הושע פרק ד׳

אלה וכחש — נשבעין בשקר:

פרצו — ת"י ומולידין בנין מנשי חבריהון:

ודמים בדמים נגעו — חובין על חובין מוסיפין ולפי משמעו פרצו הגדר והרבו שפיכות דמים עד נגע דם הרוג זה בדם חבירו:

תאבל — תחרב ויגדל האבל בה:

יאספו — יזערון מן קדם חוביהון לשון כליון כמו אסוף אסיפם (ירמיה ח):

אך איש אל ירב — אתם מתרין בנביאי אמת שלא יריבון אתכם ולא יוכיחו אתכם כמו שנאמר בעמוס (עמוס ז׳:י׳) שאמר לו אמציה כהן בית אל לא תנבא על בית ישראל ולא תטיף על בית ישחק והוא בימי ירבעם בן יואש שנתנבא הושע בימיו:

ועמך כמריבי כהן — נצן עם מלפיהון שהכהנים היו בני הוראה כמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב (דברים ל״ג:י׳):

וכשלת היום וגו' — ותתקלון ביממא ויתקלון נביאי שקרא דעמכון כדבליליא ואבהית כנשתכון ואבייש כניסיה שלכם:

נביאי עמך — נביאים שעמך:

ודמיתי — כמו נדמו עמי כאדם היושב ותוהא ואין מענה בפיו:

אשכח בניך — שאותן שעמדו על הר סיני נתנו בניה' ערבים תחת אבותיהם לשמור את התורה:

כרובם כן חטאו — כשרבו וגדלו כן הוסיפו לחטוא כן חטאו לשון עברי' כן בכמה מקומות כאשר יענו אותו כן ירבה (שמות א׳:י״ב) קראו להם כן הלכו מפניהם (הושע י״א:ב׳) כל כמה שהנביאים קוראין להם להוכיחן כן הם היו בורחין מפניהם:

כרובם כן חטאו — לפיכך כבודם בקלון אמיר:

חטאת עמי — כל חטאת שבספר תרי עשר פתחין לפי שכולן דבוקין חוץ מאחת (מיכה א׳:י״ג) ראשית חטאת היא לבת ציון חטאותיה' של עמי יאכלו אותם נביאי השקר שאמר להם למעלה וכשל גם נביא עמך נעשו להם כהני במות ואוכלין מה שהיו כהנים ראויין לאכול:

ואל עוונם — של ישראל ישא הנביא נפשו והנביא עצמו מצפה שיביאו לו ממון וקרבנות לכפרה:

והיה כעם ככהן — אני אשוה את העם לבזיון כהני שחללו אות' מכהן להם ולכן אף אני אחלל את העם בעכו"ם כן ת"י:

ולא יפרוצו — לא יגדלו בנים:

זנות ויין ותירוש — שהם עסוקין בם לקחו את לבם מאחרי:

בעצו ישאל — בדמות שעשה מן העץ:

יגיד לו — אל דבריו הוא שומע שאומרים לו נביאי הבעל בשם עכו"ם:

אלון — קייאני"א בלע"ז שגדל בו פרי שקורין גלננ"ץ בלע"ז:

לבנה — עץ שקליפתו לבנה:

אלה — אולמ"א בלע"ז שענפיו מרובין ונוטעין אותו לצל:

על כן תזנינה בנותיכם — על שאתם מתחברין לעכו"ם כמשפטי הגוי' הקדמוני' והם מתחברים עמכם ואתם הייתם מתחתנים בם ובנותיכ' הנולדות לכם מבנותיה' נוהגות כמנהג אמן ומזנות, כן ת"י:

לא אפקוד על בנותיכם — עוד לבדקן במים המרים כשתזנינה למה כי בעליהם עם זונות יפרדו וכאשר אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו:

יפרדו — ת"י מסתייען לשון סיעה כלומר מתחברין אתם לשתות יין ומנחם חברו אצל עבשו פרודות שהם חביות יין:

ועם לא יבין ילבט — אחרי שאינכם נותנין לב להבין לפיכך תתלבטו ללקות פורענות ליבוט ל' טורח הדרך וליאות משא דילשי"ר בלע"ז:

אם זונה אתה ישראל — לא ילמדו בני יהודה דרכם, ל"א אם זונה אתה ישראל אל יאשם יהודה אם זונה ישראל אין בני יהודה חייבין בכך ואיני מחייבם כמו שאמור למעלה (הושע א׳:ז׳) ואת בית יהודה ארחם:

ואל תבואו — בני יהודה הגלגל ובלבד שלא יבואו בני יהודה הגלגל ששם י' השבטי' עובדים עכו"ם שנא' כל רעתם בגלגל (לקמן ט) בגלגל הרבו לפשוע (עמוס ד׳:ד׳):

ואל תעלו בית און — הוא בית אל שהעמיד שם ירבע' את העגלי':

ואל תשבעו — עמהם חי ה' כי אם חי ה' יאמרו אכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:ב׳) כשהיו נשבעים בשקר היו מזכירים שם שמים וכשהיו נשבעין באמת נשבעים בשם הבעלים:

כי כפרה סוררה — כתורא דאתפטים ובעיט כן סרר ישראל מרוב אכילה ושתייה:

עתה ירעם — מרעית מצומצמת ככבש הרועה במרחב ולא כשור פטם שאובסין אותו בשעורין וכרשינין:

חבור עצבים אפרים — נצמד לעכו"ם ואי אפשר לו לפרוש לפיכך הנח לו אתה הנביא ולא תנבא להוכיחו כי לא יועיל:

סר סבאם — נעשה משתיהם זר מעלי סר ל' זר כמו (ירמיהו ב׳:כ״א) סורי הגפן נכריה כלו' סר ממקומו ונהפך לאחר:

סבאם — משתה יינם שהיה עם הזונות:

אהבו הבו קלון — הזמינו להם קלון הבו לשון הזמנה כמו הבה נרדה (בראשית י״א:ז׳) הבה נבנה (שם) הבה נתחכמה (שמות א):

מגניה — שרי' ומלכיה:

צרר רוח אותה בכנפיה — נדבק הרוח בכנפיה כעוף הזה שאין הרוח מניחתו לשכון עד שמוליכו למרחוק כן יבואו האויבים עליהם ויגלום בגולה:

ואז יבשו מזבחותם — מזבחי תועבות' שאין פונים אליהם כאשר יאמר חטא חטאה כן יאמר זבח זבחה מן המקומות שהיו זובחים שם וכן ת"י מאיגורי תועבתהון מדרש תנחומא מצאתי לשון אגדות כאד' המאיים על איש המקניטו חייך שאני צורר לך בכנפיך כך המקרא הזה מאיים על ישראל קנאתי קשורה וחמתי להנקם באחרית ויבושו ממעשיהם:

כי ריב לה' שיעור הכתובים כי ריב לה' עם יושבי הארץ אך איש אל ירב, מספר מאמר העם, הם אומרים אל הנביאים והמוכיחים מה לכם הריב ולהוכיח, הלא הריב הזה הוא ריב ה' שהוא יש לו ריב עם יושבי הארץ על שחטאו כנגדו. ומה לו לאיש לריב את ריב ה', יריב ה' בעצמו את ריבו וישפוך חמתו על כולם אך איש לא יתערב בריב ואיש לא יוכיח, הם אומרים הנה ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ, ר"ל כי המצות נחלקו במצות שבין אדם לחברו ששרשם שיעשו אמת וחסד איש את אחיו וזה לא נמצא בארץ, ובמצות שבין אדם למקום ששרשם הוא דעת אלהים שידעו את ה' ואת דרכיו וגם זה לא נמצא בארץ, רק נמצא ההפך:

אלה וכחש, שנשבעים בשם ה' לשקר ומכחישים מציאות ה' והשגחתו, וזה הפך מן דעת אלהים, ורצוח וגנוב ונאוף שזה ההפך של אמת וחסד, ונגד חמשה דברות הראשונות שרובם מצות שבין אדם למקום אמר אלה וכחש. אלה הפך לא תשא וכחש הפך של אנכי ולא יהיה לך ומצות שבת שבאו ליסד אמונת מציאות ה' ואחדותו והשגחתו הפרטית, ורצוח וגנוב ונאוף הם הפך חמשה דברות השניים, פרצו, ר"ל ועברות אלה נפרצו מאד עד שדמים בדמים נגעו מרוב הרצח, וזה הריב שיש לה' עם יושבי הארץ, ובכל זה אין לשום איש להתערב בריב הזה לריב ולהוכיח בשביל ה', רק.

(ג-ד) על כן תאבל הארץ וכו' אך איש אל ירב, ה' יריב ריבו ויחרב את הארץ עד שהארץ תאבל ויכרתו יושביו עד שגם הבע"ח הבלתי מדברים יכרתו וגם דגי הים יאספו כל זה יעשה ה' בריבו, אך בלבד שאיש אל ירב את ריב ה', ואל יוכח איש את העם, כ"ז דברי העם אל הנביאים, (ר"ל שנוח להם יותר שתחרב הארץ ולא שישמעו תוכחת הנביאים), ועמך אומר אל בני ישראל, עמך כמריבי כהן, ר"ל לא לבד שאינם רוצים לשמוע תוכחה, עוד בהפך הם דומים כעושים מריבה עם הכהן המורה דעת, הם אומרים אל הכהן.

וכשלת היום, הלא אתה הכהן המורה נכשלת בדרכים מקולקלים ביום לעיני השמש בפרהסיא.

וכשל גם נביא המוכיח עמך לעשות עברות לילה בצנעה, א"כ כיון שאתם הכהן והנביא המורים והמוכיחים נכשלתם לעשות רע, דמיתי אמך א"כ אני דומה לך אני אמך, אני האומה והכנסיה שאני אם שלך (כי אנשים היחידים הם בני האומה והיא אמם) נדמיתי אליך ולמדתי ממך לעשות כמעשיך, וכתועבותיך (בדברים האלה יריבו עם הכהן):

נדמו עמי, (מאמר ה' אל הכהן) הנה עמי נדמו ונמשלו לך מבלי הדעת שהם חסרים דעת כמוך כי אתה הדעת מאסת, ובזה נדמו אליך למאס ג"כ את הדעת כי למדו זאת ממך, לכן ואמאסך מכהן לי, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וזאת כהונת הכהן ואחר שמאסת הדעת אינך ראוי אל הכהונה, ויותר מזה כי ותשכח תורת אלהיך שגם שכחת את התורה שתחלה ידעת אותה ואח"כ שכחת אותה לגמרי אשכח בניך גם אני. כי בתחלה שזכרת את התורה הגם ששכחת דעת אלהים בכ"ז לא שכחתיך אנכי, כי היה לי תקוה שבניך ילכו בתורתי, כמ"ש והלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירן למוטב, אבל אחר ששכחת גם את התורה גם אני אשכח את בניך כי אין תקוה שיצמח מהם צמח צדיק:

כרובם, כי בניך עת ירבו, כפי שירבו ויעצמו כן חטאו לי כן יוסיפו לחטוא, עד שכבודם בקלון אמיר, כי כבוד הכהונה הוא מה שנתן להם ה' מתנת האשים לאכול אימורי הקרבן משולחן ה', כשרים היושבים ראשונה במלכות אשר על שולחן המלך תמיד הם אוכלים וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל כבודם זה יוחלף לקלון, כי.

חטאת עמי יאכלו הם אינם אוכלים מאשי ה' לכלא פשע ולהתם חטאת רק הם אוכלים חטאת עמי, וזה אם מצד שלא יתכפר החוטא ע"י עבודתם אשר הוא לא לרצון לפניו, ואם מצד שהם בעצמם המסיתים את העם אל החטאת כדי שיביאו קרבנות ויהיה להם מה לאכול, ולא לבד שיכשילו את העם לחטוא בשוגג, כי גם אל עונם ישאו נפשו של העם, שישיאו אותם לעשות עונות במזיד ע"י שילמדו מדרך הכהנים המזידים לעשות רע, ומפרש.

והיה כעם ככהן, שהעם יעשו עונות במזיד ע"י שהעם יהיה ככהן שלומדים להיות כמוהו ולעשות כמעשיו הרעים, ולכן ופקדתי עליו דרכיו אעניש את הכהן על דרכיו הרעים ואשיב לו גמול מדה כנגד מדה:

(י-יא) ואכלו ולא ישבעו, תחת שבעת שהיו הכהנים צדיקים היה בא ברכה במעיהם ובמעט שהיו אוכלים מאשי ה' היו שבעים כמ"ש חז"ל, עתה שחטאת עמי יאכלו יאכלו ולא ישבעו, וגם יען אשר הזנו את העם לרדוף אחר הזנות, לכן לא יפרצו ולא ירבו בנים ובנות, כי את ה' עזבו, לשמור זנות ויין ותירוש (אשר) יקח לב, שתחת שנצטוה הכהן לשמור משמרת ה' ולהיות קדוש לאלהיו אם במה שיפרוש מן הזנות כמ"ש אשה זונה וחללה לא יקחו, ואם במה שיפרוש מן היין והשכר כמ"ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל א"מ, כי הזנות והיין יקחו את הלב ומטים אותו מדרך התורה והקדושה, והם עזבו מלשמור משמרת ה' רק לשמור זנות ויין שהם אצלם משמרת תחת משמרת ה', הגם שמשמרת הזה יקח לבם ויוליך אותם שולל:

עמי בעצו ישאל, עמי שואל את הפסל של עץ להשיג ממנו מענה, והוא אינו עונה אותם, רק עץ אחר יגיד להם התשובה שהוא המקל המוכן להכות אותם הוא יגיד לו התשובה, הוא יגיד לו כי רוח זנונים התעה אותם מני דרך, וע"י הרוח הזה זנו מתחת אלהיהם. והמליצה שע"י המקל המכה בהם יודע להם שתעו מני דרך:

על ראשי ההרים יזבחו, לשם זנו מתחת אלהיהם, ומצייר שהזבוח לע"ז שהיתה עבודה עקרית ונעשית בכנופיא ברב עם היתה על ראשי ההרים, והקטור שלא היתה עבודה עקרית וכ"א עשאו ביחוד בפ"ע היו עושים על הגבעות שתחת ההרים איש איש לבדו תחת אלון ולבנה, וגם שעם הזבוח והקטור היו מזנים כי הזנות היה מקושר עם ע"ז כנודע, והיו ג"כ שני מיני זנות, זנות בפרהסיא על ההרים, וזנות בצנעה על הגבעות כמו שיבואר בפ' שאח"ז:

על כן תזנינה בנותיכם כמו שאבותיהם זנו כמו שיפרש, והנה הבנות היו דרכם לשלוח החוצה אל אנשיהם, והכלות היו בביתם (כמ"ש שופטים סי' י"ב), והבנות הם תזנינה שהזנות מורה על ששטה מתחת אישה והיו נחשבים כזונות, אבל כלותיכם תנאפנה כי הכלות שהם בביתם והם התירו הזנות והעריות בפרהסיא לא נחשב זה בעיניהם כזנות רק כנאוף שכולל גם נאוף הפנויה:

לא, ואני לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה כי אין העון תלוי בהבנות רק באבותיהם שמהם למדו לעשות זאת, כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו, שעם הקדשות שהם מזומנים לזנות והם הזונות בפרהסיא עמהם יזבחו, שהזבוח היה בפרהסיא וברוב עם כמ"ש על ראשי ההרים יזבחו, והיו מזנים עם הקדשות שהיו ג"כ מזומנות לע"ז, (כידוע שעע"ז היה להם קדשות שהיה בעילותיהן קדוש בעיניהם ואתננן היה לאוצר האליל), ועם הזונות שהם אשת איש שמזנות תחת בעליהן בצנעה יפרדו מן החבורה שבראשי ההרים, לזנות עמהן בגבעות במקום סתר, וכ"ז מפרש מ"ש שמקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעם, שע"י תאות הזנות תעו מה' לעבוד ע"ז, וזה יגיד לו המקל המכהו, וע"ז סיים שלכן עם לא יבין ילבט, לכן יוכה במקל חובלים והוא לא יבין לשוב עד המכהו וילבט ויתיגע מרוב המכות:

אם זונה, כבר התבאר למעלה (סי' א' פ"א) שבעת שהתחיל הושע לנבאות בימי ירבעם בן יואש היה אז מלכות יהודה תחת יד מלכות ישראל (עד כ"ד לעוזיה שמלך בפ"ע), והיה יהודה נכנע תחת יד מלכות אפרים ובאים אל ערי ישראל, והם היו עדיין עובדים את ה' בימים ההם, ע"כ הנביא מזהיר את יהודה שלא יבואו בערי ישראל ששם העגלים ועבודת נכר בל ילמדו ממעשיהם, וז"ש אם זונה אתה ישראל, ר"ל אחר שאתה ישראל שהוא מלכות אפרים זונה מעל אלהיך, הלא צריך להשגיח לבל יאשם יהודה ע"י שילמד ממעשיך, לכן מצוה אל שבט יהודה, אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און שהוא בית אל, שבשני מקומות אלה היו עוסקים בעבודת העגלים, כמ"ש בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע (עמוס ד' ד') בגלגל שורים זבחו (לקמן י"ב י"ב), ושני מקומות אלה היו מצרנים לנחלת יהודה והיו בני יהודה באים לשם, מצוה אותם שישמרו מלבא למקומות אלה, כי אז אל תשבעו חי ה' כי בגלגל ובית אל נשבעים באשמת שומרון והס כי לא להזכיר בשם ה' ואתם יהודה נשבעים חי ה' לכן אל תבואו שמה:

כי, שיעור הכתוב כי עתה (אשר) ירעם ה' ככבש במרחב סרר ישראל כפרה סוררה, כי בימי ירבעם בן יואש רחם ה' על ישראל אשר אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש ויושיעם ביד ירבעם בן יואש הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה (מלכים ב י״ד:כ״ה) ואז רעה ה' אותם על כר נרחב, ר"ל שהרחיב גבול ארצם, וחשב שיהיו ככבש הנמשך אחר הרועה ואינו נפרד מן העדר ללכת על הרים שובבים, כן חשב שעי"כ ימשכו אחריו ולא ימרדו בו, והם סררו אז כפרה סוררה שאם מוליכים אותה על כר נרחב היא עוזבת את הרועה וסוררת ומתרחקת ממנו כן התרחקו אז מעם ה' הרועה אותם והרחיב את גבולם, ומפרש במה התרחקו ממנו, כי.

חבור עצבים אפרים שהמלך שלהם (שהמלכות נקרא ע"ש אפרים) הוא מחובר אל העצבים ואינו רוצה להפרד מחברתם, כמ"ש בירבעם בן יואש ויעש הרע בעיני ה' לא סר מחטאת ירבעם (מ"ב שם) לכן אני מצוה אותך אתה יהודה, הנח לו, הפרד ממנו ואל תבואו הגלגל ואל תתערב עמו:

סר, שיעור הכתוב, מגניה! סר סבאם הזנה הזנו, אומר ליהודה הנח לו, ואל תבטח על מגניה, שהם שרי אפרים וגבוריהם שהיו מגינים על יהודה בעת ההיא שהיו נכנעים וחלשים, כי המגנים של מלכות אפרים י"ל שלשה חסרונות, א] חסרון השכרות, שסבאם סר ויוצא מדרך הרגיל, ב] חסרון הזנות והע"ז שלא לבד שזונים בעצמם, כי גם הזנה הזנו שמסיתים אחרים לזנות ולע"ז, ג] שהם אהבו (קלון) והבו קלון, הם עצמם אוהבים קלון דברים נקלים ומבוזים ונותנים קלון להדבק בם:

צרר רוח, והרוח הזה שהוא רוח שכרות ורוח זנונים ורוח רעה ובוז, צרר את העוף הזה בכנפיו ונושאהו למעלה לעוף מארצו אל אשור ומצרים, כמ"ש לקמן (ז' י"ב) כעוף השמים אורידם, ועי"כ יבושו מזבחותם שזבחו אל העגלים: