הושע פרק ה׳

כי לכם המשפט — משפט היסורין עליכם בית המלך ישר' כי אתם הייתם פח על המצפה ורשת על תבור על שני הרים הללו הושיבו פרדסיאות לשמור שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש:

ושחטה שטים העמיקו — משך שטיות' העמיקו אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה והם גזרו כל העול' לרגל יהרג הרי שהעמיקו יותר ממני ושחטה לשון זהב שחוט (מלכים א י׳:ט״ז) נמשך ונטוה וי"ת ל' שחיטת זבחים לעכו"ם:

ואני מוסר לכולם — ואף אני אייסרם ביסורין אכין מוסר לכולן:

כי עתה הזנית אפרים — עד הושע בן אלה היו תולין הקלקלה במלכיהון שהיו מעכבין אותן מלעלות לרגל עמד זה ובטל פרדיסאות ולא עלו לפיכך גלו כי עתה הזנית אפרים ואין להם לתלות במלך כן למדתי בסדר עולם:

לא יתנו מעלליהם — לא יעזבו דרכם הרעה כמו (שיר ב) נתן ריחו (ראשית לא) ולא נתנו להרע עמדי (במדבר כ״א:כ״ג) ולא נתן סיחון:

וענה גאון ישראל — וימאך יקר דישראל כמו (שמות י) לענות מפני לשון עוני והכנעה:

בפניו — ואינון חזן ודונש בן לברט פירשו לשון עדות בבא להם פורענות' יעיד בהם ובפניהם גאוה וגובה שהיו מתגאין ועוברין על רצוני:

בצאנם ובבקרם — בקרבנותיה':

חלץ — נשמט כמו (שמואל ב ב׳:כ״א) וקח לך את חליצתם בגדים שתשמיט מעליהם:

בנים זרים ילדו — שנתחתנו עם עכו"ם:

יאכלם חדש — חדש אב:

תקעו שופר — שיזהרו להשמר מן חרב הגייסות שיבאו עליה':

הריעו בית און — אחריך הגייס הולך אתה בנימין זאת הריעו בבית און וי"ת תקעו שופר בשורת חרב באה בעון שהמליכו עליהם את שאול שהיה בגבעה ולא שמעו לקול שמואל שהיה מן הרמה ומלכיהם גרמו להם לסור מאחרי כגון ירבעם וחביריו הריעו עליהם און ושבר גדול:

אחריך בנימין — על שאחרתם וחזרתם אחור מלעלו' לרגל לב"המ שהוא בחלקו של בנימין:

אחריך בנימין — על איחורך את בנימין:

לשמה תהיה ביום תוכחה — וכשאבא להתווכח עמהם ישומו ויהיו תוהים ואין מענה בפיהם למה כי בשבטי ישראל הודעתי תורה נאמנה והם עברו עליה:

אפרים לשמה וגו' — בשבטי ישראל הודעתי נאמנה ר' אבוהו בשם ר' אחא ב"ר חנינא אמר ביום שיתווכח עמהם הקב"ה בדין לא יהיה להם פתחון פה שהרי בשבטים הודעתי שהדין דין אמת אתה מוצא כשגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימין והיו עשרת השבטים אומרים מפני שהם בני פלטין שלו לא הגלה אותן משוא פנים יש בדבר חס ושלום אין משוא פנים אלא עדיין לא נתמלאה סאתם כיון שחטאו גלו אז שמעו עשרת השבטים מאין מענה בפיה' ואמרו הא אלהא הא תקיף הא קשוט דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין לקיים מה שנא' בשבטי ישראל הודעתי נאמנה:

כמסיגי גבול — כאד' המדביק גבול חבירו כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריה' המלכים לפיכך עליהם אשפוך וגומר וכמשמעו היו גוזלים שדות אך קשה בעיני כי היה לו לכתוב מסיגי גבול ולא כמסיגי:

עשוק אפרים — ביד העכו"ם:

רצוץ משפט — מיוסר ביסורים ולמה לו כל זאת כי הואיל ורצה והלך אחרי צוואות חדשות של נביאי הבעל:

וכרקב — תולעת האוכל העץ ושוחקו:

מזורו — לשון חולי:

וילך אפרים אל אשור — זה הושע בן אלה שהיה לו לעבד וישב וימרוד (מלכים ב י״ז:א׳):

וישלח — יהודה:

אל מלך ירב — זה אחז שנתן שוחד לתגלת פלאסר לעוזרו על רצין מלך ארם ופקח בן רמליה (מלכי' ב טז):

והוא לא יוכל לרפוא לכם — מהרבה גדודים מפלשתי' וערביים שבאו על אחז כמו שמפורש בדברי הימים (ב כד) כי חלק אחז את בית ה' ויתן למלך אשור ולא לעזרה לו:

ולא יגהה מכם מזור — לא יסור מכם מכאוב ואומר אני שהוא מן התיבות ההפוכות ל' כאשר הוגה מן המסלה (שמואל ב כ׳:י״ג) הורו והוגו מלב (ישעיהו נ״ט:י״ג) הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳):

אשא ואין מציל — אשא את הטרף:

אלך — אסתלק מהם ואשובה אל השמים:

עד אשר יאשמו — יחזיקו עצמם כאשמים להודות על אשמתם:

ישחרונני — יבקשונני:

שמעו זאת הכהנים — הם כהני העגלים שהיו מסיתים את העם לבל ילכו לירושלים, ובית ישראל היו נפתים אחריהם, ובית המלך האזינו שהם העמידו שומרים על הדרכים והיו הורגים את כל מי שרצה לעלות לרגל, ועז"א כי לכם המשפט כי משפט ה' יבא בשבילכם שאתם הגורמים לכל הרעה.

כי פח הייתם למצפה, מצפה ותבור היו שני הרים שהיו הולכים דרך שם לירושלים, והעמידו שם שומרים לשמור שלא יעלה איש לרגל, וימליץ שבמצפה היה הפח ללכוד את העוברים, ובתבור שהיה מקום רחבת ידים יותר פרשו רשת סביב סביב ההר לתפוש כל העולה שם, ואתם בית המלך הייתם הפח והרשת, כי כל זה נעשה בפקודתכם:

ושחטה שטים העמיקו, ואנשים שהיו נשמרים מלעבור על ההרים ושטו מני הדרך והעמיקו לרדת בעמק ששם לא עמדו השומרים, אם נתפשו בדרכם היו שוחטים אותם שם, ואתם היותכם בית המלך הייתם השחטה, ר"ל הפוקדים לשחוט ולרצוח, ואני, שיעור הכתובים אני מוסר לכולם אני ידעתי כי לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה', יאמר הנביא, אני הנביא אשר אני (איש) מוסר לכולם, אשר אני נפקדתי להוכיח בדברי מוסר לכל הכתות הנ"ל ולהחזירם בתשובה, אני ידעתי שהמוסר שלי לא יועיל מאומה עתה, כי

אני ידעתי את אפרים וישראל לא נכחד ממני ידעתי היטב טבעם ותכונתם, כי עתה לא יועיל המוסר שאני אומר להם, כי עתה אשר הזנית אתה אפרים, ר"ל שאפרים שהוא בית המלכות מסית את העם לזנות אחרי העגלים, ועי"כ נטמא ישראל שהעם נטמא על ידו, א"כ ידעתי כי עתה.

לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה' אלהיהם, שעתה לא יעזבו את מעלליהם הרעים לשוב אל ה', ולא יועיל המוסר שלי שישובו בתשובה, וזה משני טעמים, א] כי רוח זנונים בקרבם שהם מלאים מרוח המינות והתאוה לע"ז ולזנות, ב] מצד כי את ה' לא ידעו, וא"כ עתה בעת הזאת ידעתי כי לא יתנו ויעזבו מעלליהם הרעים, ולא אועיל במוסר שאיסר אותם, ובכ"ז הגם שעתה לא יועיל מוסרי להם יבא העת שיתנו לבם אל המוסר הזה, והוא בעת אשר:

וענה גאון ישראל בפניו, עת יכנע גאונו וירגיש בעצמו כי מקבל עונש על מעלליו, ועת אשר ישראל ואפרים יכשלו ויפלו, וידעו כי היא בעונם, וגם יהודה יכשל עמהם ויקבל ענשו, אז בעת ההיא יקבלו מוסר, כי אז:

בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' אז לא יעמידו עוד שומרים למנוע את העם מלכת ירושלים, כי בהפך אז ילכו לבקש את ה' בירושלים ויביאו עמם צאן ובקר להקריב בבהמ"ק, אבל אז לא יועיל להם הבקשה כי לא ימצאו אותו עוד, כי כבר חלץ מהם והתרחק מאתם, (וגם ר"ל כי מה שיבקשו את ה' בחוץ ע"י קרבנות בזה לא ימצאו אותו, כי לא בבית מקדשו ימצא ה' רק בתוך לב האומה ובקרב נפשם שם מעונו עת יתקדשו וילכו במצותיו, כמ"ש ושכנתי בתוכם, ואחר שחלץ מהם ומתוכם לא ימצאו אותו מבחוץ):

בה' בגדו, יספר פה איך יכלה מלכות יהוא, כמו שאמר (בסי' א') כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא, וזה היה בעת שמלך זכריה בן ירבעם שמלך ששה חדשים ויקשור עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם וימלך ירח ימים בשומרון (כמ"ש מ"ב ט"ו), עז"א בה' בגדו כי בנים זרים ילדו זה זכריה שהיה זר במעשיו למקום, לכן עתה יאכלם חדש הוא שלום בן יבש שמלך חדש ימים, הוא יאכל וישבית את חלקיהם ר"ל שבחדש אחד אכל את כל בית יהוא:

תקעו כבר התבאר למעלה (סי' א' א' וסי' ד' ט"ו) שבעת שמלך ירבעם בן יואש שאז התחיל הושע לנבאות היו שבט יהודה ובנימין נכנעים תחת מלכות אפרים מעת שכבש יואש את אמציה מלך יהודה, וכן בימי פקח בן רמליה נלחמו בני ישראל עם בני יהודה וכבשום תחתם, וזה היה בימי אחז (כנזכר במ"ב ובישעיה סי' ז'), ונחלת בנימין היה שכן לנחלת בני יוסף כנז' ביהושע. והיתה בעתים האלה תחת מלכות אפרים, הנביא מצוה לבני בנימין שיתקעו בשופר בגבעה שהיתה לבנימין, ויתקעו בחצוצרה ברמה שהיתה ג"כ לבנימין ושיריעו בבית און שהיה ג"כ בגורל בנימין (כמ"ש ביהושע בנחלת בנימין והיה תוצאותיו מדברה בית און) בכל אלה המקומות יריעו ויזהירו את העם לאמר אחריך בנימין שלא ילכו אחרי מלכות אפרים רק שילכו אחריך אתה בנימין, שהוא מחובר למלכות יהודה, ויפרדו ממלכות אפרים:

אפרים באר הטעם שיפרדו ממלכות אפרים, מפני שאפרים תהיה לשמה ביום תוכחה, היינו ביום המוגבל לה' להוכיח אותם על עונותיהם ולשלם להם גמול, בשבטי ישראל מוסב למטה, ושיעור הכתוב וסדרו.

בשבטי ישראל היו שרי יהודה כמסיגי גבול, הודעתי נאמנה כי עליהם אשפוך כמים עברתי. ר"ל בשבטי ישראל שהם עשרת השבטים, אשר עתה היו שרי יהודה, ר"ל שהם נהיו עתה שרים ומושלים על יהודה, (והם דומים בזה כמסיגי גבול של מלכות בית דוד, כי יהודה שייך למלכות ב"ד שהבטיח לו ה' לתת ניר לבניו כל הימים שיהיה לו שבט אחד כמ"ש במ"א ט') בשבטי ישראל אלה הודעתי נאמנה (היינו גזרה נאמנה וחרוצה) שאשפוך עליהם כמים עברתי, (כמ"ש ישעיה ז') ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, והנה גדר העברה הוא שמעניש בעברתו גם את הבלתי חוטא עם החוטא, כי עקר החוטא היה שבט אפרים שהוא בית המלכות שהם עשו את העגלים, ושבטי ישראל שהם העם מיתר השבטים היו נפתים אחריהם והיו כאנוסים וכמפותים ובכ"ז ע"י החרון אף שיש לי על שבט אפרים תעבור העברה הכללית להעניש גם את יתר השבטים, כמים הנשפכים שהולך ומתפשט לכל צד:

עשוק אפרים, ר"ל השבטים הם יהיו למשסה רק ע"י העברה הכללית לא ע"י המשפט, אבל שבט אפרים עצמו שהוא החטיא את הרבים הוא יהיה רצוץ משפט, לא מצד העברה רק מצד המשפט והדין, כי הואיל ר"ל שהוא התחיל בעברה תחלה והלך אחרי ציוי של ירבעם שהיה משבטו והם החזיקו בידו בדבר העגלים להחטיא את הרבים:

ואני כעש לאפרים, ר"ל הענין המכלה ומשחית את אפרים ויהודה אינו ענין טבעי רק השגחיי, שאני המשחית אותם כעש וכרקב המכלים וממיקים את הכל, ומדמה את ה' שהוא כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה, כי העש בא אל הדבר מבחוץ, והרקב הוא בא מן הדבר עצמו שנרקב ונימוק, עפ"ז מצייר את ה' שבא אל אפרים מבחוץ להשחיתו, כי אינו שוכן באפרים כי שכינתו הוא בציון ובא מציון לאכלו ולכלותו כעש הנכנס מבחוץ, אבל ביהודה שהוא שוכן שם דומה כרקב שסבת הרקבון נמצא בתוכו,

וירא אפרים את חליו אבל הם לא השכילו כי ה' הוא המכה אותם ומשחיתם, וחשבו שהוא חולי ומזור טבעי שצריך לבקש רפואות טבעיות להסיר החולי ולהבריא את הגוף, ולכן שלח אל מלך אשור שהוא ירפא את חולי הגויה הכללית בחילו ובמחנהו, וכיון בזה על מה ששלח מנחם בן גדי אלף ככר לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו (כמ"ש במלכים ב ט״ו:י״ט) ואחז שלח לו שוחד ומנחה להחזיק בידו נגד פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם שנלחמו עליו כנזכר (שם ט"ז). וצייר שאפרים ראה את חליו ויהודה ראה את מזורו, כי יש הבדל בין חולי ובין מזור, שהחולי הוא החולי הבא מבפנים מסבת השחתת המזג וחולשתו, והמזור הוא הבא ע"י מכה שהוכה מבחוץ וזורים עליו אבק סממנים מבחוץ. כי אפרים שלח אל מלך אשור שיחזיק הממלכה בידו נגד המרד שנתהוה בפנים, שזה דומה כחולי פנימית, ויהודה שלח אליו שיושיעהו מיד המלכים הלוחמים עליו ומכים אותו מבחוץ, שזה דומה כמזור ומכה הבא מבחוץ, וילך אפרים אל אשור שישקיט המרד הפנימי וירפא החולי, וישלח, ויהודה שלח אל מלך ירב, ר"ל ששלח שלוחים אל מלך אשור שירב את ריבו נגד פקח ורצין הקמים עליו שהוא המזור שמבחוץ, ושניהם לא השיגו את תקותם, שנגד מה שהלך אליו אפרים שירפא החולי הפנימית, אמר והוא לא יוכל לרפא לכם, וכמ"ש אצל מנחם בן גדי ולא עמד שם בארץ, ונגד מה ששלח אליו יהודה שיגהה מזורו החיצון, אמר והוא לא יגהה מכם מזור, כמ"ש אצל אחז (דה"ב סי' כ"ט) ויצר לו ולא חזקו:

כי אנכי כשחל לאפרים, כי אינה חולי ומכה טבעיית שיוכל איש לרפאות ולהציל, כי אני המכה בם כשחל וככפיר, וכבר הזכירו בספורי הטבע כי האריה בעודו צעיר לימים שאז נקרא בשם כפיר לא יצא חוץ לסוכתו לטרוף טרפו, רק ישב בסוכה למו ארב לטרוף את הקרב אל מעונתו לבד, וכשבא במעמד האריה והשחל שהוא האריה הזקן אז יצא לחוץ לטרף טרף ולהביא ללבאותיו, ועז"א כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה כי לאפרים ידמה כשחל שבא ממקום אחר לטרוף טרפו, כן בא ה' עליהם מציון ששם סוכו ומעונתו, אבל לבית יהודה דומה ככפיר שטורף במקום אשר הוא שוכן שם, כי משכנו ביהודה, (והוא עצמו מ"ש כי אנכי כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה).

אני אני ר"ל ואיך שיהיה אין רעתם ענין טבעי או מקריי רק השגחיי, כי אני אני הוא הטורף, בין באפרים ששם אטרף ואלך, ר"ל שאלך עם הנטרף להוליכו למקומי כדמיון השחל שטורף ונושא למרחוק, ובין ביהודה ששם אני טורף בסוכתי, שם אשא ולא אלך, כי מקומי שם כדמיון הכפיר, ובשני מיני טריפות אלה אין מציל מידי, ולא יועיל אשור לכם:

אלך, נגד מ"ש אני אטרוף ואלך מוסיף לאמר לא לבד כי אלך מאפרים לירושלים כי גם אשובה אל מקומי, שאתרחק מציון ג"כ ואשוב לשמים להתרחק מהם לגמרי, עד אשר יאשמו, וזה ימשך עד עת שישובו בתשובה מעצמם ע"י שיאשמו ובקשו פני, ר"ל שיכירו אשמתם ויבקשו פני וישובו בתשובה, או אם לא יכירו אשמתם מעצמם, עכ"פ בצר להם ישחרונני תמצאנה אותם רעות רבות וצרות ואז ישחרונני ע"י תוקף הצרות: