הושע פרק ח׳

אל חכך שופר — שכינה אומרת לנביא השמע קול חכך וקרא כשופר ואומר עופו ומהרו האויבים כאשר ידאה הנשר ובא אל בית ה' אל חכך שופר כאילו השופר נתון אל חכך:

לי יזעקו — כשתבוא עליהם הרעה:

אלהי ידענוך — הלא עמך אנחנו וסרסוהו ודרשוהו לי יזעקו ישר' אלהי ידענוך ואני לא אשמע להם כי

זנח ישראל טוב — לפיכך אויב ירדפו :

השירו — עשו שרים ד"א הסירו את זה ממלוכ' והמליכו את זה ובספר המסור' מוכיח כן שחברו במסורה כתבין שי"ן וקריין סמ"ך ופתרונו סמ"ך:

למען יכרת — למען כי היה להם זהב לרוב וגרמו להם שיכרת העושר מהם:

זנח — הקב"ה אתכם בני שומרון בעון עגלים שבבית אל שמלכי שומרון עובדים שם:

עד מתי לא יוכלו — להפנות לבם להנקות מאותו טינוף:

כי מישראל והוא — מכספם וזהבם של כל אחד ואחד הוא גבוי והחרש עשהו והוי"ו של והוא נופל ויש הרבה וי"ו דומין לו (יחזקאל מו) בצאתו וגבאיו ולא ירפאו אף כאן כי מישראל הזמנתו והכנתו והוא נעשה ויש לישב הוי"ו הזאת כן כי מישראל והוא אף העגל הזה מאתם בא כמות העגל הראשון:

שבבים — לנסרי לווחין ולשון ארמית הוא שיבא מכשורא (סנהדרין ז):

קמה אין לו — לזרע שלהם כלו' לא יצליחו במעשיהם:

אולי יעשה — אף אם יעשה קמח:

זרים יבלעוהו — אף אם יצליחו בנכסיהם סופו ליפול ביד זרים:

פרא בודד לו — נעשו כפרא שהולך בודד לעצמו שואף רוח ממקום למקום לנוד:

התנו אהבים — י"ת לשון תנים כמו ערוד זה שהולך במדברות שאפו רוח כתנים לקנות להם אוהבים נואפי' זרים התנו אידגרוניו"ט בלע"ז ויש לפרש לשון אתנן:

גם כי יתנו בגוים — אע"פ שעשו זאת שהתנו אהבים בעכו"ם:

עתה אקבצם — בבא עת גאולתם לא אעכבנה:

ויחלו מעט ממשא מלך שרים — ויכנעו מעט בגלות' בבבל מיראת משא מלך שרים מעול האומות שהיו בתוכם:

כי הרבה אפרים — לפיכך אחילנו ממשא מלך שרים:

אכתוב לו — אני תמיד מוכיחו על ידי נביאי וכותב לו רובי תורתי והם כמו זר נחשבו:

זבחי הבהבי — זבחי עולתי שהם מהבהבים לפני באש שעל מזבחי:

יזבחו בשר ויאכלו — למה לי שמביאים אותם יזבחו להיות להם בשר למאכלם ויאכלום כי אינני רוצה אותם:

אל חכך שופר, ה' אומר אל הנביא שיתן שופר אל חכו וימהר לפרוח כנשר ולעמוד על בית ה' ושם יתקע בשופר, כי על דבר גדול והודעה רבה היו תוקעים בשופר בבית ה' וצוהו שיעמוד על הבית בגובה שישמעו בכל קצוי ארץ את קול השופר, יתקע בשופר ויודיע שכל הרעה באה להן יען שעברו בריתי ועל שפשעו בתורתי, וגם צוה לתקוע בבית ה' כדי שישמעו יהודה ג"כ וישובו אל ה' בימי חזקיהו, שבא מלך אשור גם עליהם וה' מהר כנשר להציל קינו, כמ"ש כצפרים עפות כן יגן ה' על ירושלים (ישעיהו ל״א:ה׳) :

לי יזעקו נגד מ"ש ולא זעקו אלי בלבם, אמור להם שיזעקו אלי ישראל, ויאמרו אלהי ידענוך, אנחנו יודעים אותך שהרעה באה מאתך בהשגחה לעונש על שפשענו בך:

זנח, כ"ז יאמרו בזעקתם, ידענו שע"י שזנח ישראל טוב לכן ירדף האויב אותו, ואין זה מקרה רק עונש מה':

הם המליכו ולא ממני, המלכים שבחרו הם המליכו אותם מעצמם ולא ע"י נביא ע"פ ה', ואח"כ השירו שהסירו אותם מן המלכות, ולא ידעתי, כי גם זה היה נגד רצון ה', וכפי הנראה שני מלכים הוסרו מן המלוכה ע"י שלא החזיקו בעבודת העגלים, והוא שלום בן יבש, שלא כתב בו ויעש הרע בעיני ה' כמו שכתוב בכל מלכי ישראל, שגם בזמרי שלא מלך רק שבעה ימים כתיב וימת על חטאתו אשר חטא ללכת בדרך ירבעם, וכ"ש שהיה לו לכתוב זאת בשלום שמלך ירח ימים, ומבואר שהוא לא הלך בדרך ירבעם, והיה נמצא כת בישראל שהחזיקו בידו בזה וכת מתנגדת שרצו לחזק עבודת העגלים והם אשר תמכו ידי מנחם בן גדי, שעלה עליו וימיתהו, ולכן הוצרך מנחם לתת אלף ככר כסף לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו, כי הכת שהיו עם שלום לבטל את העגלים היו מתנגדים לו, וכן הושע בן אלה כתוב בו ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו. מבואר שלא עבד את העגלים, וכן אמרו חז"ל שבטל את השומרים שהושיב ירבעם על הדרך שלא יעלו ישראל לרגל, והכת שנטו אחרי חטאת ירבעם חלקו עליו מפני זה והלשינוהו למלך אשור ויעצרהו בבית כלא, נמצא הסרת שני מלכים האלה היה שלא בידיעת ה' ר"ל נגד רצונו.

כספם וזהבם עשו להם עצבים שבעוד שהחזיקו המלכים בעבודת העגלים היו המלכים עושים העצבים מאוצר המלכות, ובעת שמלך שלום בן יבש והושע בן אלה שלא תמכו בעבודת העגלים והעצבים, אז העם עשו להם עצבים מכספם ומזהבם, למען יכרת המלך שהמליכו תחלה, שעשו עצבים לחזק הקשר של מחזיקי ביד עבודת העגלים אשר התקשרו להכרית את המלך:

זנח עגלך שמרון ר"ל למען יכרת המלך אשר זנח את עגלך, אשר עזב את העגל של שומרון ולא רצה לעבוד אותו, חרה אפי בם, ר"ל הנה עד עתה שנעשו העגלים בפקודת המלכים היה עקר החרון על המלכים, אבל עתה שהמלך זנח את העגל והעם עשו אותו מכספם, מעתה החרון אף יהיה בם בהעם, כי עת מתי לא יוכלו נקיון, עד מתי יהיה חטא זה של העגלים אצלם ולא יוכלו להנקות מחטא זה, הלא עתה אינם מוכרחים לעבוד את העגלים ויש להם חפשיות לעבוד את ה':

כי מישראל ר"ל הנה עד עתה לא היה העגל נעשה מכסף העם רק בכסף המלך. ולא הם עשו אותו רק המלך, אבל עתה הלא הוא מישראל שהם נתנו הכסף לזה כמ"ש כספם וזהבם עשו להם עצבים, והוא חרש עשהו וישראל הוא ג"כ האומן שעשה את העגל, לא המלך, ושיעור הכתוב כי עגל שומרון מישראל והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה, ר"ל ואינם עובדים אותו מצד שהוא אלהים רק מצד ששבבים יהיה, שישראל רוצים להיות שובבים ובהפקירא ניחא להו שלכן עושים את העגלים שזה היה אצלם אות ההפקרות ופריקת עול תורה ומצות ולהיות שובבים לעשות ככל חפץ לבם, לכן עשו את העגלים אשר יודעים בעצמם שלא אלהים המה:

כי רוח יזרעו, ולכן קבלו גמול כמעשה ידיהם, כמו שזרעו רוח כן יקצרו סופה שהוא גדול מרוח, קמה אין לו מן הזרע שזרעו לא יהיה לו קמה, היינו שלא ישאו פרי עמלם, ובכ"ז צמח בלי יעשה קמח זרים יבלעוהו אולי יעשה, ר"ל גם דבר שמתחיל לצמוח מעמלם הגם שאינו עתיד לעשות קמח לעולם כי הוא צמח דק שדוף קדים, בכל זה זרים יבלעוהו וישחיתוהו תיכף מפני הספק שיסתפקו אולי יעשה קמח אחר שיגדל, לכן לא יניחוהו שיגדל כלל ויבלעוהו תיכף עודנו באבו, ומפרש הנמשל.

נבלע, כי כן נבלע ישראל שזרים בלעוהו, הגם שעתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו והוא צמח בלי יעשה קמח, בכ"ז בלעוהו מצד שאולי יעשה קמח לעתיד:

כי מבאר מה היה הסבה לזה, שזה היה מפני שהם השתעבדו למלכי אשור ואח"ז בגדו בבריתם ושלחו מלאכים אל סוא מלך מצרים להתקשר עמהם נגד אשור וזה העלה עליהם חמת מלך אשור (כנ"ל ז' י"א), וז"ש כי המה עלו לאשור, וקבלו עליהם את מלכותו, ואח"ז אפרים התנו אהבים, אח"ז נתן אתנן למלך מצרים, כזונה שיש לה בעל והיא נותנת אתנן לזונים אחרים לבקש מהם אהבה לעזוב את אישה ולמרוד בו. ואמר פרא בודד לו ר"ל גם פרא למוד מדבר שיוצא ומתרחק ממקומו, כמ"ש (ירמיהו ב׳:כ״ד) פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח, בכ"ז הגם שינוע ממקומו דרכו ללכת בודד והוא שונא האהבה והחברה להיות לו רעים רבים, לא כן אפרים שנדמה לפרא למעשיו וכמוהו אהב לנוע ממקומו, הם בקשו רעים רבים ונתנו אתנן לבקש אהבים:

גם, ובכ"ז הגם כי עתה יתנו בגוים, הגם שיתנו אתנן אל הגוים לבקש מהם אהבה וכריתת ברית, בכל זה עדיין יש תקוה שעתה אקבצם ממקומות אשר נדחו שמה ואשיב שבותם, אם ויחלו מלך שרים מעט ממשא, אם המלך והשרים שלהם יחלו ויחרדו מעט, מדברי המשא שנשאו עליהם הנביאים משא ונבואת פורעניות, אם יחלו מעט מדברי הנביאים וישובו אל ה' אקבצם גם עתה:

כי, אבל הם לא חלו ממשא דבר ה', כי הרבה לו אפרים מזבחות לחטא, במה שהתנו בגוים לא נתנו להם אתנן לכריתת ברית מדיני לבד, כי גם השתתפו עמהם לעבוד את אליליהם וירבו למו מזבחות להקריב עליהם לעצבי הגוים, היו לו מזבחות לחטא לדעת אפרים המזבחות שמרבה לע"ז אינם חטא, רק המזבחות שהיו לו מתחלה לשמים, הם אצלו מזבחות לחטא, ומפרש מי הם המזבחות שהיו לו תחלה.

אכתב לו רבי תורתי, המזבחות שכתבתי לו בתורתי שהם המזבחות שנעשו להקריב עליהם קרבנות לשמים, שהוא מזבח שבמקדש שנעשה כפי התורה, המזבחות האלה כמו זר נחשבו אצלם, שמי שעלה להקריב במזבח שבמקדש היה נהרג, וכן מי שעשה מזבח להעלות עליו לשמים היה נחשב לו לחטא והיו הורגים אותו, כי היו אומרים שהמזבחות שהיו להם מקודם לשמים היה לחטא בעיניהם:

זבחי הבהבי, העולות שהוקדשו לשמים להביאם כליל על הלהב, הם יוציאו אותם לחולין ויזבחו בשר ויאכלו יעשו מהם זבחי חול ויאכלו את הבשר, באמרם כי ה' לא רצם שאין ה' רוצה בקרבנות כי לדעתם ה' לא ישגיח על מעשה בני אדם אף כי לקבל מהם קרבנות, וע"כ יקריבו לבעלים ולכוכבי השמים וכסיליהם, והקרבן המובא לה' נחשב להם לחטאת, וכ"ז באר מ"ש כי לא חלו ממשא דברי הנביאים, ולא זאת לבד כי גם עתה אשר יזכר עונם ויפקד חטאתם והעניש אותם ע"י מלך אשור, בכ"ז לא חלו מעונשי ה' לשוב אליו רק המה מצרים ישובו, הלכו למצרים ונדמה כאילו שבים למצרים, ר"ל כאילו לא גאלם ה' להיות לו לעם רק ישובו לאשר היו בתחלה במצרים עכו"ם ולא קבלו תורה ומצוה:

וישכח ישראל את עשהו, ושם במצרים שכח את ה' שעשה אותו לו לעם, ויבן היכלות, כמו המצרים שהיו בונים לכל כוכב היכל מיוחד לעבוד שם עבודת הכוכב ההוא כנודע, ויהודה הגם שעובד את ה' בבהמ"ק הרבה ערים בצורות ויבטח בחוזק מבצריו ולא בטח בה'. ולכן ושלחתי אש בעריו וכו':