תהלים פרק ע״ג

אך טוב לישראל אלהים — לפי שענין המזמור מדבר בצרות הבאות על עובדי המקום לכך פתח בו כך וזהו פירושו אע"פ שאני צועק ומתמה על צרותיהם של ישראל ידעתי כי הקב"ה טוב להם ולטובתם הוא מביא עליהם את הרעה כדי לזכותם לחיי העולם הבא:

ואני — מטרם שומי זאת אל לבי:

כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי לנטות מאחרי המקום:

כי קנאתי בהוללים — במערבבי דרכיהם אשר הייתי רואה את שלומם:

בהוללים — מערבבים כמו (ישעיהו א׳:כ״ב) סבאך מהול במים (סא"א):

כי אין חרצובות למותם — ל' אסירה כמו (שם נ"ח) פתח חרצובות רשע, מסגרי כבלי רשע שאוסרין בהן העניים אף כאן אין יסורין למיתתם המתים בהם מהם מתים בריאים כאולם בלא יסורין, ורבותינו פירשו חרצובו' נוטריקון שאין חרידין ועצבין מיום המיתה, ד"א שאין הקב"ה מאחר צביונם (פירוש רצונם):

לכן ענקתמו גאוה — בעבור זה שאין יסורין באין עליהם העניקתם הגאוה לעלות על צוארם גסות הרוח:

יעטף שית חמס למו — החמס שעושין עושה אותם שמנים ועוטף את שתותיה' ועגבותיהם בעובי שומן ובשר:

יצא מחלב עינימו — עיניהם בולטות מרוב שומן כל אדם כחוש עיניו משוקעות:

עברו משכיות לבב — יותר ממה שלבם מייחל ומצפה באה להם תאותם עברו בהם בהשגת ידם את תאות לבם:

ימיקו — את רעיהם:

וידברו ברע עושק — לעשוק אביונים:

ממרום ידברו — כגון פרעה וסנחריב ונ"נ מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה׳:ב׳) מי בכל אלהי הארצות (ישעיהו ל״ו:כ׳) אעלה על במתי עב (שם י"ד) וזהו שתו בשמים פיהם:

לכן ישוב עמו הלום — לפי שעמו רואים דרך רשעים צלחה ישובו על דרך הרשעים ללכת בדרכיהם:

הלום — כמו מי הביאך הלום (שופטים י״ח:ג׳) הלום פה:

ומי מלא ימצו למו — ומים של פלג המלא הם ד"ת הם נחשבים למו תמצית ומזלזלים בעיניהם:

ואמרו איכה ידע אל — איכה נוכל לומר שיש דיעה בהקב"ה ותורתו אמת:

הנה אלה רשעים — הם ועוברים על תורתו והרי הם שלוים בעולם ומגדילים כח ועושר:

ושלוי עולם — לשון שלוה:

השגו — הגדילו, ומנחם פירש ישוב עמו הלום, ישוב הרשע להלום את עמו של הקדוש ברוך הוא והראשון למדתי מדבריו של ר"מ בר יצחק שליח צבור זצ"ל:

אך ריק זכיתי לבבי — כל זה מוסב על ואמרו איכה ידע אל וגם אומר אך לריק ועל חנם אנו שומרים מצותיו של הקב"ה והרי אנו נגועים כל היום:

ותוכחתי — נראית כל היום תמיד מבקר לבקר מתחדשות צרות חדשות:

אם אמרתי אספרה כמו — אמר אסף אם אמרתי בלבי לספר את הכל כמו שהוא כל מה שעמו אומר על זאת:

הנה דור בניך בגדתי — כלומר אשים אותם בוגדים ורשעים:

ואחשבה — בלבי:

לדעת זאת — מה היא מדתו של הקב"ה כן הוא עמל בעיני נראית היתה מדה זאת לי עמל ולא משפט:

עד — אשר באתי אל מקדשי אל. אשר בירושלים, וראיתי מה שאירע בסנחרב ואז הבינותי לאחרית הרשעים שהוא לאבדון ואמרתי אך כל הטובה הבאה להם חלקות הם שהקב"ה מחליק להם הדרך שלהם שתהא נוחה וחלקה למען לא יתנו לב לשוב אליו ויאבדו:

אך בחלקות תשית למו — כל הטובה הבאה להם שהרי סופם הפלתם למשואות:

מן בלהות — מן שדים:

כחלום מהקיץ — כשינה שאין לה קץ שהוא שינת עולם כן היתה להם ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (ישעיהו ל״ז:ל״ו):

אדני בעיר צלמם תבזה — בירושלים שהרעו עליה שם נתבזה צלם דמותם ונשרפו כלם:

כי יתחמץ לבבי — מטרם שראיתי מפלה זו ברוח הקדש היה לבבי מתחמץ על דרך הרשעים שצלחה, ובכליותי הייתי משתונן, לשון חרב שנון, וכשהוא מתפעל התי"ו ניתנת באמצע שורש התיבה כדרך כל תיבה שיסוד תחילתה שי"ן:

ואני — הייתי בער ולא הייתי יודע מה היא המדה וכבהמה הייתי עמך:

ואני — אע"פ שהייתי רואה כל זה תמיד הייתי עמך ולא זזתי מיראתך:

אחזת ביד ימיני — להחזיקני ביראתך כשקרבו רגלי לנטות מדרכך כמו שאמר למעלה כמעט נטיו רגלי:

תנחני — נחיתני:

ואחר כבוד תקחני — אילו היה טעם על כבוד היה פתרונו לאחר שהשלמת לסנחרב כל הכבוד שפסקת לו תקחנו אליך הפלאת נסיך לישראל והחרבת את סנחרב עכשיו שהטעם על ואחר זה פתרונו ואחרי כן לכבוד תקחני משכתני אליך לכבוד ולתפארת:

מי לי בשמים — שום מלאך שבחרתי לי לאלוה לא בחרתי אלא אותך:

כלה שארי — נתאוה בשרי ולבבי לך:

כלה שארי — ל' תאוה כמו (לקמן קי"ט) כלתה לתשועתך נפשי:

זונה ממך — נפרד ממך:

מלאכותיך — שליחותיך רוח הקודש הבא בלבי לאמר:

מזמור לאסף, מדבר ומתוכח על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ומשיב תשובה מספקת ע"ז - אך טוב, טרם החל לדבר מהשאלה הזאת של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, הקדים לאמר כי באמת לישראל אלהים הוא אך טוב, ר"ל שאינו מציע השאלה הזאת כמספק בהנהגת ה' עצמו אם הוא טוב או רע, כי כל ישראל לבם נכון בה' היותו אך טוב, אולם זה רק לברי לבב, מי שלבם בר ונכון וחזק באמונתו יאמר כן, לא כן אנכי, כי ואני כמעט אשר נטיו רגלי, והחלותי להרהר ולדרוש ולחקור אחר הנהגת ה', הנה כאין שפכו אשורי, היה קרוב שישפכו אשורי מדרך האושר אל כפירה ומינות:

כי קנאתי בהוללים שהם מצליחים בעוה"ז, ושלום רשעים אראה, וחושב בהצלחת הרשע ג' דברים שהם משונים בם מכלל בני אדם, כי המון בני אדם כולם נכונים המה לשלש רעות כוללות, א. מצד מזג גופם שהוא רפה וחלוש, עד שכרוך בטבעו האפיסה וההעדר על ידי ליחות השרשי שיחסר תמיד עד יבא המות, אבל הרשעים לא ישיגם רעה זאת:

כי אין חרצובות למותם, לא נמצא בטבע מזגם וגופם שיתחבא בחוריו ובסתריו חולשה שיוביל אותם אל המות, כי בריא אולם, אולם וכחם הוא בריא וחזק מאד, ב. שכל בני אדם מלאים עמל ויגון למצוא מחיתם וצרכיהם כי אדם לעמל יולד, והם בעמל אנוש אינמו, אינם צריכים לעמול למצוא פרנסתם כי מתפרנסים בלא עמל, ג. שבני אדם ימצאו רעות מצד הטבע הכולל, מנגעים המשמשים בעולם, כמו נגעי התקופות ושינויי העתים והמערכת והמקומות וכדומה והם עם אדם לא ינגעו :

לכן ענקתמו גאוה, יש סביב צוארם ענק של גאוה, אשר יעטף ויכסה ויסתיר את שית חמס אשר למו, ר"ל שהגם שי"ל שית ועריה בושת של חמס שהם עושים, מ"מ השית חמס מתעטף ומסתתר ע"י הענק של גאוה שעליהם, ר"ל שע"י גאותם וגדולתם לא יגנו אותם על החמס שעושים:

יצא, מוסב על שית חמס, השית וערוה של חמס יצא ובוקע לחוץ, מן חלב של עינמו, אשר העינים שלהם עברו משכיות לבב, מצייר שעיני הרשעים האלה הם משונים מעיני בשר זולתם, כי עיני הרשעים הם עוברים משכיות לבב, שתחת שכל ב"א משכיות לבבם עוברים את העינים, היינו שלבם שוכה ורואה וחומד יותר מאשר יראו עיניהם, היינו מאשר נמצא אתם, כי מי שי"ל מנה מבקש מאתים, אבל הם עיניהם משיגים יותר ממה שלבם חומד כי ישיגו יותר מתאותם, (וכמ"ש למעלה י' כי הלל רשע על תאות נפשו), ושיעור הכתוב שהגם שהענק של גאוה מכסה את שית וערות חמסם, בכל זה חמסם יוצא ונראה לכל מן החלב והשומן של עיניהם (העוברים משכיות לב), שמחלב עיניהם תבקע החמס שלהם ויצא לחוץ, שכל מה שיראו בעיניהם הגם שלא יחמדוהו בלבבם הם חומסים ועושקים אותו:

ימיקו, ממרום ידברו, מצייר שיוצא דבור ממרום ששם ידברו ויגזרו אומר על הרשעים האלה, שראוי שימיקו, ושימותו בדבר ע"י רע של עושק שלהם, כן ידברו במרום, אבל הם לא יפחדו מגזרת עירין שגזרו במרום, כי בהפך שתו בשמים פיהם, הם יתנו את פיהם בשמים להכריז כרוז להפך ממה שדברו במרום, ולשונם תהלך בארץ, ר"ל ובארץ אין שומעים קול הראשון אשר דברו במרום, רק לשונם היא המהלכת והנשמעת בארץ, והם שתו בשמים פיהם ומכריזים לאמר לכן, אחר שמה שהכריזו במרום עלינו לרעה לא בא עלינו, כי גם במרום אין שולטים עלינו להרע לנו, לכן ישוב עמו (של המרום) הלום, לשמוע לעצתנו, לא למצות המרום ופקודיו רק לעשות כמעשינו, ואז מי מלא ימצו למו, ישיגו ההשפעה של מים מלאים ממעיני הצלחה, ולא לבד שישתו כל המים, כי גם ימצו את התמצית, ר"ל שיריקו כוס ההצלחה עד שוליו, והמליצה שהגם שכפי הנהגת המרום היה ראוי שימותו הרשעים בדבר וחולאים קשים, הם מצליחים ואין שולטים בשמים עליהם להומם ולאבדם, כי ידם רמה וכאלו אין ביכולת ה' להרע להם:

ואמרו, ועפ"ז בני האדם טועים להכחיש את ההשגחה, ויטענו לאמר איך אפשר לומר שידע אל מכל הנעשה בעולם השפל, הלא הנה אלה רשעים, שהלא הם מפורסמים ברשעם, ובכ"ז הם שלוי עולם והשגו חיל ומצליחים, ובהפך אנכי הגם שאני צדיק, בכ"ז אך ריק זכיתי לבבי שלא לחטוא במחשבה, וארחץ בנקיון כפי, שלא חטאתי שום חטא במעשה, וכ"ז לא הועיל לי, כי הלא בכ"ז ואהי נגוע כל היום בלא שום חטא ועון, והיא תוכחתי לבקרים, ר"ל שהגם שאני נגוע בחנם, בכ"ז הם הנגעים האלה הם לי תוכחת מוסר בכל בקר, שאני חושב שאין יסורים בלא עון ואני מפשפש במעשי ואוסיף אומץ ביראת ה', הגם שהרשעים הגמורים עושים עבירות גדולות ומצליחים:

אם, אחר שהציע השאלה הגדולה הזאת, יאמר, בבואי לברר השאלה הזאת, ראיתי שאם אומר לספר ולהציע השאלה הזאת כמו שהיא, הלא הנה דור בניך בגדתי, עי"כ יבגדו הדור בה' ויצאו לידי כפירה ואהיה מחטיא את הרבים, וכן אם אחשבה לדעת זאת, אם לא אספר לרבים רק אני בפ"ע אחשב ואעיין על חקירה זאת לדעתה, גם זאת עמל הוא בעיני, גם זאת אחשב לעמל ואון, שנראה כאילו אני מסתפק בעקרי האמונה:

עד, ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי, באתי בעיוני אל מקדשי אל, היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העוה"ז אינם אחרית חיי האדם ומציאותו, כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז אבינה לאחריתם, ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם, אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם, והוא כי אך בחלקות אשר תשית למו עי"ז הפלתם למשואות, שזה דומה כמי שכרה בור ושחת ללכוד בה ציד חיה, והחליק את הדרך המוביל אל הבור ההוא, שהגם שהחיה בעת תלך על הדרך החלק ידמה לה שהיא לטובתה להקל מהלכה, בסוף יתגלה שע"י החלקות נפלה למשואות, כן ע"י השלוה וההצלחה שהיה לו בעוה"ז ימות מיתת נצח ויפול לגיהנם, והוא כמו שבארתי בארצות השלום, שאחר שמחויב מהיושר האלהי שלא יקפח שכר כל בריה, שגם מי שהרשיע כל ימיו ועשה מצוה אחת יחויב שיתן לו שכרו עבור המצוה ההיא, וכן ראוי שהצדיק שעבר עבירה אחת יקבל את ענשה, וראה ה' כי העולם הנצחי הרוחני שבה יחיה האדם אחרי מותו נכבד הוא מאד משישלם בה שכר להרשע ועונש להצדיק, כי בהכרח יהיה השכר והעונש ההוא נצחי ואמתי, לא זמני ומדומה, ולכן ישלם שכר הרשע ועונש הצדיק, פה בעולם החומרי, אשר ההצלחה שיצליח הרשע פה ויסורי הצדיק אין להם מציאות בשכל רק בדמיון, כי העולם הגשמי בכלל הוא רק עולם המוחש נתלה בזמן ובמקום, עד שהטובות והרעות שירגשו בו הגופים אינם טובות ורעות נמצאים בפועל רק מדומים, וכן אינם נצחיים רק זמנים, וכן הם משיגים את החלק הפחות של האדם שהוא הבהמה שלו, לא אל האדם העצמי העקרי שהיא נשמתו, וא"כ בחלקות הזה שהחליק לו בעוה"ז עי"ז הפלתם למשואות לאבדן נצחי, כי ראה נא איך היו לשמה כרגע, כי ברגע שימותו חלף ונפסק כל הצלחתם המדומה, ואז ספו וגם תמו ע"י בלהות ושדים, ר"ל שלא נשאר מהם שארית במותם, כי תאבד נפשם באבדן גוייתם ואז יהיה כלא היה, ואז כחלום מהקיץ, כאשר יתום החלום ע"י היקיצה, כן אתה ה', בעיר בעת יעירו ויקיצו משנתם, אז צלמם תבזה, ר"ל כי חיי העוה"ז וההצלחה או היסורים שירגיש בו אינם חיים אמתיים נפשיים רק חיים זמנים מוחשים, וכמו שבעת החלום יחלום האדם שהוא מוכה ומתיסר או שהוא מלך גוים ומצליח, והגם שבמעמד השינה יש להרגשות האלה מציאות בדמיונו, כי מרגיש הכאב או העונג, בכל זאת בעת יקיץ ישכיל כי ההרגשה הזאת שהרגיש בחלומו לא השיג הדבר כמו שהוא במציאות רק כמו שהוא בדמיונו, שהמלכות או היסורים לא היה להם מציאות חוץ לדמיונו, כן ההצלחה או היסורים שידמה לאדם שהוא מצליח או מתיסר בימי חיי הבלו אינם דברים נמצאים בפעל, כי הם נשואים על דברים בלתי נמצאים בעצמם רק במקרה, כי העולם הזמני בכללו המוחש לחושנו אין לו מציאות בעצם רק במקרה, כמו שהתבאר בפילוסופיא, והזמן עם המוחשים המתראים בו הוא ממיר מצבו בכל רגע, בלתי עומד רק שוטף ועובר, ולא תרגיש הנפש את ההצלחה או היסורים רק בעוד שהיא ישינה בחומר הלז, כי אז תחלום שהגוף שהיא לבושה בו, מולך או מתיסר אבל בעיר, בעת תעיר משנתה ותקיץ מחלומה, שאז אינה רואה את כל מאומה בידה מדברי העוה"ז, ואז צלמם תבזה, כי אז ישיגו העונש בצלמם ונפשם הרוחניית, שתחת שהנפש נקראת כבוד תהיה מבוזה כי תכרת ותרד לאבדון:

כי, בעת שיתחמץ ויזדכך לבבי ויטהרו רעיוני, וכליותי אשתונן לבקש המחשבה והעצה הנכונה, אז אראה כי אני בער, במה שלא אדע כי בהמות הייתי עמך, שחיי הגשמים בגוף וגויה היא חיי הבהמה, כי גוף האדם אינו משונה מגוף הבהמה ולא זאת עצמות האדם והבדלו מן הבהמה, וההצלחה והיסורים שישיג בעוה"ז לא ישיג האדם, רק הבהמה שבה ישכון האדם העצמי, והיא אינו האדם רק בית ומשכן אליו, או לבושו וכסותו ושמלתו לעורו:

ואני תמיד עמך, אבל אני בעצמי, שהוא האדם, שהוא נפשו ושכלו שהוא עקר האדם, אני תמיד עמך, עצמות האדם שהיא נשמתו לא ישתנה ולא יתפעל ממקרי הגוף שהוא בהמתו טובותיו ורעותיו, כי בכל השנויים שישתנה הגוף האני הוא קיים בלתי משתנה, והיא תמיד מתמדת על מעמד אחד, והיא עמך חי בחיים נכבדים אמתיים אלהיים למעלה ממקרי הזמן ותמורותיהם, כי היא דבקה בה', ואתה אחזת ביד ימיני, ימליץ כי האני הזה שהוא עצמות האדם, ר"ל נשמתו, י"ל שתי ידים, יד ימין שבו יתגבר על בהמתו וירים ימינו וישבע בחי העולם לחיות חיים מלאכיים אלהיים נבדל מן הגוף ותאוותיו, ויד שמאל הוא היד שתשפילהו לאכול באבוס אחת עם בהמתו ולחיות כחיי הבהמה ולב כסיל לשמאלו, ואתה אחזת ביד ימיני, לבל אחסה תחת הבמה, רק ארכב עליה ובל אבקש הצלחות המדומים האלה המשתנים, רק בעצתך תנחני, היא עצת ה' להדבק בו, ולעשות הכל לשמו בלי פניה גופניית רק בעבור מצות ה' ואחר כבוד תקחני, והעצה הזאת היא תקח אותי אחר כבוד, שהיא אחר הנפש שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש כי היא כבוד האדם האמתי, שאלך אחר כבוד לא אחר הבזוי והשפל שהוא החומר ותאוותיו:

מי לי, עד שאקרא להמון כחותי לאמר, מי לי בשמים, מי הוא מכם השייך לשמים, שהיא הכח השמיימי הרוחני הנעלה מן הזמן והגשם, אל הכח הזה השמיימי הנמצא בי אשמע ואותו אבקש, ועמך לא חפצתי בארץ, ועם מה שאני עמך, דבק באלהות ורוחניות ע"י הנפש הרוחניית האלהית הנמצא בי, לא חפצתי בארציות כלל, ומואס אני את החומר והצלחות הארציית כולנה, רק אביט אל הצלחות שמיימיות אושריות רוחניות, כי הלא כלה שארי ולבבי הלא כחות הגוף כולם יכלו ויתמו לבסוף, בין שארי שהוא בשר הגוף שהוא הנושא לאלה ההצלחות המדומות, וגם לבבי שהוא החפץ ומתאוה אל הצלחות האלה, הלא הוא כלה ובלתי נצחי ועם כליונם יכלו גם ההצלחות שהם נשואות עליהם, אבל צור לבבי, הצור העקרי השרשי של לבבי, הצור שעליו תום לבבי יעמוד, שהיא הנפש שהיא צור האדם ושרשו, וכן חלקי אלהים החלק האלהי הנמצא בי הלא הוא אינו כלה רק יעמד לעולם, וא"כ האושר הנישא עליו הוא ג"כ נצחי בלתי נפסד:

כי הנה, עתה סיים דברי המזמור בכלל, אומר הנה הרשעים אובדים משתי סבות, א. שיאבדו מעצמם מצד שהם רחוקים מה', שעז"א רחקיך יאבדו, כי קיום כל נמצא הוא מה' וכפי רחוקו ממנו אין לו קיום וחיות ומציאות, ב. יאבדו ע"י השגחה ועונש, כי הצמתה כל זונה ממך, שתכרית אותו בהשגחה על חטאיו:

ואני, יש לי קיום מצד עצמי, כי קרבת אלהים לי טוב, שע"י קרבת אלהים לי, אמצא טוב ואושר, ב. מצד ששתי בה' מחסי שמשגיח עלי בהשגחה מיוחדת ובזה שמתי מחסי, לספר כל מלאכותיך, שאספר רק המלאכיות והרוחניות שהם עניני הנפש שהיא מלאך ה' בארץ לעבוד עבודתו והוא כאלהים לדעת טוב: