indicating that even by one שליח there is no concern (לאחר שלמדו) of שמא יחזור according to ר"י, only the concern of איחלופי‎. תוספות explains why indeed the גמרא assumes that according to ר"י there is no concern of שמא יחזור even for one שליח (which is a מילתא דשכיחא) – והיינו טעמא דנראה לו לגמרא כיון דרבנן לא מפלגי וגזרו בין בחד בין בתרי – And this is the reason, for the גמרא assumed since the רבנן do not differentiate and the make the גזירה of שמא יחזור וכו' whether it is one שליח or whether it is two שלוחים, similarly – לרבי יהודה נמי לא מיסתבר לחלק כיון דלא גזר בתרי הוא הדין בחד: According to ר"י it does not seem logical to differentiate, for since he is not גוזר by two שלוחים, the same will apply to one שליח, that there is no concern of שמא יחזור דבר לקלקולו‎. S UMMARY ר"י is not concerned for שמא יחזור דבר לקלקולו even by a single שליח‎. T HINKING IT OVER תוספות concludes that according to the רבנן the concern of שמא יחזור דבר לקלקולו applies to both one and two שלוחים, while according to ר"י there is never such a concern even by one שליח‎. Can we reconcile this with the גמרא previously (ה, א), that there is a concern of שמא יחזור by one שליח, but not by two שלוחים‎?

אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם. פירוש, ואפילו לרבה ולאחר שלמדו, ופירש רש"י ז"ל דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו הוא והרי מצויין לקיימו וזה מוכיח דלאו דוקא כתב ז"ל גט יוצא מתחת יד שניהן [ששניהם] אדוקין בו דהא טעמא משום דמצויין לקיימו היא לפי דבריו ז"ל, והקשה הוא ז"ל כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהן שלוחין מה לי אחד מהן הרי עדים מצויין לקיימו, ותירץ דלא פלוג רבנן בין בא בחבורת אנשים לבא יחידי שאין מבחין ובודק באלה, וכל זה אינו אלא לפי שיטתו שפירש בריש שמעתא קמייתא דמכילתין (ב, ב) גבי איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלרבא ליכא שאם יערער עליו הבעל הרי יש כאן שנים מצויין לקיימו. וכבר כתבנו למעלה דאינו מחוור, אלא בי תרי דאתיוה משום טעמיה דרב הונא הוא דאמר (לעיל גיטין ה, א) מה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני והלכך כששניהן שלוחין או שנמסר לאחד מהן בפני חבירו הוא דאיכא למימר כי האי טעמא אבל בא בחבורת אנשים שאינן שלוחים ולא עדים בנתינת הגט ליד זה לא. ואם תאמר היכי מוכח מהכא דקסבר שנים שהביאו אין צריכין לומר, דילמא שאני הכא דחד מסהיד אכתיבה וחד מסהיד אחתימה, וכי תימא דכיון דלא מסיק חד כוליה דיבורא לא דייק שפיר ומיקרי ואמר, ואי נמי לא תיקון רבנן אלא דלימא חד כוליה דבורא, הא ליתא דהא תנן (לעיל גיטין טו, א) אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אלמא אף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסהיד אכתיבה כשר, ואפילו לרבה דבעי בפני נכתב משום לשמה, ורבי יהודה נמי (שם במשנה) בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם אכשורי קא מכשר ואף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסיק כולא דיבורא. ותירצו בתוספות דאם איתא דשנים צריכין שיאמרו אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ודאי לא היה מועיל משום דכיון דמאן דמסהיד אחתימה לא קא מסהיד אכתיבה וחד הוא בלחוד דקא מסהיד אחתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד, ואפילו לרבה נמי איתא להאי טעמא דאף על גב דאיהו לא חייש לאיחלופי, היינו דלכתחילה משום איחלופי לבד לא הוי מתקני דליצטריך לומר בפני נכתב, אבל ודאי מודה הוא דכיון דאיתקון בפני נכתב משום לשמה אתקון בכולהו דלימא הכי משום איחלופי וכדכתבינן לעיל (גיטין ה, א ד"ה הא דאמרינן) גבי מתניתין דאפילו מהגמוניא להגמוניא, ובסמוך נמי בשמעתין מוכח הכין אלא ודאי מדמכשרינן באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם בשהגט יוצא מתחת ידי שניהן שמע מינה דקסבר שנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.

כי אין גט יוצא מתחת ידי שניהן במאי פליגי כלומר, מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר, דבשלמא אי אמרת דבגט יוצא מתחת ידי שניהן קא מיפלגי מוקמינן פלוגתייהו בפלוגתא דרבה ורבא כדמוקי לה בסמוך דכי קאי הכא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו כלישנא בתרא, וכי מוקמינן לה כלישנא בתרא הוה ניחא ליה לאוקומה כלישנא קמא, וכיוצא בזו אשכחן בשבועות (י, ב) גבי שעירים ובחולין (נח, א) בסוגיא דביצת טריפה דקאמר אלא הא דתנן ולד טריפה וכו' דללישנא קמא הוה ניחא ליה טפי אי אמרינן כלישנא בתרא ובלישנא בתרא הוה ניחא ליה טפי אוקמתא קמייתא או אוקמתא בתרייתא אלא דבלישנא קמא קשיא ליה מאי טעמא דרבי יהודה וללישנא בתרא קשיא ליה מאי טעמייהו דרבנן וכענין שאמרו ברוב המקומות בתלמוד היכי דמי אי בהכי קשיא רב יהודה אי בהכי קשיא רבנן ומידק דייק ואזיל רבי יהודה ורבנן דמתניתין במאי פליגי, וזה לפי מה שאני סבור דמאי דקא מקשה ללישנא בתרא במאי פליגי טעמייהו דרבנן קא קשיא ליה, ושלא כדברי רש"י ז"ל (בד"ה במאי) ור"י הזקן ז"ל (בתוס' ד"ה במאי) שפירשו דאף ללישנא בתרא טעמיה דרבי יהודה הוא דקשיא ליה וכמו"ש בסמוך (בד"ה אלמא קסבר) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו. קשיא לי דלמא לעולם אינן צריכין ושאני הכא דכיון דחד הוא דאמר בפני נחתם ולא מסיק כוליה דיבורא מאן דחזי סבר דצריכין לעדותו של זה ואפילו הכי הימנוהו רבנן יחידי ואתי לאיחלופי בקיום שטרות ואי הוה אמרינן הכי לא הוה קשיא ליה לקמן במאי פליגי דהשתא נמי לאוקמתא בתרייתא מוקמינן פלוגתייהו בגזירת איחלופי כדאוקימנא לה ללישנא קמא, וי"ל דאם איתא דשנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו תו לא גזרינן משום איחלופי דכיון דקא חזו דכי שתקי מכשרינן ליה ודאי מידע ידעי דמאי דקאמר האי בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ואפילו גט יוצא מתחת יד שניהם, שמע מינה ודאי דקסבר דשנים שהביאוהו צריכין שיאמרו והיינו דקשיא ליה לקמן במאי פליגי כלומר מאי טעמייהו דרבנן דפסלי דהשתא אי אפשר לאוקומי בגזרת איחלופי דאי משום הכי שנים שהביאו לא הוו צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם, וכיון שכן אף בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם הוי להו לרבנן לאכשורי דהא תו ליכא גזרת איחלופי כדפרישית. כנ"ל. אבל רש"י (בד"ה במאי) ור"י ז"ל בעל התוספות (בד"ה במאי) פירשו ההיא דבסמוך במאי פליגי דטעמא דרבי יהודה קא קשיא ליה, ופירש ר"י ז"ל בשלמא ללישנא קמא פליגי בחיישינן לאיחלופי דרבי יהודה לא חייש משום דמוכחא מילתא דמשום דעד חתימה שליח גט נאמן ביחידי, מדאצרכינן אכתיבה תרי משום דלא הוי שלוחין, אבל הכא ליכא טעמא דלא למיחש לאיחלופי דכיון דעד כתיבה המעיד בפני נכתב ישנו שליח הגט אין כאן הוכחה במאי ששניהם מעידים על הכתיבה שמה שאחד נאמן על החתימה משום דהוי שליח הגט דהא אין עדות כתיבה בשנים מטעם שאין עד כתיבה שליח הגט. עד כאן לשונו. ולי נראה שאין זו שיטת התלמוד שאם כן מאי קאמר אמר ליה אביי אלא מעתה סיפא דקתני שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ורבי יהודה מכשיר ואפילו יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן במאי פליגי, דלכאורה ודאי משמע דרבנן קא קשיא לי' דאי דרבי יהודה קא קשיא ליה הכין הוה ליה למימר אמר ליה אלא מעתה סיפא דקתני וכו' ורבי יהודה מכשיר במאי פליגי, אלא אם כן נדחוק דאביי לא בעי במאי פליגי ולא מסקנת דברי אביי הוא ותלמודא הוא דקא בעי לה ואביי אוקמתא דסיפא דמתניתין בלחודא, דקא בעי במאי, והאי אלא מעתה בניחותא מפרשינן ליה. וזה נראה לי דחוק, ואלא מיהו נראה לי שהזקיקם ז"ל לפרש כן דאדרבי יהודה קא קשיא להו מדאמטי לאקשויי במאי פליגי עד דבריר לה לסיפא דמתניתין דאי לרבנן קא קשיא להו מיד הוה להו לאקשויי ארישא גופיה מאי טעמא קא פסיל דהא ליכא משום איחלופי, ועוד צריכא עיונא. ולפי פירושו של ר"י ז"ל אתי שפיר הא דאיבעיא להו בסמוך להאי לישנא בתרא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא ולא איבעיא להו בלישנא קמא, דללישנא קמא איכא למימר דאף רבי יהודה מודה באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דגזרינן משום איחלופי כיון דליכא הוכחה דמשום דהוי שליח הימנוה ביחידי. ואף רש"י ז"ל כן פירש למעלה דרבי יהודה מודה הוא ללישנא קמא ברישא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה דלא חיישינן לאיחלופי אפילו אין גט יוצא מתחת ידי עדי כתיבה אלא משום דאיכא הוכחה בששניהם אומרים בפנינו נכתב אבל ברישא דעד כתיבה אינו אלא חד ואינו שליח בהא מודה דאיכא למיגזר משום איחלופי. אבל לפי מ"ש איכא למימר דנטר ליה עד סופא והוא הדין ללישנא קמא דמצי למיבעי לה. וכדבריהם נראה יותר, דאם איתא דרבי יהודה ללישנא קמא לית ליה גזרת איחלופי כלל וכי קא בעי הכא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא אפילו ללישנא קמא קא בעי לה אם כן כי אקשינן מזו ולא באחרת מאי לאו למעוטי אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ופרקינן לא למעוטי אחד אומר בפני נחתם אבל לא בפני נכתב מאי קא פריק דמאי שנא הא מהא דלמאן דלא חייש לאיחלופי כלל אין צריך שיאמר אלא בפני נחתם ותו לא וכדאמרינן בריש מכילתין (ג, א) ורבה מאי טעמא לא אמר כרבא אם כן ליתני בפני נחתם ותו לא. ואם תאמר השתא נמי מה הפרש בין זה לזה ואיזו הוכחה יש באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דהשתא כיון דמאן דאמר בפני נחתם לא מסיק כולי דיבורא איכא נמי למיגזר משום איחלופי, י"ל דכל היכא דאיכא מאן דאמר נמי בפני נכתב סבר רבי יהודה דיש כאן הוכחה.

במאי קא מיפלגי מר סבר לפי שאין בקיאין לשמה כלומר וקודם שלמדו, ומר סבר לפי שאין מצויין לקיימו. וקשיא לן ואילו למאן דאית ליה שאין בקיאין לשמה אמאי פסול דהא איכא תרי דמסהדי אכתיבה ואיכא חד נמי דמסהיד אחתימה, ולדידיה מאי שנא שנים אומרים בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, משנים אומרים בפנינו נחתם ואחד אומר בפני נכתב דמכשרינן ליה לכולי עלמא דאי משום איחלופי אפילו לרבא דאית ליה דעיקר תקנתא משום איחלופי בתרי דמייתו גיטא אין צריך שיאמרו ואי אמר חד מנייהו בפני נחתם לא מפסיד ולא מהנה וכל שכן לרבה דלית ליה גזרת איחלופי בעיקר תקנתא. וי"ל כיון דסבירא לן השתא דמאן דאית ליה משום לשמה אפילו בשנים שהביאוהו מצריך לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם כי לא מסהיד אחתימה אלא חד אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד ואף על גב דמשום קיום לא הוה צריך למימר בפני נחתם דהא מייתו ליה תרי ואילו אמרי בפנינו גרשה מהימני מכל מקום כיון דצריך לומר מיהא משום לשמה מאן דחזי סבר דמשם עדות קיום נמי מצרכינן ליה ואפילו הכי מקבלין ליה יחידי ואתי לאחלופי בקיום שטרות. ומכאן ראיה דרבה נמי אית ליה משום איחלופי כדכתבינן לעיל (בד"ה אלמא קסבר).

הא דאמרינן רבא מתרץ כלישנא קמא. הוא הדין נמי דהוה מצי למימר דרבה מתרץ לה נמי כלישנא קמא ולאחר שלמדו דלדידיה נמי בתרי דמייתו גיטא אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן כדאיתא בריש פרק קמא (ה, א), אלא דלארוחה למתניתין לרבה קאמר, ועוד נראה לי דכיון דרבה אוקי מתניתין (לעיל גיטין ב, א) דפרק קמא משום שאין בקיאין לשמה כל היכא דמצי לאוקומי כולה מתניתין בהכין מחזר ומוקי.

זה שביארנו בשנים שהביאו גט ממדינת הים שאין צריכין לומר בפני וכו' ופירשנוה דווקא בשהגט יוצא מתחת ידי שניהם גדולי הרבנים שואלים בה מה אנו צריכים לכך הרי מכל מקום עדים מצויים לקיימו ותירצו דלא פלוג רבנן בין בא בחבורה לבא ביחידי ומכל מקום קושיא זו אינה אלא לדעתם שכתבו ששנים שהביאו צריכים שיכירו החתימה וכמו שפירשו באיכא ביניהו דאייתיוה בתרי דלמאן דאמר מפני שאין עדים מצויין לקיימו ליכא שהם יקיימוהו ומכל מקום כל שאר מפרשים כתבו ששנים שהביאו וכו' אין צריך שיהיו מכירין החתימה מפני שדינם כעידי מסירה וכדקאמר אילו אמר בפנינו גרשה וכו' הלכך הואיל ואין מכירים בעינן דלהוו תרויהו שלוחים עד שנדונם כעידי מסירה וכן נראה מלשון גדולי המחברים שכתבו שנים שהביאו גט וכו' אע"פ שלא ראוהו נכתב ונחתם הואיל ובעל נתנו להם נותנין אותו ותתגרש ואין בעל יכול לערער אע"פ שאינו מקויים ששלוחיו הן הן עדיו שאילו יאמרו בפנינו גרשה נאמנין אע"פ שאין שם גט ושאר דברים שבסוגיא זו אע"פ שטרחו בה בחידושין דברים פשוטים הם ואין צריך להאריך בהם:

בפרש"י בד"ה סיפא דקתני כו' ואיהו לא אמר אכתיבה אתי לאחלופי בעלמא עכ"ל מהכא מוכח כדברי התוס' בפרק דלעיל שכתבו דמתוך שמעתין משמע כיון דאתקן בפני נכתב לרבה משום לשמה מודה דצריך לאומרו אפי' לאחר שלמדו משום אחלופי עכ"ל דהא הכא על כרחך לרבה קיימינן דס"ל דשנים צריכין וחייש לאחלופי ובעל המאור האריך הרבה בזה ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה אלמא קסבר כו' וא"ת ולרבה נמי דלמא בעלמא צריכין והכא דכשר משום דחד כו' עכ"ל ר"ל לפ"ה דלא קאמר הכא אלמא קסבר שנים אין כו' אלא לרבא ניחא דהכי קאמר מדמוקים מתני' בהכי שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם כו' ע"כ כרבא ס"ל דאין צריכין כדאמרינן בפשיטות לרבא בפ"ק בדאתיוה בי תרי אין צריכין דלרבא מתוקמה כשהגט יוצא מתתת ידי שניהם כדאמרינן ללישנא בתרא אבל לדברי התוס' דלרבה נמי קאמר הכא להאי לישנא אלמא קסבר שנים אין צריכין כו' אין זה מוכרח דקסבר שנים שהביאו אין צריכין דלמא בעלמא צריכין כדאמרינן ללישנא בתרא והכא דכשר אילו הביאו שנים היינו משום דחד מינייהו מסהיד אכתיבה כו' והוא דחוק ויש לפרש בדרך אחרת דנקטו לרבה משום דלרבא אסקי אדעתייהו כתירוצם דכיון שאחד מעיד על החתימה אתי לאיחלופי כו' ודו"ק:

בא"ד ואין לומר כיון דלא מסהיד אכולה מלתא לא דייק דהא כו' אע"ג דלא מסהיד כו' עכ"ל ולעיל בריש פירקין שכתבו התוס' לרב חסדא דקסבר לא דייק השליח כ"כ כשאין כל העדות מתקיימת על ידו היינו חצי החתימה אבל הכא בכתיבה כולה או בחתימה כולה ודאי דדייק כדמוכח במתני' וק"ל:

בד"ה ומר סבר לפי כו' השתא ה"מ לאקשויי וליפלוג ר"י ברישא עכ"ל אבל ללישנא קמא ניחא דלא ה"מ לאקשויי ולפלוג ר"י ברישא דאיכא למימר כעין שכתבו התוספות לעיל דלא פליג ר"י אלא בסיפא מדמצרכינן תרי אכתיבה משום דלא הוו שלוחים מוכח מלתא דעד החתימה נאמן ביחידי לפי שהוא שליח ולא אתי לאחלופי משא"כ ברישא דלא הוה רק חד אחתימה וחד אכתיבה ולא מוכח מלתא מודה ר"י דאתי לאחלופי ודו"ק:

בד"ה ומר סבר לא כו' כיון דרבנן לא מפלגי וגזרו בין בחד בין בתרי לר"י נמי לא מסתבר לחלק כו' עכ"ל וסוגיא דפ"ק דמסיק לרבה לחלק דבי תרי דמייתו גיטא מלתא דלא שכיחא ולא יחזור הדבר לקלקולו אבל בחד גזרו שמא יחזור הדבר לקלקולו והוי דלא כרבנן ודלא כר"י ללישנא בתרא וצ"ל דהך סוגיא לעיל היינו ללישנא קמא דאיכא לחלק שפיר לרבה לכולי עלמא בין תרי לחד כמו שכתב התוס' לעיל ודו"ק:

גמ' ולפלוג ר"י ברישא וכו' הא דפריך גמרא בקושיא זו אלישנא בתרא ולא אלישנא קמא יש ליישב ע"פ פי' התוס' בד"ה במאי פליגי וכו' דללישנא קמא דטעמא דר"י דלא חייש לאחלופי ולכך אתי שפיר דלא פליג ברישא דדוקא בסיפא דשנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם ואין הגט יוצא אלא מתחת ידי עד החתימה מוכחא מלתא דעד החתימה נאמן ביחידי לפי שהוא שליח הגט מדמציריכין אכתיבה תרי וכו' מה שאין כן ברישא דאחד אמר בפני נכתב ואחר אמר בפני נחתם וק"ל:

רש"י בד"ה כשר ואע"ג דלאו כלום קאמרי כו' והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כו' עכ"ל. הרשב"א בחידושיו כתב דמשמע מפירש"י ז"ל מדכתב והרי מצויין לקיימו אלמא שיכול הבעל לערער וצריך קיום והקשה עליו דהא בשמעתין משמע דבלא קיום נאמנין דמה אילו יאמרו בפניו גירש' והאריך להקשות בזה וכן כתבו התוס' לעיל בריש מכילתין בד"ה דאתיוהו בי תרי והקשו על פירש"י ז"ל וכן כתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל. ועפ"ז כתב הבית שמואל דמה שכתב הטור ביוצא מתחת יד שנים שאין צ"ל ואם בא הבעל וערער לומר שהוא מזוייף צריך קיום יצא לו כן מלשון רש"י ז"ל ע"ש. ואני בער ולא אדע אשתומם על המראה היאך אפשר לומר כן בלשון רש"י ז"ל שהרי דעת שפתיו ברור מללו במה שכתב ואי קשיא כו' מה לי א' מהם הרי עדים מצויין לקיימו וע"כ אסוגיא דשמעתין קאי דאיירי כשא' אומר בפ"נ וא' אומר בפנ"ח הרי שאין כאן אלא א' על הקיום ומדכתב רש"י ז"ל בזה הרי עדים מצויין לקיימו אלמא דהיינו מהאי טעמא גופא דמסיק התלמוד מה לי אם יאמרו בפנינו גירשה וממילא דעל זו הכוונה גופא נתכוין בריש מכילתין גבי אתיוהו בי תרי במ"ש שם הרי מצוין לקיימו היינו שע"י שליחותן נתקיים ממילא. אלא דלפ"ז יש לדקדק בדבריו שכתב בלשון הרי מצויין לקיימו ולא כתב הרי נתקיים והנלע"ד בפשיטות שעיקר כוונתו בזה דטעם ההכשר באתיוהו בי תרי כשלא אמר בפ"נ היינו כיון דבשעת מסירת הגט לשליח לא חל עליו תקנת חכמים שיהיה בשעת הכתיבה והחתימה כדי שיעיד על הקיום דהא לא שייך הכא כלל טעמא דאין מצויין לקיימו שהרי הן הן עדים בדבר ולא סגי בלא"ה ששניהם יהיו בשעת מסירת הגט להאשה כיון ששניהם שלוחים והיינו דכתב ואי קשיא א"כ מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו ופירוש שהיו מצויין בשעת מסירת הגט לשליח ושוב אין צורך לקיום ממילא ליתכשר בלא בפ"נ ע"ז כתב דלא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי כיון שאין זה השני מוכרח להיות בשעת מסירת הגט להאשה וא"כ בכה"ג לא מיקרי מצויין לקיימו ודוקא באתיוהו בי תרי ששניהם שלוחים דמוכח מילתא טובא דמצויין לקיימו ותו דלא שכיחא ולא אחמירו רבנן זה הנלע"ד בכוונתו ולולי דמסתפינא מרבוותא רבותינו הקדושים הרי"ף ובעלי התוס' והרא"ש ז"ל אמינא מילתא חדתא דלדידהו לא ס"ל. ולענ"ד פשוט שרש"י ז"ל סובר דמה"ט גופא לא שייך להכשיר לכתחילה בגט שלא אמר בפ"נ ובפנ"ח ע"י קיום חותמיו והא דתנינן המביא גט ולא אמר בפ"נ אם נתקיים כשר היינו בדיעבד דוקא דהא אוקמינן בפ"ק אליבא דרבה כשניסת דוקא ומדרבה נשמע לרבא דאיירי כשניסת או לפחות מיהא בדיעבד ולא לכתחילה ודוקא באינו יכול לומר תנינן יתקיים בחותמיו לכתחילה והיינו בפקח ונתחרש דבשעת המסירה לשליח נעשה כתיקון חכמים אבל ביכול אפשר דלא מהני קיום חותמיו לכתחילה כיון דמ"מ לא נעשה הגט כתיקון חכמים וכן משמע לכאורה מהסוגיא דפ"ק דף ה' דמקשה אי הכי יכול נמי אליבא דרבה משמע דלרבא ניחא והיינו כמ"ש ובזה יש ליישב הא דלא קאמר בריש מכילתין דאיכא בינייהו גט שנתקיים בחותמיו משום דלרבא נמי לא מהני אלא בדיעבד כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בריש מכילתין דלרש"י לרבא נמי לכתחילה שיילינן ליה אם נכתב לשמה כמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש א"כ מה"ט גופא לא מהני קיום חותמיו לכתחלה היכא שהשליח היה צריך להיות אצל הכתיבה מעיקרא ומה שיש לדקדק לפ"ז בבבא דסיפא דאחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנ"ח אמאי כשר הא לא נעשה כתיקון חכמים אלא דלק"מ דאי איירי כשיוצא מתחת עידי חתימה הו"ל אתיוהו בי תרי דא"צ לומר כלל משום דודאי מצויין לקיימו ואי איירי כשיוצא מתחת עד הכתיבה לחוד א"כ הרי נעשה הכתיבה כתיקון חכמים והחתימה כ"ש דכשר משום דמי איכא מידי דאילו אמור איהו לחוד כשר ואילו אמרו תרי ליפסל וא"כ היינו כולו בקיום הגט כן נ"ל נכון ועפ"ז היה אפשר ליישב לשון הטור א"ע סוף סי' קמ"ג לולא שהרי"ף והרא"ש והטור ברמזים כתבו להדיא דעל ידי קיום חותמיו כשר לכתחילה וא"צ לומר בפ"נ ודו"ק:

תוספות בד"ה אלמא כו' וא"ת ולרבה נמי דלמא בעלמא כו' פירוש משום דמשמע להו להתוספות דהאי אלמא דקאמר לאו משום דפשיטא ליה לתלמודא דטעמא משום דמצויין לקיימו הוא דא"כ מאי אלמא דקאמר פשיטא דלמ"ד משום לקיימו אין צריכין ואי לאוכוחי הא גופא דטעמא דר' יוחנן משום לקיימו הכי הול"ל בהדיא אע"כ דאפי' לרבה איירי א"כ מקשו שפיר דאפ"ה לא א"ש הא דקאמר אלמא דלמא בעלמא צריכין והכא משום דחד מינייהו מסהיד שנכתב לשמה בפניו וחד מסהיד אחתימה לשמה וע"ז כתבו ואין לומר דכיון דלא מסהיד אכולה מילתא לא דייק וא"כ לא מהני סהדותא לענין לשמה דבעינן תרי אלא שהאמינו לשליח כבי תרי משום דמעיקרא מידק דייק משא"כ הכא דלא דייק ע"ז כתבו דבע"כ בכה"ג נמי אמרינן דדייק דאל"כ בא' אומר בפ"נ ושנים אומרים בפנ"ח אמאי כשר לימא דהאי דקאמר אכתיבה לחוד לא דייק אע"כ דאפ"ה דייק דהא לרבה כתיבה וחתימה שוין לענין לשמה למאי דלא ס"ד דאית ליה לרבה טעמא דאיחלופי אבל למאי דמסקו התוס' דלרבה נמי אית ליה טעמא דלאחלופי א"ש דברישא בשנים אומרים בפ"נ פסול באין יוצא מתחת ידי שניהם משום דצריך לומר בפנ"ח וממילא חיישינן לאחלופי דנהי דמהני מה שאומרין השנים בפ"נ לענין לשמה אכתי חיישינן לאחלופי כיון שרואין שחד מעיד על החתימה משא"כ בסיפא דשנים אומרים בפנ"ח לא שייך איחלופי א"כ כשר נמי מטעמא דלשמה דסגי במה שאומר א' בפ"נ ואיירי שהגט יוצא מתחת עד הכתיבה וכן לאידך לישנא דשנים שהביאו צריכין לומר משום טעמא דלשמה מש"ה פסול ברישא בשנים אומרים בפ"נ וא' בפנ"ח דנהי דמיקרי אמירה מעליא לענין לשמה כיון שהגט יוצא מיד שניהם אפ"ה פסול משום איחלופי משא"כ בסיפא דאיכא שני עידי חתימה לא שייך אחלופי ממילא כשר דלענין לשמה מיקרי שפיר אמירה מעליא אע"ג דלא אמרינהו חד כיון שהגט יוצא מתחת יד שניהם כל זה ברור. ומה שהוצרכתי להאריך לפי שראיתי לבעל התוספות י"ט שנתקשה בזה אליבא דרבה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ונכנס בדחוקים. ונראה ברור שלא עיין בלשון התוס' כאן. אם לא שנאמר קושיית בעל תוספות י"ט למאי דס"ד לעיל מעיקרא דרבה לית ליה דרבא אלא דלענ"ד בהא פשיטא דלא מקשה מידי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דודאי שנא ושנא דעיקר חששא דלשמה היינו בחתימה דוקא ומש"ה בעינן תרי משא"כ בכתיבה דליכא חששא כ"כ דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי מש"ה סגי בחד וכ"ש אי אתיא סתם מתני' כר"מ ואפשר דבכתיבה מצריך מדרבנן ומש"ה סגי בחד ואע"ג דלעיל מקשה הש"ס מדרב נחמן אמר שמואל מ"מ לא פסיקא לתלמודא להקשות מתני' דהכא לרבה דאפשר דלית ליה הא דר' נחמן ובלא"ה הא איתותב ומוקמינן דרבה אית ליה דרבא. מיהו הא דפשיטא להו לתוספות דבכה"ג מיקרי אמירה מעליא ולא אמרינן דלא מהני אלא כשמעיד א' על הכתיבה ועל החתימה לענין לשמה משום דבעינן דבר ולא חצי דבר לענין עדות יבואר לקמן בשמעתין:

בא"ד וי"ל כו' דרבה נמי אית ליה טעמא דאחלופי לאחר שתקנו כבר משום לשמה. ולכאורה נראה בכוונתם דודאי מעיקרא לא הוצרכו אליבא דרבה לתקן בפ"נ דבפנ"ח לחוד הוי היכרא דלא ליתי לאחלופי כיון שאומר בפני נחתם ולא ידענו כשאר שטרות בע"כ דמילתא דגיטין שאני משא"כ לאחר שהוצרכו לתקן לשון בפני משום לשמה תו לא הוי היכרא במה שאינו אומר ידענו כיון דלא אפשר לומר ידענו משום לשמה וממילא ליכא היכרא ואתי לאיחלופי בקיום שטרות ואפילו לרבה צ"ל בפ"נ כך נראה לכאורה אבל א"א לומר כן דא"כ אכתי מה הועילו בתקנתן דאף כשאומר בפ"נ אפ"ה אתי לאחלופי דהא ליכא היכרא בהכי כיון דבלא"ה צ"ל בפ"נ משום לשמה אע"כ דאפ"ה הוי היכרא בהכי כיון שרואין שהאמינו חכמים לשליח לענין לשמה כבי תרי מידע ידעי דה"ה לענין קיום חותמיו האמינוהו בגיטין ולא אתי לאחלופי א"כ מה לי אם אומר השליח בעצמו בפ"נ ומה לי אם אומרו אחר כיון דמהני לענין לשמה לסברת התוס' תו לא אתי לאחלופי ע"כ דברי התוספות צריכין עיון מה טעם יש בדבר ועיין מה שאכתוב בלשון הגמ' בסמוך:

גמרא אלמא קסבר שנים שהביאו הגט צריכין ופירש"י ז"ל ואלו לא אמרו כתיקון כו' דכיון דחד הוא דאסהיד אתי לאחלופי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמכאן משמע כסברת התוס' דלמאי דסבר רבה שניתקן משום לשמה חיישינן נמי לאחלופי וכבר כתבתי דלכאורה אין טעם לדבר זה כיון דלשיטת התוספות סובר רבה לעולם דידענו לא מהני ולא שייך אחלופי א"כ לאחר שניתקן משום לשמה כ"ש דלא שייך אחלופי וכבר כתבתי לעיל בפ"ק שכוונתי ת"ל למה שכתב הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בשמעתין דלמאי דמסקי' דרבה אית ליה דרבא סובר לגמרי כרבא דידענו מהני וממילא חיישינן לאחלופי דמעיקרא לא מצינן למימר הכי משום קושיא דרבה מ"ט לא אמר כרבא משא"כ למסקנא דרבה אית ליה תרתי תו לא שייך להקשות כן דחומרא בעלמא אית ליה לרבה לחוש לשני החששות זה תורף כוונת הרמב"ן ז"ל ומעתה אני מוסיף על דברי הראשונים דאף אם נאמר דלמסקנא נמי שייך להקשות רבה מ"ט לא אמר כרבא והיינו ע"כ שנאמר דלא משמע לתלמודא דרבה מסברא דנפשיה חייש נמי משום לשמה דמהיכי תיתי דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ועוד דלאחר שלמדו הוא. א"כ אין נראה סברא לומר דרבה מטעמא דנפשיה אמרה דהא כל המשניות אתיין שפיר משום טעמא דלקיימו לחוד ומש"ה איצטריך למימר משום דרבה סובר דידענו מהני ואיכא היכרא דלא ליתי לאחלופי ומדמצריך לומר בפ"נ אלמא משום לשמה הוא. מיהו כל זה בסוגיא דלעיל בפ"ק דרבה סובר כלישנא קמא דהכא דשנים שהביאו כדמשמע לעיל להדיא דמקשינן אמילתא דרבה מהא דבעי מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו ופשיט ליה דאין צריכין. משא"כ כאן ללישנא בתרא דמסקינן ביה דשנים שהביאו צריכין והיינו ע"כ משום דפשטא דמתניתין הכי משמע ליה דקפסיק ותני פסול אפי' כשהגט יוצא מתחת יד שניהם וא"כ לפ"ז ממתניתין גופא מוכח טעמא דלשמה וא"כ תו לא שייך להקשות כלל רבה מ"ט לא אמר כרבא דהא אית ליה תרתי טעמי מפשט לשון המשנה וא"כ תו לא צריכין למימר דסובר דמהני ידענו אלא דלא מהני כמו לרבא וממילא חיישינן לאחלופי להאי לישנא דאפושי פלוגתא לא מפשינן בין רבה לרבא כיון שאינו מהצורך כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה במאי פליגי וא"ת ולימא דפליגי באחלופי כו' פירוש דקשיא להו דהשתא נמי מצינן למימר דכולי עלמא אית להו טעמא דאין בקיאין לשמה אלא דאפ"ה יש להכשיר בשנים אומרים בפ"נ דמקרי אמירה מעליא לענין לשמה דמצטרפין לעדות כמ"ש התוס' לעיל אלא דפסלי רבנן משום אחלופי כיון דבע"כ צ"ל בפנ"ח משום לשמה חיישינן לאחלופי ור' יהודא לא חייש לאחלופי וע"ז תירצו התוס' דכאן פשיטא לתלמודא דר' יהודה נמי חייש לאחלופי אבל תירוצם נראה דוחק גדול ובס' קיקיון יונה כתב לתרץ קושית התוס' בדרך אחר דהשתא ללישנא בתרא דצ"ל משום לשמה בפ"נ א"כ תו לא הוי היכרא לענין קיום ופשיטא דחיישינן לאחלופי אלו תורף דבריו וכבר כתבתי בסמוך בלשון התוס' דא"א לומר כן דא"כ אכתי אם אומר השליח בעצמו בפ"נ אכתי אתי לאחלופי לענין קיום כיון דבלא"ה צ"ל משום לשמה אע"כ כדכתיבנא דסוף סוף מי שיודע שאומר משום לשמה והאמינוהו כבי תרי ממילא לא אתי למיטעי נמי לענין קיום שטרות דמידע ידע דלשליח לחוד האמינו כבי תרי וא"כ כ"ש בשנים אומרים בפ"נ לא שייך לחוש לאחלופי כיון שרואה שמאמינים אותו לענין חתימה לשמה לחוד כבי תרי וע"כ דעיקר החששא למאן דלא ידע דמשום לשמה הוא וסובר משום קיום וא"כ איכא היכרא טובא במה ששנים אומרים בפ"נ. וגדולה מזו קשה טובא על בעל הקיקיון דיונה שהרי התוס' כתבו דלישנא קמא קאי נמי אליבא דרבה דאית ליה טעמא דלשמה ואפ"ה לא חייש ר' יהודא לאחלופי דאיכא היכרא במה ששנים אומרים בפ"נ וא"כ ה"ה ללישנא בתרא איכא למימר הכי כקושית התוספות. אמנם לענ"ד נראה דיש לתמוה טובא על בעלי התוס' דלכאורה אין מקום לקושית התוס' דודאי ללישנא קמא דבבא דשנים אומרים בפ"נ לא איירי אלא בחד גוונא כשאין יוצא אלא מתחת יד א' מהם והיינו ע"כ שעד החתימה הוא השליח דאל"כ מהיכי תיתי יכשיר ר' יהודא בעד א' שאינו שליח לקיום החתימה דהא כ"ע סברי דקיום שטרות בשנים אלא דלשליח האמינו כבי תרי ואין לטעות דר' יהודא לית ליה כלל טעמא דאין מצויין לקיימו דא"כ הו"ל לאיפלוגי בכולה מתניתין דהא לכ"ע עיקר טעמא משום לקיימו הוא אע"כ דפשיטא לן דלא איירי אלא כשהגט יוצא מתחת עד החתימה משא"כ כאן בלישנא בתרא אמרינן להדיא דבבא דשנים אומרים היינו כשהגט יוצא מתחת שניהם ומסתמא איירי בכל ענין אפילו אם יוצא מתחת שני עידי הכתיבה ואפ"ה מכשיר ר' יהודא וא"כ מקשה הש"ס שפיר במאי פליגי פירוש מ"ט דר' יהודא דמכשיר דהא על החתימה לשמה ליכא אלא ע"א שאינו שליח ופשיטא דפסול למאן דאית ליה טעמא דלשמה אע"כ דר' יהודא לית ליה טעמא דלשמה וא"כ סובר שנים שהביאו אין צריכין לומר בפ"נ ובפנ"ח דהא לענין לקיימו הו"ל כאילו אמרו בפנינו גרשה וכיון שאין צריכין לומר כלל תו לא שייך לחוש לאחלופי כדמשמע בכל הסוגיא וכה"ג משני נמי הש"ס דלרבה איירי לאחר שלמדו ומש"ה לא חייש ר' יהודא משום לשמה וממילא בשנים שהביאו א"צ כלל ומש"ה מכשיר בכל גווני ל"ש יוצא מתחת שני עידי הכתיבה וכ"ש כשיוצא מתחת יד א' מעידי כתיבה ומעד החתימה דכשר דהא אפי' ביוצא מעד החתימה לחוד כשר דשליח הוא נאמן כתרי על החתימה ועל הכתיבה לענין לשמה אמירה מעליא הוא מה שאומרים שני עידי הכתיבה והוי נמי היכרא לענין אחלופי לר' יהודא וכ"ש ביוצא בא' מעידי הכתיבה ועד החתימה דכשר לר' יהודא כן נ"ל נכון מאד בעזה"י ודברי התוס' צריכין עיון ודו" ק :

בד"ה ומ"ס פי' בקונטרס כו' ובחנם פירש כן כו' והיינו טעמא דנראה לו לתלמודא כיון דרבנן כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל בכוונתם דכיון דרבנן ודאי לא מפלגי ובודאי בכל ענין אמרו בבבא דסיפא דפסול אפילו כשיוצא מתחת יד שניהם ולא מיבעיא ביוצא מתחת עד החתימה ובכולהו מכשיר ר' יהודא משמע דאפילו ביוצא מתחת עד החתימה לחוד מכשיר וע"כ היינו משום דלא גזיר כלל אפילו בחד ונהי דביוצא מתחת א' מעידי הכתיבה ודאי פסול בהא לא איכפת לן דמילתא דפשיטא היא דלא שייך להכשיר כה"ג ועוד פשטא דמתניתין לא מיירי אלא ביוצא מעידי הכתיבה או מעד א' בחתימה כן נ"ל ביישוב לשיטת התוספות אף דלכאורה נראה דלא נחתו להכי דא"כ לא הוי מקשו מידי בד"ה במאי פליגי וכמו שכתבתי שם. ומעתה אשוב ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא לחנם פירש כן אלא דלא משמע ליה לפרש כפירוש התוספות משום דודאי סברא גדולה איכא לחלק דדוקא בי תרי דמייתי לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקילקולו משום דלא שכיח אבל בחד גזרינן וכדאמרינן להדיא בפ"ק ד' ה' ומה שהקשו התוספות על רש"י ז"ל דא"כ אמאי מסקינן הכא דמודה ר"י כשאמר בפ"נ ולא בפנ"ח דפסול משום אחלופי ולא קאמר משום שמא יחזור הדבר לקילקולו. נלע"ד דלק"מ דכיון דלקושטא דמילתא משמע לתלמודא דר' יהודא נמי חייש לאחלופי כמו לרבנן דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ היכא דשייך אחלופי הוי פסול גמור אף כשניסת תצא משא"כ בטעמא דשמא יחזור הדבר לקילקולו אפי' לרבנן אמרי' דכשניסת לא תצא כדאמרינן לעיל בפ"ק דף ה' אליבא דרבה ומוכחינן לה מדקתני אם נתקיים בחותמיו כשר וא"כ היא גופא קמל"ן הכא דר' יהודא מודה לגמרי לרבנן בההיא דאמר בפ"נ ולא בפנ"ח דפסול אף כשניסת משום טעמא דאחלופי דהו"ל כאילו לא נתקיים בקיום הגט וכן הוא האמת דמשום איחלופי פסול אף כשניסת והיינו דכייל להו מתניתין בכולהו בבי דרישא דפסול לגמרי ולעולם דחייש ר' יהודא נמי לשמא יחזור כו' בחד דמייתי כנלע"ד נכון ועיין בבעל המאור שכתב כמה שיטות בזה דלא קאמר אליבא דר"י שמא יחזור ובמה שכתבתי נתבאר על נכון בעזה"י ודו"ק: