Commentary page
Chullin 68a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChullin 68a
Chullin 68a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 303 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מתני' בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה:
והחזירו קודם שחיטה:
מותר באכילה ובגמרא מפרש מאן מותר:
הרי זה כילוד ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה:
חותך מעובר שבמעיה והניח החתיכה בתוכה:
מותר בשחיטתה כדיליף בגמרא מכל בבהמה תאכלו:
מן הטחול ומן הכליות של בהמה עצמה:
אסור באכילה ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. להכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא הוא:
15 more comments on this page.
Rashi on Chullin 68a · Sefaria
Tosafot
מתני' בהמה המקשה:
כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר כדדריש לקמן דומיא דטרפה דאין לה היתר:
סיפא מאי קמ"ל דכיון שיצא ראשו הויא לידה תנינא וא"ת ודילמא איצטריך לאשמועינן אע"ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וי"ל דפשיטא ליה דכיון דבלא חזרה הויא לידה כי החזירו נמי לא כלום הויא ומיהו אי לאו ההוא דבכורות לא הויא קשיא ליה אמאי איצטריך ליה למיתני החזירו דכיון דאצטריך לאשמועי' דיציאת ראש הויא לידה אשמועינן נמי אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל כוליה בבא לית ליה למיתני משום האי חידוש פורתא וזה נמי אין להקשות דהכא אצטריך לאשמועינן דאפי' מה שבפנים אסור דלרב יהודה אסור קאי אעובר והא לא שמעינן מההיא דבכורות דהא נמי פשיטא דכיון דחשיב כילוד ואפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמיבעיא ליה לקמן כמו שאפרש לקמן בעזרת האל:
טעמא דראשו מת הא ראשו חי כו' תימה דהוה ליה למפרך בפשיטות מדקתני ואין בכור לכהן א"כ מכי יצא ראשו הוי כילוד וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו כדדחי בפ' יש בכור (בכורות מו:) דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך ליה מהא דאין בכור לכהן ומשני מאי ראשו רובו פירוש יצא ראשו וגם יצא רובו אח"כ ופריך וניתני רובו ומשני דנקט ראשו למידק הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי הלכך עיקר פרכיה מהאי דיוקא והוה מצי למיפרך הכא ממתני' דנדה דתנן (דף כח.) יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משתצא פדחתו:
אדם מבהמה לא יליף דאין פרוזדור לבהמה האי פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן (נדה דף מב:) דאמר דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי הירכים המכסים את הרחם שבין הירכים כדפ"ה ומש"ה לא חשיב כילוד ביציאת ראש חוץ לרחם ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ.) דאמר רבי [יהושע] טינוף פוטר מבכורה דחשיב הטינוף ולד ולא הוי ההיא טינוף ולד כי האי דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב יולדות מטנפות:
שליא שיצתה מקצתה אסור באכילה אפי' מה שהיה בפנים בשעת שחיטה וא"ת היכי מוכח מיניה דבראש הוי כילוד דלמא משום דגזרינן מקצתה דמהא נמי דחי לה בפ"ק דב"ק (דף יא.) דקאמר אמילתא דרבי אלעזר מאי קא משמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הויא לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבא לידי חשיבות לידה ומהכא ליכא למפרך לשמואל דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מו:) דאין הראש פוטר בנפלים דדילמא היינו דוקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהוי סימן ולד:
כסימן ולד באשה כך סימן ולד כו' וא"ת מאי פשוט יותר בזה מבזה וי"ל משום דתנן בנדה (דף כה.) דבאשה הוי שפיר סימן ולד לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ"מ בשליא שוה לאשה:
Tosafot on Chullin 68a · Sefaria
Rashba
מתני' מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש רבינו שלמה ז"ל דלהכי נקט מן הטחול ומן הכליות לפי שהוא דבר דלא מיטרפי בהו בהמה, ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאיתמר לעיל בפרק אלו טריפות (חולין נה, א) דנקב לחוד ונחתך לחוד. ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פיר(ו)ש כן. אבל לענין הלכתא ספוקא מספקא לן אי כלישנא קמא דאיתמר התם דבהמה גופא מיתסרא בהכי, ובדין הוא דליתני אסורה, ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי ולא איתברר בהי לישנא מינייהו קיימא לן בשל התורה הלך אחר המחמיר, אף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל פסק כלישנא בתרא דניקב לחוד ונחתך לחוד.
גמרא הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. כך גירסת רש"י ז"ל. וכן בתוס' ומקצת ספרים יש שגורסין כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, ואינו מחוור דאיזה פשיטות יש יותר באשה מבבהמה שתולה זו בזו, ואם תאמר מאי קא מקשה משליא שיצאתה מקצתה, דהא דחינן בפ"ק דבבא קמא (יא, א) דטעמא לאו משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד, אלא משום דגזרינן מקצתה אטו רובה משום דזמנין דמקצתה נמי הויא כרובא, והיכי דמי כגון שיצא ראשו של ולד באותו מקצת, אבל אם לידת ראשו לא הוי כרובא לא הוי גזרינן מקצתה לעולם אטו רובא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תירץ דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן, אף על גב דהתם קא סלקא דעתך למדחי הכי, הכא לא ניחא ליה בהכי, ודעדיפא מיניה מתרץ לה.
Rashba on Chullin 68a · Sefaria
Ritva
פרק בהמה המקשה שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כו' מקשי היכי מוכח דראש הוי כילוד דילמא משום דגזרינן מקצתה אטו רובא דמהא נמי דחי' בפ' ד' אבות נזיקין ותירצו בתוס' דאם איתא ביציאת הראש לא הוי לידה לא הי' ראוי לגזור דבמקצתם א"א בשום פעם לבוא לידי חשיבות לידה.
אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מ"ט דאמר קרא ובשר בשד' טריפה לא תאכלו כיון שיצא בשר למחיצתו נאסר דאי טריפ' ממש א"כ מאי שנא בשדה והרי בכל מקום שנטרפה אסורה אלא האי בשדה לשון חוץ הוא והכי קאמר בשר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה מה טרפה אין לה היתר כיון שנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס בפנים קודם שחיטה וכתב מורי הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טריפות שאם נחתכה הבהמה באותו מקום טרפות היא מתה ואלו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חי' אם נחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לה תקנה לחתכה למעלה ממנו ואע"פ שאלו היתה נחתכת שם מתחלה היתה חיה מוכח מהאי קרא דכיון שנטרפה שוב אין לה היתר דהכי אמרינן בגמרא אמר רבא כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר:
Ritva on Chullin 68a · Sefaria
Meiri
פרק רביעי בעזר הצור:
בהמה המקשה וכו' עקר כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל לבאר מענין הטרפויות והדברים שאין השחיטה מתירתן ולהודיע שענין הטרפות חל לפעמים על מקצת הבהמה מבלי שיחול על כלה ומתוך שזה הענין ימצא בעובר שהוציא אחד מאיבריו חוץ למחיצתו נתגלגל על ידי זה לבאר הצדדין שהעובר ניתר בשחיטת האם והצדדין שלא יותר בזה והדברים שיפלו בענין זה מעניני טומאה וטהרה ומענין בכור שנולד על דרך זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד חל טרפות באבר מן האיברים מבלי שיחול על כל הבהמה ועל איזה צד יאסר מה שיחתך בחיי הבהמה מאיבריה הפנימיים מטעם אבר מן החי ועל איזה צד לא יאסר מטעם זה השני לבאר בענין מבכרת שילדה שלא כראוי על איזה צד צריך לנהוג קדושת בכור במה שיצא ממנה ועל איזה צד אינו קדוש כלל והשלישי לבאר במה שנאסר בענין זה אם יפול בדין נבלה לטמאה טומאה גמורה ואם יפול בדין טרפה שחוטה שלא לטמא אלא במוקדשין כמו שיתבאר וכן בבהמה שמת עוברה במעיה היאך דינו לענין טומאה ועל הדרך ההוא בעצמו בענין אשה שמת וולדה בתוך מעיה על איזה צד מטמא הרביעי לבאר במה שנמצא במעי הבהמה אחר שנשחטה על איזה צד מותר שלא בשחיטה ועל איזה צד טעון שחיטה ועל איזה צד יאסר אף בשחיטה החמישי לבאר ענין טרפות צומת הגידין ומקומות שבו על השלמות זהו עקר כונת הפרק דרך כלל אלא שעל ידי אלו יתגלגלו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו החלק הראשון והוא שאמרו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור שאינה גופה מותר אמר הר"מ פי' מה שאמר מותר ר"ל אותו אם נשחטה אמו והוציאהו מגופה יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אין מותר לאכלו ואפי' חזר לגוף הבהמה לפי שנאמ' ובשר בשדה טרפה ר"ל שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי זו טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרין אותו האבר ואפי' החזירו וההפרש מבואר שאם החזירה האבר קודם השחיטה חותכים אותו האבר היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך גם כן מפני שיצא לאויר ואחר כך חותכים מלמעלה מן הסמוך לגוף ומשליכים אותו וזהו ענין מה שאמרו לא נצרכה אלא למקום חתך ומה שאמרו הרי זה כילוד ר"ל שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטתה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו ומה שאמ' חותך מן העובר שבמעיה ומותר באכילה ר"ל שאותו דבר שחותכים ממנו אסור באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שיהא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:
אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך נשחטה הבהמה מותר באכילה פירשו בגמרא דוקא העובר שניתר הוא בשחיטת האם אבל אבר עצמו הואיל ויצא ממחיצתו אסור לעולם כדין טרפה הואיל ולא נולד כלו שהנשאר בפנים הוא כגוף הבהמה אם כן מה שיצא לחוץ הוא אבר בפני עצמו ונאסר והוא הדין אם לא החזירו או ששחט את אמו ואחר כך החזירו שמותר העובר והאבר אסור אלא שאם לא החזירו אסור אף מקום החתך אם חתכו בצמצום כנגד היוצא ואם כן כשלא החזירו צריך לחתכו מעט בפנימיות דפני הרחם שישאר מקום צמצום החתך עם האבר היוצא הוציא ראשו הרי הוא כילוד ואם חזר בתוכה ונשחטה האם אסור אם הוא מת כנבלה הן בן שמנה הן בן תשעה ואם יצא חי טעון שחיטה אם הוא בן תשעה ואם בן שמנה אפי' חי אסור שהרי נפל הוא וכן הדין ביצא רובו דרך מרגלותיו חתך מעובר שבמעיה וכו' כלומר שהכניס ידו בפנים וחתך אבר מן העובר והניחו לשם ונשחטה האם מותר בשחיטת האם שכל שנמצא במעי הבהמה מכיוצא בזה מותר כמו שיתבאר בפרק זה ואין כאן אבר מן החי שאין העובר בכלל זה בעודנו בתוכה שהרי אף אם נמצא שם מת מותר אבל אם חתך מאבר שמגוף הבהמה אף מאותן שאין נעשית טרפה בהם כגון מן הטחול ומן הכליות והניח בתוכה אסור מתורת אבר מן החי זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן ויש בכור לכהן ולא לנחלה ויש בכור לזה ולזה ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה והוא שלענין בכור לפדיון הדבר תלוי בפטר רחם וכל שנפתח כבר רחמה של אם בולד אחר אע"פ שהוא נפל הפקיע הבא אחריו מן הפדיון אבל לענין נחלה אין הדבר תלוי אלא בולד של קיימא וכל שנולד ולד של קיימא אפי' מת לאלתר מפקיע הבא אחריו מבכורות הנחלה הא כל שאינו של קיימא אינו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה הא בן תשעה שיצא ראשו חי אע"פ שמת קודם שיצא כלו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה שכל שיצא ראשו הרי הוא כילוד ושאר הדרכים מתבררים במסכת בכורות:
שליא שיצתה מקצתה ונשחטה האם אסורה השיליא כולה באכילה שמא באותו מקצת שיצא היה ראש הולד והיה כילוד ואין שחיטת (הילוד) האם מתירתו עוד ואפי' לא מצא בה ולד אסורה שאין שליא בלא ולד וכשם שהשליא סימן ולד לאשה וטמאה טומאה הכתובה בתורה ותשב לזכר ולנקבה כמו שיתבאר במקומו כך בבהמה אין שליא בלא ולד וודאי נמוח ובזמן שיצא היה שם ולד מחוי ויצא הראש במיחויו והיה כילוד ודבר זה יתבאר במשנה השביעית:
העובר שהוציא את ידו וחתכוה אותו אבר נידון באבר מן החי ומטמא כנבלה והנשאר בפנים מן העובר ניתר בשחיטת האם וטהור מן הטומאה שלא נטמא במגע אותו האבר שאין הבהמה מקבלת טומאת אוכלין מחיים:
2 more comments on this page.
Meiri on Chullin 68a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בתוס' בד"ה סיפא מאי קמ"ל כו' דכיון דחשוב כילוד אפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך כו' עכ"ל ובההיא דשליא דיצתה מקצתה דאין שם אלא מיחוי הולד ואפ"ה חשיב אף שבפנים כילוד צ"ל דעדיף מנחתך וק"ל:
בד"ה טעמא דראשו כו' ומשני מאי ראשו רובו כו' הלכך עיקר פירכא מהאי דיוקא כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי קפריך הכא מאי קמ"ל תנינא הא אצטריך לאשמועינן הכא דראש נפלים נמי הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בראשו חי בבן קיימא דהוי כילוד כדאוקמא שמואל התם די"ל דהך רבותא לא שמעינן מהכא דאע"ג דסתמא קתני הכא דראש הוי כילוד איכא לאוקמי במסתברא טפי דהיינו דוקא בראשו חי בבן קיימא והכי מוכחת הסוגיא דפרק יש בכור דפריך לשמואל התם ומאי קמ"ל כו' ועיין פרש"י שם ודו"ק:
בד"ה שליא שיצתה כו' ויש לומר דאם איתא דביציאת ראש לא הוי לידה כו' עכ"ל ומיהו אי הוה מקצת שליא בלא ולד אין לאסור אלא משום גזירה יצתה מקצתה אטו כולה משום דהוי ס"ס ספק אם יצא ולד או לא ואת"ל יצא שמא לא יצא הראש כמ"ש התוס' וק"ל:
Chidushei Halachot on Chullin 68a · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה נראה שכונת רש"י בזה לומר שדין זה בעובר שהוציא את ידו וכו' לא שייך אלא בענין כשניתר העובר בשחיטת האם דהנייו כשהוא נמצא בתוכה בשעת שחיטה אבל עובר הנולד אע"פ שהוציא קודם הלידה כמה אברים אינו כלום שלא נקרא זה בשר שיצא חוץ למחיצתו משומ דמחיצת האם אינו מתירו דהא צריך שחיטה בפ"ע ולכך לא נקרא מחיצתו וכן משמע בסוגיא דשמעתין לקמן דכל היכא דאין ניתר בשחיטת האם לא מקרי בשר שיצא חוץ למחיצתו גבי הא דפריך אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא וכן הא דקתני הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד לא בא אלא לומר שאינו ניתר בשחיטת אמו ולכך פרש"י בתחילת המשנה דכל המשנה איירי בשעת שחיטה וק"ל:
בתוס' ד"ה כיון שיצא בשר וכו' כדדריש לקמן וכו' הוקשה להם מאי מייתי ראיה ממקרא זה שהאבר עצמו אסור אפי' לאחר שהחזירו לכך כתבו כדדריש לקמן וכו':
ד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וכו' ואע"ג שרש"י כתב אע"פ שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו וכו' וכתב כן משום דלפי המושכל והנהוג א"א לולד השני לבא אחריו ולצאת אם לא שהחזיר הראשון את ראשו לפנים וא"כ ההוא דבכורות ע"כ בהחזירו איירי ומ"מ אינו מוכרח כ"כ משום דיכול להיות דאיירי ההיא דבכורות שלא החזיר הראשון את ראשו אלא שנחתך ונשאר בחוץ ואח"כ יצא אחיו או בענין אחר שאפשר הוא לשני לצאת אפי' היכי שלא החזיר הראשון את ראשו לכך כתבו התוספות דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו:
בא"ד וזה נמי אין להקשות וכו' דלרב יהודה אסור קאי אעובר וכו' ר"ל כיון דלרב יהודה הא דקתני רישא מותר באכילה קאי אעובר שבפנים ממילא נמי הא דקתני סיפא הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד קאי נמי אמה שבפנים לאפוקי אי הוה מפרשינן רישא בסברת המקשה דקאי אאבר שבחוץ א"כ ה"ה הא דקתני סיפא הרי הוא כילוד קאי נמי אמה שבחוץ ולא הוה מוכרח שנשמע ממנו דאפי' מה שבפנים הוא אסור:
ד"ה טעמא דראשו מת וכו' וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו וכו'. מקשין העולם כיון דמרישא דאיירי בנפל ליכא למפרך מידי משום דאיכא למימר מאי ראשו רובו א"כ מסיפא נמי ליכא למפרך תנינא דאע"ג דמסיפא מדיוקא שמעינן דראשו הוה כילוד ה"א דהיינו דוקא בבן תשעה אבל בנפל שאינו בן ט' לא הוי ראשו כסברת שמואל כילוד להכי אשמועינן מתני' דבהמה אפילו בנפל אם הוציא ראשו הרי זה כילוד ונ"ל דזה החילוק בין בן ט' ולנפל לא שייך אלא באדם אבל בבהמה אי הוה ראשו כילוד בבן ט' ה"ה בנפל ולהכי ג"כ לא אמר שמואל דאין ראש פוטר בנפלים כ"א גבי אדם אבל בבהמה אפילו שמואל מודה כמ"ש התוס' לקמן בסמוך:
ד"ה אדם מבהמה לא יליף וכו' מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו וכו'. ר"ל דע"כ הא דקתני כילוד היינו כשהראש חוץ לפרוזדור כדקאמר התם בפרק יוצא דופן דבע"א לא הוי כילוד וכיון דבהוציא ראשו חוץ לפרוזדור איירי פשיטא דהוי כילוד כמו גבי בהמה דמה היה יכול הפרוזדור לעכב וכו' וק"ל:
ד"ה שליא שיצתה מקצתה וכו' וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור וכו' פירוש משום דמהיכי תיתי יבא לטעות ולהתיר גם ביציאת רובה אבל אי אמרי' דביציאת הראש הוי לידה שייך שפיר לגזור אפי' למ"ד יש שליא בלא ולד משום דאי שרינן ביציאת מקצתה אע"ג דאיכא למיחש שמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד ואפ"ה שרינן ליה ולכך אתי נמי למשרי ביציאתה רובה ולא ידעי דביצאתה מקצת הוי ספק ספיקא דשמא לא יצא שום ולד משום דיש שליא בלא ולד ואת"ל יש בה ולד שמא לא יצא באותו מקצת הראש אבל ביציאתה רובה אין כאן כי אם ספק א' אבל בלא גזירה לא הוה אסרינן יצאתה מקצתה למ"ד יש שליא בלא ולד משום דיש כאן ספק ספיקא ולדידן דקיי"ל דאין שליא בלא ולד בלא שום גזירה אסרינן ביצאתה מקצתה משום דשמא באותו מקצת שיצא יצא הראש והוי כילוד סוף כל סוף בין למ"ד דיש שליא בלא ולד וביצאתה מקצתה דאסור הוי מטעם דגזרינן אטו רובה ובין למ"ד דאין שליא בלא ולד דאסרינן בלא שום גזירה לא שייך טעם האיסור אלא מכח דיש לחוש דשמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד וליכא להקשות דשמא הוי טעם האיסור משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב הולד ולא מטעם יציאת הראש לבד משום דלשון מקצת משמע דבר מועט דא"א שיבא באותו מקצת רוב הולד ולכך צ"ל ע"כ דטעם האיסור הוא מטעם שמא באותו המקצת יצא הראש והוי כילוד וצריך עיון ברש"י שם בפ"ק דב"ק דפי' דטעם האיסור הוי משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב מיחוי הולד ולפי זה לא הוי פריך הכא גמרא מידי וק"ל:
Maharam on Chullin 68a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה שליא וכו' דדילמא היינו דוקא בבהמה עי' תשובת פנים מאירות ח"א סימן ז:
Gilyon HaShas on Chullin 68a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Chullin, daf 68, Amud Aleph, about 303 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 123 words
Opens “מַתְנִי׳ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת…”
- Segment 223 words
Opens “חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן…”
- Segment 39 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְאֵבֶר…”
- Segment 416 words
Opens “מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה…”
- Segment 517 words
Opens “תְּנַן: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת…”
- Segment 636 words
Opens “אִי אַעוּבָּר, מַאי אִירְיָא הֶחְזִירוֹ? אֲפִילּוּ לֹא…”
- Segment 733 words
Opens “וְסֵיפָא, מַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּכֵיוָן דְּיָצָא רֹאשׁוֹ…”
- Segment 814 words
Opens “טַעְמָא דְּרֹאשׁוֹ מֵת, הָא רֹאשׁוֹ חַי –…”
- Segment 98 words
Opens “וְכִי תֵּימָא, אַשְׁמְעִינַן בְּאָדָם, וְקָא מַשְׁמַע לַן…”
- Segment 1015 words
Opens “דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף, דְּאֵין פְּרוֹזְדוֹר לִבְהֵמָה,…”
- Segment 1116 words
Opens “הָא נָמֵי תְּנֵינָא: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ –…”
- Segment 1210 words
Opens “אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הֶחְזִירוֹ דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, תְּנָא…”
- Segment 1313 words
Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: לָא דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, וְלָא…”
- Segment 1420 words
Opens “לָא, לְעוֹלָם אַעוּבָּר, וְכִדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר…”
- Segment 1527 words
Opens “תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, הוֹצִיא עוּבָּר…”
- Segment 1616 words
Opens “הוֹצִיא אֶת יָדוֹ וַחֲתָכוֹ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט…”
- Segment 177 words
Opens “שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ –…”
Original text
מַתְנִי׳ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד.
MISHNA: When a pregnant kosher animal is slaughtered, the slaughter also renders the consumption of its fetus permitted. Even if an animal was encountering difficulty giving birth and meanwhile the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s womb and then brought it back inside, and then the mother animal was slaughtered, the consumption of the fetus is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. But if the fetus extended its head outside the womb, even if it then brought it back inside, the halakhic status of that fetus is like that of a newborn, and the slaughter of the mother animal does not permit the consumption of the fetus. Rather, it requires its own slaughter.
חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – אָסוּר, וְשֶׁאֵינָהּ גּוּפָהּ – מוּתָּר.
If, prior to slaughtering an animal, one severs pieces from a fetus that is in the womb and leaves those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. By contrast, if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughters it, then even if those pieces are left inside the animal their consumption is prohibited, because an organ severed from a living being is not permitted by the subsequent slaughter of the animal. This is the principle: An item that is part of an animal’s body that was severed prior to its slaughter is prohibited even after slaughter, and an item that is not part of its body, i.e., its fetus, is permitted by virtue of its slaughter.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְאֵבֶר עַצְמוֹ אָסוּר.
GEMARA: The Gemara qualifies the first ruling of the mishna: Rav Yehuda says that Rav says: But as for the limb itself, i.e., the foreleg, its consumption is prohibited, even though the fetus brought it back inside prior to the slaughter.
מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ – נֶאֱסָר.
What is the reason for this? It is as the verse states: “And flesh, in the field, a tereifa , you shall not eat” (Exodus 22:30). A tereifa is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months; its consumption is prohibited even if it is ritually slaughtered. The Gemara interprets the verse as teaching a principle: Once flesh whose permitted status is dependent on being within a certain area, e.g., sacrificial meat within the Temple courtyard, has gone outside of its boundary, i.e., the area in which it is permitted, which the verse describes as being “in the field,” it becomes permanently prohibited, like a tereifa . Likewise, the permitted status of a fetus is dependent on its being within the womb when the mother animal is slaughtered. Accordingly, if any part of the fetus leaves the womb before the slaughter, it is rendered permanently prohibited.
תְּנַן: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. מַאי לָאו אַאֵבֶר? לָא, אַעוּבָּר.
The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna: If an animal was encountering difficulty giving birth and as a result the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s body but then brought it back, and then the animal was slaughtered, the consumption of the fetus is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. The Gemara assumes: What, is the mishna not referring to the entire fetus, including the limb, i.e., the foreleg, when it states that its consumption is permitted by the slaughter? This would contradict Rav’s ruling. The Gemara answers: No, the mishna is referring to the rest of the fetus, apart from the foreleg.
אִי אַעוּבָּר, מַאי אִירְיָא הֶחְזִירוֹ? אֲפִילּוּ לֹא הֶחְזִירוֹ נָמֵי! הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְזִירוֹ. וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי מִיתְנֵא סֵיפָא: הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא הֶחְזִירוֹ.
The Gemara asks: If the mishna is referring to the rest of the fetus, why state specifically that the fetus brought back its foreleg? Even if it did not bring it back the rest of the fetus would still be permitted. The Gemara answers: The same is true, that the rest of the fetus is permitted, even if it did not bring back its foreleg. But since the tanna of the mishna wants to teach in the latter clause: If the fetus extended its head, even though it brought it back, the halakhic status of that fetus is like that of a newborn and is permitted only through its own slaughter, therefore he also taught in the first clause that the fetus brought back its foreleg, for stylistic reasons, despite the fact that the ruling is not limited to that case.
וְסֵיפָא, מַאי קָמַשְׁמַע לַן? דְּכֵיוָן דְּיָצָא רֹאשׁוֹ הָוְיָא לַהּ לֵידָה? תְּנֵינָא: אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֲנִים – הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת.
The Gemara asks: And concerning this latter clause itself, what does it teach us? Does it teach that once the fetus extended its head, that is considered a birth? But we have already learned this in a mishna ( Bekhorot 46a): Who is considered a firstborn with regard to inheritance but is not considered a firstborn with regard to the requirement to be redeemed by giving five shekels to the priests? It is a son who came after the miscarriage of an underdeveloped fetus. The mishna adds that the category of stillbirth includes the case of a child who did not reach full term, even if its head emerged alive, or a fully developed, nine- month -old fetus whose head emerged dead.
טַעְמָא דְּרֹאשׁוֹ מֵת, הָא רֹאשׁוֹ חַי – הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה נָמֵי לָא הָוֵי.
The Gemara infers from the final clause of the mishna: The reason a son born following the miscarriage is considered a firstborn with regard to inheritance is that the head of the miscarriage emerged only after it was already dead. But if its head had initially emerged alive, even if it then died before being fully delivered, the son born after him would not be considered a firstborn even with regard to inheritance. Apparently, this is because the emergence of the head alive is considered a birth, and therefore any subsequent child cannot be considered the firstborn. Evidently, it is unnecessary for the mishna here to teach this definition of a birth.
וְכִי תֵּימָא, אַשְׁמְעִינַן בְּאָדָם, וְקָא מַשְׁמַע לַן בִּבְהֵמָה.
And if you would say that the mishna there teaches us the definition of birth with regard to a person, and the mishna here teaches us that the same definition applies to an animal, another problem remains, as the Gemara will presently explain.
דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף, דְּאֵין פְּרוֹזְדוֹר לִבְהֵמָה, וּבְהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא, דַּחֲשִׁיב פַּרְצוּף פָּנִים דִּידֵיהּ.
Before explaining the problem with this suggestion, the Gemara explains why it is necessary to teach the definition with regard to both people and animals: Because the definition of birth with regard to a person cannot be derived from that of an animal, as an animal does not have a concealed opening [ prozdor ] to the womb, unlike women, whose thighs conceal the opening to their womb. Consequently, even if the definition were stated with regard to an animal, one might limit it to animals, as that stage is immediately visible; whereas in women it is not. And conversely, the definition of birth with regard to an animal cannot be derived from that of a person, as the form of a person’s face is significant because people are created in the image of God, and their faces bear the mark of their intelligence, which is not true of animals. Consequently, perhaps the emergence of the head alone is considered a birth only with regard to a person.
הָא נָמֵי תְּנֵינָא: שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, כְּסִימָן וָלָד בָּאִשָּׁה כָּךְ סִימָן וָלָד בַּבְּהֵמָה!
The Gemara proceeds to explain why the above suggestion is not a solution: With regard to this halakha also, that the emergence of the head of an animal is considered a birth, we have already learned it in a mishna (77a): If part of a placenta emerged from the womb of an animal before it was slaughtered, its consumption is prohibited even after the mother animal is slaughtered. The reason for this is just as the placenta is an indication of the presence of a fetus in a woman, so too, it is an indication of the presence of a fetus in an animal. Consequently, it is possible that the part of the placenta that emerged contained the head of the fetus, and accordingly it would be considered to have been born. The slaughter of the mother animal would therefore not permit it for consumption. Evidently, it is unnecessary for the mishna here to teach the definition of a birth even with regard to an animal.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הֶחְזִירוֹ דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, תְּנָא סֵיפָא אַטּוּ רֵישָׁא.
The Gemara has established that the latter clause does not teach any novelty. Accordingly, it returns to challenging Rav’s ruling: Granted, the mishna is understood if you say that the statement that the fetus brought its foreleg back inside the mother animal, which is mentioned in the first clause of the mishna, is written specifically in order to teach the novelty that the foreleg is permitted if it was brought back before the slaughter, in contrast to Rav’s ruling. If so, then one can claim the mishna taught it in the latter clause due to the first clause, so that they would be parallel stylistically, and no novelty is necessary in the latter clause.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: לָא דְּרֵישָׁא דַּוְקָא, וְלָא דְּסֵיפָא דַּוְקָא, לְמָה לֵיהּ לְמִתְנְיַיהּ כְּלָל?
But if you say the first clause is not written specifically and does not teach a novelty, but rather the mishna is referring to the permitted status of the rest of the fetus, which is permitted even if it does not bring back its foreleg, and you also say the latter clause is not written specifically to teach a novelty, since the definition of birth is already taught in a mishna elsewhere, then why does it need to teach the halakha that the foreleg or head were brought back at all? Perforce, the first clause must be referring to the permitted status of the foreleg and limiting it specifically to the case where it was brought back inside. This contradicts Rav’s ruling.
לָא, לְעוֹלָם אַעוּבָּר, וְכִדְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. הָכָא נָמֵי, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ.
The Gemara responds: No; actually, the mishna is referring to the permitted status of the rest of the fetus, but nevertheless, the statement that the fetus brought back its foreleg does teach a novelty. This is similar to that which Rav Naḥman bar Yitzḥak said, in explanation of a ruling in a baraita cited below, that it is necessary only with regard to the location of a cut limb on the fetus’s body. If the foreleg were to be severed at precisely the point that lay on the boundary between the inside and the outside of the womb, then the location of the cut on the fetus’s body would also be prohibited. Here too, one can explain that the ruling is necessary only with regard to the location of the cut, and it teaches that if the fetus did not bring back its foreleg, then not only is the foreleg prohibited but the location of the cut is also prohibited.
תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירָהּ – אָסוּר בַּאֲכִילָה.
The Gemara suggests: Come and hear a challenge to Rav’s ruling from a baraita : If an animal was encountering difficulty giving birth, and as a result the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s body and then brought it back inside and then afterward one slaughtered its mother, its consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. But if one first slaughtered its mother, and only afterward did the fetus return its foreleg back inside, its consumption is prohibited.
הוֹצִיא אֶת יָדוֹ וַחֲתָכוֹ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – שֶׁבַּחוּץ טָמֵא וְאָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים טָהוֹר וּמוּתָּר.
If the fetus extended its foreleg outside and one cut it off, and then afterward one slaughtered its mother, then the part of the foreleg that was outside and was cut off is ritually impure and its consumption is prohibited, as it has the status of a limb cut from a living animal, which is forbidden. And the rest of the fetus that was inside is ritually pure and its consumption is permitted by virtue the slaughter of the mother animal.
שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ –
If one slaughtered its mother and only afterward cut off the foreleg that had been extended outside,