Commentary page
Taanit 14a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerTaanit 14a
Taanit 14a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 328 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
והא שייר תיבה דבאחרונות איתא והכא ליתא כדקתני לקמן (תענית דף טו.) סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה כו' ומותבינן בגמרא בהדיא מתיבה דליתא אלא באחרונות ומשני כי קתני נמי מתניתין בקמייתא:
מילי דצינעא מתריעין בבית הכנסת וכ"ד נמי בבית הכנסת:
בפרהסיא תיבה ברחובה של עיר:
דיקא נמי דלכ"ד זה וזה שוין דקתני מתניתין מה אלו יתירות על הראשונות כו' ואלו כ"ד לא קא חשיב גבי אחרונות:
והא מה אלו קתני דמשמע דווקא:
דהא קתני לה באידך פירקין דמי ששנה מתניתין דהכא תנא נמי דהתם והאי דלא תנא בהאי סמיך אהתם דקתני באחרונות מוציאין התיבה מה שאין כן באמצעיות:
השתא דאתית להכי דמשום דקתני לה באידך פירקין דאמרת דלא הוי שיור כ"ד נמי דאמרת דשוין נינהו איכא למימר דלא הוי שוין דהא אפי' שיורא נמי לא הוי דבהדיא קתני לה באידך פירקין דבאחרונות איתנהו באמצעיות לא ואיכא לתרוצי כתירוצא קמא בקמייתא דליכא כ"ד:
מאי הוי עלה היכן אומרה יחיד:
20 more comments on this page.
Rashi on Taanit 14a · Sefaria
Tosafot
לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקא והוא הדין דהוה מצי לתרוצי כדלעיל מילי דבפרהסיא לא קתני:
ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר עננו אומר הר"י והאי עננו לא ר"ל עננו שבתפלת תענית אלא ענינו שאומרים בסליחות וביום הכפורים עננו אבינו עננו אבל עננו דתפלה לא קאמר דהא בשלש ראשונות נמי אמר לה:
תני חדא מתענות בראשונות ולא באחרונות ותנא אידך מתענין באחרונות ולא בראשונות ותני אידך לא מתענין לא בראשונות ולא באחרונות נקוט מציעתא בידך. פירש הקונטרס השלש תעניות אמצעיות בידך דבאותן תעניות עוברות ומיניקות מתענות וה"ק מתענות בראשונות פי' בראשונו' ר"ל אמצעיות דהם ראשונות לאחרונו' שהיו חמורות אבל לא באחרונות דנפישי ולא מצו עבדי להו והא דקתני באחרונות ולא בראשונות האי אחרונו' היינו אמצעיות וקרי להו אחרונות שהם אחרונות מן הראשונות בתחלה גוזרין שלש תעניות וכן בשניה שלש אבל אין מתענות בראשונות שהם קלות והא דקתני לא בראשונות ולא באחרונות כלומר לא בשלש הראשונות הראשונות ממש ולא בשבע האחרונות האחרונות ממש אלא דווקא באמצעיות:
ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר עננו אומר הר"י והאי עננו לא ר"ל עננו שבתפלת תענית אלא ענינו שאומרים בסליחות וביום הכפורים עננו אבינו עננו אבל עננו דתפלה לא קאמר דהא בשלש ראשונות נמי אמר לה:
ובהן י"ח תרועות וסימן לדבר יריחו פירוש שביריחו עשו כן שהקיפוה ז' ימים והיו תוקעין בכל יום כמו כן תקנו בתעניות ובכל תענית מוסיפין שש ברכות ועל כל ברכה תוקעין מריעין ותוקעין א"כ היינו י"ח תרועות:
מתריעין לעזרה פי' שיבואו לעזור העיר וכו' ומתריעין בפה פירוש והאי תרועה ר"ל מתריעין בפה דאין להתיר תרועה בשופר בשבת:
Tosafot on Taanit 14a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ותנא מקצת מה שיש בשבע האחרונות ואינם בג' אמצעיות ושייר אחרונות כגון הני כ"ד וכיוצא בהן אמר רב אשי הא דדייקת מתנייתא דייק ממתני' דקתני מה אלו יתירות על הראשונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין החנויות הא לכל דבריהן זה וזה שוין. תנא מקצת ושייר מקצת מאי שייר דהאי שייר [שייר] תיבה דלא קתני ומוציאין התיבה אלא אמרינן תנא ושייר כשם ששייר התיבה שייר כ"ד ברכות ולעולם [אין] מתפללין באמצעיות כ"ד ברכות ודחינן תיבה לאו שיור הוא דקתני באידך פרקין:
סדר תעניות כיצד מוציאין התיבה הנה מפרש אכולהו תעניות מוציאין את התיבה.
ואמרינן השתא דאתית להכי גם זה השינוי תשני בהא נמי ואימא מדקתני סדר תעניות כיצד וקא מפרש כ"ד ברכות ש"מ אכולהו תעניות קמיירי וזו שנויה היא ולא סמכינן עליה דהא באידך פרקין דאין מוציאין התיבה אלא בז' אחרונות:
מאי הוה עלה ואסיקנא הלכתא יחיד מתפלל עננו ל"ש יחיד קאי בצבור ול"ש יחיד דקאי בעלמא וקיי"ל דכל יחיד מזכיר עננו בשומע תפלה.
תני חדא עוברות ומיניקות מתענות בראשונות ואין מתענות באחרונות ותניא אידך מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות. ותניא אידך אין מתענות לא באחרונות ולא בראשונות אמר רב ששת נקיט אמצעייתא בידך כי מתענין בהן דמתרצין כולהו פי' הא דקתני בראשונה מתענות בראשונות בשלש אמצעיות [מיירי] ולגבי שבע אחרונות (הני אחרונות) הני שלש אמצעיות ראשונות להני ז' נינהו ואמצעיות דקתני מתענין באחרונות הן ג' אמצעיות דלגבי שלש הראשונות האמצעיות אחרונות מקרו. וברייתא דקתני אין מתענות לא בראשונות [בראשונות] ממש שהן שלש ראשונות ולא באחרונות [באחרונות ממש] שהן ז' האחרונות מכלל דג' הראשונות מתענות לדברי שלשתן ויש לומר דכלהו מודו באמצעיות דמתענות:
ירושלמי עוברות ומיניקות מתענות בט' באב ובג' שניות ולא בז' אחרונות:
מתני' אין גוזרין תענית בתחלה בחמישי כו' עד ר' יוסי אומר כשם שאין הראשונות בחמישי כך לא השניות ולא האחרונות:
מתני' עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד כו' מתריעין דתני במתני' כיצד הוא רב יהודה אמר התרעה בשופר משמיה דרב אמרו התרעה בעננו ומותבינן [עלה] דרב אין פוחתין מז' תעניות על הצבור ובהן ז' התרעות וסימן לדבר יריחו והתרעות דירחו בשופר הוו. ושנינן בשופר דברי הכל התרעה היא כי פליגי בעננו רב יהודה סבר עננו לאו התרעה היא ורב סבר עננו נמי התרעה היא. ותוב מותבינן עליה ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות על העולם כגון חיכוך חגב זבוב צרעה ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין.
Rabbeinu Chananel on Taanit 14a · Sefaria
Ritva
תנא עוברו׳ ומיניקו׳ אינן מתענו׳ לא בראשונו׳ ולא באחרונות אלא באמצעיו׳ בש״ס אתמרו בהא תלתא לישני ואמר רב ששת נקוט מציעתא בידך ונראה דהא היא מציעתא דרבי׳ ז״ל אבל בנוסחי דידן הא היא בתרייתא דה״ג תני חדא עוברו׳ ומיניקו׳ מתענו׳ בראשונו׳ ואין מתענו׳ ותניא אידך מתענו׳ באחרונו׳ ואין מתענו׳ בראשונו׳ ותניא אידך אין מתענו׳ לא בראשונו׳ ולא באחרונו׳ ופירושו ברור דת״ק סבר מתענו׳ בג׳ ראשונו׳ ממש שאין בהם חומר תעני׳ צבור ויוכלו לסבול אבל לא כל השאר שמפסיקים מבעוד יום ושאר החומרו׳ ואפי׳ אמצעיו׳ קרי אחרונו׳ לגבי ראשונו׳ ואידך תני מתענות באחרונו׳ ממש שהן שבע החמורו׳ שהגיע הצרה כבר אבל לא בראשונו׳ ואפי׳ אמצעיו׳ קרי אחרונו׳ לגבי ראשונו׳ חשיב להו לגבי אחרונו׳ ותניא אידך לא בראשונו׳ ולא באחרונו׳ אלא באמצעיות וטעמא דמילתא דבראשונו׳ אינן מתענו׳ לפי שלא הגיע עת צרה כ״כ והן תעניות קלות אבל באמצעיות הן מתענו׳ לפי שהן חמורות שנוהג בהם חומרי תעניות בט׳ באב ושוב אין מתענו׳ באחרונות אע״ג דחמירי טפי משום חולשא דידהו דהוו נפישי תעניו׳ עלייהו וי״א דרבי׳ ז״ל הכי גרסא כגרסא דידן אלא שהוא מפ׳ נקוט מציעתא בידך כלו׳ הדבר הממיצע והבינוני דהיינו אמצעיות שאינן לא בקולא של ראשונות ולא בחומרא של אחרונות ומן הטעם שכתבנו ונכון היה אלא שאין הלשון הזה מתפר׳ כן בשום מקום ואפשר עוד להוסיף דלא פליגי תנאי כלל וכולהו מודו שאינן מתענות אלא באמצעיות אלא דמר קרי להו אחרונות לגבי ראשונות ומר קרי להו ראשונות לגב׳ ז׳ אחרונות וכן פרש״י ז״ל ורבי׳ משה ז״ל כתב שאין מתענין לא בראשונות ולא באמצעיות אלא באחרונות פי׳ שהן חמורות מנלן והיינו לישנא מציעתא כנוסחא דידיה כנוסחא דידן וכתב עוד ז״ל שאע״פ שאין מתענו׳ אין מתענגות עצמן בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד וכן בירושלמי
Ritva on Taanit 14a · Sefaria
Meiri
תעניות אלו הנזכרים שניים במשנתינו והם נקראים אמצעיים עוברות ומניקות מתענות בהן אבל תעניות ראשונות אין מתענות בהן שעדין לא נתחזק הפורענות וכן ז' תעניות אחרונות הנזכרים במשנה הסמוכה לזו אין עוברות ומניקות מתענות בהם מתוך שהם מרבים ובתלמוד המערב אמרו אע"פ שאין מתענות אין נוהגות עצמן בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד ומגדולי המחברים פוסקים שראשונות ואמצעיות אין מתענות אבל אחרונות מתענות ונראה שהם גורסים נקוט מציעתא ר"ל הבריתא האמצעית שאמרה מתענות באחרונות ולא בראשונות ור"ל לא באמצעיות ולא בראשונות שכלן ראשונות אצל האחרונות ואין גורסים ומיתרצן כלהו ומ"מ אנו גורסים נקוט מציעתא בידך ר"ל התעניות האמצעיות שיתענו בהן וכל הבריתות אתה מתרצם לדעת אחת בכך והוא שבראשונה שאמרו מתענות בראשונות ולא באחרונות לא ראשונות ממש אלא ראשונות לאחרונות והן אמצעיות והשניה מתענות באחרונות ולא בראשונות לא אחרונות דוקא אלא אחרונות לראשונות והם אמצעיות והשלישית לא בראשונות ולא באחרונות כלומר לא בראשונות ממש ולא באחרונות ממש אלא באמצעיות ואף בתלמוד המערב אמרו עוברות ומניקות מתענות בט' באב ובג' שניות אבל לא באחרונות ואף בבריתא פרק ב' היא שנויה כן:
המשנה השביעית ב"ד גוזרין עוד ז' תעניות ונוהגים כל אותן חומרות הנזכרות באמצעיות ויתרות אלו עליהן שבאלו מתריעים בהן ובגמרא יתבאר ענין התרעה זו וכן יתרות עליהן שבאלו נועלין את החניות ביום ב' אלא שפותחין אותם מעט לעת ערב כגון הטייה לא פתיחה גמורה אבל בחמשי עומדים פתוחים כל היום מפני כבוד השבת ופי' בגמ' שאף בחמשי אם היו ב' פתחים פותח אחד ונועל אחת ואם היה לו אצטיבא לפני הפתח פותח ונועל כדרכו שנראה שלא פתחה אלא לישיבה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודינים הבאים עליה בגמרא אלו הן:
התרעה זו שנזכרת במשנה בתעניות אלו בשופרות היא שהיו תוקעים בשופרות סימן אחד בכל התרעה כדי להחריד את יצרם ותקיעות אלו נעשות בחותמיהן של ו' ברכות הנוספות והם ז' התרעות עם אותה שבגואל ישראל כמו שיסודר ענין זה בפרק ב' ומה שיש להקשות בזו ממה שאמרו במסכת ר"ה כ"ז א' מקום שיש חצוצרות אין שופר ופירשנוה כגון תעניות וכו' ברכות פירושה שאין צריך בשופר הא מ"מ בשופר סגי וי"מ מפני זו שהתרעות אלו שבשופר לא בו' ברכות היו שאותם התרעות דוקא בחצוצרות אלא התרעות שאחר התפלה ושברחבה של עיר או שמא בגבולין שאין בגבולין אלא שופר או שמא אחר חורבן שאין התרעה אחר חורבן בשום מקום אלא בשופר וי"מ בשופרות האמורים כאן שהם חצוצרות וכן מצינו בספרי פרשת חצוצרות שקורא לחצוצרות שופר אלא שבתלמוד המערב שבמסכת ר"ה אמרו קדמי ר' יהושע תקעין בתעניתא בשופר וליתקעון קומוי בחצוצרות חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ופירושה שלא בשעת מלחמה וכן בפרק ב' אמרו שם למה תוקעים בקרבנות לומר הרי אנו גועים לפניך כבהמה:
יש התרעה אחרת בענין רבוי תפלה וצעקה והוא שיהיו צועקים אחר תפלה עננו אבינו עננו והיו מאריכים בזה כדרך שאנו עושים בין ר"ה ליום הכפורים אלא שהתרעה זו אינה בז' תעניות אלו לבד אלא אף בראשונות ואמצעיות אם ירצו הואיל ואינם בתוך התפלה ומ"מ ו' ברכות הנוספות אין אומרים אותם בראשונות ובאמצעיות כמו שכתבנו למעלה ויש אומרים שאף בראשונות ובאמצעיות מברכים ו' ברכות הנוספות ובמטבע תקון תפלות של קצת גאונים נמצא כן ואינו כלום שהרי בפרק ב' אמרו ראשונות ושניות מתפללים כדרך כל השנה כלה ומ"מ ימים שמוסיפים אלו הו' ברכות בכל תפלותיו שביום הוא מוסיף אותן כגון שחרית ומנחה ונעילה ויש אומרים דוקא בשחרית וגדולי המחברים כתבו בשחרית ומנחה:
הרבה מיני פורעניות נזכרו בפרק ג' שעל קצתן מתענים ועל קצתן מתענין ומתריעין כמו שיתבאר ומ"מ בחכוך והגובאי והחגב והצרעה והזבוב והיתושים ושלוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעים אלא צועקים:
תקיעת שופר בשבת אע"פ שאינה מלאכה גמורה אסורה וכל מקום שנאמרה התרעה בשבת אינה [אלא] לענין רבוי תפלה כמו שיתבאר בפרקים הבאים:
Meiri on Taanit 14a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא כגון חיכוך חגב כו' מפרש"י נראה נהגיה הגובאי ועי' בפרק מרובה (בבא קמא דף פ') דלא גרסינן ליה:
בפרש"י בד"ה דהא קתני כו' משא"כ באמצעיות הס"ד ובד"ה בשופרות כו' ואהכי מתריעין בשופרות כו' הד"א שהן י"ח התרעות הס"ד:
בד"ה גייס וצרין עליה הס"ד כצ"ל:
Chidushei Halachot on Taanit 14a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא אמר רב אשי נקוט אמצעייתא כעין זה נדה דף כ ע"א:
Gilyon HaShas on Taanit 14a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Taanit, daf 14, Amud Aleph, about 328 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 119 words
Opens “וְהָא שַׁיַּיר תֵּיבָה! אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה —…”
- Segment 235 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי:…”
- Segment 335 words
Opens “וְתִסְבְּרָא ״מָה אֵלּוּ״ דַּוְוקָא הוּא? וְהָא שַׁיַּיר…”
- Segment 433 words
Opens “מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר…”
- Segment 524 words
Opens “תָּנֵי חֲדָא: עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת, וְאֵין…”
- Segment 68 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: נְקוֹט אֶמְצָעֲיָיתָא בִּידָךְ, דְּמִיתָּרְצָן…”
- Segment 728 words
Opens “מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ…”
- Segment 838 words
Opens “קָא סָלְקָא דַּעְתָּן, מַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ —…”
- Segment 923 words
Opens “אֶלָּא: בְּשׁוֹפָרוֹת, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי…”
- Segment 1014 words
Opens “לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — כׇּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹפָרוֹת.…”
- Segment 1125 words
Opens “וְהָתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל מִינֵי פּוּרְעָנוּיוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת, כְּגוֹן:…”
- Segment 1224 words
Opens “תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת,…”
- Segment 1316 words
Opens “בְּמַאי? אִילֵימָא בְּשׁוֹפָרוֹת — שׁוֹפָרוֹת בְּשַׁבָּת מִי…”
- Segment 146 words
Opens “בִּשְׁנֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה הֲוָה צַעֲרָא,…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Taanit 14a · Segment 4 — “…עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סִסְרָטַאי, וְכֵן אָמַר רַב…”
Original text
וְהָא שַׁיַּיר תֵּיבָה! אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא. מִילֵּי דְצִינְעָא — קָתָנֵי, מִילֵּי דִבְפַרְהֶסְיָא — לָא קָתָנֵי.
But he omitted any mention of the ark and the halakha that during the last seven fast days the ark was brought into the streets of the city. The Gemara rejects this argument: If the omission is due to the ark, that is not a real omission. The reason is that the tanna teaches only matters that are performed in private, whereas he does not teach matters that are performed in public [ parhesya ].
אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. אֲבָל בְּכׇל דִּבְרֵיהֶן — זֶה וָזֶה שָׁוִין. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי תְּנָא וְשַׁיַּיר, וְהָא ״מָה אֵלּוּ״ קָתָנֵי.
Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise, according to this explanation, as it teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. However, in regard to all their other matters, both this and that are identical. And if you say that here too he taught and omitted, but it teaches: How are these more stringent, an expression that indicates that the mishna states the only difference.
וְתִסְבְּרָא ״מָה אֵלּוּ״ דַּוְוקָא הוּא? וְהָא שַׁיַּיר לַהּ תֵּיבָה! אִי מִשּׁוּם תֵּיבָה — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, מִשּׁוּם דְּקָא חָשֵׁיב לַהּ בְּאִידַּךְ פִּרְקָא. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה נָמֵי לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, דְּקָתָנֵי לַהּ בְּאִידַּךְ פִּירְקָא.
The Gemara asks: And how can you understand the phrase: How are these, specifically, as indicating that there is only one difference between the cases? But he omitted the ark. The Gemara responds: If the omission is due to the ark, that is not a real omission, because the tanna includes it in another chapter (15a). The Gemara comments: Now that you have arrived at this solution, a similar answer can be applied to the earlier difficulties. The matter of the twenty-four blessings is also not an omission, as he teaches this halakha in another chapter, also on 15a, where the mishna provides further details of the blessings. Here, however, the tanna lists only those matters that are not discussed later.
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סִסְרָטַאי, וְכֵן אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״. וְרַב אָשֵׁי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה״. וְהִלְכְתָא, בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה״.
Since no decisive proof was offered in support of any of the opinions as to where an individual inserts the Aneinu prayer, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Shmuel bar Sasretai said, and similarly Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One inserts it between the seventh blessing of the Amida : Who redeems, and the eighth blessing: Who heals. And Rav Ashi said in the name of Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael: One inserts it in the blessing: Who listens to prayer. The Gemara concludes: And the halakha is that one includes it in the blessing: Who listens to prayer.
תָּנֵי חֲדָא: עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת, וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מִתְעַנּוֹת בָּאַחֲרוֹנוֹת, וְאֵין מִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹנוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מִתְעַנּוֹת, לֹא בָּרִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בָּאַחֲרוֹנוֹת.
§ It is taught in one baraita : Pregnant and nursing women fast with the community on the first fasts, but they do not fast on the last fasts. And it was taught in another baraita : Pregnant and nursing women fast on the last set of fasts but they do not fast on the first set of fasts. And it was taught in yet another baraita : They do not fast either on the first fast days or on the last fast days.
אָמַר רַב אָשֵׁי: נְקוֹט אֶמְצָעֲיָיתָא בִּידָךְ, דְּמִיתָּרְצָן כּוּלְּהוּ.
Rav Ashi said: Take the mention of the middle fasts in your hand as the decisive matter, as this resolves all three baraitot . The halakha is that pregnant and nursing women fast only on the middle fasts, as they are stricter than the first fasts but less taxing than the last seven fasts. Consequently, when the first baraita is referring to the first fasts, it in fact means the middle set, which is the first of the last two sets. Similarly, when the second baraita mentions the last fasts, it means the middle set, which is the last of the two sets. In the third baraita , the first and last fasts are literally the first three and last seven fasts, respectively. In this manner all three baraitot follow the same halakha .
מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בְּמַאי מַתְרִיעִין? רַב יְהוּדָה אָמַר: בְּשׁוֹפָרוֹת, וְרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בַּ״עֲנֵנוּ״.
§ The mishna teaches: How are these seven fast days more stringent than the first ones? Rather, the difference is that on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm and they lock the stores. The Gemara asks: With what do they sound the alarm? Rav Yehuda said: With shofarot . And Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With the Aneinu prayer.
קָא סָלְקָא דַּעְתָּן, מַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — לָא אָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת, וּמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — לָא אָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״. וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹחֲתִין מִשֶּׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, שֶׁבָּהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הַתְרָעוֹת. וְסִימָן לַדָּבָר: יְרִיחוֹ. וִירִיחוֹ שׁוֹפָרוֹת הֲוָה, וּתְיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״!
The Gemara analyzes the dispute: It might enter our mind to say that the one who said that the community sounds the alarm by reciting Aneinu , i.e., Rav, did not say that they cry out with shofarot , and likewise the one who said that they do cry out with shofarot , Rav Yehuda, did not say that they sound the alarm by reciting Aneinu . But isn’t it taught in a baraita : The court does not decree fewer than seven fasts on the community, which include eighteen acts of sounding the alarm. And a mnemonic for this matter is Jericho. And as there were many episodes of sounding the shofarot in Jericho, this is a conclusive refutation of the one who said that according to the opinion of Rav they sound the alarm only by reciting Aneinu .
אֶלָּא: בְּשׁוֹפָרוֹת, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה. כִּי פְּלִיגִי בַּ״עֲנֵנוּ״. מָר סָבַר: קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, וּמָר סָבַר: לָא קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה.
Rather, the Gemara explains that the dispute must be understood differently: With regard to shofarot , everyone, i.e., Rav and Rav Yehuda, agrees that the mishna calls this: Sounding the alarm. When they disagree, it is with regard to the Aneinu prayer. One Sage, Rav, holds that this too is called sounding the alarm, and one Sage, Rav Yehuda, holds that reciting Aneinu is not called sounding the alarm.
לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — כׇּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹפָרוֹת. וּלְמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — אֲבָל בַּעֲנֵנוּ לָא!
The Gemara comments: If so, then it follows that according to the one who said that they sound the alarm by reciting Aneinu , all the more so they can do so with shofarot , but according to the one who said that they sound the alarm with shofarot , this is the way they sound the alarm; however, they may not do so with Aneinu , i.e., the community does not sound the alarm by reciting this prayer. This indicates that the Aneinu prayer is recited only in extreme cases, as it is a greater form of petitioning to God than blowing the shofar .
וְהָתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל מִינֵי פּוּרְעָנוּיוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת, כְּגוֹן: חִיכּוּךְ, חָגָב, זְבוּב וְצִירְעָה וְיַתּוּשִׁין, וְשִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים — לֹא הָיוּ מַתְרִיעִין אֶלָּא צוֹעֲקִין. מִדִּצְעָקָה בַּפֶּה, הַתְרָעָה בְּשׁוֹפָרוֹת!
The Gemara raises a difficulty against this conclusion. But isn’t it taught in a baraita : And with regard to all other types of calamities than drought that break out, for example scabs, plagues of locusts, flies, or hornets, or mosquitoes, or infestations of snakes or scorpions, they would not sound the alarm, but they would cry out. From the fact that crying out is, according to all opinions, a prayer recited with one’s mouth, it follows that sounding an alarm must be with shofarot . This baraita indicates that sounding the alarm with shofarot is the response to a serious situation, whereas the Aneinu prayer is recited on less worrisome occasions.
תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גַּיִיס אוֹ נָהָר, וְעַל סְפִינָה הַמְטוֹרֶפֶת בַּיָּם. רַבִּי יוֹסֵי אֹמֵר: לְעֶזְרָה, אֲבָל לֹא לִצְעָקָה.
The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im , as we learned in a mishna: For the following calamities they sound the alarm even on Shabbat: For a city that is surrounded by an enemy army or in danger of being flooded by a river, or for a ship tossed about at sea. Rabbi Yosei said: An alarm may be sounded on Shabbat to summon help, but it may not be sounded for crying out to God.
בְּמַאי? אִילֵימָא בְּשׁוֹפָרוֹת — שׁוֹפָרוֹת בְּשַׁבָּת מִי שְׁרֵי? אֶלָּא לָאו, בַּ״עֲנֵנוּ״, וְקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara clarifies this case. With what do they sound the alarm? If we say with shofarot , is the sounding of shofarot permitted on Shabbat? Even when Rosh HaShana occurs on Shabbat, one must refrain from sounding the shofar on that day. Rather, is it not the case that this is referring to the recitation of the Aneinu prayer, and yet the mishna calls this recitation: Sounding the alarm. Conclude from this that there is a tanna who maintains that sounding of the alarm is in fact performed by prayer, as claimed by Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat.
בִּשְׁנֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה הֲוָה צַעֲרָא,
§ The Gemara relates: During the years of Rabbi Yehuda Nesia there was a trouble that afflicted the community.