Talmud Builders

    Commentary page

    Moed Katan 16b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 16b

    Moed Katan 16b. The full printed text of this folio side — 29 numbered segments, about 782 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אף דברי תורה בסתר דכתיב בסיפיה דקרא מעשה ידי אומן התורה מעשה אומנתו של הקדוש ברוך הוא:

    רב בר אחוה דרבי חייא דהוא בר אחתיה ורבה בר בר חנה בר אחוה דר' חייא [דלאו] בר אחתיה כדאמרינן בסנהדרין:

    עייא כך כינה שמו של ר' חייא לשון גנאי:

    ראה מי קורא לך כלומר צא מכאן:

    תא בוא אלי והדר שלח ליה לא תיתי:

    וזה שליח שני לא ראיתי:

    ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כי הוא על כרחו בא:

    מאי טעמא עבדת הכי דשנית בשוק:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 16b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    סוגיא דשמעתא כך גזר ר' שלא ישנו לתלמידים בשוק שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים ואין חלאים אלא רבנן כדגרסינן בנדרים (מט.) מאן חולים רבנן והן שמתעסקים בתורה שהיא מעשה ידי אמן ואמר רבי מה ירך זה בסתר אף דברי תורה בסתר והני מילי בשאר ימות השנה.

    אבל ביומי דכלה לא שנאמר חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה.

    ונזיפה דידן כמה הוי חד יומא כמר עוקבא כד ידע דנקיט שמואל מלתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא וכרב נחמן דאמר לההיא דשמעה מפומיה דצורבא מרבנן כמה חציפא הא [אתתא זילי] נהוג בנפשיך חד יומא.

    מר זוטרא בר טוביה הוה פסיק סידריה קמיה דרב יהודה מטי להאי קרא ואלה דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים שאליה ולא הגיד ליה.

    א"ל אטו מאן דלא ידע פירושא דהאי פסוקא לאו גברא רבה הוא ידע דנקיט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא. פשטוה דראשונים הן דברי השיר אשר שר דוד ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול.

    א"ל הקב"ה שירה אתה אומר על מפלתו של שאול כו' כיון דידע דחטא חזר והודה כי שגג כדכתיב שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני ופי' כי כוש הוא שאול.

    ולפיכך אמר אלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי נאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה. רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל אמר לי הוא המושל באדם וצדיק הוא המושל ביראת אלהים הוא מושל בדברו כי מבטל בתחינתו גזירות של הקב"ה הרעות מלבוא על עמו ישראל.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 16b · Sefaria

    Ritva

    מכלל דאיכא ראשונים פרש"י ז"ל דברי משמע לשון נבואה ולהכי מתמה מכלל דאיכא ראשונים היכן מצינו לו דברי נבואה ומסקנא דראשוני' היינו דכתי' וידבר דוד ליי' את דברי השירה הזאת ובכל ספר תהלים לא מצינו שאמר דברי נבואה אלא זה הדר אמר ש"ס מילתא אחריתי א"ל הקב"ה לדוד כו' כל זה לשון רש"י ז"ל ואינו נכון דודאי שפיר מצי למימר דברי על רוח הקדש שנאמר בו כל ספר תהלים: ובתוספות פירשו מכלל דאיכא ראשונים שלא נתפרשו ומאי ניהו דאלו מפני אותן שנתפרשו הא ודאי לא אתא לאשמועי' ואסיקנא דראשונים וידבר דוד כי אע"פ שנתפרשו דברי דוד לא נתפרשו בו דבריו שהשיב לו הקב"ה דוגמת דבריו האחרונים שנא' בהם אמר אלהי ישראל דבר צור ישראל וכו' שאין דברי המקום מפורשים במקרא והשתא מפרש ש"ס דברי הקב"ה שאמר על דברי השירה הזאת וא"ל הקב"ה לדוד וכו':

    Ritva on Moed Katan 16b · Sefaria

    Meiri

    דברי תורה ראוי להתעסק בהם בסתר ושלא במקומות של פרהסיא דרך צחות אמרו חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר א"כ מהו שאמר חכמות בחוץ תרונה כל העוסק בתורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ ולא סוף דבר בדברי תורה אלא אף צדקה וגמילות חסדים ראוי לעושיהן שיהיו עושין אותן בסתר ושלא לפרסם עצמם בהם וכן כל כיוצא בזה:

    מי שממונה על דבר אחד כל שהוא בשעתו אין ראוי אף לגדול ממנו ליטול שררה ממנו אלא יטול כתרו בסוגיא זו אמרו על שמואל ומר עוקבא כי הוו גרסי הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל כלומר שהיה יושב שמואל במקום נערך יותר ממר עוקבא לפי שהיה גדול ממנו ואעפ"כ אמרו כי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא ר"ל מפני שהיה מר עוקבא דיין ולא היה שמואל נוטל שררה ממנו בשעת הדין כלל ובמדרש אמרו שנים אין נוטלין שררה מהם בעל הבית בביתו והרב בישיבתו:

    צריך אדם להזהר שלא להלבין את חברו מתוך דבריו ובכלל זה כל ששואל דבר לאיזה חכם ורואה בו שאינו משיבו ושותק אין ראוי לחזור ולשאול לו אותו דבר לשעתו עד שיהא החכם צריך לומר לא ידעתי אלא אף הוא שותק לו בסוגיא זו אמרו באחד מן התלמידים שהיה שואל לאחד מחכמיהם והלה שותק והוא חוזר ושואל כמה פעמים והשיבו בכעס מאי דעתיך דמאן דלא ידע הא מילתא לאו צורבא מרבנן הוא והשואל נהג נזיפה בעצמו על כך:

    Meiri on Moed Katan 16b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא למר עוקבא בציפתא כו' פי' מחצלת כההיא דפרק הנודר דלי ציפתא כו':שם מניפה חושלא פי' שעורין שלא בקליפתם חושלא קרי ליה כדאיתא פרק יום כפורים ואפשר שהיה מניפה הקליפה מן החושלא וק"ל:

    בפרש"י בד"ה מ"ט עבדת הכי דשנית בשוק הס"ד ואח"כ מ"ה ביומא דכלה דרשה כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 16b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דוד שירה אתה אומר עיין יומא דף כב ע"ב תוספות ד"ה והאמר:

    שם הוא עדינו העצני עיין רש"י תענית דף כח ע"א ד"ה בני עדין הן הן:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 16b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אָמַר לֵיהּ "עִיָּיא, רְאֵה מִי קוֹרֵא לְךָ מִבַּחוּץ". פירש רש"י כך כינה שמו של רבי חייא לשון גנאי. וקשא איך יקראהו בשם גנאי ודי לו הנזיפה וכינוי שם האדם לגנאי חמור מאד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נח:) המכנה חבירו לגנאי אין לו חלק לעולם הבא משום דאזיל סומקא ואתי חוורא. ונראה לי דאין קריאתו בשם עִיָּיא חשיבה לגנאי מפני כי רבי חייא בעצמו בעת שמזכיר שמו בפיו אינו יכול לאומרו כמו שהוא אלא משנהו דהוא אומר ה"א במקום ח' וכמו שכתב מהרש"א שהוא מגמגם באותיות אחה"ע דלכך אמר לו רבי כשאתה מגיע לפסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' (ישעיהו ח, יז) לא נמצא אתה מחרף עיין שם (מגילה כד:). ולפי זה רבי חייא כשיזכור את שמו בפיו מוכרח לקרא את שמו הייא באות ה"א במקום חי"ת ולכן אם החליף לו רבי אות חי"ת באות עי"ן שגם היא מכלל אותיות אחה"ע אין נחשב שקורהו לגנאי. אך עדיין יש להקשות למה לא קראו בשם הייא בה"א כאשר קורא רבי חייא את עצמו? ואמרתי טעם הגון בעזרת השם כי מלת הייא משמעותה מהרה כמו שאמרו בשבת (שבת קיט.) ואמר להו אשור הייא אשור הייא וכן אמרינן שם כי היכי דליקומו הייא וכן בחולין סליק בשרא הייא וכתב הערוך פירוש הייא: מהרה, ולכן אם היה אומר לו 'הייא ראה מי קורא לך' לא היה חושב שקורא אותו בשם הייא במקום חייא אלא היה חושב שאומר לו 'מהרה ראה מי קורא לך' כלומר תראה במהרה ולכך קראו בשם עייא כדי שיבין שקורא את שמו כך. ומה שרצה לקרא שמו בחילוף אות מן אחה"ע רמז לו בזה אפילו בלא גזרה דידן שגזרנו שלא ישנה אדם לתלמידיו בשוק הנה אתה מצד עצמך אין ראוי לך דבר זה לעשותו מאחר כי מוכרח שתחליף את אות חי"ת באות אחרת אם תשנה בשוק ששם עוברים ושבים שאין יודעים טבעך ומדתך יבואו לידי טעות בדברים ששומעין ממך כי מלבד שיש פסוקים כמו פסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' וכן נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַהֳ' (תהלים לג, כ) שיוצאים מפיך בחילוף המובן דרך חירוף כי ישמע באזניהם אות ה"א במקום חי"ת וכן עוד כמה מקראות איכא בזה הנה גם בשומעם דבר הלכה ומשנה יבואו בהם לידי טעות דרך משל אם תרצה לומר 'חייב' ישמע השומע 'הייב' ולא ידע מאי קאמר! ואם באת לומר חשבון בחי"ת ישמע השומע 'השבון' וכן כיוצא בזה. ומצאתי בירושלמי רבי חייא עאל לדוך פלן אתו ואמרו ליה דקא מזלזלי בשמיני עצרת נטל פתקא וכתב עליה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה), אל תקרי 'תהיה' אלא 'תחיה' יהיה לכם אריכות ימים! עד כאן. ופרשו המפרשים ז"ל הטעם שהוצרך לכתוב ולא אמר בפיו מפני שהוא היה קורא ה"א במקום חי"ת ואם היה אומר בפיו לא היו דבריו מתיישבין כי היה מוכרח לומר אל תקרי תהיה אלא תהיה דאינו יכול לומר תחיה בחי"ת לכך הוצרך לכתוב בפתקא עד כאן דבריו. והשתא אתי שפיר ערעור של רבי עליו איך תשנה בשוק לפני עוברים ושבים שאינם מכירים בטבע לשונך ובזה יבואו הדברים שלך לידי קלקול באזניהם כי בשלמא תלמידים שלך יודעים טבעך ולא אתו למטעי אך אחרים דלא ידעי טועין הם ולכן החליף לו האות שדרכו להחליף הוא בעצמו כדי לרמוז לו על דבר זה. ומה שהחליפו בעין ולא החליפו בה"א כבר ישבנו לנכון בעזרת השם יתברך.

    קָרִי עֲלֵיהּ (משלי טז, ז) "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ". צריך להבין למי קרי אוֹיְבָיו כאן? ונראה לי בס"ד דקאי על השטן דודאי מה ששגג רבי חייא מעיקרא לשנות בשוק הפך גזרת רבינו הקדוש כל זה היה מעשה שטן שהטעהו כדי שיסבב לו צער זה של נזיפה מחמת קנאתו בו ואותו היום השלים השטן אתו שאם היה השטן רוצה היה עושה עכבה מעט לרבי חייא אחר שליח ראשון עד שיגיע שליח השני ואז היה נסגר גם באותו היום אך אותו היום השלים אתו ואדרבה עשה עכבה לשליח השני שלא יגיע אצל רבי חייא עד שילך רבי חייא אצל רבי.

    אִם קָרִיתָ, לֹא שָׁנִיתָ וְאִם שָׁנִיתָ, לֹא שִׁלַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ, לֹא פֵּרְשׁוּ לְךָ חֲכָמִים. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו בעירובין (עירובין נד:) חייב אדם ללמד לתלמידיו ארבעה פעמים וילפי לה מן הכתוב ולזה אמר אם קרית בפעם ראשונה לא שנית פעם שנית ואם שנית לא שלשת בפעם שלישית ואם שלשת לא פירשו לך חכמים בפעם רביעית.

    כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ נראה לי בס"ד הכונה אם לומד תורה לשמה שהוא בפנים כי הכונה לשמה היא רק בלב, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שעל ידי כך זוכה לכוין אליבא דאמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שיהיה הלכה כמותו בכל מקום. או יובן בס"ד הכונה אם ילמוד בחלק הסוד שהוא פנימי יזכה שיאירו עיניו להשיג בלימוד הנגלה שהוא בחוץ שיתחכם בו בזכות הלימוד של הסוד שיראה סימן יפה בלימודו. או יובן בס"ד המלוי של אותיות 'לב' [ל מ " ד ב י " ת ] הם אותיות 'תמיד' וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר פנימיות הלב כי המלוי היא פנימיות הפשוט דהיינו שילמוד בתמידות אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיתרבו אצלו התלמידים ויהיה ראש ישיבה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בס"ד ברמז הכתוב (ויקרא ב, ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים, שילמוד בכל חלקיה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] ולא יוצא ידי חובתו בלימוד חלק אחד בלבד וּפִּתִּים רוצה לומר חלקים שונים. והנה מלוי אותיות חכם כזה ח י " ת כ" ף מ" ם המלוי לבדו הוא אותיות פִּתִּים והעוסק בתורה נקרא חכם ואותיות של תואר אדם זה אשר מבחוץ הם אותיות חכם שהם מכריזין על חכמתו ואותיות שהם בפנים של תואר זה הם פִּתִּים שמורים על שלימות תורתו שהיא בכל חלקים של התורה דהיינו פִּתִּים. וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר במה שרמוז בפנים שבתואר שלו שהם פתים תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ של תואר שלו שהוא חכם שתורתו מתפשטת בכל העולם והכל ידעו שהוא חכם ויבואו ללמוד ממנו תורה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מבפנים רוצה לומר בצניעות כדכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיאירו פנים שלו כדכתיב (קהלת ח, א) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, וכמו שאמרו בגמרא (נדרים מט:) דאמרה מטרוניתא לרב יהודה פניך צהובין דומין למלוים ברבית או למגדלי חזירים או לשותין יין! ואמר כל הני תלתא לית בי אלא חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, עד כאן דבריו נר"ו.

    אָמַר לָהּ מִי שָׁמַעְתְּ שַׁמְתָּא מִפּוּמֵיהּ. מקשים משמע דאותה האשה היתה חייבת שמתא על זאת וכיון דאמרה לא שמעה אמאי לא שמתא רב נחמן? ונראה לי בס"ד דעל פי הגדה שלה אין לשמתא דהא קיימא לן 'אין אדם משים עצמו רשע' דאין אדם נאמן על עצמו ואיך ישמת אותה על פי דבריה?

    אָמַר לֵיהּ אַחֲרֹנִים מִכְּלָל דְּאִיכָּא רִאשׁוֹנִים! וְרִאשׁוֹנִים מַאי נִיהוּ. פירש רש"י דברי לשון נבואה ולא מצינו שאמר דוד דברי אלא בזה הפסוק. הנה כאן הקושיא ידועה דהא קודם זה כתיב (שמואל ב' כב, א) 'וַיְדַבֵּר דָּוִד לַהֳ' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת' ואיך נעלם מן מר זוטרא חס ושלום פסוק זה? ובשלמא על רב יהודה אין קושיא דהוא לא אמר לו מפני שנתכון לנסותו בדרך ארץ שצריך לנהוג התלמיד עם הרב, אך מר זוטרא איך קשיא ליה בזה? ונראה לי בס"ד דידוע כי דברי השירה ההיא לא אמרם דוד המלך ע"ה בבת אחת אלא פסקי פסקי דאמרם כנגד עשרה אויבים שהיו לו חמשה מישראל וחמשה מן אומות העולם ועל כל הצלה שעשה לו השם יתברך מאחד מהם אמר פסוקי שירה והן הן הפסוקים האמורים בשירה זו שנזכר בה עשרה קילוסין וכמו שכתב מהרש"ל [רבי שמואל לאנייאדו] ז"ל בכלי יקר יעוין שם. ולפי זה מר זוטרא הכי קאמר כיון דאמר דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים שהם דברים שנאמרו קודם זה והמה שייכים לדברים האחרונים אלו ולזה שואל 'מַאי נִיהוּ?' כי השירה האמורה למעלה יש בה קילוס השייך להצלתו משאול ויש בה קילוס השייך להצלתו מן דואג ויש להצלתו מאחיתופל וכן שאר אויביו ואלו האחרונים על איזה מאותם הראשונים קאי. וזהו שאמר ראשונים דשייכי לדברים האחרונים מַאי נִיהוּ? ומסיק תלמודא דקאי על המפורש שבשירה דהיינו על הצלתו מן שאול המלך ע"ה אשר פרט אותו בראשונה דכתיב (תהלים יח, א) מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל, והיינו כי הקדוש ברוך הוא הוכיח את דוד המלך ע"ה על השירה שאמר במפלת שאול ואז אחרי זה פתח בדברים אלו ולכן כתיב בהו אחרונים.

    אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד, אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו הנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים פירש שדוד המלך ע"ה נפשו היתה קדושה וגדולה מאד אך היתה קודם בואה לעולם הזה בעמקי הקליפות וזו היתה תחילת ביאתה לעולם הזה ולכן היה יצרו מתגבר עליו מאד ואינו נחשב עליו עון כל כך כמו שאר בני אדם כי יודע אלקים תגבורת היצר מחמת הסיגים האחוזים בה מצד הקליפה וטרחו גדול מאד במעשיו הטובים מה שאין כן נשמת שאול המלך ע"ה לא היה בה סיגים ואחיזה מצד הקליפות וזה סוד מה שאמרו חז"ל 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' והבן זה מאד! עד כאן דבריו עיין שם. ולפי טעמו של רבינו יובנו היטב דבריו של דוד בפסוקי אֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים (שמואל ב' כג, א) דקאו על אותו ענין אחר ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר לו 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' אז הבין שהוא מלאכתו גדולה ומלחמה גדולה יש לו עם הקליפות שמחמת כן זכה למלוכה מה שלא זכה שאול המלך ע"ה ולכך אמר 'מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל' שזכיתי להיות משיח אלקי יעקב בשביל מלאכתי שאני צריך להיות נעים זמירות ישראל להלחם בקליפות ולזמר עריצים ועוד יש לי התנצלות אשר אמרתי שירה על מפלת שאול כי לא מלבי אמרתי אלא רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי (שמואל ב' כג, ב), כי כל אותם דברים אמרתים ברוח הקודש. ובזה מובן מה שאמר אביגיל לדוד המלך ע"ה כִּי מִלְחֲמוֹת הֳ' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ (שמואל א' כה, כח), כלומר כיון דמלחמות ה' אדוני נלחם בעבור הנפש שלך לכך רעה לא תמצא בך שלא יחשוב ה' לך עון כי יודע אלקים תוקף המלחמה אשר לך.

    מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף שָׁאוּל מְשֻׁנֶּה בְּמַעֲשָׂיו נראה לי הדמיון הוא לענין זה דשינוי עור הכושי מחמת רוב שחרותו הוא נרגש לכל אדם תכף בהשקפה הראשונה אפילו מרחוק כן שאול המלך ע"ה לרוב תוקף צדקתו נרגש ונראה לכל אדם שהוא צדיק גמור ובעל מעשים טובים תכף ומיד בהשקפה הראשנה. ועוד נראה לי לפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר לעיל דנשמת שאול היתה נקיה מן הסיגים אם כן כשרון המעשים אצלו בטבע כמו שחרות עור הכושי שהיא בטבע מיצירתו ולא נשחרו על ידי סיבה שקרה לו.

    3 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Moed Katan 16b · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 16, Amud Bet, about 782 words in 29 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 29 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “אַף דִּבְרֵי תוֹרָה בַּסֵּתֶר.…”

    2. Segment 237 words

      Opens “יָצָא רַבִּי חִיָּיא וְשָׁנָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אֶחָיו…”

    3. Segment 310 words

      Opens “בְּיוֹם תְּלָתִין שְׁלַח לֵיהּ: תָּא. הֲדַר שְׁלַח…”

    4. Segment 418 words

      Opens “מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר? מֵעִיקָּרָא…”

    5. Segment 534 words

      Opens “לְסוֹף אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֲתֵית? אֲמַר…”

    6. Segment 629 words

      Opens “מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ,…”

    7. Segment 714 words

      Opens “״חׇכְמוֹת בַּחוּץ תָּרוֹנָּה״, כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: כׇּל…”

    8. Segment 89 words

      Opens “וְהָא כְּתִיב: ״לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״! הָהוּא…”

    9. Segment 913 words

      Opens “וְרַבִּי חִיָּיא, הַאי ״חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ״ מַאי עָבֵיד…”

    10. Segment 108 words

      Opens “אַלְמָא נְזִיפָה דִּידְהוּ תְּלָתִין יוֹמִין! נְזִיפַת נָשִׂיא…”

    11. Segment 1151 words

      Opens “וּנְזִיפָה דִּידַן כַּמָּה הָוֵי? חַד יוֹמָא. כִּי…”

    12. Segment 1239 words

      Opens “כׇּל יוֹמָא הֲוָה מְלַוִי לֵיהּ מָר עוּקְבָא…”

    13. Segment 1345 words

      Opens “הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲווֹת יָתְבָה בִּשְׁבִילָא, הֲווֹת פָּשְׁטָה…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה הֲוָה קָפָסֵיק סִידְרָא קַמֵּיהּ…”

    15. Segment 1538 words

      Opens “שְׁתֵיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, הֲדַר…”

    16. Segment 1627 words

      Opens “וְדַאֲתָן עֲלַהּ, מִיהָא ״אַחֲרוֹנִים״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא…”

    17. Segment 1724 words

      Opens “אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: דָּוִד,…”

    18. Segment 1828 words

      Opens “הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַה׳…”

    19. Segment 1950 words

      Opens “כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה…”

    20. Segment 2029 words

      Opens “כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״הֲלֹא כִבְנֵי כוּשִׁיִּים…”

    21. Segment 2127 words

      Opens “אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…”

    22. Segment 2239 words

      Opens “״אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל…”

    23. Segment 2320 words

      Opens “״אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יוֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת…”

    24. Segment 2454 words

      Opens “״יוֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת״ — בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה,…”

    25. Segment 2518 words

      Opens “״תַּחְכְּמוֹנִי״, אָמַר רַב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…”

    26. Segment 2627 words

      Opens “״רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים״ — תְּהֵא רֹאשׁ לִשְׁלֹשֶׁת אָבוֹת.…”

    27. Segment 2724 words

      Opens “״עַל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת״. שֶׁהָיָה…”

    28. Segment 288 words

      Opens “יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה…”

    29. Segment 2931 words

      Opens “אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִישׁ…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Moed Katan 16b · Segment 11 — “…בְּדִינָא, הֲוָה יָתֵיב שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ דְּמָר עוּקְבָא בְּרָחוֹק אַרְבַּע…

    Original text

    אַף דִּבְרֵי תוֹרָה בַּסֵּתֶר.

    so too, the words of Torah, which are “the work of the hands of an artist,” i.e., God, must remain hidden in the study hall.

    יָצָא רַבִּי חִיָּיא וְשָׁנָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אֶחָיו בַּשּׁוּק, לְרַב וּלְרַבָּה בַּר (בַּר) חָנָה. שְׁמַע רַבִּי, אִיקְּפַד. אֲתָא רַבִּי חִיָּיא לְאִיתְחֲזוֹיֵי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: עִיָּיא, מִי קוֹרֵא לְךָ בַּחוּץ! יְדַע דִּנְקַט מִילְּתָא בְּדַעְתֵּיהּ, נְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ תְּלָתִין יוֹמִין.

    Despite Rabbi Yehuda HaNasi’s decree, Rabbi Ḥiyya went out and taught his two nephews, Rav and Rabba bar bar Ḥana, in the marketplace. Rabbi Yehuda HaNasi heard what he had done and became angry with him. When Rabbi Ḥiyya came at some later date to visit him, Rabbi Yehuda HaNasi mockingly said to him: Iyya, who is calling you outside? By asking this question Rabbi Yehuda HaNasi was intimating that Rabbi Ḥiyya should leave his house. Rabbi Ḥiyya understood that Rabbi Yehuda HaNasi had taken the matter to heart and was insulted, and so he conducted himself as if he had been admonished, as a self-imposed punishment, for thirty days.

    בְּיוֹם תְּלָתִין שְׁלַח לֵיהּ: תָּא. הֲדַר שְׁלַח לֵיהּ דְּלָא לֵיתֵי.

    On the thirtieth day, Rabbi Yehuda HaNasi sent him a message, saying: Come and visit me. However, he later reversed his opinion and sent him another message, telling him not to come.

    מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר? מֵעִיקָּרָא סָבַר: מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ. וּלְבַסּוֹף סָבַר: לָא אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ.

    The Gemara asks: At the outset what did he hold, and ultimately what did he hold? Initially, Rabbi Yehuda HaNasi held that the legal status of part of the day is like that of an entire day, and since the thirtieth day already begun, Rabbi Ḥiyya’s time of admonition had ended. But ultimately he held that with regard to this issue we do not say that the legal status of part of the day is like that of an entire day.

    לְסוֹף אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֲתֵית? אֲמַר לֵיהּ: דְּשָׁלַח לִי מָר דְּלֵיתֵי. וְהָא שְׁלַחִי לָךְ דְּלָא תֵּיתֵי! אֲמַר לֵיהּ: זֶה רָאִיתִי, וְזֶה לֹא רָאִיתִי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״בִּרְצוֹת ה׳ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ״.

    In the end Rabbi Ḥiyya came on that same day. Rabbi Yehuda HaNasi asked him: Why have you come? Rabbi Ḥiyya responded: Because you, Master, sent me a message that I should come. He said to him: But I sent you a second message that you should not come. He responded: This messenger that you sent, i.e., the first one, I saw him and I did as he said, but that messenger, i.e., the second one, I did not see. Rabbi Yehuda HaNasi read the verse about Rabbi Ḥiyya: “When a man’s ways please the Lord, He makes even his enemies to be at peace with him” (Proverbs 16:7), as it was clear to him that Rabbi Ḥiyya had merited divine assistance.

    מַאי טַעְמָא עֲבַד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״חׇכְמוֹת בַּחוּץ תָּרוֹנָּה״. אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ — לֹא שָׁנִיתָ, וְאִם שָׁנִיתָ — לֹא שִׁילַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁילַּשְׁתָּ — לֹא פֵּירְשׁוּ לְךָ.

    § Concerning the issue with which the entire incident had begun, Rabbi Yehuda HaNasi asked Rabbi Ḥiyya: What is the reason that you, the Master, acted as you did, ignoring my instructions not to teach Torah in the marketplace? Rabbi Ḥiyya said to him: As it is written: “Wisdom cries aloud in the streets” (Proverbs 1:20), which implies that Torah should be publicized in the streets. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: If you read this verse once, you certainly did not read it a second time in greater depth; and if you read it a second time, you certainly did not read it a third time; and if you read it a third time, then it was not adequately explained to you, as it is clear that you do not understand it properly.

    ״חׇכְמוֹת בַּחוּץ תָּרוֹנָּה״, כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ.

    The words: “Wisdom cries aloud in the streets,” should be understood in accordance with the opinion of Rava. As Rava said: With regard to everyone who occupies himself with Torah study inside the privacy of his home, his Torah knowledge will proclaim his greatness outside, as it will be revealed to the masses and they will see his greatness.

    וְהָא כְּתִיב: ״לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״! הָהוּא בְּיוֹמֵי דְכַלָּה.

    The Gemara asks: But isn’t it written: “From the beginning I have not spoken in secret” (Isaiah 48:16), implying that the Torah should be taught and proclaimed in public? The Gemara answers: That verse is referring to the days of the kalla , the gathering for Torah study held during Elul and Adar, when many people come to listen to Torah discourses. During this time, it is not only permitted but even recommended to teach Torah to the masses. In this way, the verse can be explained in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    וְרַבִּי חִיָּיא, הַאי ״חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ״ מַאי עָבֵיד לֵהּ? מוֹקֵי לֵהּ בִּצְדָקָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים.

    The Gemara asks: And what did Rabbi Ḥiyya do with this verse: “Your rounded thighs are like jewels”? How did he understand it? This verse implies that the Torah must be kept hidden in the study hall and not publicized in the marketplace. The Gemara explains: He interprets it not as a reference to Torah, but as referring to acts of charity and loving-kindness, which should certainly be performed in private.

    אַלְמָא נְזִיפָה דִּידְהוּ תְּלָתִין יוֹמִין! נְזִיפַת נָשִׂיא שָׁאנֵי.

    This incident demonstrates that, apparently, admonition of those who live in Eretz Yisrael lasts for thirty days and not for seven days. The Gemara answers that this is not a conclusive proof, since Rabbi Yehuda HaNasi was the Nasi . The admonition of the Nasi of the Sanhedrin is different i.e., more severe, than the admonition of anyone else.

    וּנְזִיפָה דִּידַן כַּמָּה הָוֵי? חַד יוֹמָא. כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל וּמָר עוּקְבָא, כִּי הֲווֹ יָתְבִי גָּרְסִי שְׁמַעְתָּא, הֲוָה יָתֵיב מָר עוּקְבָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכִי הֲווֹ יָתְבִי בְּדִינָא, הֲוָה יָתֵיב שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ דְּמָר עוּקְבָא בְּרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת. וַהֲווֹ חָיְיקִי לֵיהּ דּוּכְתָּא לְמָר עוּקְבָא בְּצִיפְּתָא, וְיָתֵיב עִילָּוֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּמְעָן מִילֵּיהּ.

    The Gemara asks: And how long is our admonition in Babylonia? The Gemara answers: It is only one day, as in the case involving Shmuel and the Exilarch Mar Ukva. When they would sit and study halakha , Mar Ukva would sit before Shmuel at a distance of four cubits as a sign of respect. Mar Ukva would conduct himself as though Shmuel were his teacher because Shmuel was much greater than him in Torah matters. And when they would sit together in judgment, Shmuel would sit before Mar Ukva at a distance of four cubits because Mar Ukva was the Exilarch and the chief judge. But they would lower a place for Mar Ukva in the matting upon which he sat, and he would sit on it so that he could hear Shmuel’s words of Torah even when they were engaged in judgment.

    כׇּל יוֹמָא הֲוָה מְלַוִי לֵיהּ מָר עוּקְבָא לִשְׁמוּאֵל עַד אוּשְׁפִּיזֵיהּ. יוֹמָא חַד אִיטְּרִיד בְּדִינֵיהּ הֲוָה אָזֵיל שְׁמוּאֵל בָּתְרֵיהּ. כִּי מְטָא לְבֵיתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: לָא נְגַהּ לָךְ? לִישְׁרֵי לִי מָר בְּתִיגְרֵיהּ! יְדַע דִּנְקַט מִילְּתָא בְּדַעְתֵּיהּ, נְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ חַד יוֹמָא.

    Every day, Mar Ukva would accompany Shmuel to his lodgings, in the manner that a student would show honor toward his teacher. One day, Mar Ukva was so heavily preoccupied with a case that had been brought before him for judgment that he did not realize that Shmuel was walking behind him to show him respect due to his position as the Exilarch. When Mar Ukva reached his home, Shmuel said to him: Is it not enough for you that I accompanied you until here? Release me, Master, from my obligation, so that I may return home. Mar Ukva understood that Shmuel had taken the matter to heart and was insulted. Therefore, he conducted himself as if he had been admonished, for one day as a self-imposed punishment.

    הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲווֹת יָתְבָה בִּשְׁבִילָא, הֲווֹת פָּשְׁטָה כַּרְעַהּ וְקָא מְנִיפָה חוּשְׁלָאֵי, וַהֲוָה חָלֵיף וְאָזֵיל צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלָא אִיכַּנְעָה מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר: כַּמָּה חַצִּיפָא הָהִיא אִיתְּתָא! אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לַהּ: מִי שְׁמַעְתְּ שַׁמְתָּא מִפּוּמֵּיהּ? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא. אֲמַר לַהּ: זִילִי נְהוּגִי נְזִיפוּתָא חַד יוֹמָא בְּנַפְשִׁיךְ.

    It was related that a certain woman was sitting alongside a path with her leg extended while she was sifting barley. A Torah scholar passed by her on this path, but she did not yield to him and move her leg to make room for him. He said: How rude is that woman! The woman came before Rav Naḥman to ask if this statement should be deemed as excommunication. He said to her: Did you hear the word excommunication explicitly issue from his mouth? She said to him: No. He said to her: If this is the case, then go and observe an admonition for one day, as it appears that the Torah scholar sought only to admonish you.

    זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה הֲוָה קָפָסֵיק סִידְרָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, כִּי מְטָא לְהַאי פְּסוּקָא ״וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרוֹנִים״, אֲמַר לֵיהּ: ״אַחֲרוֹנִים״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא רִאשׁוֹנִים, רִאשׁוֹנִים מַאי נִינְהוּ?

    § Zutra bar Toviyya was once reading the portion of the Bible before Rav Yehuda. When he reached the verse: “Now these are the last words of David” (II Samuel 23:1), Zutra bar Toviyya said to Rav Yehuda: If it is written that these are the last of David’s words, by inference there are first words as well. If this is the case, what are these first words of David? Prior to this, it mentions only David’s song, but not his words.

    שְׁתֵיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, הֲדַר אֲמַר לֵיהּ: ״אַחֲרוֹנִים״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא רִאשׁוֹנִים, רִאשׁוֹנִים מַאי הִיא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּךְ, דְּלָא יָדַע פֵּירוּשָׁא דְּהַאי קְרָא לָאו גַּבְרָא רַבָּה הוּא? יְדַע דִּנְקַט מִילְּתָא בְּדַעְתֵּיהּ, נְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ חַד יוֹמָא.

    Rav Yehuda remained silent and said nothing to him. Zutra bar Toviyya thought that Rav Yehuda did not hear what he had said, so he then said to him a second time: If it is written that these are the last of David’s words, by inference there are first words as well. If this is the case, what are these first words of David? He said to him: What do you think? Do you think that anyone who does not know the meaning of this verse is not a great man? Why are you stressing the fact that I do not know the answer to your question? Zutra bar Toviyya understood that Rav Yehuda had taken the matter to heart and was insulted. Therefore, he conducted himself as if had been admonished for one day as a self-imposed punishment.

    וְדַאֲתָן עֲלַהּ, מִיהָא ״אַחֲרוֹנִים״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא רִאשׁוֹנִים, רִאשׁוֹנִים מַאי הִיא? ״וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה׳ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה׳ אוֹתוֹ מִכַּף כׇּל אוֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל״.

    The Gemara asks: But now that we have come to discuss this issue, since the verse mentions David’s last words, by inference there are also first words. What then are these first words of David? The Gemara answers: The first words are: “And David spoke to the Lord the words of this song in the day that the Lord delivered him out of the hand of his enemies, and out of the hand of Saul” (II Samuel 22:1), as that song is also referred to as words.

    אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: דָּוִד, שִׁירָה אַתָּה אוֹמֵר עַל מַפַּלְתּוֹ שֶׁל שָׁאוּל? אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד — אִיבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו.

    The Gemara elaborates: The Holy One, Blessed be He, said to David: David, do you recite a song over the fall of Saul? Had you been Saul and he were David, then I would have destroyed many Davids before him. Although I decreed that Saul’s kingdom would not continue, as an individual he was far greater and more important than you.

    הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַה׳ עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי״, וְכִי כּוּשׁ שְׁמוֹ? וַהֲלֹא שָׁאוּל שְׁמוֹ! אֶלָּא: מָה כּוּשִׁי מְשׁוּנֶּה בְּעוֹרוֹ — אַף שָׁאוּל מְשׁוּנֶּה בְּמַעֲשָׂיו.

    The response to this admonishment is found in the verse, as it is written: “Shiggaion of David, which he sang to the Lord, concerning the words of Cush the Benjaminite” (Psalms 7:1). Is Cush his name? Saul is his name. Rather, this is a designation that indicates: Just as a Cushite, a native of the ancient kingdom of Cush in eastern Africa, is distinguished by his dark skin, so too, Saul was distinguished by his actions, as he was absolutely righteous and performed many good deeds. Therefore, David uses the word shiggaion as an allusion to the error [ shegia ] that he had made when he sang a song of praise over Saul’s downfall.

    כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״עַל אוֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּוּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח״, וְכִי כּוּשִׁית שְׁמָהּ? וַהֲלֹא צִיפּוֹרָה שְׁמָהּ! אֶלָּא: מָה כּוּשִׁית מְשׁוּנָּה בְּעוֹרָהּ — אַף צִיפּוֹרָה מְשׁוּנָּה בְּמַעֲשֶׂיהָ. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי״, וְכִי כּוּשִׁי שְׁמוֹ? וַהֲלֹא צִדְקִיָּה שְׁמוֹ! אֶלָּא: מָה כּוּשִׁי מְשׁוּנֶּה בְּעוֹרוֹ — אַף צִדְקִיָּה מְשׁוּנֶּה בְּמַעֲשָׂיו.

    The Gemara notes: Similarly, you can explain the verse: “And Miriam and Aaron spoke against Moses due to the Cushite woman whom he had married, for he had taken a Cushite woman” (Numbers 12:1). But is her name Cushite? Zipporah is her name. Rather, just as a Cushite is distinguished by his dark skin, so too, Zipporah was distinguished by her actions. The Gemara continues: Similarly, you can explain the verse: “Now when Ebed-Melech the Cushite heard” (Jeremiah 38:7). Is his name Cushite? Zedekiah is his name. Rather, just as a Cushite is distinguished by his dark skin, so too, Zedekiah was distinguished by his righteous actions.

    כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״הֲלֹא כִבְנֵי כוּשִׁיִּים אַתֶּם לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל״, וְכִי כּוּשִׁיִּים שְׁמָן? וַהֲלֹא יִשְׂרָאֵל שְׁמָן! אֶלָּא: מָה כּוּשִׁי מְשׁוּנֶּה בְּעוֹרוֹ — אַף יִשְׂרָאֵל מְשׁוּנִּין בְּמַעֲשֵׂיהֶן מִכׇּל הָאוּמּוֹת.

    Similarly, you can explain the verse: “Are you not as much Mine as the children of the Cushites, O children of Israel?” (Amos 9:7). Is their name Cushite? Israel is their name. Rather, just as a Cushite is distinguished by his dark skin, so too, the Jewish people are distinguished by their actions, and they are different from all the other nations.

    אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל״ — נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי שֶׁהֵקִים עוּלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה.

    § Having mentioned the last words of David, the Gemara continues to explain other expressions in that passage. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said in the name of Rabbi Yonatan: What is the meaning of that which is written: “The saying of David, son of Yishai, and the saying of the man who was raised up on high [ al ]” (II Samuel 23:1)? It means as follows: The saying of David, son of Yishai, who raised the yoke of [ ulla ] repentance, as through his actions he taught the power of repentance. The word al , on high, and the word ulla are comprised of the same consonants in Hebrew.

    ״אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים״. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, הָכִי קָאָמַר: אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, אֲנִי מוֹשֵׁל בָּאָדָם, מִי מוֹשֵׁל בִּי — צַדִּיק, שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵרָה וּמְבַטְּלָהּ.

    The passage continues: “The God of Israel said, the Rock of Israel spoke to me, He that rules over men must be righteous, ruling in the fear of God” (II Samuel 23:3). The Gemara asks: What is this verse saying? What does it mean? Rabbi Abbahu said: This is what the verse is saying: The God of Israel said, the Rock of Israel spoke to me: Although I rule over man, who rules over Me? It is a righteous person. How is it possible to say that a righteous person rules over God, as it were? As I, God, issue a decree and the righteous person nullifies it.

    ״אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יוֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת וְגוֹ׳״. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, הָכִי קָאָמַר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל דָּוִד.

    Similarly, the verse states there: “These are the names of David’s warriors; Josheb-Basshebeth a Tahchemonite, chief of the captains; the same was Adino the Eznite; he raised his spear against eight hundred, whom he slew at one time” (II Samuel 23:8). The Gemara asks: What is this verse saying? Rabbi Abbahu said: This is what the verse is saying: These are the names of the mighty actions of David. These expressions should not be read as names of people but instead as descriptions of David’s good deeds.

    ״יוֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת״ — בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, לֹא הָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע. דְּכֹל כַּמָּה דַּהֲוָה רַבֵּיהּ עִירָא הַיָּאִירִי קַיָּים, הֲוָה מַתְנֵי לְהוּ לְרַבָּנַן עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, הֲוָה מַתְנִי דָּוִד לְרַבָּנַן וַהֲוָה יָתֵיב עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיתֵּיב מָר אַכָּרִים וּכְסָתוֹת! לָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ.

    Josheb-Basshebeth [ yoshev bashevet ] indicates that when David would sit [ yoshev ] in the study hall, he would not sit upon pillows and cushions, as an important person ordinarily would. Rather, he would sit on the ground like one of the students. For as long as David’s teacher, Ira the Jairite, was alive, Ira would teach the Sages while sitting on pillows and cushions. When Ira passed away, David would teach the Sages, and he did this while sitting on the ground. They said to him: Master, you should sit upon pillows and blankets. He did not accept their suggestions, since in his humility he did not wish to appear as the teacher of the Jewish people.

    ״תַּחְכְּמוֹנִי״, אָמַר רַב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהִשְׁפַּלְתָּ עַצְמְךָ תְּהֵא כָּמוֹנִי. שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְאַתָּה מְבַטְּלָהּ.

    In this verse, David is described as “a Tahchemonite [ taḥkemoni ].” Rav said: The Holy One, Blessed be He, said to him: Since you have humbled yourself, be you now like Me [ tehe kamoni ]. How so? As I issue a decree, and you, owing to your righteousness, may nullify it.

    ״רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים״ — תְּהֵא רֹאשׁ לִשְׁלֹשֶׁת אָבוֹת. ״הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי״, כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה — הָיָה מְעַדֵּן עַצְמוֹ כְּתוֹלַעַת, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה — הָיָה מַקְשֶׁה עַצְמוֹ כְּעֵץ.

    David is also described here as “chief of the captains [ rosh hashalishim ]” because God said to him: You will be the head [ rosh ] of the three [ sheloshet ] Patriarchs. “The same was Adino the Eznite”; this alludes to the fact that when David would sit and occupy himself with Torah, he would make himself soft [ me’aden ] as a worm, and when he would go out to war, he would make himself hard and strong as a tree [ etz ].

    ״עַל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת״. שֶׁהָיָה זוֹרֵק חֵץ, וּמַפִּיל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת, וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ עַל מָאתַיִם, דִּכְתִיב: ״אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף״.

    The expression: “Against eight hundred people, which he slew at one time,” means that he would throw an arrow in the air and with it kill eight hundred people at one time. And David would sigh over the two hundred who were missing from fulfillment of the Torah’s promise, as it is written: “How should one man chase a thousand” (Deuteronomy 32:30).

    יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי״.

    A Divine Voice issued forth and said by way of explanation as to why the promise was not entirely fulfilled: “Because David did that which was right in the eyes of the Lord, and turned not aside from anything that He commanded him all the days of his life, save only the matter of Uriah the Hittite” (I Kings 15:5). Had David not committed this sin, then all of the promises mentioned in the Torah would have been fulfilled in their entirety through him.

    אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי. וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא לְחוֹדֵיהּ:

    The Gemara returns to the halakhot of ostracism and mentions that Rabbi Tanḥum, son of Rabbi Ḥiyya, of the village of Akko, said that Rabbi Ya’akov bar Aḥa said that Rabbi Simlai said, and some say that this tradition was transmitted in the following manner: Rabbi Tanḥum said that Rav Huna said, and others say that Rav Huna himself made this statement without the chain of transmission: