תהלים פרק ע״ד

יעשן אפך — כל הכועס נחיריו מוציאין עשן:

קנית קדם — לפני בריית עולם שנאמר (לקמן צ') מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו:

זה שכנת בו — תקון לשון הוא כמו (ישעיה מ"ב) זו חטאנו לו והוא כמו אשר שכנת בו:

הרימה פעמיך למשואות נצח — הגבה פעימות ובהלות שלך שיהו לאויביך למשואות נצח על כל אשר הרע האויב בבית המקדש, כן חברו מנחם עם ותפעם רוחו:

למשואות — לשון חורבן כמו שאיה (שם ו'), תשאה שממה (סא"א):

מועדך — הוא בית המקדש אשר נאמר בו ונועדתי לך שם:

שמו אותותם — כשגברה ידם להחריבו אז שמו להם את אותות קסמיהם שהם אותות אמת ומה הם הקסמים קלקל בחצים שאל בתרפים:

יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות — יודע האויב כשהיה מכה בשערי פתחי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע ומנין היה יודע שהרי היה רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען כמו שאמרו רבותינו כולהו בלעתינהו חד תרעא דירושלים:

בסבך עץ קרדומות — לשון נאחז בסבך (בראשית כ״ב:י״ג), העץ סובך אותם והם נסבכין בו:

ועתה — אע"פ שהיה רואה שלפני הקב"ה קשה לא נמנע מלהלום כל פתחיה וכל שעריה יחד:

בכשיל וכילפות — כלי משחית של נגרים הם ובקרדומות באו לה תרגום יונתן בכשיליא, כילפות לשון ערבי הוא כך פירש דונש והוא מכלי הנגרים:

יהלומון — האויבים:

אמרו בלבם נינם יחד — נינם מושליהם וכן (לעיל ע"ב) ינון שמו, ואחריתו יהיה מנון (משלי כ״ט:כ״א) כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח"כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו, פלשתים החריבו שילה נבכדנאצר החריב בית ראשון ואחרים החריבו בית שני:

אותותינו — שהבטחתנו ביד נביאך אין אנו רואים אותם בימים רבים שאנו בגולה נתנבא אסף על ימי הגלות:

עד מה — עד מתי נהיה בצרה זו:

מקרב חיקך כלה — השליכה והוצא אותה מתוך חיקך והלחם באויביך, כלה לשון גרש כמו (שמות י״א:א׳) כלה גרש יגרש:

ואלהים מלכי מקדם — והרי אתה תשועתנו מקדם:

ראשי תנינים — הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול וגו':

ראשי לויתן — פרעה נקרא כן שנאמר (ישעיה כ"ז) יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן וגו':

תתננו מאכל לעם לציים — נתת ממונו לעם ישראל לאוכלו לציים לכתות וצבאות שהוצאת:

ציים — סיעות כמו (במדבר כ״ד:כ״ד) וצים מיד כתים כתרגומו וסיען:

אתה בקעת — לישראל מן הצור מעיינות:

אתה הובשת — ירדן שהוא נהר איתן:

לך יום — גאולתם של ישראל:

אף לך לילה — ועמך היו בצרות הלילה:

אתה הכינות מאור ושמש — אתה הכינות להם מאור התורה:

אתה הצבת — להם כל גבולות ארצם בכל טוב:

קיץ וחרף אתה יצרתם — הרי זה דוגמת (ירמיהו ה׳:כ״ד) שבועות חוקות קציר ישמור לנו, לא שנית לנו סדר השנים:

זכר זאת אויב וגו' — ואחרי שכל תשועתנו בך זכור זאת אשר האויב חרף אותך בהשמידו אותנו:

אל תתן לחית — לגדודי האומות כמו (שמואל ב כ״ג:י״א) ויאספו פלשתים לחיה:

נפש תורך — תור שלך וי"ת לשון תורים ובני יונה התור הזה משמת הזכר בן זוגה אינה מזדווגת לאחר אף ישראל לא החליפוך באל אחר אע"פ שרחקת מהם והיו כאלמנה:

חית ענייך — נפש ענייך:

הבט לברית — אשר כרת את אבותינו:

נאות חמס — נוה חמס לשון מדור:

אל ישוב דך נכלם — אל ישוב דך מלפניך בתפילתו נכלם:

חרפתך — גדופיך כמו זאת אויב חרף:

משכיל לאסף, הוסד על חרבן בהמ"ק, למה ר"ל כי מה שארך הזמן ולא נושענו, יהיה בא' משני פנים, א. אם העזיבה היתה עזיבה עולמית ע"מ שלא לשוב אלינו עוד, עז"א למה אלהים זנחת לנצח, ב. אם עזב רק לזמן עד יכלה כעסו רק שעדן לא נח רוגזו, ועז"א למה יעשן אפך בצאן מרעיתך :

זכור, שלשה דברים, א — עדתך קנית קדם שמקדם בימי האבות והשבטים קנית העדה הזאת שתהיה שלך, וכבר הבטיח להאבות להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם, וראוי שלא תעזוב קנינך, ב. שאח"כ גאלת שבט נחלתך, שעת החזיקו זרים בקנינך ונחלתך, היית אתה הגואל, (שהגואל הוא מצד שיש טענה וזכות בהדבר) וא"כ ראוי שתגאלם שנית אחר שהם שבט נחלתך שהם לך לנחלה עולמית, ג. הר ציון זה הלא שכנת בו, והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' אשר שכן שם:

(ג-ד) הרימה, שיעור הכתוב הרימה פעמיך שאגו צורריך בקרב מועדיך, הצוררים כשבאו במקדש ה' שאגו עליו בקול לאמר, הרימה פעמיך מפה, לך מפה למשואות נצח, אל חורבת נצח, ר"ל שפה ישאר שואה ושממה לנצח, ותחת ששכנת בהיכל תשכון בשממות עולם, כי כל הרע אויב בקדש, כל בקדש הרע אויב, הוא הרע והשחית כל אשר היה בקדש כן שאגו הצוררים בקרב מועדך במקדש, ונוסף לזה שמו אותותם אותות, ששמו ע"ז אות ומופת שאין יכולת בידך להציל, כי אמרו יודע, אמרו הלא בזה יודע שדבר זה דומה כאילו מה שמשחיתים בבהמ"ק למטה מביא אותו למעלה, היינו שרע בעיני השמים למעלה, אם יסבך העץ את הקרדמות, אם יבלעו הקרדמות בהעץ ולא יוכלו לפעול פעולתם, זה יהיה אות שהורע דבר זה למעלה, או יל"פ בזה יודע ה', אם יביא למעלה את הקרדמות המכים בהעץ, בסבך של העץ אם יבלעו בהעץ, (ובאמת אמרו חז"ל שהקרדומות נבלעו בהשערים, שתחלה נעשה האות, רק שאח"ז נפסק נס הזה, ובזה שמו אותותם אותות שה' מסכים על החורבן):

ועתה, הלא ראינו שלא נעשה האות הזה כי יהלומון בכשיל וכילפות וכלי משחית, את פתוחי הזהב שעל הקירות, ואח"כ שלחו באש מקדשך ושרפוה, וגם חללו לארץ משכן שמך שהוא הארון וכלי הקדש:

אמרו, עד שלא לבד שנשאר המקדש חרב בימיהם, כי נינם ובני בניהם אמרו בלבם יחד שהם שרפו כל מועדי אל בארץ, כי החורבן ערך עד ימי נינם, עד שגם נינם מתפארים שאין עוד לאלהים מקום מועד שישכן שכינתו בארץ, וכן מתראה כדבריהם, כי אותותינו, כי שכינת האלהים בארץ היתה מתגלה, א. ע"י נסים ונפלאות ועתה אותותינו לא ראינו, ב. היתה מתגלה ע"י השפעת הנבואה לנביאים ועתה אין עוד נביא, ג. היתה מתגלה ע"י רוח הקדש ועתה אין אתנו יודע עד מה :

עד מתי מתחיל לטעון שראוי שיעשה ה' למען כבוד שמו, כי עד מתי אתה אלהים, יחרף צר וינאץ אויב את שמך, הכי יהיה זה לנצח :

למה תשיב ידך וימינך והלא אינך צריך לפעול פעולה נגדו רק שלא למנוע הפעולה, כי אתה משיב ידך וימינך ולא תניח את ידך לצאת כנגדו, רק הסתרת אותם בתוך חיקך לבל יעשו דבר, ואם (תוציאם) מקרב חיקך כלה, הלא אז יכלו ממילא, ולמה תעצרם בחיקך ולא תניח אותם שיצאו ויכלו אותם, ור"ל שלפעמים האויב חזק עפ"י הטבע וא"א לכלותו רק ע"פ נס ושידוד הטבע, ולזה צריך זכות הדור וכשאין הדור זכאים לא יעשה ה' נס להתנוסס, אבל פה א"צ לזה נס, כי האויב חלוש מצד טבעו ואם רק לא תשים ידך בחיקך, אם תוציא אותה מתוך חיקך יכולה עפ"י דרך הטבע, רק אתה מסתיר ידך ומונעה מלכלותו:

ואלהים מלכי מקדם, והלא מקדם היית מלכי אשר לא לבד שלא השבת ידך אל חיקך כי גם חשפת זרועך הנטויה בדרך נס, עד שהיית פועל ישועות בקרב הארץ, ר"ל כי הישועות שיעשה ה' עפ"י הטבע והמערכה הוא פועל אותם בשמים, שמצד שהוא אלהי השמים ומנהיג מערכת השמים יסדרם באופן שיושעו ישראל כפי הסדר הטבעי, אבל אם יעשה נס שלא כדרך הסדר הטבעי הקבוע בשמים, אז הוא פועל הישועות בקרב הארץ למטה, הגם שהסבות הקודמות היורדות משמים אין מסכימים לזה:

אתה פוררת בעזך ים, הלא נס של קריעת י"ס שנתפורר הים ונעשה יבשה לפני ישראל היה נס בקרב הארץ שלא ע"י טבע השמים והמערכה, שברת ראשי תנינים על המים, ובעת ההיא שנעשה יבשה לפני ישראל בצד אחד, הטביע את התנינים המצרים מצד השני, והיה נס כפול, והנה המצרים נקראים בשם תנינים כמ"ש התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהיו מאמינים שיש להם כח ע"י המים ונהר נילוס שהיו עובדים אותו ואת התנינים שבו, כמ"ש לי יאורי ואני עשיתני כמש"פ שם, ובכ"ז שברת אותם על המים:

אתה רצצת ראשי לויתן, שהם שרי המצרים וגדוליהם, תתננו מאכל לעם לציים, העם שהלכו בציה ומדבר שהם בזו בזת המצרים ושלל הלויתן:

אתה, וגם ראינו שאתה פועל פעולות הפכיות, בצד אחד בקעת את הסלע ונעשה ממנו מעין ונחל, ובצד אחר הובשת נהרות איתן, שתעשה מן העפר מים ומן המים עפר, וכמ"ש מה לך הים כי תנוס ההופכי הצור אגם מים:

לך יום, ובאר הטעם שביכלתך לשנות ולהפך סדרי המציאות אחר שסדר הטבעי כולו הקבע מאתך ומתיחס אליך ולכן תוכל לשנותו כרצונך, ובאר שסדר הילוך המאורות הוא קבוע מאתך, בין המהלך היומי שסובבים את הגלגל בכל יום ממזרח למערב שממנו בא היום והלילה, לך יום אף לך לילה, הגם שהלילה הוא העדר האור הוא מתיחס אליך, כי אתה הכינות מאור ושמש, שגם אל הלילה הכינות מאור הלבנה שמקבל אורו מן השמש:

אתה, וגם התנועה השנתית שתלך השמש מצפון לדרום ומדרום לצפון על קו המזלות, הוא מאתך, כי אתה הצבת כל גבולות ארץ, שעי"כ יצוייר הישוב בארץ בצפון ובדרום, כי קיץ וחורף אתה יצרתם, שעי"כ יהיה הקיץ והחורף לפי מה שתלוז השמש מן קו המשוה לצפון ולדרום כנודע וכנ"ל סי' י"ט, עד שגם בסדור הטבעי נמצא פעולות הפכיים, והכל לתכלית ישוב הארץ וכולם בחכמה עשית:

זכר זאת אויב חרף ה', הגם שסדר היום והלילה וחקות הטבע הם מאתך, הלא זאת היא הסבה שהאויב מחרף את ה', כי ע"י שרואה שהטבע הולך על סדר קיים קבוע יאמר כי עולם כמנהגו נוהג ולית דין ולית דיין, ועם נבל נאצו שמך המפורסם שאתה בורא כל, ואומר שהכל הוא בטבע, וא"כ ראוי שתראה נפלאותיך ונסיך כבימי קדם:

אל, (טענה ב') הלא ראוי ג"כ שתושיע בשבילנו, שישראל שדומים כתור וגוזל בל יטרפוהו החיות הטורפות, וגם חית ענייך היינו נפש חיה שלה, שהיא נשמתה האלהית, אל תשכח לנצח ר"ל כי מבואר מסוד המציאות שהצורות נכנעות זו תחת זו, עד שלכן יכנעו החיות החלשות נגד הטורפות מצד טבע צורותיהם, יאמר הגם שישראל דומה כתור, שהוא עוף בייתי חלוש ונוסעת בטבע, כן הם נוסעים ומטולטלים וחלשים, ראוי בל תתננה לחיות הטורפות מצד חיתה, נשמת חיים שבה, שהיא הצורה היותר עליונה מכל הצורות שבעולם השפל, כי היא בת אלהים חיים:

הבט לברית, (טענה ג') כי בסוף התוכחות שבתו"כ אמר וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' והארץ אזכר, והארץ תעזב וזכרתי להם ברית ראשונים, באר שאחרי שתשיגם המון צרות וגם הארץ תעזב אז יזכור ברית האבות וברית שכרת עמהם על הארץ, ועז"א אחר שכבר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס, שבארץ צרה וחשכה והמחשכים שלה מלאו נות חמס, ראוי שתבט לברית שכרת ע"ז עם האבות:

אל, (טענה ד') שראוי שתושיע את המקוה לך לבל ישוב דך נכלם, וכדי שעני ואביון יהללו שמך שאתה מושיע חוסי בך ושומע אל אביונים:

קומה, (טענה ה') הלא ראוי שתקום לריב ריבך מה שנוגע לכבודך המחולל, כי ראוי שתזכר חרפתך מני נבל כל היום, שהוא, א. שפלות המבייש שהוא נבל, ב. התמדת החירוף כל היום, ג. שהם עצמם ילעגו עליך בזה, ויאמרו אל תשכח קול צורריך, כן שאון קמיך עולה תמיד, שהעם עצמם יאמרו בשאון וקול בניאוץ ובוז שלא תשכח קול צורריך, יצייר במליצה שע"י ששאונם עולה תמיד הם עצמם מזכירים אותך תמיד בל תשכח קול צורריך רגע: