תהלים פרק ס״ח

יקום אלהים יפוצו אויביו — עמלק וכיוצא בו:

כהנדוף — כהתנדף כאשר יתנדף העשן כן תנדפם:

מפני אלהים — מפני הארון בימי משה ובנוחה יאמר שובה ה' וגו' (במדבר י׳:ל״ו):

וישישו בשמחה — וזהו המשוש וכן יאמרו שירו לאלהים וגו':

סולו — לשון שבח וכן לא תסלה בכתם (איוב כ״ח:ט״ז) המסולאים בפז (איכה ד'):

ביה שמו — בשם י"ה שהוא ל' יראה כדמתרגמינן דחילא עזי וזמרת יה (לקמן קי"ח) וכן כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) בתרגום וכן כי ביה ה' (ישעיה כ"ו) ארי בכן תתפרקון במימרא דחילא ה' ותקיף עלמא אומר המשורר שבחו לפניו וגורו מפניו ועלזו וזהו דוגמת האמור במקום אחר וגילו ברעדה (לעיל ב'):

אבי יתומים — זהו השבח שתשבחו לפניו כל הענין עד סוף כל המזמור:

אבי יתומים — שנעשה אב לישראל שהם יתומי' כמו שנאמר (איכה ה׳:ג׳) יתומים היינו ואין אב:

ודין אלמנות — שעשה משפטה של ירושלים שנאמר בה היתה כאלמנה (שם א'):

מושיב יחידים ביתה — ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה:

מוציא אסירים בכושרות — הוציא את ישראל ממצרים בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה:

אך סוררים — מצרים:

שכנו צחיחה — ונשארה ארצם ציה וצמאה, (מצאתי):

בצעדך — כשצעדת בצעדך בצעד שלך:

סלה — שם הראיתני זה דרכך לעולם לכל צרה גאולה:

זה סיני — גם הוא רעש מפני ה' אלהי ישראל:

גשם נדבות תניף — עוד זאת עשית לנו אם הוצרכנו לגשמים הניפות והטלת עלינו תמיד גשמי נדבה וברכה:

נחלתך ונלאה אתה כוננתה — כשהיתה נחלת ארצך נלאה וצמאה למטר אתה כוננת אותה, (מצאתי) נחלתך ונלאה הקרויה נחלתך והיא נלאה כלו' פעמים שהיא כך:

חיתך ישבו בה — עדתך ישבו בה כמו ויאספו פלשתים את מחניהם לחיה (שמואל ב כ״ג:י״א) ד"א חיתך, כנסת ישראל קרויה בהמתו וחיתו של הקב"ה:

תכין בטובתך — כשיצאו ממצרים הסיבותם במדבר ארבעים שנה לפי שעמדו כנעניים וגדעו את האילנות ובתוך כך שעכבו במדבר עמדו ותקנו הכל:

אד' יתן אומר המבשרות וגו' — אומר מאמר עוד הוא ישאג בקול להשמיע צבאות הגוים הרבים ומהו האומר:

מלכי צבאות הגוים ידדון ידדון — יתנדו וישלכו מתוך א"י וכנסת ישראל שהיא נות בית תחלק את שללם כמו שנאמר והי' סחרה ואתננה קדש וגומר (ישעיהו כ״ג:י״ח):

אם תשכבון בין שפתים וגו' — כל זה האומר יאמר להם אם אתם שכבתם בין תחומיכ' והתענגתם בתענוגים זאת יונתי כנסייתי כנפיה נחפה בכסף ומהו הכסף והחרוץ בפרש שדי וגו' כשפירש הקב"ה לפניהם תורתו אשר המלכים נשלגים ומתלבנים בה בארץ צלמות וחשך אז נחפו כנפיה (כנפי יונה) בכספה וחמדתה של תורה ומצות כנפי יונה. פלומ"א בלעז:

ואברותיה — כנפיה שעופפת בהן:

בירקרק חרוץ — פתר דונש בן לברט החרוץ הוא זהב ולכך נתנו המשורר אצל הכסף וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד לא הוא ירוק ולא הוא אדום ולכך קראו ירקרק כמו (ויקרא י״ג:מ״ב) לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום לכך נכפל ירקרק אדמדם:

בפרש — לשון ופרשו את השמלה (דברים כ"ב) בוררין את הדבר כשמלה חדשה:

מלכי' — אלו ת"ח כמו שנאמר (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו:

הר אלהים הר בשן — והיכן פירשה בהר סיני שהוא הר אלהים סמוך לבשן בעבר הירדן:

הר גבנונים — הר המיוחד שבהרים:

גבנונים — לשון הרים על שם גובהם כמו (יחזקאל ט״ז:כ״ד) ותבני לך גב כל דבר גבוה קרוי גב:

למה תרצדון הרים גבנונים — כל זה מוסב על ה' יתן אומר עוד יאמר להם למה תרצדון הרים גבנונים למה תארובון אתם ההרים גבנונים הגבוהים להשחית את ההר אשר חמד אלהים לשבתו לשרות עליו שכינה הוא הר הבית אף הוא לנצח ישכון שם קדושתו קדושת עולם משנבחר לשבתו לא שרתה שכינה במקום אחר, ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן רצד הוא מארב בל' ערבי, אבל מנחם פירש תרצדון כמו תרקדון אף אותו לשון נופל על השיטה הזאת:

רכב אלהים וגו' — עוד זה מוסב על ה' יתן אומר להזכיר חבת עמו אף כשנגלה רכב אלהים רבותים של אלפים שנאנים שנונים מלאכים חדים וה' היה ביניהם בסיני בקודש אף שם:

עלית — אתה נגיד עמו משה בן עמרם למרום, שבית שבי את התורה, ולקחת מתנות מן העליונים ולתתם לבני אדם:

ואף סוררים לשכון יה אלהים — אף עוד גרמת ששכן הקב"ה במשכן בתוך עם שהיו סוררים וממרים ומקציפים אותו:

ברוך אד' וגו' — זה מן השיר האמור למעלה שירו לאלהים:

יעמס לנו — יתן לנו ישועה רבה מכל עומס ככל אשר נוכל שאת, (מצאתי יום יום יעמס לנו כל הימים כן נוהג בנו לכל צרה ישועה)

האל לנו אל למושעות — אל מושיע הוא לנו ולפניו יש הרבה תוצאות מיני מות תוצאות דרכים אל המות אך לא עלינו הוא נותנם אבל ימחץ בהם ראש אויביו:

קדקד שער — קדקדו של עשו שהוא איש שעיר המתהלך תמיד באשמיו (ואינו חוזר מרעתו):

אמר ה' מבשן אשיב — כי כן הבטיח להשיב אותנו מתוך אבירי בשן ומאיי הים:

למען תמחץ רגלינו בדם — כשימחץ את ראש האויב תהא רגלינו בוקעת בדמם תמחץ לשון בוקע בתוך הדם כמו (שופטי' ה) מחצה וחלפה רקתו כמו בקעה ול' משנה הוא והיו עולי רגלים בוקעים עד ארכבותיהם בדם ד"א תמחץ שם כלי ששואבין בו יין מן הבור מחץ שמו במסכת ע"ג:

מאויבים — מדם האויבים:

מנהו — תהיה פרנסתו כדאמרינן מאי משמע דמן לישנא דמזוני הוא דכתיב (דניאל א׳:י׳) אשר מנה את מאכלכם וגומר:

ראו הליכותיך אלהים — כלומר לאלו נאה לך להושי' שכשראו הליכותיך בקדושתך בים קדמו שרים לשורר לפניך שירת הים ואחריהם באו הנוגנים אלו המלאכים:

בתוך עלמות תופפות — בתוך מרים ונערותיה אשר לקחה התוף בידה ואמרו בשבחם:

במקהלות ברכו אלהים אד' ממקור ישראל — אף עוברים ממעי אמן אמרו שירה:

שם בנימין — הצעיר נעשה רודה עליהם:

רודם — כמו רודם בקמ"ץ משם זכה להיות מלך לפי שירד תחלה לים וכן אמר לו שמואל לשאול (שמואל א ט״ו:י״ז) הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה ותרגמו יונתן שבטא דבנימן עבר בימא בריש כל שאר שבטיא:

שרי יהודה רגמתם — מתקנאים בהם וזורקין בהם אבנים וכן שרי זבולון ונפתלי וכן אמר לו צוה אלהיך עזך (סא"א), ד"א (רגמתם רקמתם לבושן בגדי וכו') רקמתם לשון ארגמן, כך חברו מנחם:

עוזה אלהים וגו' — עכשיו חוזר המשורר לתפלתו שהתפלל יקום אלהים ויפוצו אויביו עוזה אלהים והתגבר אשר כל אלה פעלת לנו:

מהיכלך על ירושלם — וממה שיראו המלכים כבוד היכלך אשר על ירושלים יובילו לך דורון ושי:

גער חית קנה — זה עמלק שנמשל כחית יער הדר בין הקנים:

עדת אבירים בעגלי עמים — עם ששמנו ועשתו כפרים אבירים בתוך שאר האומות שאינם אלא כעגלים לנגדם:

מתרפס ברצי כסף — אינם מתרצי' לכל אדם אלא א"כ מרצה להם מעות:

בזר עמים — פזרו את השבטים כד"א (דברים ל״ג:ג׳) אף חובב עמים ותמיד קרבות יחפצון, חפצים להלחם בנו:

יאתיו חשמנים — ואז כשתחריב את עמלק ויקום מלך המשיח יביאו לך דורונו' ממצרי' ומכוש, ומנחם פתר חשמנים שם מדינה יושבי חשמונה והפותרים פותרין אותו ל' דורון:

שירו לאלהים — שהראם גדלו וגאל את עמו:

הן יתן — הן נותן:

נורא אלהים ממקדשיך — ממה שהחרבתו אתה יראוי אם למקדשו לא נשא פנים קל וחומר לרשעים ומדרש אגדה אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך, שכשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י') ונקדש בכבודי (שמות כ"ט) במיתת שני בני אהרן, ורבותינו דרשו כל המזמור עד ברוך ה' יום יום על מתן תורה וגשם נדבות במתן תורה וחיתך ישבו בה, ואני אין לבי מתיישב לאמן לשון ישבו בה בל' נתיישבו בתורה וההר חמד אלהים לשבתו אין מתיישב לדרשו על הר סיני שהרי לא לשבתו חמדו ולא לשכון בו לנצח וכאן כתיב ישכון לנצח וכן מלכי צבאות פירשו כמו מלאכי צבאות ואין זה לשון המקרא:

למנצח, אחרי ההשקפה על פרטי השיר וסדורו ומערכתו אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בש"ב (ח'), וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים, במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה, ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו, ויען שבמקומות אלה הופיע ה' לישראל בימי קדם באותות ומופתים בין במתן תורה בין במלחמת מלכי האמורי, הלביש המשורר את השיר מחלצות מנסי קדם, עד כי ישוטט במחשבתו בין העבר ובין ההוה, מצייר כאילו הנסים הקודמים עודם שוכנים במקומות אלה וחסדי ה' לא תמו, בזה חלק את השיר על ארבעה רבעיו כמספר מלות סלה: (חלק א') יקום, יצייר איך בקום אלהים להושיע את עמו נפוצו אויביו מפניו, ולקח מליצתו מימי המדבר, שכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו':

כהנדוף, הוא כעין באור למליצה הראשונה, שאמר בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך, כי בעת נסע הארון במדבר הלך לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ומציין שכן גם עתה תחת שנחית עמך בענן יומם, התהפך לאויביהם לעמוד עשן המכלה את העינים ותנדוף את עיניהם כהנדוף עשן, ולעומת שנחית עמך בעמוד אש הנה כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים שיהיה להם כאש, וכמ"ש וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם ועשן נוגה אש להבה לילה, וכמש"פ שם אבל וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים, כי הארת השכינה שהוא לרשעים עשן ולהבה יהיה לצדיקים ענן ונוגה ושמחה וששון וישישו בשמחה, והשמחה שישמחו בה' תעורר משוש בגלוי בראותם כי ה' עמהם:

שירו לאלהים, מצייר את ה' כאיש מלחמה רוכב על סוסו מרכבתו ישועה, ומקום מרכבתו הוא בערבה במדבר כי שם רוכב ללחום את אויביו, אומר שישירו לה' ויסולו דרך לרוכב בערבות המדבר, כמ"ש ישרו בערבה מסלה לאלהינו (ישעיהו מ׳:ג׳) והוא רוכב עם יה שמו, כי שם זה שמורה על גבורתו רוכב עמו להלחם באויביו, ואתם ישראל שירו לה' ועלזו לפני הגבור הזה הרוכב בערבה, כי הגם שיתראה לאויביו כאיש מלחמה הנה במעון קדשו בשמים, הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, ובא לתבוע דין אביהם של היתומים ובעליהם של האלמנות שנהרגו ע"י הגוים האלה:

אלהים, בבא האויב בקצה עבר הירדן עזבו היושבים יחידים בחצרים ובערי הפרזות את משכניהם מפחד אויב, ועתה הוא מושיב יחידים שישבו ביתה, היינו בבתיהם, הגם שיושבים יחידים נפוצים בכפרים, וגם הוא מוציא עתה אסירים בכושרות, היינו אלה שנפלו שבי ביד אויב ואסרו אותם בכושרות, אלי עצים עבים, אך סוררים, ר"ל בני ישראל לא ישבו במדברות וצחיחים להתחבאות מפני אויבים כי ישבו בבתיהם, רק הסוררים הם ישכנו עתה בצחיח ובציה במדבר, לא עם ישראל:

אלהים, פה סיום המאמר, מפרש מתי היה זה שנפוצו אויביו והושיב יחידים ביתה, זה היה בצאתך לפני עמך עם חיל דוד היוצאים למלחמה ללחום מלחמתם, בצעדך בישימון ששם היה המלחמה, כשצעדת שם צעד אחד נפוצו האויבים וישראל עושה חיל סלה סיום הענין: (חלק ב) ארץ מתחיל לבאר פרטי המלחמה הזאת, בצאת ה' לקראת נשק רעשה ארץ ונטפו שמים, מפני אלהים זה סיני, ר"ל כי האלהים ניכר בגלילות אלה במדבר מאז שירד על הר סיני שראו אז את כבודו, ולכן רעשו עתה בהגלותו שנית, מפני אלהים אלהי ישראל, שנודע במדבר הזה מצד שהוא אלהי ישראל, מצד הנסים והנפלאות שעשה להם בימי קדם, והוא ציור מליצי כאלו מקומות האלה הם מקומות הנפלאות מאז, מסוגלים לזה מקדם לנוסס נס ליראיו:

גשם, בעת חנו מחנה דוד אז במדבר יעפו מפני הצמאון, וירד להם הגשם והיה להם כמים קרים על נפש עיפה, וכן לא היה להם מה לאכול ונזדמנו להם מקנה רב מהאויבים שרעו במדבריות אלה ואכלו שלל אויביהם, וע"ז ישיר, הן הנפת אתה אלהים גשם נדבות, (מצייר שבמקום הישוב החיוב מוטל עליו להוריד הגשם להכין מזון לבריותיו, לא כן במדבר אינו מחויב להוריד הגשם והיה נדבה וחסד, נחלתך הגשם הזה הנפת על נחלתך ובזה ונלאה אתה כוננתה, כוננת את הנלאה ויגיעה מחום ומצמא: (יא) חיתך ישבו בה, החיות והבהמות שישבו במדבר הזה, היינו הבהמות הרועות במדבר הנה בטובתך הכנת אותם שיהיו שלל ומחיה לעני, לישראל שהיו מעונים בלי מזון ומחיה (וגם ציור זה מתדמה עם מה שהיה בימי קדם שנתן להם מים ושליו):

ה' יתן אומר, ה' נתן אומר וכרוז ומן הכרוז הזה עמדו צבא רב המבשרות בשורה טובה לישראל:

מלכי ה' נתן אומר וכרוז, שמלכי צבאות הגוים אשר התאספו למלחמה ידודון ידודון מכאן אחד אחד, ונות בית שהוא ישראל תחלק את שללם, מצייר את ישראל כנות בית כי היא בעלת הארץ הזאת, והאויבים הם זרים הבאים לגרשה מביתה, צוה שידודון מארץ לא להם:

(יד-טו) אם, כ"ז מן האומר שנתן ה', ה' הכריז לאמר אתם מלכי צבאות אם תשכבון בין שפתים, שהוא גבול הארץ המזרחי בעבר הירדן, דעו כי כנפי יונה אשר היא נחפה בכסף, אשר יפרוש שדי בה בהיונה הזאת וכנפיה, את המלכים ששכבו בין משפתי ארצה אז תמלא שלג את ההר בשן, צייר את ישראל כיונה כנגד החיות והעופות הטורפות שבאו לשלול את קנה, וכמו שהיונה עם חולשתה תלחם בכנפיה עם הזרים הבאים לשלול קנה, כן יצאה היונה הזאת ללחום נגד כל עיט וכל עוף טורף הבא על משכנה, וצייר את היונה הזאת שהיא עצמה נחפה בכסף ושאברותיה מצופים בירקרק חרוץ שהוא ציור היופי וגם החוזק, כאלו היא מחופה במתכת בל יוכלו לנשכה, ואומר כי ה' יפרוש בה בהיונה הזאת ובכנפיה, את המלכים שבאו עליה, והוא הציור של פרישת מחנה ישראל על מחנה האויב, ומצייר שבעת תפורש כנפיה תשלג בצלמון את הר אלהים הר בשן, וציור זה לקוח ממה שהר בשן הרם ונשא מכוסה בשלג כל ימי הקיץ כדרך ההרים הגבוהים וגבנונים, והררי שלג אלה בעת יהיה סער וינשב השלג שמה בחוזק, יפול על מחנות בני אדם העומדים עליו ויפילם במהמורות בל יקומו, עפ"ז צייר שכשעלו לראש ההר ולחמו משם עם ישראל, סער עליהם השלג עד שנעשה שם צלמון וצלמות וישלג ויכס את מחניהם ויאבדו מתוך הקהל, ויוכל להיות שהיה כן באמת, או שלקח זה במליצה לציור הצרה והחשכה שבא עליהם בהר ההוא, כי סערת השלג הוא נורא לבני הארצות האלה שאין השלג מצוי שם, ובא המליצה שכנפי היונה כסו את המחנה בשלג וחשכת צלמות, ע"י ה' שפרש בכנפיה את המלכים ויכס עליהם בצלמות:

למה וא"כ אתם מלכי צבאות, למה תרצדון ורצתם על הרים גבנונים האלה להלחם משם עם ישראל, הלא ההר אשר חמד אלהים לשבתו, שבחר בו שיהיה בקדושת הארץ ושיהיה שלו להשרות שכינתו שם, א"כ אף ה' ישכן לנצח ולא תוכלו לגרשו משם, (וגם בציור הזה עלה במחשבתו הגבורות שעשה ה' בימי קדם בהרים האלה במלחמת סיחון ועוג, וישראל רמה ידו: (יח-יט) רכב, מסב פניו לדבר אל רכב אלהים, אחר שצייר את ה' כרוכב בערבה הזאת, מצייר עלותו למרום הר בשן לגרש האויבים משם כאלו עלה שמה בסוס ורכב מלחמה, ושעורו, אתה רכב אלהים עלית למרום שבית שבי שהוא מה שהרכב הזה עלה למרום הר בשן וגרש את האויב ושבה שביו, ומדי זכר את הרכב ציין ענינו ומהותו ורב חילו, ואומר רבותים אלפי שנאן הרכב הזה עולה בחיל של רבבות רבים של אלופי הגבורים והתקיפים, אשר ה' ( עלה ) בם סיני בקדש, שכבר עלה ברכב הזה וגבוריו על הר אחר שהוא הר סיני, ואז לא עלה למלחמה רק בקדש, (המליץ ירכיב בשירו עליתו להר בשן עם עליתו להר סיני שהוא ג"כ במדבר הזה: (יט) עלית, אתה רכב אלהים עלית עתה למרום, היינו למרום הר בשן, ושבית שבי ממחנה האויב, לקחת, שעורו שבית שבי ( באדם ) לקחת מתנות באדם מה שבימי קדם כשעלית למרום ההר שהוא הר סיני לקחת אז מתנות, שאז נעשו לך לעם מרצונם וכאלו נעשו שלך בדרך מתנה, עתה שבית אותם בדרך שביה ע"י מלחמה, שאז לקחת לך בני אדם בדרך מתנה ועתה בדרך שביה, ואף ( שבית ) סוררים, את העכו"ם שבית, כדי לשכון יה אלהים כדי שתוכל לשכון בהר, שהם רצו לגרש אותך משם בל תשכון שמה, ולכן שבית אותם בשבי כדי שתשאר שוכן שם, ר"ל כדי שישכנו שם ישראל שעמהם ה' שוכן:

ברוך ה' יום יום, וע"ז יהיה מבורך על מה שעושה בכל יום, בין על מה שעשה בימי קדם בין על שעשה בימים אחרונים, כי יעמס לנו האל ישועתנו הוא עומס ונושא ישועתנו בשבילנו, שהישועות שעשה בימי קדם נשארו אצלו והוא נושא אותם עד דור אחרון לעשותם שנית בכל יום ויום ובכל דור סלה סיום הענין:

האל, (חלק ג') האל הוא לנו האל והתוקף אל המושעות, החוזק של התשועות הם נמצאים בו, אבל זה רק לנו, אבל לצרינו יש לה' אלהים למות תוצאות, תוצאות וסוף הגבולים ששם ישכון המות הם שייכים לה' יצייר כאלו המות יש לו ארצות מיוחדים היינו בחוץ לארץ, ואינו מושל בא"י, ושם תוצאותיו וגבולו שאין לו רשות לבא שם, כי מן תוצאותיו וגבוליו ואילך הם שייכים לה' לא יבא המלאך המות שמה, ומי יהרוג שם את האויבים שהגיעו להר בשן ששם אין מלאך המות שולט? אומר אך אלהים ימחץ ראש אויביו, שם לא ימחצם המות רק אלהים בעצמו ימחץ את ראשם, וגם ימחץ קדקד שער קדקדו של עשו איש שעיר, ר"ל קדקוד בני אדום אשר הוא מתהלך באשמיו וחטאיו, והכונה שלא מתו בבשן ע"י המות בדרך הטבעי רק ע"י ה' בענין נסי לא ע"י המות הטבעי:

אמר ה', ה' אמר אל המות, פה לא תמחץ אתה, רק מבשן אשיב, שאשיב את פליטי האויב מבשן שיברחו משם אל חוץ לארץ, וגם אשיב את האויב ממצולות ים, הוא ים המלח שהיה ג"כ בגבול ההוא המזרחי ושם נלחמו ג"כ, כמ"ש וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח, שהגיא מלח היה שם תחלה ים ונעשה במקומו גיא מלח כנודע, ואשיב אותם מן הארץ אל גבול ארצם ששם שולט המלאך המות:

למען תמחץ רגלך בדם, שאלה השבים מן הארץ תהרוג אתה בחרבך ותמחץ רגלך מדמם, וגם תמחץ לשון כלביך מאויבים מנהו, מצייר את המות כשר הטבחים שי"ל כלבים שהולכים אתו לאכול את ההרוגים, וימחצו הכלבים את לשונם מאויבים אשר הם מנהו, שהם מהם ומהמונם שהאויבים הם שותפים ודומים לכלבי המות, שאחר שיהרגם המות יאכלו כלביו את בשרם, והמליצה שבארץ ישראל נפלו ע"י ה' ע"פ נס, וכשיצאו מגבול ארץ ישראל רדפו אחריהם והמיתום בחרב ובשרם השליכו לכלבים:

ראו, אחר שספר ענין המלחמה יספר איך שב ה' שר הצבאות עם עמו אל ארץ ישראל אחרי הנצחון ואיך שררו לו במקהלות, וכמו שדמה מליצתו תחלה אל מליצות אדון הנביאים ויהי בנסוע הארון וכו', ידמה עתה שובו למ"ש ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שבשוב ה' מן המלחמה יצאו לקראתו רבבות אלפי ישראל בתופים ובמחולות, עת שראו הליכותיך אלהים בקדש, ששבת מן עבר הירדן אל ארץ הקדושה וראו הליכותיך הולכים בקדש, אז קדמו שרים, לפני הליכותיך הלכו שרים, כמלך השב מן הנצחון ומשוררים הולכים לפניו, אחר נוגנים, והמשוררים הלכו אחר נוגנים המנגנים בתוך עלמות תופפות, הנוגנים הולכים תחלה ואחריהם לפני הליכות המלך הלכו המשוררים לשיר גבורתו ונצחונו:

במקהלות, ועמהם הלכו מקהלות רבות אשר ברכו אלהים ואדני, ממקור ישראל, ר"ל בארץ ישראל, ידמה את המחנות שיצאו חוץ לארץ למלחמה שהיו ג"כ מקהלות, כמים שנזלו חוץ למקור, ואת ההולכים לקראתם מארץ ישראל יצייר כמקור עצמו המלא מים רבים ומקהלות אין מספר:

שם, (הם דברי השיר שאמרו), יציירו את העמים שהביאו שבי כאלו הביאו חיות המדבר פרים עם אבירים ונכנעו לפניהם עד שנער הצעיר שהוא בנימין רודם במקלו, ושרי יהודה א"צ למקל כי ירדו בה ע"י רגמתם, ע"י שישליכו עליהם צרור אבן, כמו שישליכו על הבהמה להטותה הדרך, וכן שרי זבולון ונפתלי :

צוה, כן צוה אלהיך, כן צוה עזך, הוא צוה שיכנעו לפני עם ה', עוזה אלהים, אתה עוז אלהים! (מצייר העוז כעצם מופשט) זו פעלת אתה לנו, כי לא בכחנו עשינו את החיל, ור"ל זו פעלת לנו מהיכלך אשר הוא על ירושלים, שבהיכל שכן עוז ה', ולכן לך יובילו מלכים שי, השי שהביאו מלכים הוא שייך לך, ורמז עמ"ש (שמואל ב ח׳:י׳) שתועי מלך חמת שלח לדוד כלי כסף וכלי זהב על אשר הכה את הדרעזר ודוד הקדיש אותם לה':

גער, ששלח לך, שי למען תגער חית קנה ועדת אבירים בעגלי עמים, שתועי שלח מנחה על שכבשו את אויביו שהיו כחית קנה הטורפים וכעדת אבירים הנוגחים בקרניהם מתרפס, ר"ל שתועי הוא מתרפס ומתכנע לפניך ברצי כסף אשר בזר ושלל מעמים אשר קרבות יחפצו, הביא לך מנחה מכסף שאסף משלל אויביו כדי שתגער חית קנה, שהוא על שהכה את חיל הדרעזר:

(לב-לג) יאתיו, וכן עוד יאתיו חשמנים ושרים ממצרים, וגם כוש הרחוקה מאד תריץ ידיו לאלהים, וכן כל ממלכות הארץ יבואו וישירו לה' ויזמרו לו, וכמ"ש בתחלת הענין שירו לאלהים זמרו שמו שכולם יכירו כח ה' ועזוזו, סלה סיום הענין: (חלק ד') לרוכב, מפני שסיים במה שהתחיל שירו לאלהים זמרו שמו, ושם אמר סולו לרוכב בערבות, שהוא מה שרכב במדבר להושיעם בדרך מלחמה שהוא דרך הטבע, אמר עתה (שירו) לרוכב בשמי שמי קדם, שהוא המנהיג הנהגה עליונה נסיית גבוהה ונעלה מן השמים שלנו הנוהגים הנהגה הסדורה הטבעית, כי הם שמי השמים המשפיעים על השמים והם קודמים להם בממלה הן הוא יתן בקולו קול עז שהוא גבוה מקול הטבעי:

תנו, אמנם הנהגה זו הנסיית לא ינהיג ה' רק בשביל ישראל כשהם ראוים לזה ע"פ מעשיהם, (לא כהנהגה הטבעיית שהיא קבועה תמיד), לכן אמר תנו עוז לאלהים שאתם תכינו א"ע במעשים טובים, שעי"ז תתנו לו עוז אל הנהגה זו הנעלה, כי על ישראל גאותו ועזו בשחקים, הנהגת ה' ע"ש הפלא והנסים, נקרא בכתבי הקדש בשם גאות ה', שבו יתגאה על הטבע ויתנשא עליה, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם למעלה מן השמים והמערכת, הנה גאותו ועזו אשר בשחקים להנהיג הנהגה הנסיית הוא על ישראל שזה ינהיג רק בעבורם וכפי מעשיהם אם יזכו לזה ולכן תנו עוז לאלהים, ע"י מעשים טובים:

נורא אלהים ממקדשיך, אתה ישראל, דע כי ממקדשיך, מן הבהמ"ק שלך וממה שאתה מתקדש לפניו, אלהים הוא נורא, ר"ל שעל ידו ינהיג הנהגה נוראה שהיא הנהגה נורא נסיית למעלה מן הטבע שעל ידי הנהגה זו ייראו כולם מפניו, ומצד שהוא אל ישראל ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, הוא נותן עז ותעצומות לעם, העוז הזה נתן לישראל, כי הנהגה זאת יוצאת לרגלם וכפי בחירתם ומעשיהם ובידם ניתן העוז הזה למשול בשמים ובארץ ולדרוך על הטבע, ברוך אלהים על נפלאותיו וטובו: