Gittin 11b

עדים החתומין על הגט ומא"י בא דהא לא קאמר ממדינת הים:

ושמותיהן כשמות עובדי כוכבים ולא ידעינן אי עובדי כוכבים נינהו או ישראל:

מהו לאכשורי בעדי מסירה:

לא בא לידינו גט ששמות עובדי כוכבים חתומין בו:

אלא אחד שהיו חתומין בו לוקוס ולוס:

והכשרנו בעדי מסירה:

ודוקא לוקוס ולוס ששמות מובהקין הן ולא אתי למיסמך עלייהו:

אע"פ ששמותיהן כשמות עובדי כוכבי' כשרים ואפי' בלא עדי מסירה וכל שכן בעדי מסירה דלא מחזקינן להו אלא בישראל לפי שרוב ישראל שבחו"ל כו' ואת אמרת לוקוס ולוס דוקא:

עדים החתומים על הגט ושמותיהן כולי‎ —Witnesses, who are signed on a גט, and their names, etc. O VERVIEW ריש לקיש posed a query to ר' יוחנן; what is the rule by a גט whose עדים have names which sound like שמות עכו"ם (but not שמות מובהקים), is it כשר or not. תוספות explains the query as well as the subsequent discussion in the גמרא‎. -------------------- פירוש מי אמרינן דישראל נינהו וכשר לרבי מאיר או בעדי מסירה לרבי אלעזר – The explanation of the query (regarding עדים החתומים על הגט ושמותיהן וכו') is whether we assume that the signers are Jewish and the גט is כשר according to ר"מ (who maintains ע"ח כרתי) or according to ר"א it is כשר with עדי מסירה‎. The reason it is כשר is – דלא תלינן להו בעובדי כוכבים אלא אם כן ידוע בודאי שהן עובדי כוכבים‎ – Because we do not assume that the signers are עכו"ם unless it is known with certainty that they are עכו"ם – דלא שכיחי מלתא שיחתמו עובדי כוכבים בגיטין – For it is unusual that עכו"ם should sign on a גט, this is one side of the query – או דלמא כיון דשמותיהן כשמות עובדי כוכבים חיישינן שמא עובדי כוכבים נינהו‎ – Or perhaps, since their names are like the names of עכו"ם we are concerned that perhaps the signers are עכו"ם – ולא מתכשרי אפילו בעדי מסירה לרבי אלעזר ואפילו לרבי שמעון – And the גט will not be כשר even with ע"מ according to ר"א, and even according to ר"ש it will not be כשר for we are concerned that perhaps we will use these עדים for עדי מסירה‎ – דהא לא מכשיר אלא בשמות מובהקין והכא הם שמות שאין מובהקין‎ – For ר"ש is not מכשיר by גיטי נשים only by שמות מובהקין (names which are surely עכו"ם), however here the names of the signers are שמות שאין מובהקין- תוספות explains why we assume that the query is by שמות שאין מובהקין: דהא מספקינן אי עובדי כוכבים הם אי לאו‎ – For we are doubtful whether the signers are עכו"ם or not, therefore it must be שמות שאין מובהקין‎ – ובשמות מובהקין ליכא לספוקי דפשיטא דעובדי כוכבים הן‎ – For by שמות מובהקין there is no doubt, for we are certain that they are עכו"ם – דהא בכל דוכתי לא חיישינן דלמא אתו למיסמך עלייהו‎ – since in all cases of שמות מובהקין we are not concerned that perhaps we will depend on them (for ע"מ), for there is no doubt that they are עכו"ם. Therefore, since here there is a doubt (for that is the thrust of the query), we must be discussing שמות שאין מובהקין‎. This concludes the explanation of the query. תוספות continues with the explanation of the answer of ר' יוחנן: וקאמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו משום דהוו שמות מובהקין‎ – And ר' יוחנן replied that only the names of לוקוס and לוס came before us and we ruled the גט to be כשר (with ע"מ), since these are שמות מובהקין‎ – ולא אתו למיסמך עלייהו כרבי שמעון‎ – And no one will depend on using them as עדי מסירה as ר"ש rules – אבל בשמות שאין מובהקין דלאו ודאי עובדי כוכבים נינהו חיישינן‎ – However, שמות that are אין מובהקין, where we are not certain whether they are עכו"ם, we are concerned that we may use them for ע"מ and they are פסול‎. תוספות continues with the explanation of the גמרא: וקא פריך מגיטין הבאין ממדינת הים כולי‎ – And the גמרא challenges this ruling of ר' יוחנן from the following ברייתא which states, ‘ גיטין that come from overseas, etc.’ The ברייתא concludes that even though the names of the עדים are כשמות עכו"ם, nevertheless it is כשר‎ – וקא סלקא דעתין דהא דקתני‎– And the גמרא assumed that this which the ברייתא taught – שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עובדי כוכבים‎ – that the majority of Jews in חו"ל have names like the names of עכו"ם – לא להכשיר דוקא במדינת הים קאתי‎ – It did not intend to be מכשיר only the גיטין from overseas (חו"ל) – אלא נותן טעם לדבר דרגילות הוא דמסקי ישראל בשמות עובדי כוכבים‎ – But rather he is giving a reason for a general ruling (that גיטין which have signers whose names are like עכו"ם, are כשר), because it is common that the Jews use עכו"ם names – שהרי בחוץ לארץ רובן כשמות עובדי כוכבים‎ – For we see that in חו"ל the majority of Jews have names like the עכו"ם – הילכך בארץ ישראל נמי אין לחוש שמא עובדי כוכבים הן‎ – Therefore also in א"י we should not be concerned that perhaps the signers are עכו"ם (even though the majority of Jews in א"י are not called with שמות עכו"ם, nevertheless we should not be concerned) – דאין רגילות לחתום עובדי כוכבים בגיטין‎ – since it is not usual to sign עכו"ם on a גט‎. Therefore most likely the signers are Jewish (but they merely have שמות עכו"ם [just as a majority of Jews in חו"ל have שמות עכו"ם]). The ברייתא therefore contradicts ר"י. ומשני דוקא בבאין מחוץ לארץ קמכשרי – And the גמרא answered that the ברייתא is specifically מכשיר only when the גיטין come from חו"ל (because of the רוב וכו'), however in א"י (unless it is שמות מובהקין), names which are similar to שמות עכו"ם render the גט to be פסול‎. כן נראה לרבינו יצחק: This is the view of the ר"י. S UMMARY גיטין which come from חו"ל with עכו"ם sounding names are כשר; however not from א"י. T HINKING IT OVER 1. Regarding the query of ר"ל of עדים החתומים וכו' which תוספות discusses; is this regarding a גט which was already given to the woman and we are verifying its validity, or are we discussing a גט which came before us in order to give it to the woman, and the query is whether we can give it to her? 2. תוספות states that it is unusual to have עכו"ם sign a גט‎. Does תוספות mean specifically a גט (however it is not unusual for them to sign other (money) שטרות, or does תוספות mean that it is generally unusual for עכו"ם to sign on Jewish שטרות; he mention גט, because in this instance we are discussing גט‎? 3. תוספות mentions that the query of ר"ל is (also) according to ר"א where there are ע"מ ישראל‎. Seemingly if we assume that the עדים are עכו"ם, then the ע"מ will not help (since it is not שמות מובהקין), and if we assume that the עדים are ישראל, then there is no need for ע"מ, for presumably it was given in the presence of ע"מ ישראל‎?

בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים‎—By writs of divorce but not by the emancipation of slaves O VERVIEW The חכמים rule that if one gives a גט אשה to a third party and tells him to give it to his wife; the husband may retract the גט before the woman receives it. However if he gave a גט שחרור to a third party to deliver it to his עבד כנעני, then the master cannot retract. The חכמים explain this rule saying because one may benefit another not in his presence (therefore the עבד is freed immediately upon the third party’s receipt of the שטר שחרור, since it is beneficial for the עבד to be freed), however one may not harm someone not in his presence (therefore the woman is not divorced [before she actually receives the גט], since it is to her detriment to be divorced). תוספות discusses why being freed is beneficial and being divorced is detrimental. ------------------------ בירושלמי בעי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבד – In תלמוד ירושלמי they ask (rhetorically) ; ‘think honestly; if he were the slave of a nobleman it is indeed detrimental for the slave to be freed; on the other hand – הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה – If she were the wife if a leper it is indeed beneficial to her’ to be divorced. Why do we assume that universally it is a זכות for the עבד and a חוב for the אשה‎? The ירושלמי offers a different perspective to the law of our משנה: לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור‎ – You have no other choice (how to explain the difference between an עבד and an אשה) except as follows (the ירושלמי now presents two rhetorical questions); if one were to sell his slave without his consent is he perhaps not sold?! However – אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת היא‎ – If one were to divorce a woman without her consent, is she perhaps divorced?! This concludes the citation from the ירושלמי‎. תוספות explains the ירושלמי: פירוש על ידי אחר העבד נמכר על כרחו – The explanation of this distinction is in a case where the transaction (the sale or the divorce) is done through an outsider; whereby the slave is sold against his will – ואין האשה מתגרשת על ידי אחר בעל כרחה: However, the woman cannot be divorced by an outsider against her will. S UMMARY A master can always sell his slave without his consent. A man cannot appoint an outsider to receive the גט on behalf of his wife. T HINKING IT OVER It appears that (according to some) the ירושלמי gives a different explanation than our משנה‎. How is this that the אמוראים in the ירושלמי do not follow the משנה‎?!

יתיב רב הונא ורב יצחק קמיה דרבי ירמיה‎—רב הונא and רב יצחק were sitting before ר' ירמיה O VERVIEW Our גמרא relates an incident where רב הונא and רב יצחק were students by ר' ירמיה‎. In this episode ר' ירמיה called them דרדקי (children); indicating that they were younger than ר' ירמיה‎. Our תוספות resolves a discrepancy in this matter --------------------- אומר רבינו תם דאין זה רב הונא שמזכיר סתם בכל הש"ס – The ר"ת says that this רב הונא mentioned here is not the רב הונא who is mentioned generally in the entire ש"ס – דאותו היה גדול הרבה מרבי ירמיה ולא הוה יתיב קמיה‎ – For that רב הונא (סתם) was much older than ר' ירמיה and רב הונא would not have been sitting before ר' ירמיה (as a student before a teacher) – ועוד דקרי להו דרדקי ורבי ירמיה חבירו של רבי זירא וקטן ממנו‎ – And in addition (we know that this is not רב הונא סתם) because ר' ירמיה called רב הונא and רב יצחק ‘children’ (דרדקי), but this cannot be for ר' ירמיה was a younger colleague of ר' זירא‎ – כדאמר בנדה (דף כג, א) בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא כולי – As the גמרא states in מסכת נדה; ‘ר' ירמיה inquired from ר' זירא, etc. The גמרא relates there, that it was – עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחך – To such an extent that ר' ירמיה tried to make ר' זירא laugh, but ר' זירא did not laugh. תוספות continues with his proof – ורבי זירא תלמידו של רב יהודה‎ – And ר' זירא was the student of רב יהודה‎ – כדאמרינן דהוה מישתמיט מרב יהודה משום דבעי למיסק לארץ ישראל‎ – As the גמרא states that ר' זירא avoided רב יהודה because ר' זירא wanted to go up to א"י – ושמואל שהיה רבו של רב יהודה היה צריך לו לרב הונא‎ – And שמואל who was the רבי of רב יהודה depended on רב הונא‎ – כדאמר בריש פירקין (דף ה, א) בעא מיניה שמואל מרב הונא ב' שהביאו גט כולי – As the גמרא states in the beginning of this פרק, that שמאול asked רב הונא regarding two people who brought a גט, etc. – ובחולין פרק קמא (דף יג, א) בעא מיניה שמואל מרב הונא מניין למתעסק בקדשים כולי: And also in the first פרק of חולין the גמרא related that שמואל inquired from רב הונא, from where do we derive if one is מתעסק בקדשים, etc. It is therefore obvious that רב הונא was much older than ר' ירמיה‎. It will be therefore necessary to say that here we are discussing a different רב הונא than the usual סתם רב הונא‎. S UMMARY רב הונא [סתם] (1) taught שמואל (2), who taught רב יהודה (3), who taught ר' זירא (4), who taught ר' ירמיה (5) (who taught this רב הונא [6]). T HINKING IT OVER תוספות resolves the inconsistency by alleging that there were two רב הונא‎. Why could not תוספות answer that there were two רב ירמיה (one who was younger than רב הונא and another who was older than רב הונא)?!

שמע מינה התופס לבעל חוב קנה‎—We derive from this; one who seizes on behalf of a creditor, acquires it for him O VERVIEW רב הונא explained that we can derive from the ruling of the חכמים in our משנה (that once the אדון transferred the שטר שחרור to a third party to give it to the עבד, he can lo longer retract and take back the שטר), that if an outside party seizes the assets of a debtor on behalf of a creditor, the creditor acquires these assets, and the debtor has no recourse. It is apparent that the manner in which רב הונא derived this ruling, is because he viewed the master as the debtor, the third person as the seizer, and the עבד as the creditor. Just as here by the עבד, when the third party receives the שטר from the master (the debtor) for the benefit of the slave (the creditor), the rule is that the master (the debtor) has no recourse, similarly when one is תופס לבע"ח, the מלוה acquires the assets and the לוה has no recourse. תוספות argues that the analogy is far from perfect, and subsequently resolves the difficulties. ---------------------- תוספות asks: תימה לרבינו יצחק אפילו אי תופס לבעל חוב קנה‎ – The ר"י finds this comparison astounding! Even if we were to assume that a תופס לבע"ח is קונה‎ – היינו משום שהוא שליח וקונה אפילו בעל כרחו‎ – That is because the תופס is considered an agent on behalf of the מלוה and therefore the תופס is קונה even against the will of the לוה‎ – לפי שהוא חייב כאילו תפס הוא עצמו‎ – Since the לוה owes the מלוה, and the תופס is considered to be a שליח of the מלוה therefore it is considered as if the מלוה himself seized the assets of the לוה‎ – אבל כאן אפילו העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון מלחזור בו‎ – However here even the עבד himself (whom we are comparing to the מלוה) cannot prevent the master (whom we are comparing to the לוה) from retracting, for instance – אם היה נותן גט שחרור לדעת כן שלא ישתחרר בקבלה זו – If the master would give the עבד a גט שחרור with the understanding that he should not be freed with the acceptance of this שטר שחרור, then the master would be able to retract this שטר שחרור, the reason is – כי אינו חייב לשחררו‎ – Because the master is not obligated to free the עבד, as opposed to a לוה who is obligated to repay the מלוה‎ – אם כן למה יעכב המקבל את האדון מלחזור‎ – If this is indeed so, why should the receiver of the שטר שחרור prevent the master from retracting – כיון דהשתא סלקא דעתין דהאומר תנו לאו כזכי דמי – Since as of now we are assuming that one who says ‘give’ is not as if he said ' זכי'. תוספות question is that our case is not comparable to a תופס לבע"ח. By a תופס לבע"ח, the מלוה can certainly seize the assets of the לוה, and therefore the תופס who is considered to be the שליח of the מלוה (if we assume that התופס לבע"ח קנה), can also seize. However, here the עבד (who is compared to the מלוה) cannot seize the שטר from the master (even if the master gave it to him), so how can the receiver seize it on behalf of the עבד‎. תוספות has an additional question: ועוד מה חייב האדון לעבד דחשיב ליה תופס לבעל חוב – And furthermore, what does the master owe the עבד that we refer to the receiver that he is seizing for a creditor; what debt does the master owe the slave- תוספות anticipates a possible solution: ואי חשיב משום דעבד ליה נייח נפשיה‎ – And if you will say that the master is considered in debt to the עבד because the עבד pleased the master (since the master is now freeing him) – כמו שפירש רבינו תם לקמן על מילתא אחריתא‎ – As the ר"ת explains later regarding a different matter – תוספות rejects this solution: אם כן היכי חשיב ליה חב לאחרים – If this is indeed so (that the master received a benefit from the slave and in turn he is freeing him), then how is this case considered ‘damaging others’; who is being damaged here?! תוספות offers his explanation: ונראה לרבינו יצחק דחשיב קצת חוב משום דעבד ליה נייח נפשיה‎ – And it is the view of the ר"י that it is considered that there is somewhat of a debt from the master to the עבד, since the עבד pleased the master (to the extent that he is willing to free him) – ומכל מקום חשיב ליה חב לאחרים שהרי אינו חייב לו האדון כלום‎ – But nonetheless it is also considered חב לאחרים (meaning the master), since the master does not really owe the עבד anything. This resolves the second question of תוספות‎. והכי פירושו בשלמא אי תופס לבעל חוב קנה‎ – And this is the explanation; the משנה will be properly understood if we maintain that a תופס לבע"ח is קונה, for then – אין תימה אם גם כאן קנה בקבלה זו לענין שלא יוכל לחזור – It will not be surprising if here (by the עבד) as well, the עבד will acquire the שטר שחרור through this reception, at least to the extent that the master cannot retract – דמשום דעבד ליה נייח נפשיה‎ – Because since the עבד pleased him, the master – רוצה הוא שיהיה בעל חוב בכך שיוכל לעכבו מלחזור‎ – Is willing that the עבד should be a creditor to the extent that the receiver (as a תופס) can prevent him for retracting the גט שחרור‎ – תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על פי שלא נתכוון לכך המקבל דעתו הוא לקבל כמו שרוצה האדון‎ – And even though the receiver had no such intentions, nevertheless we assume that the intention of the receiver is to accept the שטר שחרור as the master wishes. Therefore the משנה is understood if we maintain התופס לבע"ח קנה‎ – אבל אם התופס לבעל חוב לא קנה‎ – However, if התופס לבע"ח is not קנה, then – כל שכן זה שאינו בעל חוב אלא דעבד ליה נייח נפשיה שיוכל האדון לחזור בו: here where the עבד is not the creditor of the master, it is only that he pleased the master, then certainly the master can retract the שטר שחרור‎. S UMMARY The אדון, in return for the נייח נפשיה grants the עבד the status of a בע"ח. T HINKING IT OVER תוספות in his question argues that there is more reason for a תופס לבע"ח to be קונה, than for the אדון not to be able to retract. תופסות question is well understood if we were attempting to derive the דין of our משנה from the דין of תופס לבע"ח, for then we can argue that we cannot derive עבד from תופס לבע"ח. However רב הונא said the reverse; since we know from our משנה that even by עבד he cannot retract, then certainly התופס לבע"ח is קונה, for as תוספות points out that by תופס there is more reason to be קונה than by עבד‎! What is תוספות question?!

התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה‎—One who seizes for a creditor, where others are harmed, he does not acquire it O VERVIEW ר' יוחנן ruled that התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים is not קונה‎. Our תוספות explains the parameters of this ruling and its limitations. ------------------------ תוספות begins by saying that התופס לבע"ח לא קנה is applicable – אפילו עשאו שליח כדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פד, ב) – Even if the מלוה made the תופס for his שליח to be תופס from the לוה; as is evident in פרק הכותב‎ – גבי יימר בר חשו דאמר ליה לשלוחיה כולי – Regarding the episode with יימר בן חשו who told his שליח, etc. ודלא כפירוש רש"י דפירש בפרק קמא דבבא מציעא (דף י, א) – And this does not follow פירוש רש"י who explained in the first פרק of מסכת ב"מ – דבעשאו שליח לכולי עלמא קנה‎ – That if the מלוה made the תופס for a שליח, then all agree that the תופס is קונה for the מלוה; this, maintains תוספות, is incorrect – דאין חילוק דאפילו לא עשאו שליח שלוחו הוא דזכייה מטעם שליחות – For there is no difference whether or not the מלוה made the תופס a שליח; for even if the מלוה did not make the תופס a שליח, he is nevertheless a שליח, for זכייה is on account of שליחות – כדמוכח בפרק קמא דבבא מציעא (דף י, ב) ובפרק אין בין המודר (נדרים דף לו, ב) – As is evident in the first פרק of ב"מ and in פרק אין בין המודד‎. תוספות asks: ואם תאמר דהכא קאמר רבי יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה‎ – And if you will say; that here ר"י rules that התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה‎ – ובפרק קמא דבבא מציעא (דף י, א) קסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו‎ – And in the first פרק of מסכת ב"מ, the same ר"י maintains that if one picks up a מציאה for his friend, the friend acquires the מציאה‎ – והא בהא תליא כדאמר התם רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא קנה‎ – And these two rulings (of התופס לב"ח and המגביה מציאה וכו') are dependent on each other, as the גמרא states there, ‘ר"נ and ר"ח both agree that המגביה מציאה לחבירו לא קנה, and the גמרא continues – מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – What is the reason that המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו; because it is considered as a תופס לב"ח במקום שחב לאחרים‎.’ This concludes the citation from the גמרא in ב"מ. Since ר"י maintains התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה he should also maintain המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו like ר"נ ור"ח‎! תוספות answers: ויש לומר דרבי יוחנן מחלק בין מציאה לבעל חוב‎ – And one can say that ר"י differentiates between מציאה (where ר"י maintains קנה חבירו; not like ר"נ ור"ח) and a ב"ח (where ר"י agrees that לא קנה) – דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה: Because מציאה is different from a חוב, because since the מגביה has the right to acquire the מציאה for himself, he can also acquire it for his friend. However, by a ב"ח, the תופס cannot seize the assets of the לוה for himself (since the לוה owes him no money), therefore he cannot be תופס for the ב"ח either. S UMMARY התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה even when עשאו שליח; however ר"י maintains that if it is a case of מגו דזכי לנפשיה (such as a מציאה) then he is זכי לחבריה‎. T HINKING IT OVER 1. In the entire תורה we have the rule that שלוחו של אדם כמותו‎. Why is it here that the מלוה himself can be תופס the assets of the לוה [even if he is חב לאחרים]; but he cannot appoint someone as his שליח to be תופס on his behalf?! 2. ראובן owes one hundred dollars each to שמעון, לוי and יהודה; now ראובן has assets worth two hundred dollars, and שמעון seized all of the assets intending to keep a hundred dollars for himself and a hundred dollars for לוי‎. Is שמעון considered a תופס לב"ח (לוי) במקום שחב לאחרים (יהודה), since he is harming יהודה, or is this a case of מגו דזכי לנפשיה, since ראובן owes שמעון money as well so just as he can be זוכה for himself he can be זוכה for לוי also?

כל האומר תנו כאומר זכו דמי‎—Whoever says, ‘give’; it is as if he said ‘acquire it’ O VERVIEW ר' ירמיה explained the reason the master cannot retract the שטר שחרור is (not because התופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה, since ר' יוחנן ruled that it is לא קנה, but rather the reason he cannot retract is) because when one says to a שליח, ‘give this to him’, it is as if he said acquire it for him; so at the moment the receiver takes the item in his possession he acquires it for the intended recipient (if it is for his benefit), and the grantor can no longer retract. תוספות discusses when we do and do not rule that sayingתן is like saying זכי‎. ---------------------- תוספות asks: ואם תאמר והא רבי יוחנן לית ליה תן כזכי‎ – And if you will say; but ר' יוחנן does not agree that תן is like זכי‎ – דקאמר בפרק קמא דבבא מציעא (דף י, א) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו – For ר' יוחנן ruled in the first פרק of מסכת ב"מ that המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו and ר"י continues there – ואם תאמר משנתינו דקאמר תנה לי ולא אמר זכה לי – ‘and if you will ask from our משנה; the case of the משנה is different because he said ‘give the מציאה to me’, but he did not say ‘acquire it for me’. This indicates clearly that תן is not כזכי, which contradicts what ר' ירמיה states here (in explaining ר"י) that תן כזכי‎. תוספות answers: ותירץ רבינו תם דדוקא היכא דדעת אחרת מקנה אותו אמרינן תן כזכי ולא במציאה‎ – And the ר"ת answered that we say תן כזכי only when there is a דעת אחרת מקנה אותו, (as in our משנה regarding עבד), but not by a מציאה where there is no דעת אחרת מקנה אותו‎. תוספות asks: ואם תאמר למאן דאמר (לקמן דף יג, ב) דלא תקון מעמד שלשתן אלא בפקדון – And if you will say; according to the מ"ד that מעמד שלשתן was only instituted by a deposit (but not by a loan) – מה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן דאמר בפירקין דהוי הלכתא בלא טעמא – Why was it necessary to institute מעמד שלשתן which the גמרא refers to it later in our פרק as a ‘rule without reason’ – תיפוק ליה משום דתן כזכי – Let the transfer be accomplished through תן כזכי‎?! תוספות answers: ויש לומר דהוצרכו לתקן במעמד שלשתן דקני אפילו אין הפקדון ביד הנפקד‎ – And one can say that it was necessary to institute מעמד שלשתן in order that the recipient be קונה even if the deposit is not in the possession of the watchman, if for instance the watchman – שהניח הפקדון ביד אחרים‎ – Placed the deposit by others – או שיקנה אפילו בעל כרחו של נפקד‎ – Or מעמד שלשתן was instituted in order that the recipient should acquire the item even against the will of the נפקד‎ – כמו שאפרש לקמן בעזרת השם (שם דיבור המתחיל גופא) דקנה נמי בעל כרחו‎ – As I will explain later בע"ה that by מעמד שלשתן the recipient is קונה even against the will of the נפקד‎. However תן כזכי (or even זכי) would not be effective in these situations. תוספות asks: ואם תאמר ומתניתין דלקמן (שם, א) תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה‎ – And if you will say; and regarding the משנה later where it states; ‘if a person says ‘give him a מנה’ and the grantor died; it should be given to the intended recipient after the death of the grantor.’ This concludes the משנה‎ – ומוקי לה רב זביד במעמד ג' ואמאי לא מפרש טעמא דמתניתין משום דתן כזכי‎ – And רב זביד established that the granting was done במעמד ג'; but why did not רב זביד explain the reason of the משנה is because תן כזכי‎?! תוספות answers: ואומר רבינו תם דתן לא הוי כזכי אלא כשמוסר לו הדבר מיד ליד‎ – And the ר"ת answered that תן is not כזכי unless the grantor transfers the item directly to the זוכה for the recipient – ומתניתין לא משמע דמיירי בהכי – However it does not seem that in our משנה this was the case; rather it seems the money was already by the זוכה, and the grantor directed him to give it to the recipient, in such a case there is מעמד שלשתן, but no תן כזכי‎. וניחא השתא ההוא דבבא מציעא גבי מציאה – And now the גמרא in ב"מ regarding מציאה will also be understood. This provides an additional explanation regarding the necessity for מעמד שלשתן: והוצרכו נמי לתקן מעמד שלשתן דקנה אף על פי שמופקד בידו מקודם לכן‎ – And it was also necessary for the חכמים to institute מעמד שלשתן in order that it is קונה even though the item was deposited by the נפקד earlier – אף על גב דהתם לא הוי תן כזכי – Even though that it that case תן would not be כזכי, since nothing is being transferred when תן was said, nevertheless מעמד שלשתן will be קונה‎. In summation: תן כזכי is effective only when there is a דעת אחרת and only when the item is transferred at the time תן is said. מעמד שלשתן is effective even if the item is (currently) not in the possession of the נפקד and even if the נפקד is unwilling to be זוכה‎. תוספות addresses the initial question and gives an alternate answer: ועוד פירש רבינו תם דשיחרור עבד הוי כעין מלוה‎ – And, in addition, the ר"ת explained that freeing a slave is like paying a debt – דאמרינן בה תן והולך כזכי אף על גב דבמתנה לא הוי כזכי – Where regarding the payment of a debt we rule that תן and הולך is כזכי, even though that by granting a gift, הולך ותן are not כזכי‎ – תוספות explains why שחרור עבד is like a מלוה‎ – דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה – For regarding שחרור of an עבד we assume that if the עבד did not do an act pleasing the master, he would not have freed him – משום הכי חשיב כחוב דאמרינן ביה תן כזכי‎ – Therefore freeing the עבד is considered as paying a debt, where we do rule תן כזכי, but there is no תן כזכי by a gift. תוספות cites the sources that there is no תן כזכי by מתנה; only by מלוה: ומדקדק רבינו תם דיש חילוק בין מתנה למלוה‎ – And the ר"ת inferred that there is a difference between מתנה (where תן לאו כזכי) and מלוה (where תן כזכי) – דתנינן לקמן (דף יד, א) הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו‎ – For we learnt in a ברייתא later, ‘bring a מנה to him, whom I owe money to, or give a מנה to him, whom I owe money to – וכן בפקדון חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר – And the same applies to a deposit, the rule is that the sender is liable for its loss, however even if he wishes to retract he cannot retract’. This concludes the ברייתא – אלמא בחוב הוי הולך כזכי‎ – It is evident from this ברייתא, which states that he cannot retract, that by a debt (תן and) הולך is כזכי‎ – וגבי מתנה פסקינן בהדיא בסוף פירקין כרבי שמעון הנשיא דהולך לאו כזכי‎ – However, regarding a מתנה it is clearly ruled on in the end of this פרק in accordance with ר"ש הנשיא that הולך is not כזכי‎ – תוספות brings an additional proof that by מתנה we say הולך לאו כזכי: וכן בריש השולח (לקמן לב, ב) אמר שליח מתנה כשליח הגט והולך לאו כזכי‎ – And similarly in the beginning of פרק השולח, there אביי rules that a שליח מתנה is like a שליח הגט regarding that in both cases הולך is לאו כזכי‎ – וכיון דהולך לאו כזכי תן נמי לאו כזכי‎ – And since we know that הולך לאו כזכי by מתנה, then תן is also לאו כזכי by מתנה‎ – דאי הוי כזכי במתנה כמו גבי מלוה ופקדון אמאי תנן תן‎ – For if תן is כזכי by מתנה just like by a מלוה ופקדון, then why does the ברייתא (also) teach that by תן the rule is that אינו חוזר by מלוה ופקדון; it is superfluous- דכיון דכבר אשמועינן דאפילו הולך כזכי כל שכן תן כזכי דאפילו במתנה הוי כזכי‎ – For since the ברייתא informed us that even הולך כזכי then certainly תן כזכי, for תן is כזכי even by מתנה (where הולך is not כזכי [according to this assumption]). This proves that by מתנה both תן and הולך are not כזכי‎. Therefore the ברייתא teaches us that by מלוה ופקדון both תן והולך are כזכי‎. תוספות offers an additional proof that we do not say תן כזכי by מתנה: ורבינו יצחק הביא ראיה מתוספתא דקתני בהדיא‎ – And the ר"י brought proof (that תן לאו כזכי by מתנה) from a תוספותא where it states explicitly – תן מנה לפלוני שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי וכן הולך כולי‎ – Give a מנה to him, whom I owe it to, or give back the deposit which he has by me, and similarly if he said הולך, etc., in all these cases – אינו חוזר וחייב באחריותן‎ – The giver cannot retract, but is responsible for their loss. However, if he said – תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני או הולך כולי רצה לחזור יחזור‎ – Give this מנה to him, or give this gift deed to him, or he said הולך, etc., in all these case by a מתנה he can retract if he so desires. If he said – זכה מנה זו לפלוני התקבל מנה זו לפלוני רצה לחזור לא יחזור – Acquire this מנה on behalf of him, or receive this מנה on behalf of him, in these cases if he desires to retract he cannot retract’. This concludes the תוספתא‎. אלמא תניא בהדיא דבמתנה לא הוי תן כזכי: It is clearly evident that the ברייתא teaches that regarding מתנה we rule that תן is not כזכי‎. S UMMARY תן כזכי is effective only when there is a דעת אחרת and only when the item is transferred at the time תן is said. מעמד שלשתן is effective even if the item is not in the possession of the נפקד and even if the נפקד is unwilling to be זוכה‎. [Alternately], (in addition) תן (והולך) כזכי applies only to a מלוה (or שחרור עבד which is similar to a מלוה), but not by מתנה T HINKING IT OVER 1. תוספות asks if תן כזכי then why is מעמד שלשתן necessary; he could say תן‎. Seemingly the same question applies even if we do not say תן כזכי, that the מפקיד could say זכי‎! 2. תוספות differentiates between מלוה (where we say תן כזכי) and מתנה (where תן לאו כזכי), and that שחרור is like a מלוה because he would not be משחרר the עבד unless עביד ליה נייח נפשיה‎. However, we find the same by מתנה as the גמרא writes later, 'אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה'. Why is there a difference between שחרור עבד and מתנה regarding תן כזכי‎?! 3. תוספות rules that by מתנה we do not say תן כזכי (only by מלוה ופקדון). Our משנה states that if he said תנו גט לאשתי he can be חוזר since it is a חוב for her. However, according to תוספות that we only say תן כזכי by מלוה ופקדון, then even if it would be a זכות for her he can still retract, since we only say תן כזכי by מלוה ופקדון but not by מתנה (and similarly not by גט which is not a מלוה)! 4. תוספות initially explained that תן כזכי is only where דעת אחרת מקנה אותו, but not by מציאה‎. Why then does the גמרא answer that by מציאה he did not say זכה לי (but rather תנה לי), when the גמרא could have answered that in the משנה there is a דעת אחרת מקנה אותו (and therefore he cannot be חוזר), however by מציאה there is no דעת אחרת מקנה אותו and therefore he is not קונה‎?!

מתני' האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. והלכך בעבד דזכות הוא לו דיוצא לחירות ומצוה בבת חורין זכין לו שלא בפניו ואין הרב יכול לחזור בו.

ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא שמע מינה התופס לבעל חוב קנה ואמר ליה ר' יצחק בר יוסף אפילו במקום שחב לאחרים אמר ליה אין. וקשיא לי במתניתין מאי בעל חוב איכא אטו מי מחייב הרב לעבד לשחררו ואפילו כשתמצא לומר דבעלמא תופסין לבעל חוב התם הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו והוה ליה תופס זה כאלו תפסו בעל חוב עצמו אבל הכא שאנו סבורין עדיין דהאומר תנו לאו כאומר זכו אם כן לא יהא תופס זה אלא כעבד בעצמו שאפילו מסר הרב לעבד שחרורו בידו על דעת שלא ישתחרר זה בקבלתו זאת לא יצא בן חורין ואם כן לא יהא כח התופס חמור מכח מי שתפס בשבילו, ועוד מאי חב לאחרים איכא דהא אינו חב אלא לרבו ואיהו חייב קרית ליה. תירץ רבינו תם ז"ל דכל שמגלה בדעתו לשחרר את עבדו כעין בעל חוב קרית ליה דמסתמא אי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה ועל צד זה קרינן ליה בעל חוב דידיה, ומיהו כיון דלא בעל חוב גמור הוא לו קרינן לה כעין חב לאחרים והכי קאמר אי אמרת בשלמא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה אפשר לומר כאן דאין הרב יכול לחזור בו דחשבינן ליה נמי להאי כעין בעל חוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה, אבל אי אמרת דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים בעלמא לא קנה כל שכן הכא דלאו בעל חוב גמור הוא דלא קנה ואין השליח יכול לעכב על ידי האדון מלחזור בו, ואמר לו קנה.

הא ד אמר רבי יוחנן תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ואפילו בשוייה שליח קאמר כדמוכח בכתובות (פד, ב) גבי עובדא יימר בר חשו וכו'. ורש"י ז"ל פירשה (בב"מ י, א) דלא שוייה שליח. ובבבא מציעא פרק קמא כתבתיה בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן הכא ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי קשיא לי אההיא דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (י, א) מתניתין דאמר ליה תנה לי ולא אמר זכה לי דאלמא תן לאו כזכה, ויש מי שתירץ דהכא דעת אחרת מקנה שאני והתם במציאה ליכא דעת אחרת מקנה. ועוד אפשר לתרץ דהתם כעין מתנה היא וקיימא לן במתנה דתן לאו כזכה כמו שאנו עתידין לכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא. והכא גבי עבד לאו מתנה הוא אלא כעין חוב כמו שכתבנו משמו של רבינו תם ז"ל (לעיל בד"ה האומר) דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרריה.

כבר ידעת שהמטלטלין אין בהם דין קדימה וכל שגבה מהן זכה בהן ואין הקודם לו יכול לערער עליו אפי' בא אחד מאליו ותפש מטלטלין של ראובן בשביל חוב שהיה ראובן חייב לשמעון בכונה שיזכה בהם בשביל שמעון זכה שמעון בהם בתפיסתו של זה אע"פ שלא הגיעו לידו ואין בעל המטלטלין יכול להוציאם מידו ואע"פ שלא תפס במצות שמעון ושליחותו בד"א כשלא היה זה התופש חב לאחרים בתפישה זו כגון שלא היה ראובן זה חייב לאחרים או שיש לו במה לפרוע אבל אם היה חב לאחרים לא זכה לו עד שיגיעו לידו והרי האחרים יכולים להוציא מידו הואיל ולא הגיעו ליד שמעון ולא סוף דבר בשתפש מאליו אלא אף בשבא בשליחות של שמעון וכמו שמצינו בהדיא בפרק הכותב פ"ד ב' בההוא גברא דשבק ארבא ואזל יימר בר חשו ואמר ליה לשלוחיה זיל תפשה נהלאי תפסה פגעי ביה רב אמי ורב אסי אמרו ליה את תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים את תפשוה:

ושאלו בה בסוגיא זו והלא במשנתנו אמרו האומר תן גט זה לעבדי זכה לו אע"פ שהוא חב לאדון שאע"פ שבשאר תופש לבעל חוב לא נקרא חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה אלא אם כן יש ללוה בעלי חוב אחרים שנמצא זה התופש חב להם בתפיסתו בזו הדין כן שאין ראוי ליקרא התופש חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה שהרי מה שלוה הוא פורע אבל זה שמשחרר עבד ומוציא מרשותו ממון שלא לוה ודאי כל הזוכה בשביל העבד חב הוא לו ואעפ"כ זכה לו כמו שנאמר במשנתנו ופירשו בה שמשנתנו הרי ברשותו זכה לו שכל האומר תן כאומר זכה דמי ואף בהלואה כל שהלוה אומר לזה תן לפלני מנה זה שאני חייב לו או זכה לו במנה זה זכה לו אף במקום שחב לאחרים וכן בהולך מנה לפלני כמו שיתבאר יש מי שאומר מכח קושיא שנתחדשה לו בסוגיא זו שאף כל שחב ללוה חב לאחרים קרינא ביה ואם תאמר אם כן היאך אתה מוצא שאינו חב לאחרים הרי פרשוה דווקא בשבא בשליחות המלוה כההיא דיימר בר חשו שבזו אין אנו קפידים בחובו שדין השליח כמלוה שאם לא כן כל אחד יתפוש ממון חברו ועוד שאף הוא יכול לטעון שפרעו או דמחל לו וכן כתבוה חכמי הדור והדברים זרים ואם מפני שמא פרעו או מחל לו אנו מפרשים אותה כשיודעים שלא פרעו או מחל לו:

יש שואלים היאך אמרו כאן שהאומר תן כזכה ובראשון של מציעא ט' ב' אמרו ברוכב על גבי בהמה שראה מציאה ואמר לחברו תנה לי והלך חברו במצותו והגביהה על דעת כן ונמלך שלא ליתנה לו שלא זכה לו ואלו אמר זכה לי בה והגביהה על דעת כן קנה אלמא שאין תן כזכה ותירצו בה שבמשנתנו הרי ביד האדון לשחרר העבד כל זמן שירצה ואם כן כל שאומר תנו הרי הוא כאומר זכו אנן סהדי שרוצה הוא בזכותו אבל זו של מציעא אינו בידו שהרי רכוב הוא והיה לו לומר בלשון ברור שיזכה לו ויש מתרצין שזו של מציעא אין דעת אחרת מקנה אותו אלא שהוא מגביה מאליו אע"פ שהלה אומר תנה לי אלא אם כן אומר לו זכה לי אבל אדון שהוא מוציא מתחת ידו הרי דעת אחרת מקנה לזוכה וראוי לומר שדין תנו בו כזכו והכל עולה לטעם אחד:

זה שביארנו שהתופש לבעל חוב במקום שהוא חב לאחרים שלא זכה לו דוקא בשהגיע זמן הלואתו של האחר גם כן אע"פ שהאחר מוקדם שאין דין קדימה במטלטלין אבל אם לא הגיע זמנו אין זה נקרא בשבילו חב לאחרים שהרי עדין אינו חייב לו כלום ומכל מקום לתלמידי גדולי המפרשים ראיתי שאף בלא הגיע זמן כן שמכל מקום משעת הלואה נתחייב לו והביאו ראיה ממה שאמרו לענין שביעית במלוה את חברו לעשר שנים שאינה משמטת הואיל והיא תוך זמן ואתינן עלה מטעמא דלא קרינא ביה לא יגוש ולדבריהם היה להם לאמרה מטעם שאין חייב לו כלום ואין תורת השמטה במה שאין עליו חיוב אלא ודאי חייב הוא לו ומכיון שאף תוך זמן נקרא חייב לו אף האחר נקרא בשבילו חב לאחרים ואין תפישתו כלום וכן נוטים לומר מעתה שתופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים זכה לו אף בשלא הגיע זמן ואין הבעלים יכולים להוציאם מתחת ידו והדברים רופפים בידי:

זה שביארנו בתופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה פירושו בשלא היה חייב בשיעור זה לזה התופש אבל אם היה חייב כשיעור זה לתופש מתוך שיכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שחב לאחרים וזהו שאמרו בבעל הבית שהניח פאה בשדהו ובא אחד וליקטה ואמר הריני מלקטה לפלני עני שנמצא תופש לו במקום שחב לשאר העניים שאם זה המלקט עני זכה לו שמתוך שהיה יכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שהוא חב לאחרים אבל אם היה עשיר לא זכה לו ויטלנה עני הנמצא ראשון וכל המונעו גוזלו ואין אומרין שיזכה לו מתוך שאם רצה מפקיר נכסיו ונמצאת ראויה לו ויכול לזכות לעצמו ומתוך שיכול לזכות לעצמו יזכה לאחרים שאין אומרין תרי מגו בענין אחד ומכל מקום בעל הבית עצמו שאמר הריני מלקטה לפלני עני לא זכה לו ואפי' היה בעל הבית עני שהרי אף עני מוזהר הוא על שלו ואי אפשר לו לזכות לעצמו וכמו שאמרו לעני להזהיר עני על שלו ואם מפני שיכול להפקיר אף את זה מכל מקום יש כאן תרי מיגו:

תופש לבעל חוב כתבו גדולי פרובינצא בחבוריהם שהוא חייב באחריותם ונסתלק הלוה הואיל וקנה המלוה בתפישתו ואינו דומה להולך מנה לפלני שלא נסתלק הלוה מאחריותו שבזו אין השני עושה עצמו עבד לוה ומכל מקום גדולי ההר סוברים שאם אין התופש בעל ממון המלוה חוזר ללוה שמאיזה טעם נפקיע חובו אחר שלא הרשהו ומכאן חלקו על מה שכתבו שכל שהלוה חייב אף לתופס שזכה זה שתפש הלה בשבילו מגו דזכי לנפשיה שאילו זכה לעצמו היה הלוה מסתלק מאחריותו מה שאין כן בשזכה בשביל האחר ומכל מקום לענין הדין יראה לי שאם התופש עני יכול הלה לומר לו הואיל ואם יאבדו ברשותו הוא חייב באחריות יכול הוא להוציא ממנו ובלבד במסירה ביד שליח אמיד על פי בית דין שיזכה בו בשביל הלה:

בתשובותיהם של גדולי הפוסקים נמצא שלא אמרו תופש לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים קנה אלא כשהלווה עני אבל כל שהוא עשיר אין תפיסתו כלום ואין הדברים נראין:

קצת מפרשים כתבו שלא נאמר בתופש לבעל חוב שקנה אלא בשתפש בחיי לוה ומת לוה שאין היתומים יכולים להוציא מידו אבל כל שבעל חוב קיים ודאי יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי בפורע חובו של חברו שלא מדעתו אמרו שאינו חייב לו דקאמר ליה אנא הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואין הדברים נראין שבפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא היה ממון הפורע משועבד למלוה כלל ומאחר שכן מה לו לפרוע שלא ברשות לוה אבל תופש ממון לוה שהוא משועבד למלוה כל שתפש תפש:

בד"ה התם כדקתני טעמא כו' הלכך מספקינן דלמא עובדי כוכבים נינהו ופסולין ואפילו בעדי מסירה כרבנן דמתני' עכ"ל הקשה בחידושי הרשב"א לפירושו דהיאך מתוקמא הן דהכא כרבנן דמתני' דהא אינהו פסלי אפילו בלוקוס ולוס ששמות מובהקין הן ול"נ ליישב פירושו דהכא אפילו בהדיוטות ואין שמות מובהקין ליכא למיחש (ב) למסמך עלייהו בלא עדי מסירה באשה זו שהרי העובדי כוכבים אינן כאן דממקום אחר בא הגט ושפיר הוה כשר לר"ש כמו בשמות מובהקין והם בכאן אבל לרבנן דמתני' דגזרו שמות מובהקין אטו שמות שאינן מובהקין ה"נ הכא דגזרי שאין העובדי כוכבים כאן אטו היכא שהעובדי כוכבים כאן אבל בשמות מובהקין כגון לוקוס ולוס רבנן נמי מכשרי דלא הוה אלא כעין גזירה לגזירה דא"נ היו כאן לא הוה אסרינן אלא משום גזירה וקרוב לזה נאמר לעיל לרשב"ג כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה עדים החתומין כו' או בעדי מסירה לר"א דלא כו' עכ"ל לכאורה לא הוה צריכי להזכיר עדי מסירה דודאי באידך צרדא דקאמרי דחיישינן שמא עובדי כוכבים נינהו לא מתכשרי אפילו בעדי מסירה שמביא כאן לר"א אבל לפום הך צדדא דקיימינן הכא דלא תלינן להו בעובדי כוכבים וכשר אפילו לר"מ דהוי חששא דאורייתא אי עובדי כוכבים הן החותמין א"כ כ"ש לר"א דכשר דלא תלינן להו בעובדי כוכבים ובהכשר ניתן הגט במקומו בעדי מסירה ולמה לי להביא עדי מסירה לכאן אטו כל גט הבא ממקום אחר יצטרך להביא עדי מסירה לכאן דמסתמא בעדי מסירה ניתן במקומו ודוחק לומר דר"ל בעדי מסירה במקומו לר"א דפשיטא הוא וק"ל:

בד"ה בגיטי נשים כו' בירושלמי בעי כו' אילו המוכר עבדו כו' אילו המגרש כו' פי' ע"י אחר העבד נמכר כו' עכ"ל לכאורה שהם בעצמם דברי התלמוד דידן לקמן שמפרש מפני שהוא קנינו דהיינו שגם אם העבד ברח מלקבל גט יוכל לפוסלו בתרומה ע"י ישראל אחר שמוכר אותו לו בד' זוזי משא"כ באשה שאם תברח מלקבל גט לא יוכל לגרשה ע"י אחר ולפוסלה בתרומה בע"כ אם לא תעשה שליח לקבלה אבל אין זה מספיק לקושיית הירושלמי דאכתי מצדדים אחרים יש להפך חובה לעבד גבי קנין וזכות לאשה במוכה שחין ונראה לפרש דבריהם דה"ק לית לך אלא כהדא ולאו בזכות וחובה תליא מלתא אלא כעין שכתבו התוספות לעיל גבי שליחות בע"כ דבגירושין איתא כו' דגבי עבד דבע"כ יוצא מידו ע"י מכירה לאחר לא יוכל לחזור כיון דבא ליד השליח כאילו בא לידו דמי אבל באשה דאינה יוצאת ממנו בע"כ בלא ידיעתה על ידי אחר הרי הדבר עדיין בידו וחוזר וצ"ע ודו"ק:

בד"ה כל האומר כו' כעין מלוה דאמרינן בה תן והולך כזכי אע"ג דבמתנה לא הוה כזכי כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה לעיל דפרכינן אג' ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים אמאי לא חשיב נמי תנו גט לאשתו ושחרור לעבדו דלא יתנו לאחר מיתה ומשני דאיתא בשטרות לא קתני דאיתא נמי בשטר מתנה דלא יתנו לאחר מיתה והשתא א"כ הא דר"מ נמי לא ליחשב דאיתא נמי בשטר מתנה דיכול לחזור כיון דתן (ג) לאו כזכי הוא וכה"ג הקשה בחידושי הרשב"א לעיל ויש ליישב דבחזרה בעל כרחה ליתא בשאר שטרות כדקאמר נמי למאי דמסיק דאיתא בקידושין לא קתני ודו"ק:

ע"ב רש"י ד"ה התם כדקתני טעמא וכו' עד כרבנן דמתני' צ"ע איך יכול לאוקמא הא דרבי יוחנן כרבנן דמתניתין הא רבנן פסלי אפי' בשמות מובהקים כדלעיל ור' יוחנן אמר לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו מטעם דשמות מובהקים הן וכבר נתעורר הרשב"א בחידושיו על זה ויש שרצו לפרש הא דכתב רש"י כרבנן דמתניתין ר"ל הברייתא דלעיל דאמר ר"ש לחכמים בציידן וכו' וזה אינו דהתם אמר ר"ש דלכ"ע גיטי נשים כשרים בעדי מסירה ושמות מובהקים וק"ל:

בגמרא עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות עו"ג מהו כו' הרבה שמועות נאמרו בשיטה זו כמו שכתב הרא"ש ז"ל עיין שם ואני לא באתי כאן אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל דמשמע ליה דסוגיא דשמעתין אליבא דרבנן דמתניתין איירי ולא ניחא ליה לפרש אליבא דר"ש דלא ניחא ליה לאוקמי מילתא דר' יוחנן ור"ל כיחידאה ועוד שכבר כתבתי דרש"י ז"ל פירש מילתא דרבא בשטרא פרסאה דהיינו כרבנן דמתניתין וכמו שהוכחתי שם וא"כ תיקשי פיסקא דרבא אפיסקא דר' יוחנן לכך מפרש מילתא דר' יוחנן נמי כרבנן דמתניתין ועוד דאי אליבא דר' שמעון איירי הוי להו למימר בהדיא אפילו בודאי עו"ג ור' יוחנן גופא אמאי קאמר לא בא לידינו כו' הו"ל למימר בהדיא הלכתא כר"ש וממילא ידעינן דהיינו דוקא במובהקים כדמוקמינן מילתא דר"ש לעיל בשמעתין אע"כ דאליבא דרבנן מיבעיא ליה לר"ל דאע"ג דפסלי במתניתין אף במובהקין וכמו שאפרש בסמוך דע"כ אפילו אליבא דר"א סברי רבנן דמתניתין דפסול אף במובהקין אפילו בע"מ דגזרינן אטו שאינן מובהקין מיהו היינו דוקא בדקים לן בודאי דעו"ג נינהו משא"כ היכא דמספקא לן אי עו"ג נינהו מיבעיא לר"ל אי נכשיר ע"י ע"מ דבלא ע"מ ודאי פשיטא ליה דפסול ולא תלינן ברוב ישראל דלכתחלה חיישינן למיעוט דאפשר שהגט מזוייף לגמרי דמספקא לן בהדיוטות אע"כ דע"י ע"מ מיבעיא ליה לר"ל דאף באינן מובהקין מ"מ כיון דאף בודאי עובדי כוכבים הדיוטות כשרים מדאורייתא ע"י ע"מ אלא דמדרבנן פסול דהו"ל כמזוייף מתוכו דלמא אתי למיסמך עלייהו א"כ י"ל דהיכא דמספקא לן אי עובדי כוכבים נינהו או ישראל הו"ל ספיקא דרבנן ומש"ה סמכינן שפיר ארוב' דישראל נינהו דאין רגילות להחתי' עובדי כוכבים בגט ופשיט ליה ר' יוחנן דאפ"ה פסול באינן מובהקין דאפילו בספיקא דרבנן מחמרינן ולא בא לידינו אלא לוקוס ולוס דהו"ל מובהקין ובכה"ג אפילו בודאי עובדי כוכבים לא מיקרי אפילו איסור דרבנן דלא פסלי אלא משום גזירה דשאינן מובהקין דהו"ל כעין גזירה לגזירה וכולי האי לא החמירו לפסול אלא בודאי עובדי כוכבים ולא בספיקן כנ"ל שיטת רש"י ז"ל שכתב בסמוך כרבנן דמתניתין וכ"כ מהרש"ל ז"ל ובסמוך אכתוב מה שיש לדקדק בזה ולדקדק בלשון מהרש"ל ז"ל שכתב בדרך אחר:

גמרא איתיביה גיטין הבאין ממ"ה כו' והקשה בני הנבון הבחור כ' בערוש שי' דמאי מקשה דלמא שאני התם דהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ ומהימן כתרי וממילא נאמן במה שאומר שהחתום הוא ישראל והא דאיצטריך לטעמא דרוב ישראל שבחו"ל כו' היינו משום דבלא"ה לא הוי מהימן השליח כתרי משום דאין דבר שבערוה כו' וכ"ש דניכר מתוכו שהוא משמות עובדי כוכבים אבל כיון דרוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עובדי כוכבים א"כ מדאורייתא נמי תלינן מסתמא בח"י ישראל וליכא אלא חששא דרבנן מש"ה האמינו לשליח כתרי משא"כ האיבעיא דר"י ור"ל דאיירי בא"י שאין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ שפיר יש לומר דאין להכשיר אלא בלוקוס ולוס כל זה דקדק בני שיחיה ולפמ"ש נתיישב ודו"ק:

רש"י עדים החתומים ומא"י בא כו' עכ"ל לכאורה נראה מלשונו דאיירי בגט הנשלח ע"י השליח וכן בסמוך בגיטין הבאים ממ"ה איירי נמי ע"י שליח וקשיא לי א"כ מה זה שכתב רש"י ז"ל בסמוך מאי לאכשורינהו ע"י ע"מ ופשטא דלישנא משמע לכאורה ליתן להאשה בע"מ ולמאי דפרישית לא מהני בה הני ע"מ דהא איכא למיחש שהשליח לא קיבל הגט מיד הבעל אלא החתים עליו עובדי כוכבים הדיוטות דחשודים לאסהודי בשיקרא ומה מועיל מה שמסרו להאשה בע"מ והשליח ודאי לא מהימן בהכי דהו"ל עד א' ואין דבר שבערוה פחות מב' ובשלמא אי ידעינן בודאי דחתימת עידי ישראל הם לא חיישינן לזיוף כדאמרינן בריש מכילתין דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף וכמ"ש רש"י ז"ל שם דלא נחשדו לזייף ומש"ה מהימן השליח וכן אם מביא גט בחתימת ערכאות אפשר דבכה"ג נמי לא נחשדו לזייף חתימת ערכאות וכמ"ש לעיל דטעמא דלא נחשדו לזייף היינו משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא משא"כ בהדיוטות ודאי פסול מדאורייתא דשמא חתמו שקר וא"כ השליח ודאי אין נאמן בזה ומאי מהני ע"מ. לכך נלע"ד דמה שכתב רש"י ז"ל בע"מ היינו שבאו לפנינו הע"מ כגון בשנים שהביאו גט והן ע"מ או באשה שהביאה הגט בידה וע"מ עמה או בשליח שיש בידו כתב הרשאה בעידי ישראל דהו"ל ע"מ וא"כ לפ"ז לא אתי שפיר פירוש מהרש"א ז"ל שכתב דכאן לא שייך לגזור כיון שאין הע"מ לפנינו ולא כן הוא למאי דפרישית דהאי חששא גופא שייך שהבעל ימסור שם לפני עובד כוכבים ויחתום עובד כוכבים על ההרשאה ואתי למיסמך עלייהו ובלא"ה פירושו דחוק ויש לדקדק עליו עפמ"ש לעיל במ"ש רש"י ז"ל דלמא אתי למימסר באפייהו כו' ע"ש ואין להאריך שכבר כתבתי כאן בדיבור הקדום ליישב לשון רש"י על נכון:

בד"ה התם כדקתני טעמא כו' וכי אמר ר"י כו' כרבנן דמתניתין עכ"ל כבר כתבתי שכוונתו בזה לפסק הלכה דלא תימא דר' יוחנן כר"ש ס"ל אלא כרבנן דמתניתין דאע"ג דפסלי אף במובהקין היינו בודאי עו"ג ולא בספיקן אבל קשיא לי דהא לעיל כתב רש"י ז"ל דטעמא דרבנן דמתני' היינו משום דסברי כרבי מאיר דע"ח כרתי וא"כ היאך מפרש כאן דר"י ס"ל כרבנן דמתניתין דהא לרבנן דמתניתין לא מהני ע"מ דכר"מ ס"ל ועוד דהא ר' יוחנן גופא משמע בפ' המגרש בהדיא דכר"מ ס"ל בגיטין. אמנם למאי דפרישית לעיל דמה שכתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאוקמי בע"מ כו' אלא דשינויא דחיקא הוא מדר' שמעון כר"א מכלל דת"ק סבר לא עכ"ל אין כוונתו דת"ק סבירא ליה דוקא כר"מ ולא כר' אליעזר אלא דמתוקמא מילתא דת"ק אליבא דכ"ע וא"כ אליבא דר"א ודאי סברי רבנן דמתני' דפסול אף במובהקין אפילו בע"מ גזירה אטו שאינן מובהקין וא"כ א"ש ומה שהקשיתי לעיל מהא דמשני חוץ מכגיטי נשים יש ליישב בדוחק:

משנה וחכמים אומרים בד"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים כבר כתבתי לעיל בסוגיא דג' דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים דשיטת רש"י ז"ל שם והרי"ף והרמב"ם ז"ל דאע"ג דבשיחרורי עבדים א"י לחזור בו מיהא לא הוי שיחרור עד דמטא הגט לידיה דעבד והרא"ש ז"ל הביא שיטה זו והשיג עליה כמ"ש התוס' ג"כ לעיל וכתבתי שם ליישב שיטת הרי"ף ז"ל שטעמו דאע"ג שזה נעשה שליח לקבלה כיון דזכות הוא לעבד אפ"ה כיון שהרב אומר כן תנו גט זה לעבדי הרי הקפיד בפירוש דלא ליהוי גט עד דמטא לידיה דעבד וכתבתי שם ראיה לדבר ולכאורה היה נראה ליתן עוד טעם אחר דאע"ג שזה נעשה שלוחו של העבד שלא מדעתו היינו דמסתמא זכות הוא לו אבל אם אמר יאמר העבד דלא ניחא ליה בשליחותו ודאי שאין זה נעשה שלוחו בע"כ ואף במתנה מצינו כיוצא בזה במזכה ע"י אחר שאם אין רוצה מקבל המתנה בכך בטלה המתנה לגמרי נמצא לפ"ז דזה השיחרור מיתלא תליא וקאי שאם יאמר העבד איני רוצה בשליחותך נתבטל' השליחות דנהי דשיחרור איתא בע"כ מ"מ השליחות לקבלה לא מצינו בע"כ והרי הוא שליח להולכה ובאמת אם העבד אינו רוצה והרב חוזר בו בתוך כך הרי הוא עבד כמעיקרא אלא לפי שהרי"ף ז"ל הביא ראיה ממתני' דלקמן דקתני לא יתנו לאחר מיתה אלמא דאף אם העבד רוצה בשיחרור אפ"ה לא אמרינן דהו"ל למפרע כשליח לקבלה וא"כ אין לנו לדין אלא כטעם הראשון שכתבתי שם לשיטת הרי"ף ז"ל אבל רש"י ז"ל חזר בו לקמן במתני' ודו"ק:

שם שאם ירצה שלא לזון את עבדו כו' ופירש"י ז"ל הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד מידי כו' ונראה מלשונו דהא דקתני זכות הוא לו היינו דעיקר השיחרור הוא זכות שמתירו בבת חורין ונתחייב במצות אלא דהתנא יהיב טעמא דלא תימא דאכתי הוא חוב מצד המזונות זה אמר שאם ירצה שלא לזון וא"כ לא מפסיד ליה מידי. אבל יש לדקדק דהו"ל למימר בפשיטות שהוא זכות מצד המעשה ידיו לענין העודף על המזונות וליכא למימר דהעדפה לא שכיח דאדרבה אמרינן בגמרא עבדא דנהום כריסיה לא שויא למאי מיתבעי וא"כ דוחק לומר דסתם עבדים מעשה ידיהם אינן מספיקין אלא למזונות אלא מסתמא איכא העדפה וא"כ הו"ל למימר טעמא דהעדפה מיהו למאי דמסקינן דתנא דמתניתין סובר דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך י"ל דהיא גופא קמ"ל דיכול לומר ומה שכתב רש"י ז"ל דלא מפסיד מידי אע"ג דלמ"ד יכול אדרבא מרוויח העבד מזונות לגמרי מיהו רש"י ז"ל מפרש אליבא דכ"ע דמיהו לא מפסיד ובלא"ה נמי מוכח דעיקר כוונת התנא לאשמעינן האי דינא דאלת"ה תיקשי מאי מהדר אטעמא דלא מפסיד ליה לענין מזונות משום דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דבלא"ה השיחרור זכות הוא לו לענין בת חורין ולענין מצות ואי משום דחוב הוא מצד המזונות הרי מ"מ יכול להפקירו ויפטור מן המזונות ובשלמא למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור אתי שפיר דסוף סוף עיקר השיחרור הוא חוב לענין מזונות וא"כ לא ניחא ליה לעבד בהאי שיחרור דשמא לא יפקירנו ויתחייב במזונות ואם יפקירנו אח"כ לא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה להיות עבד ואע"ג דלקמן גבי זרק ליה גיטא משמע דלא חיישינן לסברא כזו כבר כתבו התוספות לחד שינויא דזריק ליה גיטא ספק קרוב לו וליתסר בשפחה ובבת חורין ולשינויא קמא דהתוס' שם נמי אפ"ה ניחא ליה לתנא למיתני טעמא דאם ירצה שלא לזונו דמצד זה קבלת השיחרור הוא זכות גמור. אבל למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור הדרא קושיא לדוכתא ל"ל טעמא דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דיכול להפקירו ויפטור מן המזונות ועדיין אסור בבת חורין נמצא שקבלת השיחרור הוא זכות גמור אע"כ דתנא דידן האי דינא גופא קמ"ל דיכול לומר עשה עמי כו' ואף למ"ד אינו יכול נמי ניחא דאגב אורחא קמ"ל דאם אמר לו צא מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואי לא סיפק א"צ להשלים דסד"א דצריך משום שעובדו כמ"ש התוס' לקמן. מיהו ר"מ דאמר יחזור ע"כ לא איכפת ליה כלל בהאי סברא לומר דזכות הוא לו כיון דאי בעי מפקיר ליה והיינו משום דעכשיו מיהו חוב הוא לו ואזלינן בתר השתא ועוד שאם יפקירנו הרי כופין אותו לשחררו ואם כן השתא מיהא חוב הוא לו כן נלע"ד ועוד בשילהי נזיר משמע להדיא דר"מ אית ליה דשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו בפ"ק דקידושין שהרגיש ג"כ להקשות אליבא דר"מ מהא דמפקיר עבדו אלא שכתב להיפך דר"מ ס"ל דמפקיר צריך גט שיחרור ע"ש ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דהסברא נותנת להיפך דאדרבא אי ס"ל צריך ג"ש תיקשי טפי לר"מ דהא ודאי זכות הוא לו דאי מפקיר ליה יפטור ממזונות ועדיין יאסור בשפחה ובב"ח ונראה מזה דרשב"א סבירא ליה דמ"ד צריך גט שיחרור מותר בשפחה כל זמן שלא נכתב ג"ש ולענ"ד דבר זה צ"ע. אח"ז מצאתי להדיא שהתוספות כתבו כן בפרק השולח דלא כרש"י ז"ל וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו כיון דמעוכב גט שיחרור משא"כ אי ס"ל א"צ גט שיחרור לק"מ לר"מ דס"ל חוב הוא שאוסרו בשפחה ומאי אמרת אי בעי מפקיר ליה סוף סוף השתא מיהא חוב הוא לו ודי' לצרה בשעתה אם יפקירנו יהא משוחרר ולא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה שמא לא יפקירנו ויהא מותר בשפחה כן נ"ל ועוד דהרשב"א ז"ל נדחק בסוגיא דסוף נזיר ולשיטתינו אתי שפיר טפי ואכתוב עוד בזה לקמן אי"ה בשמעתין ודו"ק:

תוספות ד"ה ש"מ התופס לב"ח כו' תימא לר"י כו' אפי' העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון כו' עכ"ל. ולכאורה נראה ליישב תמיהת התוס' דעיקר מילתא מאי דמספקא להו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים היינו דמספקא להו בהא דאמרינן בעלמא זכייה מטעם שליחות אי הוה שלוחו של הלה אפי' במקום שאין חב לאחרים או שמא דכיון שזכייה מטעם שליחות מקרא נפקא לן והיינו שהתורה עשאתו שליח לכל אדם להציל ממון חבירו וא"כ היכא דאיכא חוב לאחרינא אפשר שהתורה לא עשאתו שליח בכה"ג ואם כן פשיט שפיר מדרבנן דמתניתין דכיון דאין יכול לחזור בו היינו ע"כ משום דזכי' מטעם שליחות והו"ל כשליח קבלה ומשהגיע הגט לידו נשתחרר וכה"ג כתב הר"ן ז"ל בפירושיו. אלא דאפ"ה מקשו התוס' שפיר דכיון דהשתא ס"ד דהאומר תנו לאו כזכי דמי א"כ לא יהא אם עשאו העבד בפירוש שליח לקבלה אפ"ה כיון שאמר הרב לשון שליחות להולכה הרי אמר בפירוש שאינו רוצה למסור לו בתורת שליחות לקבלה אלא בשליחות להולכה דוקא וזה שכתבו התוס' דאפילו בעבד גופא אם מסרו לו רבו על אי זה תנאי אין לנו אלא כמו שהתנה זה נ"ל ברור בכוונת התוס' עד שתמה אני על הר"ן ז"ל שלא הרגיש בזה. אמנם כן כיון דבאמת תירוץ התוספות דחוק מאד נלע"ד דלולא דבריהם יש ליישב כדמעיקרא והיינו דלמאי דס"ד עכשיו סובר דתן או הולך כיון דמצינן במלוה דאפי' הולך כזכי וכ"ש תן ובמתנה לאו כזכי א"כ יש לנו לומר מיהא דהולך ותן שני לשונות משמע וא"כ אפשר דהיינו טעמא דרבי לקמן בפ' התקבל דבאמר לבעל אשתך אמרה התקבל והוא אמר הולך ותן לא יחזור והיינו דכיון שהאשה עשאתו ודאי שליח לקבלה יש לנו לומר דכי אמר איהו תן והולך היינו תן וזכי אע"ג דבעלמא לא הוי כזכי וא"כ לפ"ז ה"נ כיון דזכי' מטעם שליחות הו"ל כשליח קבלה בפירוש ומש"ה אמרי' דהאי תן דהכא היינו בתורת קבלה כיון שהרב יודע שזה נעשה ממילא שליח לקבלה ואפשר דאף למאי דלא קי"ל בפ' התקבל כרבי היינו דווקא בגיטי נשים כיון דקושטא דמילתא חוב הוא לה ולעולם אין לנו לומר כלל תן כזכי אפילו בדעשאתו שליח לקבלה בפירוש משא"כ הכא אפשר דר' נתן נמי מודה כיון דהוא נעשה שליח לקבלה של העבד מטעם שליחות א"כ כי אמר ליה תן תן והתקבל קאמר שהרי זכות הוא לעבד להשתחרר מיד ומסיק הש"ס דלעולם אימא לך דלא שייך כה"ג זכיה מטעם שליחות היכא דאיכא חובה לאחרינא ושאני הכא כיון דאמר תנו הרי גלה בדעתו שאין זה חובתו א"כ הוי שפיר זכי' כשליח לקבלה מש"ה הו"ל כאומר זכי והא דבמתנה לא אמרינן כה"ג תנו כזכי יבואר בסמוך בעז"ה כנ"ל נכון. לולי שהתוספות לא כתבו כן ובאמת יש לי מקום עיון בזה דבש"ע ח"מ סי' קכ"ה כתב דבמתנה אפילו עשאו הלה שליח לקבל המתנה אפ"ה לא אמרינן תן כזכי ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דלכל הטעמים שכתבו הקדמונים דבמתנה לא אמרינן תן כזכי משמע דהיכא דעשאו שליח לא שייכי הני טעמי וצ"ע:

בא"ד ונראה לר"י דחשיב קצת חוב משום דעביד ליה נייח נפשיה כו' עכ"ל וקשיא לי דא"כ אמאי איצטריך למיתני דבאשה חוב הוא לה שאם ירצה שלא לזונה אינו רשאי ותיפוק ליה דאפילו תאמר זכות הוא לה אפ"ה יכול לחזור בו משום דהו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני למסקנא אלא דוקא בעבד משום דתן הוי כזכי והיינו כמ"ש התוס' דמשום דעבד נייח נפשיה הו"ל כעין מלוה דתן כזכי וזה לא שייך כלל באשה לומר משום דעבדה ליה נייח נפשיה מגרש לה וכן למאי דסד"א השתא דתופס לב"ח קנה מ"מ לדברי התוספות היכא דהלה גופא אינו יכול לתפוס לא מהני וא"כ באשה למאי דסד"א דתן לא הוי כזכי אפילו אם מסר הגט לידה בתורת שליחות להולכה יכול לחזור ואינה יכולה לתפוס ומאי איצטריך לטעמא דמזונות. מיהו במתניתין מצינו למימר דהא דנקיט שאם ירצה שלא לזונה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא אבל על הירושלמי דמייתי התוספות בסמוך דמקשה הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין ולא זכות הוא לה ומאי קושיא נהי דזכות הוא לה אפ"ה יכול לחזור בו מהני טעמי דאמרן ואפשר דבמוכה שחין כיון שכופין אותו להוציא הו"ל כמו מלוה דאמרינן תן כזכי אי לאו טעמא דמזונות וא"כ מקשה שפיר בירושלמי. מיהו למאי דפרישית בסמוך בלשון הש"ס בלא"ה א"ש ודו"ק:

גמ' קמיה דר' ירמיה שבת דף סג ע"ב נדרים דף כט ע"ב:

שם א"ל דרדקי כו' פסחים לה ע"א: