Commentary page
Chullin 106a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChullin 106a
Chullin 106a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 437 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
האכילו בשר חזיר שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשל ומאכילם וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שעובד כוכבים הוא והאכילו בשר חזיר:
הוציאו אשה מבעלה והרגו את הנפש בפרק בתרא דיומא בעובדא דכידור איכא למ"ד קטלה ואיכא למ"ד לא קטלה אלא אפקה:
וסימניך שלא תטעה מי מהם אמר הוציאו ומי מהם אמר הרגו:
אתא רב דימי אמר אפקה אתא רבין אמר קטלה הראשון הוציאה והשני הרגה אחוז הסימן כאילו שניהם נעשו בה גירושין והריגה ושוב לא תטעה דודאי אין להחליף ולומר הראשון הרגה והשני הוציאה והם היו יודעין דרב דימי אתא מארץ ישראל מקמי רבין:
חדא מהני כו' לחומרא ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמור מנבלה דאית ביה תרי איסורי:
אין נוטלין מהם מים הראשונים ופליג אדלעיל וחזקיה תנא הוא:
רבן גמליאל ברבי בנו של רבי ואוכל טהרות היה:
חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים אבל מטבילין בהן הידים אי איכא מ' סאה:
22 more comments on this page.
Rashi on Chullin 106a · Sefaria
Tosafot
חזנהו דהוו שדו מיא מפומא דחצבא והא דאיעכב ולא עשה בעצמו כן או שלא הודיעם לפי שהיה ירא שיקפידו עליו שאר השדים אם היה מודיע אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא גברא גופיה דשתי:
חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים והא דתניא לעיל (חולין דף קה.) מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן מוקי חזקיה כלישנא קמא דר' ינאי דלעיל כשאין היד סולדת וכאן איירי כשהיד סולדת בהן ורבי יוחנן דשרי הכא בלשון בתרא דמוקי לה אע"פ שהיד סולדת מותר ובחנם פירש בקונטרס דחזקיה תנא הוא ופליג אברייתא דלעיל:
דפסקינהו בבת בירתא והא דאמרינן בפרק ג' מינין (נזיר לח.) דרביעית דמקוה בטלי בטלוה היינו לענין מחטין וצינורות אבל שרי להטביל בהן ידיו א"נ לגמרי בטלוה אף לידים והכא במחוברין למקוה וכן פירש בקונטרס:
מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין בפ"ב דזבחים (דף כב.) אמרינן כל המשלים למי מקוה משלים למי באר ולרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי משלים פירש שם בקונטרס וכשרים הן לידים כדאמר בפרק כל הבשר מים שנפסלו משתיית בהמה בין בכלים בין בקרקע פסולין הא לא נפסלו כשרין ואגב ריהטא לא עיין כן ואם תאמר דהתם קאמר ואי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא והכא משמע דלכ"ע טובל בהן כל גופו ונראה לפרש דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה מחמת שהטיט עב כל כך שאינה יכולה לשתות דאז אין שם מים עליו אבל הכא איירי בצלולין הרבה אלא דמאיס ומסרחי ומחמת כך אין הפרה יכולה לשתות:
מצוה לשמוע דברי חכמים וא"ת והלא משום סרך תרומה תקנוה וא"כ מאי ועוד וי"ל דתקנו משום נקיות:
מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך פירוש דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה דעיקר קרא אתא לכדדרשינן בנדה (דף מג.) מה ידיו מאבראי:
ושמע מינה שנים שאכלו מצוה ליחלק תימה לר"י מנא ליה דמצוה ליחלק דילמא רשות כמ"ד בריש פ' שלשה שאכלו (ברכות מה.) דאם רצו לזמן מזמנין דפלוגתא היא דרב ורבי יוחנן ועוד קשה דהתם לא פליגי אלא בפת שיש עליו תורת זמון בג' אבל פירות דאין מזמנין עליהן כלל כדאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירו' פשיטא דמצו' ליחלק וי"ל דה"ק ש"מ אין מזמנין על הפירות פירוש אין חובה לזמן על הפירות אפילו כשהן שלשה מדלא נתנו לו ואין חילוק בפירות בין ג' לב' ואכתי לא ידעינן אם יכול לזמן בשנים בפת או בפירות אפילו בג' או אסור כמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין אלא מדבריך כל חד וחד לחודיה שמע מינה דמצוה ליחלק דאם איתא דמותר לזמן לא היה מברך כל אחד לעצמו אלא היה מברך אחד לחברו ואומר נברך שאכלנו משלו כדי להוסיף שבח למקום ואכתי לא ידעינן אלא שבשנים אסור לומר נברך שאכלנו משלו אבל בלא נברך שמא יכול אחד לברך ולפטור חברו אבל מדתניא שנים שישבו מצוה ליחלק בד"א כו' אלמא דבשניהם יודעים לברך חייבים שניהם לברך וא"ת ומ"ש ברכה דבסוף דכל אחד מברך לעצמו מברכה דבתחלה דאחד מברך לכולן כדמוכח בכיצד מברכין (ברכות דף לט.) גבי תלמידי (דרב) דהוו יתבי קמיה דבר קפרא ואייתו קמייהו פרגיות כרוב ודורמסקין ונתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ובסוף אלו דברים (ברכות דף נג.) תניא היו יושבים בבית המדרש הביאו מאור לפניהם בית הלל אומרים אחד מברך לכולן ובפרק כיצד מברכין (ברכות מב:) תנן גבי מוגמר דאחד מברך לכולן ויש לומר דשאני ברכה דלכתחלה שכל אחד מרויח באותה ברכה שע"י כן מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין והא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לז.) רבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים בעליה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך וקפץ וברך ברכה אחת מעין ג' היינו משום דר"ג לטעמיה דחשיב להו כפת דקאמר התם כל שהוא מז' המינים רבן גמליאל אומר ג' ברכות ואע"ג דר' עקיבא כרבנן סבירא ליה דאמרי ברכה אחת מעין ג' לא בשביל להוציא כולם ברך אלא ברך לעצמו בקול רם להודיע להם דהלכה כרבנן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לברך בתחלה אחד לכולן אלא בפת לחודיה לפי שאין אנו קובעים עצמנו להסב על היין ועל הפירות ואפילו גבי פת תנן בכיצד מברכין (שם דף מב.) היו יושבין כל אחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולן וגבי יין פליגי התם בגמרא (דף מג.) רב ור' יוחנן דרב סבר לא מהניא ליה היסבה ואיכא דאמרי לא בעיא היסבה ור' יוחנן אמר מהניא ליה היסבה ומיהו צריך עיון דפשט המשנה משמע דמיירי בברכה דלכתחלה ובגמרא משמע דמיירי בברכה דבסוף גבי תלמידי דרב דאמרי ניכול לחמא אנהר דינק בתר דכריכו יתבי וקא מבעיא להו היסבו אין לא היסבו לא או דלמא כו' משמע דלכ"ע דברכה דלכתחלה הוה פשיטא להו דלא בעי היסבה דלא נסתפקו אלא לברכת המזון לבתר דכריכו ועוד דאי בברכה דלכתחלה פליגי רב ורבי יוחנן לרב מ"ש יין ממוגמר ואור דאחד מברך לכולן וי"ל משום דמוגמר ואור בא להם הנאה בבת אחת אבל קשה דבהדיא תנן התם בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכולם ואע"ג דאיכא למימר דשאני התם דמגו דמהניא היסבה לפת מהניא נמי ליין דהכי נמי משני התם כי פריך ליה לרב מברייתא דאורחין מ"מ הוה ליה לאקשויי טפי לרב ממתניתין ולשנויי הכי אלא להכי לא פריך ליה ממתניתין דעל כרחך איירי בברכה דמתחלה דומיא דיין שבתוך המזון אבל ברייתא ע"כ איירי בברכה דבסוף מדבעי היסבה ולפי זה בברכה דלכתחלה לא בעי לאקבועי דוכתא לא בפת ולא בשאר דברים ובברכה דבסוף בעי לאקבועי דוכתא בין בפת בין בשאר דברים דהלכה כרבי יוחנן ומיהו יש ליישב כולה מלתא בברכה דבתחלה והא דפריך לרב מברייתא ולא ממתניתין משום דמברייתא פריך לתרי לישני דרב ומה שלא נסתפקו תלמידי דרב עד אחר המזון לפי שבתחלה לא באו בבת אחת לנהר דינק אלא היו מתקבצין שם ליסע משם בבת אחת וכל אחד שהיה מגיע שם היה יושב ואוכל והיה מברך לעצמו והא דמייתי שם ראיה ממתניתין דמיירי בברכה דלכתחלה אע"ג דברכת המזון בשנים מצוה ליחלק ודבתחלה אחד מברך לחבירו מ"מ מייתי ראיה דכי אמרי ניזול וניכול נהמא בדוכתא פלוני כהיסבה דמיא והוי קביעות ובכל מקום שהאחד מברך לכולם בין ברכה ראשונה בין ברכה אחרונה אין מברך אחד לכולם עד דקביעי:
Tosafot on Chullin 106a · Sefaria
Rashba
חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים. וברייתא דלעיל דקתני מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, מוקי ליה חזקיה בשאין היד סולדת בהן, כלישנא קמא, ופלוגתייהו בשהיד סולת בהן כנ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן ואתיא כלישנא בתרא דלעיל, ובדין הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא בתרא להקל.
כי פליגי בבת בירתא ר' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים, כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, מיהא משמע דאפילו איכא ארבעים סאה בבת בירתא קא אסר חזקיא דאי(ת ליה) [לית] ביה ארבעים סאה הא אינו טובל בו גופו, [מיהו] י"ל דכל שיש בו ארבעים סאה לכולי עלמא שרי, דבכי הא ליכא למיגזר אטו מנא אלא בשאין שם ארבעים סאה פליג, ואי קשיא לך אי פחות מארבעים סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו. ועוד מאי קאמר כל גופו טובל בהן. י"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטבל אותן בבת אחת די לו, דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה ארבעים סאה, ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים. ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות מארבעים סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להן תשעה קבין, ואע"פ שזה בקרקע וזה בכלים, והא דאמרינן כל גופו טובל בהן, הכי קאמר כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באלו שבבת בירתא דוקא קאמר כנ"ל.
אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. כלומר ומשום סרך תרומה מיהא הוי שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים. וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים, ולעולם משום סרך תרומה, וכדאמרינן מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, ומיהו תימה כי קאמרי מאי מצוה אמאי לא אמר ליה מוהתקדשתם כדאיתא בברכות (נג, ב) ויש לומר דהתם למברך ומשום ברכה, אבל המסובין העונין אין צריכין נטילה מוהתקדשתם אלא משום סרך תרומה.
הא דאמרינן סבור מיניה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. תמיהא לי אם כן מה בין פירות לפת, דאפילו בפת ליכא חובה אלא מצוה, וכדאמרינן לעיל ראשונים מצוה, וברייתא דקתני ראשונים ואחרונים חובה הא תריצנא לה מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. ויש לומר דהני לא שמיעא להו דברי רב אידי בר אבין דאמר מצוה, וברייתא הוא דשמיעא להו דקתני ראשונים ואחרונים חובה, והוה משמע להו דכשם שאחרונים חובה כך ראשונים חובה, ובפירות חובה ליכא הא מצוה איכא, כך נראה לי. ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה מיהא, וכן נמי בשאוכלין בפני עצמן, אבל על ידי טבול לא כדאמרינן (פסחים קטו, א) כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.
(מי)הא דאמר שמע מינה אין זימון לפירות. כלומר מאחר שלא נתנו לו כדי להצטרף עמהם, משמע שנים שאכלו דברים שיש להם זימון אם יש שם שלישי מצוה לתת לו כדי להצטרף עמהם, ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר שמע מינה אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, דמנ"ל מיהא דמצוה ליחלק, דלמא אסור ליחלק, ושאני הכא משום דאין זימון לפירות אפילו היו שלשה אין מזמנין אלא זה מברך לעצמו וזה מברך לעצמו, וצ"ע.
קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק פירש רש"י ז"ל: לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים עד הפרק שמחבר פסת היד עם קנה זרוע, ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא.
Rashba on Chullin 106a · Sefaria
Ritva
איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם ור"י אמר נוטלין מהן וסתמא קאמר אפי' היד סולד' בהן והלכתא כר"י שהרי כל גדולי הדור עושין כן ומתני' דלעיל אתיא כוותיה ללישנא בתרא מיהו לא תקשי לחזקי' דאיהו מוקמי לה כשאין היד סולדת בהן כלישנא קמא:
חמי טברי' חזקיה אמר אין נוטלין מהן ור"י אומר כל גופו טובל בהן וכו' אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דאסור ולאו משום חמימות דהא אסיקנא אפי' היד סולדות בהן מותר למים ראשונים. אלא משום שהם מרים ואפי' לשתיית בהמה א"נ משום דבעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דחולין ותרומה דמיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם ילפי' דבעי' מים שלא נשתנו צורתן משום דכתיב מים תרי זימנא ונתת שמה מים ירחצו מים וחד מינייהו מיותר לדרשה דבעי' מים כהווייתן. וחמי האור לא חשיב שינוי שהרי חוזרין כמות שהיו אבל חמי טברי' שהן מוכנין מתחלתן חשיב שינוי כך פי' רבינו ז"ל.
כי פליגי בבת ברתה מ"ס גזרי' בת ברתה אטו מנא ומ"ס לא גזרי' ומכשרי בטבילה ואעפ"י שאין בו מ' סאה. ואעפ"י שאין שם עירוב מקוואות כדפרש"י ז"ל כדמוכח לישנא דפסיק מינייהו בבת ברתה דמשמע שפסקיה לגמרי' ואי' ביניהם תערובות כלל דכיון דליתא אלא מדרבנן עשאוה כטבילת כליו דסגי' ליה במים שגופם עולה בהן ולפיכך שיערו ברביעית לנט"י שעשאוה כמקוה טהרה לכלים. תדע דהא אריתא דדלאי הוי מכשירין להטביל בו ידים אי לא דהוה להו שאובין והתם מסתמא ליכא מ' סאה והא דאמרינן כל גופו עולה בהן ה"פ כל גופו עולה בהן אלו היה שם שיעור הצריך לגופיה היינו מ' סאה ידיו לא כ"ש כיון שיש שם שיעור הצריך לידים דהיינו שיהא עולה בהן ולעולם כל שטובל ידיו דרך טבילה שלא מכלי וכח גברא כגון בנהר או במקוה וכיוצא בו אין לו ליתן מים מיד זה על זה שאין זה טבילה ולא נטילה אלא יתן ידיו במים וישקעם שכ' כעין טבילת גופו. ומ"מ אפי במכשיר ידיו דרך טבילה אין לו לשנות נוסח ברכה ולברך על טבילת ידים כמו שכתבו מקצת רבותי ז"ל אלא מברך על נט"י שדרכו שהרי עיקר החיוב היא הנטילה ומחמת חיוב הנטילה הוא שאנו מטבילין את הידים ועליו ראוי לברך וכן מצאתי כתוב בשם הרב ז"ל וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ולענין חמי טבריה הלכתא כחזקיה דרבו דר"י הוא.
מים שנפסלו משתיית בהמה פי' כגון מים סרוחין או מנוחין או מים עכורין הרבה שקרובה להיות כטיט הנדוק. אסיקנא דבכלים פסולים ובקרקע כשרים משום טבילה ובבת ברתא פסולין דגזרינן בת ברתא אטו מנא כחזקיה:
תנן במסכת ידים נפל לתוכו דיו וקומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין והיינו דאמרינן לקמן דקפדינן אחזותא. ותנן נמי התם מים שהנחתו' מטביל בהם את הגלוסקאות פסולים. שהוא מדיח ידיו: בהם כשרים ותנן נמי התם הדיח בהם כלים מודחין או חדשים כשרים.
אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשיאן אין נט"י כחולין אלא משום סרך אוכלי תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו משום סרך אוכלי תרומה ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי ליה מדאורייתא דכתיב וידיו לא שטף במים. והא דלא מייתי ליה מההיא דברכות דאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים וי"ל דההיא מדרבנן בעלמא. תדע דהא מייתי מיני' מים אחרונים ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן ואפי' לענין המברך:
אמר רבי אליעזר אמר רב אושעי' לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות סבור מיני' חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. פי' ומשמע להו מתניתין דלעיל כפשט דמים ראשונים ואחרונים חובה ממש דאל"כ למאי דהוי סברי מאי איכא בין פת לפירות דהא בפת נמי ליכא אלא מצוה ואפשר דס"ל דבפירו' מצוה דרבנן ובפת חוב' דאורייתא מדרבי אליעזר בן ערך. ואסיקנא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. פי' כשידיו נקיות דלא מיפסלי משום היסח הדעת. אבל אם אינן נקיות צריך ליטול אותן משום ברכת הפירות דבעי לברוכי מיהת ומיהו בכל מידי דמנקי סגי להו. ולא אמרן אלא בדאכל להו באפי נפשייהו אבל ע"י השקה לא דהא קיי"ל כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ובפרק ערבי פסחים מוכח בהדיא דהיסת דעת פוסל בנטילת ידים לענין אכילה אבל לא לענין תפלה וברכה כדאמרינן התם נטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שני משום היסח הדעת. אבל מקמי הכא לא בעי ליטול ידיו. ואע"ג דאיכא בפת גאלנו וברכת נטילת ידים תקנוה בעל מפני שהנטילה קודמת שבעוד שאין ידיו נקיות גברא לא חזי' לברכה ולשון נט"י מלשון שאו ידיכם קודש. וי"מ משו' כלי מחזיק רביעית שהיה במקדש דאיקרי אנטיל והראשון עיקר:
אמר רב' בב"ח זימנא חדא הוי קאמינא קמי' רב אסי ורב אמי אייתי לקמייהו כלכל' דפירי וכו' ש"מ תלת ש"מ אין נטילת ידים לפירות מדלא משו ידייהו וש"מ אין זימון לפירות מדלא ספו ליה מיניה לאצטרופי לזימון דב' שאכלו דבר שיש לה זימון ויש שם ג' מצוה לתת לו ממנה כזית כדי שיצטרף עמהם לזימון ויאמרו נברך דהיינו ברכת זימון אבל בפירי לית ליה למיעבד הכי ואכתי הוה ס"ד שיברך אחת לכולם ברכת הפירות בלא ברכת הזומין ולהכי קאמר ש"מ מצוה לחלק מדבריה' כל אחד ואחד לנפשי. ותו קשיא מאי דקשיא ליה לחד מדרבנן הא מנא לן דילמא אסור לחלק ושאני הכא משום דאין זימון לפירות ואפי' היה שלשה אין מזמנים אלא כ"א מברך לעצמו. ומסתברא דהא קושיא לית' לפום מאי דפרישי' ולשיטתי' נמי י"ל דה"ק כיון דבפירות דלאו בני זימון הוא אע"ג דאיכא ג' דמצי לאיצטרופי לא מצטרפי לברך א' לכולם מיהת אלא נחלקו. כך שנים בפת דלאו בר זימון ההיא שעת' מצוה לחלק בד"א בשניהם סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא וכן הלכה והא דאמרינן התם בן מברך לאביו אתי' בכה"ג שהבן סופר ואב בור ולפיכך אמרו תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו וכדפרישנא בדוכתיה. והא דאמרינן בפירות הני מילי בברכה שלאחריהם אבל שלפניהם אחד מברך לכולם כדאיתא בדוכתיה:
Ritva on Chullin 106a · Sefaria
Meiri
חמי טבריא וכיוצא בהן במקומן כשרות לכל נטילה שהרי כל גופו טובל בהן אבל ליקח מהם בכלי וליטול מהם פסולות שהרי נפסלו משתיית הבהמה ואפי' נצטננו פסולות ומ"מ אם נצטננו כשרות למים אחרונים:
הפליג מהם אמה והדריכה למקום אחר גדולי הפוסקים פסקו שאין נטילה עולה בהן גזרה שמא יקח בכלי ויטול ויש מקילין ואם היה שם ארבעים סאה מותר לדברי הכל שהרי כל גופו טובל בהן ומ"מ לדברי המיקל באמת המים המופלגת משם אף בשאין שם ארבעים סאה דוקא כשמחוברים למקום שנפסקו מהם שכל מים שאין שם שיעור טבילה אין כשרות לידים אלא לנטילה שמכח אדם אבל לא לטבילה:
מים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים המרים או מלוחים או סרוחים או עכורים אם היו בכלי פסולים ואם היו בגומא שבקרקע כשרים ואם היו עכורים עד שדומות לטיט הנידוק יש מי שאומר שאף בקרקע פסולין:
כל נטילות שהצרכנו לסעודה לא סוף דבר סעודת תרומה אלא אף לסעודת חולין ומ"מ לא נאמרה נטילת ידים לסעודה אלא לאוכל פת הטעונה המוציא אבל מי שאוכל פירות או כל דבר שאינו טעון המוציא אינו נוטל ידיו והנוטל ידיו לפירות הרי זה גסות הרוח במה דברים אמורים בסתם ידים אבל אם יודע בהן שאינן נקיות או שנכנס לבית הכסא נוטל מפני הברכה ומ"מ כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אף בסתם ידים:
כשם שאין נטילת ידים לפירות כך אין בהם זימון ר"ל ששלשה שאכלו פירות אין מזמנין לברכה שבה וכבר ביארנוה בששי של ברכות ל"ז א' ושנים שאכלו בכל דבר שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ולא שיצא האחד בברכת חברו במה דברים אמורים בששניהם סופרים הא אם היה אחד מהם סופר ואחד מהם בור סופר מברך ובור יוצא וכבר ביארנו עקרי דברים אלו במסכת ברכות:
שיעור נטילה לסעודת חולין נחלקו בה הפוסקים ועקר מה שנאמר בה הוא שצריך ליטול עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות וכן לתרומה ומ"מ קדוש ידים ורגלים שבמקדש היה צריך ליטול עד סוף פסת היד מקום חבור פסת היד והזרוע וברגלים עד הסובך והוא הפרק הנקרא קאווילייא ולשיטה זו פי' השמועה הוא שבבריתא אמרו קדוש ידים למקדש עד לפרק לחלין עד לפרק ואמר רב עד כאן לחלין עד כאן לתרומה ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא והענין הוא שהבריתא מכוונת ליתן שלשה גבולים בידים לדעת רב אחד לחלין ואחד לתרומה ואחד לקדוש ידים וזהו שאמר רב עד כאן לחולין ר"ל עד פרק שני של אצבעות ועד כאן לתרומה עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות אבל גבול שלישי והוא סוף פסת היד שבו מתחבר היד עד הזרוע לא הזכירו שאף שמואל ורב ששת מודים בו ולא נחלקו אלא בשני השיעורין שלדעת שמואל עד הפרק האמור בחולין ובתרומה הכל אחד ולחומרא ר"ל עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות ולרב ששת שניהם אחד לקולא והוא עד פרק שני ואע"ג דרב ושמואל באיסורי הלכה כרב מ"מ שמואל ורב ששת הוו להו רבים לענין שהתרומה והחלין בשיעור אחד ואם כן ראוי לפסוק כשמואל ולחומרא ומ"מ יש מפרשים דעת שמואל בכל פיסת היד ודעת רב ששת עד פרק שלישי ופוסקים כשמואל וכבר כתבנוה במה שכתבנו בענין נטילת ידים בסוף ברכות וביררנו שם שזו עקר ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שלענין מים אחרונים דיו עד פרק שני שאין זיהום המאכל עולה למעלה מאותו הפרק:
Meiri on Chullin 106a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה האכילו בשר חזיר כו' וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות כו' וכסבור שזה עובד כוכבים והאכילו חזיר עכ"ל פתח בנבילות וסיים בחזיר אפשר שדקדק לפרש כן משום דאסור לישראל לעשות סחורה בנבלות וטרפות ובכל דבר טמא אם לא שנזדמן לו בחובו או בצידו ובודאי מה שהורגלו גם העובדי כוכבים לבא בחנותו לא על הבשר חזיר באו שבודאי לא היה מצוי לו אלא על בשר נבלות וטרפות שאפשר שהיה מצוי לו מבהמותיו שהכשרות נתן לישראל והנבלות וטרפות שלו לעובד כוכבים אלא שאז נזדמן לו בשר חזיר ונתן לו למאן דאמר דהאכילו בשר נבילה אין להקשות דהא אסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת שחוטה די"ל היינו דוקא שאומר לו בפירוש כשרה אבל בסתם כדהכא איהו דקמטעי נפשיה ודו"ק:
תוס' בד"ה וש"מ שנים כו' ועוד קשה דהתם לא פליגי כו' אבל פירות דאין מזמנין עליהן כלל כו' פשיטא דמצוה כו' עכ"ל פירוש לדבריהם לפי סברת קושייתם הא דקאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירות היינו דלא שייך בהו זימון כלל ואם כן ע"כ הא דקאמר שוב וש"מ מצוה ליחלק דהיינו דלא כרב מיירי בלא נברך דבזימון אימעיט כבר מהא דאין מזמנין על הפירות כלל ואהא הקשו מנליה להוכיח מהך עובדא דמצוה ליחלק דלמא רשות כו' וע"ק היכי מייתי כלל ראיה מפירות דהכא אפת דמצוה ליחלק דהכא בפירות אפשר דרב נמי מודה דפשיטא דמצוה ליחלק כיון דלא שייך בהו זימון לא יברכו ביחד משא"כ בפת דאית ביה זימון פליג רב לומר דאין מצוה ליחלק ואהא תירצו דהא דקאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירות לא אמעיט דלא שייך בהו זימון אלא דאין חובה לזמן בפירות והשתא אין חילוק בשנים דפת וב' או אפי' שלשה דפירות ודקאמר ש"מ דמצוה ליחלק היינו דאסור לזמן אף בפת דאל"כ אע"ג דהכא רשות תרי גברי רברבי כהני ודאי היו מדקדקים לזמן כדי להוסיף שבח למקום והשתא הא דקאמר ש"מ דמצוה ליחלק לא אימעט אלא בזימון אבל הא דמצוה ליחלק בלא נברך קושטא הוא דלא מוכח לה תלמודא מהך עובדא דלמא רשות הוא אלא דסמך ליה אברייתא דמייתי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 106a · Sefaria
Maharam
תד"ה חזינהו וכו' אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא גברא גופיה דשתי. פי' וכל גברא דשתי ובזה מתורץ שלא הודיעם דאף אם היה מודיע לאלו שמא ישתה מהם אח"כ אדם אחר שלא שמע הודעתו וק"ל:
ד"ה דפתקינהו בבת בירתא וכו' היינו לענין מחטין וצינורות וכו' לפי תירוץ הראשון שבתוספות משמע דס"ל דבבת בירתא לא הוי שיעור מקוה וגם אינה מחוברת למקוה וא"כ מאי קאמר רבי יוחנן כל גופו טובל בהן הלא אין בה שיעור מקוה וצ"ל דלצדדין קאמר כל גופו טובל בהן כשיש בה שיעור מקוה הראוי לטבילת גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו אע"ג שיש בו שיעור טבילת ידים שהוא שיעור רביעית וק"ל:
ד"ה מים שנפסלו וכו' ונראה לפרש דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה שהטיט עב וכו'. מקשין התלמידים א"כ לישני שם בזבחים דאתי למעוטי מים צלולין שנפסלו מחמת מיאוס דסריחי ומחמת כך אין הפרה שותה מהן דלמקוה כשרים כדאמר הכא ולנטילת ידים פסולים וי"ל דא"כ לא יתיישב לישנא דקאמר כל המשלים למקוה דהא כל מי המקוה הם כך ולא שייך לומר משלים למי מקוה וק"ל:
ד"ה וש"מ שנים שאכלו וכו' וי"ל דה"ק וכו' והא דלא תירצו התוס' הקושיא ראשונה שהקשו מנא ליה דמצוה ליחלק דלמא רשות בקוצר דאם איתא דמותר לזמן ולברך ביחד לא היה מברך כל א' לעצמו משום דקושיא שניה שהקשו דבפירות פשיטא דמצוה ליחלק כיון שאינן בתורת זימון לא מיתרצא בזה ואין לומר שבא להשמיענו שאין אחד יכול לברך לפטור את חבירו אלא כל א' חייב לברך לעצמו מדבריך כל חד וחד לעצמו דא"כ יקשה לך מנ"ל דמצוה ליחלק ואינו יוצא בברכת חבירו דלמא רשות היא שכל א' יכול לברך לעצמו שבזה לא שייך לומר דאם איתא דמותר לא היה כל א' מברך לעצמו אלא היה מברך א' לחבירו כדי להוסיף שבח דאין בזה שום תוספת שבח כשאחד נפטר בברכת חבירו אלא בזימון כשאומר נברך שאכלנו משלו ולא שמעינן זה דאין א' יכול לפטור את חבירו אלא מהברייתא דתניא נמי הכי לכך הוצרכו התוספות להאריך ולכתוב מ"ש:
בא"ד וי"ל משום דמוגמר ואור באו להם הנאה בבת אחת וכו' ואין להקשות לרב מההוא עובדא דבר קפרא דאייתו לקמייהו פרגיות וכרוב וכו' דאיכא למימר דרב פליג אבר קפרא אבל מוגמר ואור משניות הן ולכך הקשו התוס' לרב:
Maharam on Chullin 106a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' האכילו בשר חזיר עיין ב"י י"ד סי' קיז:
Gilyon HaShas on Chullin 106a · Sefaria
Ben Yehoyada
כִּי אָתָא רַבִּין אָמַר רִאשׁוֹנִים, הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים, הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. נראה דלא נחלקו במציאות אלא באחרונים הא והא הוה בחד עובדא דבתחלה אפקא ואחר כך לא שככה חמתו בזה וקטלא ובראשונים תרי עובדי הוו פעם האכילו בשר חזיר ופעם בשר נבלה. ברם הא קשיא איך היה מתעסק בבשר חזיר? ונראה דלאו שלו היה אלא של גוי וזה היה יושב בחנות בשכירות. אבל במהר"ם שיף ז"ל הביא מן מרן ז"ל (בית יוסף יורה דעה סימן קיז) דעת שמד היה והיו מתנכרין היהודים דיראים להראות עצמן יהודים ולכן היה רשאי להתעסק בבשר חזיר עיין שם. ולפי זה קשא מנא ידע שהוא גוי מחמת שלא נטל, ודילמא היה מוכרח לכך שאם יטול יכירו בו שהוא יהודי? ונראה דהיה לו לבקש מים ליטול משום נקיות דגם הגוים רוחצים ידיהם משום נקיות. אך עדיין קשא דילמא נטל ידיו בביתו ונכנס לחנות לאכול? ונראה לי כגון שראה שחיכך בבשרו לפניו אם כן בעי נטילה כאן וכיון דלא רצה ליטול משום נקיות הכיר בו שהוא גוי. ועדיין יש להקשות איך זה היהודי אכל תבשיל ולא חש שמא זה יתן לו מאכל אסור ולא ידע שהוא יהודי ומתנכר? ונראה לי כגון שבא קודם שבוע אחד לחנות לאכול ולחש לו באזניו שהוא יהודי ומתנכר וחשב כי כבר הכירו וידע שהוא יהודי אך זה שכח אותו ולא ידע שהוא היהודי שבא קודם שבוע זה ולכך מכח הנטילה שלא נטל חשב שהוא גוי והאכילו בשר חזיר.
וְסִימָנִיךְ אָתָא רַב דִּמִי אַפְקָהּ, אָתָא רַבִּין קַטְלָהּ. עיין רש"י ז"ל. ונראה לי הסימן הוא כך ראש וסוף ' דִּ מִ י ' הוא ד"י שהם קודמין לראש וסוף ' רַ בִּי ן ' שהוא ר"ן לכן מוכרח לשנות ברב דמי אפקה שהיה זה בראשונה וברבין קטלא שהיה זה באחרונה.
רַבִּי אַבָּא מָתְנִי חֲדָא מֵהֲנֵי וַחֲדָא מֵהֲנֵי לְחוּמְרָא פירש רש"י ז"ל בשר חזיר חמור דאית ביה תרי איסורי. וקשא זה תינח למאן דאמר דסבירא ליה איסור חל על איסור אבל למאן דאמר אין איסור חל על איסור אין בבשר חזיר אלא חדא איסורא, ולפי זה נעשה בשר נבלה חמיר טפי דאית ביה איסור נבלה וגם עשה דאינו זבוח דהאי עשה לא שייכה אלא בבהמות טהורים ולא בבהמות טמאים ונמצא רבין מתני בתרווייהו לחומרא ומה חידש רבי אבא על רבין? וצריך עיון.
Ben Yehoyada on Chullin 106a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Chullin, daf 106, Amud Aleph, about 437 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “חֲזָנְהוּ דְּקָא שָׁדוּ מַיָּא מִפּוּמָּא דְּחַצְבָּא, אָמַר:…”
- Segment 210 words
Opens “כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַיִם הָרִאשׁוֹנִים…”
- Segment 35 words
Opens “אַחֲרוֹנִים הוֹצִיאוּ אֶת הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ.…”
- Segment 426 words
Opens “כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר…”
- Segment 58 words
Opens “רַבִּי אַבָּא מַתְנֵי חֲדָא מֵהָנֵי, וַחֲדָא מֵהָנֵי,…”
- Segment 634 words
Opens “אִיתְּמַר, חַמֵּי הָאוּר: חִזְקִיָּה אָמַר אֵין נוֹטְלִים…”
- Segment 724 words
Opens “חַמֵּי טְבֶרְיָא, חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם…”
- Segment 847 words
Opens “הַשְׁתָּא כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶם, פָּנָיו יָדָיו…”
- Segment 927 words
Opens “כְּתַנָּאֵי: מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּית בְּהֵמָה, בְּכֵלִים –…”
- Segment 1028 words
Opens “הַשְׁתָּא, כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶן, יָדָיו וְרַגְלָיו…”
- Segment 1116 words
Opens “אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב…”
- Segment 1242 words
Opens “וְעוֹד מִשּׁוּם מִצְוָה. מַאי מִצְוָה? אֲמַר אַבָּיֵי:…”
- Segment 1327 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי מַשְׁמַע?…”
- Segment 1444 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא…”
- Segment 1550 words
Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הֲוָה קָאֵימְנָא…”
- Segment 1624 words
Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה…”
- Segment 1710 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין – עַד…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Chullin 106a · Segment 12 — “…מַאי מִצְוָה? אֲמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. רָבָא…”
Original text
חֲזָנְהוּ דְּקָא שָׁדוּ מַיָּא מִפּוּמָּא דְּחַצְבָּא, אָמַר: אִי הֲוָה יָדַעְנָא דִּרְגִילִיתוּ לְמִיעְבַּד הָכִי, לָא אִיעַכַּבִי.
the demon saw the members of Rav Pappa’s household pouring water from the mouth of the pitcher before drinking from it. The demon said to them: If I had known that you regularly do this, I would not have delayed. I would have brought the water straight from the river, knowing you would pour out the foul waters.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַיִם הָרִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר,
§ When Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: Due to the failure to wash with the first waters, they ultimately fed a Jew pig meat. This case involved a storekeeper who would sell different meat to his Jewish and gentile customers. When a Jew who came to eat with him neglected to wash before eating, the storekeeper assumed he was a gentile and fed him pig meat.
אַחֲרוֹנִים הוֹצִיאוּ אֶת הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ.
And due to the failure to wash with final waters a woman was ultimately divorced from her husband. In this incident, a host who had stolen his guests’ money had lentils on his mustache from a previous meal because he had not washed his hands and mouth after eating. Realizing he had eaten lentils that day, his victims approached the man’s wife and said that her husband had instructed them to tell her to return their money. They then claimed that the man told them to tell her that he had eaten lentils that day as proof that they were telling the truth. They thereby fooled his wife into thinking he wanted her to give their money back. Out of anger, the host divorced his wife.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנָיךְ – אֲתָא רַב דִּימִי אַפְּקַהּ, אֲתָא רָבִין קַטְלַהּ.
When Ravin came from Eretz Yisrael he said the statement slightly differently: Due to the failure to wash with first waters, they fed a Jew meat from an animal carcass, and the failure to wash with final waters killed a person, as in the second incident the host was so angry with his wife that he killed her. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And your mnemonic to remember which Sage said which version is: Rav Dimi came and divorced her from her husband, i.e., according to his version she was divorced, and Ravin came and killed her, since in his version the husband killed his wife.
רַבִּי אַבָּא מַתְנֵי חֲדָא מֵהָנֵי, וַחֲדָא מֵהָנֵי, לְחוּמְרָא.
Rabbi Abba would teach one of these versions involving first waters and one of them with regard to final waters, and in both cases he taught the more severe version, i.e., he specified the meat of a pig and that the husband killed his wife.
אִיתְּמַר, חַמֵּי הָאוּר: חִזְקִיָּה אָמַר אֵין נוֹטְלִים מֵהֶן לַיָּדַיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי, וְאוֹכֵל טְהָרוֹת, וְאָמַר לִי כׇּל גְּדוֹלֵי גָּלִיל עוֹשִׂין כֵּן.
A disagreement was stated with regard to water heated by fire: Ḥizkiyya says that one may not wash his hands with such water, and Rabbi Yoḥanan says that one may wash his hands with it. Rabbi Yoḥanan said: I asked Rabban Gamliel, son of Rabbi Yehuda HaNasi, about this halakha , and he was one who would eat only in a state of ritual purity and was therefore careful about washing his hands; and he said to me that all the great men of the Galilee would do so, i.e., wash their hands in heated water.
חַמֵּי טְבֶרְיָא, חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם, אֲבָל מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶן, אֲבָל לֹא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
Likewise, with regard to the hot springs of Tiberias, Ḥizkiyya says that one may not wash his hands with water from them before eating, but if there are forty se’a , the requisite size of a ritual bath, then one may immerse the hands directly in them, and this is effective for the ritual of washing the hands before a meal. And Rabbi Yoḥanan says that an impure person may immerse his entire body in such water to become pure, but one may still not use it for the immersion of part of his body, such as his face, hands, and feet, as this immersion is not considered equivalent to washing the hands.
הַשְׁתָּא כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶם, פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְקוֹמָן – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, מִשְׁקַל מִינַּיְיהוּ בְּמָנָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי – דְּפַסְקִינְהוּ בְּבַת בִּירְתָּא: מָר סָבַר גָּזְרִינַן בַּת בִּירְתָּא אַטּוּ מָנָא, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.
The Gemara asks: Now that it has been said that one may immerse his entire body in the hot springs of Tiberias, is it not all the more so permitted for his face, hands, and feet? Rav Pappa said: When the water in the hot springs stands in place, everyone, both Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan, agrees that it is permitted to immerse one’s hands in it. Likewise, everyone agrees that to take from these waters in a vessel and wash one’s hands from it is prohibited. They disagree when one draws the waters through a ditch. One Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that we decree against the use of ditch water due to the concern that one might come to use water in a vessel, and one Sage, Ḥizkiyya, holds that we do not decree against it.
כְּתַנָּאֵי: מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּית בְּהֵמָה, בְּכֵלִים – פְּסוּלִים, בַּקַּרְקַע – כְּשֵׁרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בַּקַּרְקַע, טוֹבֵל בָּהֶן כׇּל גּוּפוֹ, אֲבָל לֹא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
The Gemara comments: This dispute is like a dispute between tanna’im , as it was taught: When water that has ceased to be fit for drinking even by an animal is in vessels, it is unfit for washing the hands, but when it is in the ground it is fit for immersion, like a ritual bath. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even when the water is in the ground, one may immerse his entire body in it, but he may not immerse his face, hands, and feet.
הַשְׁתָּא, כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶן, יָדָיו וְרַגְלָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לָאו דְּפַסְקִינְהוּ בְּבַת בִּירְתָּא, וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר גָּזְרִינַן בַּת בִּירְתָּא אַטּוּ מָנָא, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.
As above, one might ask: Now that one may immerse his entire body in the water, is it not all the more so the case that one may immerse his hands and feet in it? Rather, must it not be referring to a case when one draws the waters through a ditch? And if so, they disagree about this: One Sage, Rabbi Shimon ben Elazar, holds that we decree against the use of ditch water due to concern that one may come to use a vessel, and one Sage, the first tanna of that baraita , holds that we do not decree against it.
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין, מִפְּנֵי סֶרֶךְ תְּרוּמָה.
§ Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashiyan says: The obligation of washing hands before eating non-sacred food is due to an ancillary decree on account of teruma , the portion of produce designated for the priest, which must be consumed in a state of ritual purity. By rabbinic decree, one’s hands are considered impure with second-degree ritual impurity, as they may have touched impure items. Therefore, they render teruma impure. Consequently, priests who partake of teruma are obligated to wash their hands first. The Sages therefore decreed that all must wash their hands even before eating non-sacred food, so that people not become accustomed to eating without washing their hands, which would in turn lead the priests to partake of teruma without washing their hands.
וְעוֹד מִשּׁוּם מִצְוָה. מַאי מִצְוָה? אֲמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. רָבָא אָמַר: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ: מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִנְטִילַת יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה.
And the obligation is further due to its being a mitzva. The Gemara asks: What mitzva does it involve? Abaye says: It is a mitzva to listen to and obey the statements of the Sages, who instituted this washing of the hands. Rava says: It is a mitzva to listen to the statement of Rabbi Elazar ben Arakh, as it is written with regard to a man who experiences a gonorrhea-like discharge [ zav ]: “And whomever he that has the issue touches, without having rinsed his hands in water,” he contracts ritual impurity (Leviticus 15:11), and Rabbi Elazar ben Arakh says: From here the Sages based washing of the hands upon a verse from the Torah.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי מַשְׁמַע? דִּכְתִיב ״וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בְּמַיִם״, הָא שָׁטַף – טָהוֹר? הָא טְבִילָה בָּעֵי! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: וְאַחֵר שֶׁלֹּא שָׁטַף – טָמֵא.
Rava said to Rav Naḥman: From where is this inferred? How can this verse, which concerns a zav , be interpreted as referring to washing the hands before a meal? Rava explains: As it is written: “Without having rinsed his hands in water.” Consequently, one could infer that if he rinsed his hands the zav becomes ritually pure. But this cannot be correct, as verses elsewhere prove that a zav requires the immersion of his entire body. Rather, this is what the verse is saying: And there is another type of person who, if he has not rinsed his hands in water, is considered like one who is impure. The verse thereby serves as the basis for washing the hands.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא אָמְרוּ נְטִילַת יָדַיִם לְפֵירוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת. סְבוּר מִינָּה: חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא, הָא מִצְוָה אִיכָּא. אֲמַר לְהוּ רָבָא: לֹא חוֹבָה וְלֹא מִצְוָה, אֶלָּא רְשׁוּת. וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִגַּסֵּי הָרוּחַ.
Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: The Sages said that washing of the hands before eating fruit is mandatory only due to cleanliness. The Gemara comments: They understood from this statement that there is no true obligation to wash the hands before eating fruit, but there is a mitzva to do so. Rava said to them: This practice is not an obligation nor a mitzva, but merely optional. And the Gemara notes that Rava disagrees with Rav Naḥman in this regard, as Rav Naḥman said: One who washes his hands before eating fruit is nothing other than one of the arrogant, i.e., it is actually prohibited to do so.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ כַּלְכַּלָּה דְּפֵירֵי, וַאֲכַלוּ וְלָא מָשׁוּ יְדַיְיהוּ, וְלָא יְהַבוּ לִי מִידֵּי, וּבָרֵיךְ חַד חַד לְחוֹדֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ אֵין נְטִילַת יָדַיִם לְפֵירוֹת, וּשְׁמַע מִינַּהּ אֵין מְזַמְּנִין עַל הַפֵּירוֹת, וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה לֵיחָלֵק.
Rabba bar bar Ḥana said: I was standing before Rabbi Ami and Rabbi Asi when attendants brought a basket of fruit before them, and they ate and did not wash their hands. And they did not give me anything to eat, to enable me to join the zimmun , the quorum required for communal Grace after Meals, and they each recited a blessing after eating, separately. One may learn three halakhot from this incident. Learn from it that there is no washing of the hands before fruit. And learn from it that one does not issue a zimmun on fruit, i.e., the halakha that when three people eat together, one leads the Grace after Meals does not apply when they ate fruit. And finally, learn from it that if only two people ate, it is a mitzva for them to separate, i.e., each should recite the blessing after eating for himself.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה לֵיחָלֵק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר – סוֹפֵר מְבָרֵךְ וּבוּר יוֹצֵא.
The Gemara notes: This halakha is also taught in a baraita : If only two individuals ate, it is a mitzva for them to separate. In what case is this statement said? It is said when they were both scribes, i.e., Torah scholars, who know how to recite Grace after Meals properly. But if one of them was a scribe and one was an ignoramus, the scribe recites Grace after Meals and the ignoramus fulfills his obligation by listening to the scribe.
תָּנוּ רַבָּנַן: נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין – עַד הַפֶּרֶק, לִתְרוּמָה –
The Sages taught in a baraita : In washing of the hands for consumption of non-sacred food, one must pour the water on the area that extends until the joint of the fingers. In washing hands for consumption of teruma ,