שמות פרק ט׳

מחזיק בם — אוחז בם, כמו (דברים כה יא) והחזיקה במבשיו:

הנה יד ה' הויה — לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה ועל העומד הויה, כמו עושה, רוצה, רועה:

והפלה — והבדיל:

מלא חפניכם — ילויני"ש בלעז:

פיח כבשן — דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז אולבי"ש פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:

וזרקו משה — כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קמצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן. ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים:

לשחין פרח אבעבעת — כתרגומו לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בהן בועות:

שחין — לשון חמימות והרבה יש בלשון משנה (יומא נג ב) שנה שחונה:

באדם ובבהמה — ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר (פסוק ג) במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים וכן שנויה במכילתא אצל (יד ז) ויקח שש מאות רכב בחור:

את כל מגפתי — למדנו מכאן שמכת בכורות (י"ג: בכורות) שקולה כנגד כל המכות:

כי עתה שלחתי את ידי וגו' — כי אלו רציתי כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו':

עודך מסתולל בעמי — כתרגומו כבישת ליה לעמי, והוא מגזרת (ישעיה יא טז) מסלה, דמתרגמינן אורח כבישא, ובלעז קלקיי"ר וכבר פרשתי בסוף ויהי מקץ כל תבה שתחלת יסודה סמ"ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי"ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זו וכגון (קהלת יב ה) ויסתבל החגב, מגזרת סבל, (במדבר טז יג) כי תשתרר עלינו, מגזרת שר ונגיד, (דניאל ז ח) משתכל הוית:

כעת מחר — כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד:

הוסדה — שנתיסדה וכל תבה שתחלת יסודה יו"ד כגון יסד, ילד, ידע, יסר, כשהיא מתפעלת תבא הוי"ו במקום היו"ד, כמו הוסדה (הושע ב ה) הולדה (אסתר ב כה) ויודע (בראשית מו כ) ויולד ליוסף, בדברים לא יוסר עבד (משלי כט יט):

שלח העז — כתרגומו שלח כנוש וכן (ישעיה י לא) ישבי הגבים העיזו, (ירמיה ו א) העזו בני בנימן:

ולא יאסף הביתה — לשון הכנסה הוא:

הניס — הבריח לשון (שמות ד ג) וינס משה:

על השמים — לצד השמים, ומדרש אגדה הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה מן השמים:

מתלקחת בתוך הברד — נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם:

ורב — די לו במה שהוריד כבר:

כצאתי את העיר — מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים:

טרם תיראון — עדין לא תיראון וכן כל טרם שבמקרא עדין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו (בראשית יט ד) טרם ישכבו, עד לא שכיבו (שם ב ה) טרם יצמח, עד לא צמח, אף זה כן הוא ידעתי כי עדין אינכם יראים ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם:

והפשתה והשערה נכתה — נשברה לשון (מלכים ב כג כט) פרעה נכה, (ישעיה טז ז) נכאים, וכן (פסוק לב) לא נכו ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נכתה כמו הכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו"ן שרש בתבה והרי הוא מגזרת (איוב לג כא) ושפו עצמותיו:

כי השערה אביב — כבר בכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו וכן הפשתה גדלה כבר והקשה לעמוד בגבעוליה:

השערה אביב — עמדה באביה, לשון (שיר השירים ו יא) באבי הנחל:

כי אפילת הנה — מאחרות, ועדין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה ואף על פי שנאמר (פסוק כה) ואת כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ובמדרש רבי תנחומא יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו:

לא נתך — לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו (דניאל ט יא) ותתך עלינו האלה והשבועה, דעזרא, ותגיע עלינו ומנחם בן סרוק חברו בחלק (יחזקאל כב כב) כהתוך כסף, לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו, כתרגומו ויצק (שמות לח ה) ואתיך, (שם כז) לצקת לאתכא, אף זה לא נתך לארץ לא לארץ: הוצק

שאלות — למה אמר פה ודברת אליו שלא אמר כן בשום התראה, מ"ש וישם ה' מועד א"ל פי', ולמה מכות ערוב ודבר באו ע"י ה' לא ע"י משה ואהרן:

ודברת אליו — בכל התראות כתיב ואמרת אליו, ויש הבדל בין דבור ואמירה שהדבור מורה על הדבור הארוך והוכוח [כמ"ש ויקרא סי' ג"], כי בכל המכות היה לו ברירה גם אחר שבאה המכה לשלח את העם ותסור המכה, לכן בא אמירה פשוטה, אבל במכת דבר שברגע אחד מתו כל המקנה, היה צריך להתוכח עמו בארך בעת ההתראה ולהשיבו מדרכו, כי אח"כ לא יועיל מה שיתחרט וירצה לשלח:

כי אם מאן אתה, המאון הוא בפה שמשיב לא ואין, ויצויר שלא ימאן ויבטיח לשלחם, ובכ"ז יחזיק בם ולא ישלחם כמו שהיה בצפרדעים שהבטיח לשלחם ולא מאן ובכ"ז עודו מחזיק בם, ולכן במכת הערוב אמר כי אם אינך משלח:

והפלה ה' — כבר בארתי (ז יד) שסדר השני של המכות בא לברר ההשגחה הפרטית, ותחלה באר ההשגחה הפרטית על ישראל בעצמם כמ"ש ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, ועתה הוסיף לברר שההשגחה מתפשטת גם על מקניהם וקנינם עד שיפלה בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר פי' במדרש אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לישראל טענה עליה שי"ל חלק בה היתה נצלת, ר"ל שיש הבדל בין מקנה ישראל ובין לשון מכל לבני ישראל, מקנה הוא רק מה שהוא ברשותו והוא קנינו לא מה שהוא ברשות המצרי, אבל הלשון מכל לבני ישראל כולל אף שאינו ברשותו ולא כולה שלו רק שי"ל איזה טענה על חלק שבה:

וישם ה' מועד — מפני שבכל המכות שיעד שיבואו מחר כמו הערוב והברד והארבה יצאה הגזרה תיכף, ובמקצתם התחיל ההכנה לזה תיכף, כמ"ש בערוב ובארבה, וזה לא אפשר במכת דבר, שאם היה דובר הגזרה תיכף, היה המשחית משחית תיכף, וכן בכל המכות היה לו עת לשוב גם אחר שחלה המכה, לא כן בדבר שאם תחול המכה יכלו כולם ברגע אחד [כנ"ל פסוק א] לכן שם מוער שעד מחר יש לו עת לשוב ותחדל המכה מלבא, וע"כ אמר מחר יעשה ה' שעד מחר לא יעשה את הגזרה, כי תיכף שיעשה, הגזרה הוא העשיה, וכמש"פ ביחזקאל (סי' יב) במ"ש כי אני ה' אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה, ר"ל שכאשר ייעד גזרה על ימים העתידים, יאמר אל הנביא שבזמן העתיד אז ידבר את הגזרה, כי אם ידבר את הגזרה עתה, דבורו של ה' הוא העשיה, ויש לרמז שעז"א וישם ה' מועד לאמר, שמחר יאמר ויגזור הגזרה, ובזה יעשה את הדבר בארץ שהאמירה היא העשיה:

ויעש ה' — באר ששתי מכות שבאו בסדר זה עשה ה' בעצמו לא ע"י משה ואהרן, אחר שסדר זה בא לברר ההשגחה הפרטיית, ברר להם שא"צ לאמצעיים, כי הוא עצמו המשגיח והעושה:

והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד — במ"ש לקמן (יד כח) לא נשאר בהם עד אחד פי' חז"ל שפרעה נשאר, ר"ל שפי' עד ולא עד בכלל שאחד נשאר, וכן במ"ש שופטים (ד טז) לא נשאר עד אחד נשאר סיסרא, ומשמע שגם פה מת אחד, וי"ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, כמש"ש במקומו, ופרעה חשב שהוא מישראל וכיון שבהמתו מתה לא נתקיים דבר משה ועי"כ ויכבד לב פרעה:

שאלות — תחלה אמר לשחין פורח אבעבועות ואח"כ שחין אבעבועות פורח, למה ספר שלא יכלו החרטומים לעמד, והלא מן מכת כנים והלאה לא זכר דבר מן החרטומים:

קחו לכם — היה בזה כמה נסים. א] שידו האחת של משה החזיק פיח הכבשן שלקחו משה ואהרן במלא חפנים כמ"ש בב"ר (פ"ה) שחפנו של משה החזיקה שמונה קמצין דהא משה לבדו זרקו, והיה נס שמועט החזיק את המרובה, ב] שזרקו משה השמימה שדבר קל כפיח כבשן א"א לזרוק בגובה ומשה זרקו עד לשמים:

ג] והיה לאבק על כל א"מ — שכל הארץ נתמלאה מן האבק הזה, ד] והיה על האדם לשחין פורה אבעבועות ואח"כ אמר ויהי שחין אבעבועות פורח, כי שחין של מצרים היה לח מבחוץ ויבש מבפנים כמו שאמרו בב"ק דף פ' ע"ב ובבכורות דף מ"א, ובמ"ש והיה מציין הוית השחין בעת שיתהוה שזה מציין במלת על שבא עליהם שנתהוה תחלה שחין פורח הוא היבש מבפנים ועליו נתהוו אבעבועות שהוא הלח שמבחוץ, ובמ"ש ויהי שחין מציין התמדתו איך שנמצא אח"כ בתמידות שהיה באדם שמציין המציאות באדם ובבהמה היה אבעבועות מבחוץ ותחתם פורח באדם שהוא היבש בפנים:

ולא יכלו החרטמים, בג' מכות הראשונות שנעשו ע"י אהרן נסו גם החרטומים להראות כחם, אבל במכות ערוב ודבר שנעשו ע"י ה' החרישו, עד מכת שחין שנעשה ע"י משה ואהרן רצו גם הם לעשות דבר רק שלא יכלו לעמוד לפני משה משני טעמים י א] כי היה השחין בחרטומים עצמם, ב] שלא יכלו לנסות שגם הם יעשו שחין על איש אחד כי היה השחין בכל מצרים ועל מי ינסו לעשות בו שחין, וגם מודיע שהשחין לא נתרפא גם אחר הזמן כמ"ש בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא, וז"ש כי היה השחין בחרטומים, ר"ל שנשאר בהויתו לעולם, עד ששתי המכות כנים ושחין שבאו דרך עונש כמ"ש (ז יד) לא סרו מהם לעולם:

ויחזק ה' — כי לבו של פרעה נתרכך אז בפרט שהחרטומים שחזקו את לבו עד הנה לא באו אליו, רק שה' חזק לבבו וכמ"ש חז"ל שיען שהיה המכה הששית שלא עשה תשובה חזק ה' את לבבו:

שאלות — מ"ש כי בפעם הזאת אני שולח וכו' אין לו באור מה רצה בזה דוקא במכה זו, מ"ש וה' נתן קולות וברד וימטר ה' ברד הוא כפל לשון, ומ"ש שנית ויהי ברד ואש מתלקחת הוא דברי מותר שכבר אמר ותהלך אש ארצה, ומ"ש ויך הברד הכה הברד, כפל שם ברד שלא לצורך. מ"ש והפשתה והשעורה נכתה אין מקומו פה רק למעלה היל"ל זאת. משה אמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד וכן אמר ויחדלו הקולות והברד, ואצל פרעה כתיב בהפך כי חדל המטר והברד והקולות, ואיך אמר וירא פרעה כי חדל המטר וכו' ויוסף לחטא שמשמע שזה היה סבה שיוסיף לחטוא:

השכם בבקר, בכאן מתחיל סדר השלישי של המכות שסימנו באח"ב וכבר כתבתי בהקדמה (ז יד) שבמכה ראשונה של כל סדר צוה שישכם בבקר כמש"ש הטעם:

כי בפעם הזאת — הודיע לו שזה הסדר השלישי של המכות שיביא עליו, תכליתו הוא לברר לו פנה השלישית שה' לו היכולת המוחלט מאין כמהו, שהגם שכבר ברר מציאות ה' ושה' משגיח בקרב הארץ, היה פרעה חושב שנמצאו עוד אלהים זולתו השולטים בארץ ושלפעמים ינצחו אותו, וז"ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כדי לברר לך הפנה הזאת בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ :

כי עתה — ר"ל במכת דבר ששלחתי בסדר השני לברר פנת ההשגחה הייתי יכול להביא הדבר הזה שיהיה כולל גם את האדם והיית נכחד מן הארץ ולא היה מתברר הפנה הזאת שיש לו היכולת המוחלט מאין כמוהו:

ואולם בעבור זאת העמדתיך ולא היה הדבר רק על הבהמות לבד לברר פנה זאת, אם למענך שעז"א בעבור הראותך את כחי שאתה בעצמך תכיר שי"ל כח ויכולת מוחלט, אם בעבור כלל. בני אדם שידעו זאת שעז"א ולמען ספר שמי בכל הארץ שידעו כולם גודל יכלתי:

עודך — ועי"כ עודך מסתולל בעמי ותתפאר בלבך לבלתי שלחם כדי שיחולו בך יתר המכות:

הנני ממטיר כעת מחר — הודיע לו שזמן הברד יתחיל מחר ברגע זו שעז"א כעת, כמ"ש במדרש, זבדי בן לוי אמר שרט לו שריטה על הכותל וא"ל כשתגיע השמש לכאן מחר ירד הברד, אשר לא היה כמוהו במצרים, אמר במדרש לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים, ר"ל שהיל"ל אשר לא היה במצרים כמוהו ונדע שבעולם היה כמוהו, אבל כשאמר כמוהו במצרים פירושו שאף במצרים שקרה כן עתה לא היה כמוהו וכ"ש שלא היה כמוהו בעולם שלא קרה כן בשום פעם:

ועתה שלח העז — מכת הדבר לא המית רק את המקנה אשר בשדה כמ"ש הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, והמקנה שבבית לא מתו כי ראה ה' להשאיר להם פליטה, וע"כ הזהירם שיכניסו המקנה למקום עז [שזה גדר פעל העז] כי האדם והבהמה אשר ימצאו בשדה יוכו מן הברד, ומכת הברד לא נשלח רק על הצמחים:

נטה את ידך על השמים — אחר שהזהירם שיכניסו את מקניהם אל הבתים ולא שמו את לבם אל דבר ה', יצאה הגזרה שירד הברד גם על האדם ועל הבהמה אשר יהיה בשדה, והיה בשבילם ברד מיוחד ועל עשב השדה היה ברד מיוחד כמו שיתבאר, לכן אמר שני פעמים בארץ מצרים:

וה' נתן קולות וברד — הנה משה אמר הנני ממטיר כעת מחר ושרט שריטה על הכותל והודיע שברגע זו שיגיע הצל לשריטה זו יתחיל הברד, והמצריים היו מדקדקים אחריו שלא יאחר רגע שאז יאמרו בדאי הוא, וידוע שמעת שיתחיל הברד לרדת ממקום העבים עד שיגיע לארץ שוהה איזה רגעים, וכן קול הרעם היוצא מן העבים עד שיגיע למטה שוהה ג"כ משך זמן, אבל הברק נראה תיכף באותו רגע שיוצא ממקומו, כי חוש הראות א"צ משך זמן, וע"כ נראה תמיד הברק לפני הרעם הגם שהרעם יוצא קודם, מפני שחוש הראות יקדים מוחשיו לפני חוש השמע, וא"כ כשהגיע הרגע ששרט שריטה בכותל שאז יצא הרעם למעלה ואחריו הברק, בכל זה לא נשמע הרעם למטה עד אחר איזה רגעים, וכן הברד שירד ברגע זו ממש ממקום העבים לא בא למטה עד אחר איזה רגעים, רק הברק יתראה תיכף לא הברד והקולות ויאמרו משה בדאי הוא כי אחר המועד, ולכן היה בזה נס גדול שבאותו רגע שיצא הברד והרעד ממקומו למעלה ברגע זו ממש כבר היה למטה, ורק במהירות כמו הברק שיורד בלא משך זמן, ובזה היה פה שנוי בברד ורעם טבעי שהברק מתראה לפני הרעם, אבל פה שהברד והרעם הלכו במהירות כמו הברק, התראו הם לפני הברק, כי הרעם יוצא תמיד קודם הברק, רק שבלתי נשמע תיכף מפני התאחרות הקול, ופה שהקול וכן נפילת הברד לא נתמהמה רגע קדמו הם אל הברק, ועז"א וה' נתן ולא אמר וה' המטיר ברד, כי לא היה בדרך המטר הטבעי, רק ענין נסיי שנתן ה' שיקדמו הקולות וברד ואח"כ ותהלך אש ארצה שהוא אש הברק. והנה הנס הגדול הזה לא היה צריך אלא ברגעים הראשונים, שלא היה אפשר שיגיע הקול והברד למטה בדרך הטבע, היה צריך שירד במהירות בנס לאמת נבואת משה, אבל אחר שעברו הרגעים הראשונים שכבר יגיעו הקולות והברד למטה בדרך הטבע, נפסק הנה הזה וירדו כדרך הטבע, ועז"א וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, שאח"כ המטיר ברד כדרך המטר הטבעי, שורד כדרכו ושוהה בהליכתו כפי חוקי הכובד והתנועה:

ויהי בדרך — ור"ל והגם שמעת התחיל המטר והברד לרדת כדרך הטבע ששוהה משך זמן היה ראוי שיקדים האש העלעקטרי קודם הברד כי הוא ממהר בהליכתו מן הברד, בכ"ז בכאן היה אש מתלקחת. בתוך הברד נאחז האש בתוך הברד וירד עמו בשוה מבלי קדימת זמן, והיה ענין פלאי שהאש והקרח היו מעורבים וצמודים יחד:

ויך הברד וגו' הכה הברד — כבר התבאר שהיו שני מיני ברד: א] הברד שירד ברגעים הראשונים שירד במהירות ובעפיפה כמהירות נציצת הברק, ב] הברד שירד אחז כדרך הטבע במשך זמן. והנה אם לא היה רק הברד הטבעי היו הרבה בני אדם נצולים, כי תיכף כשראו הברק הראשון שהוא סימן להרעם והמטר והברד שיבא אחריו היו מסתתרים במערות וצחיחים ובאהליהם בשדה, והברד היורד כדרכו אינו מסוכן כ"כ להמית אדם רב, אבל הברד הראשון שעף במהירות המהירות הברק, הוא הושלך בכח גדול ונדמה ככדור היוצא מקנה רובה שגם כדור היותר קטן הורג את האיש שהושלך אליו, כי כחו גדול ע"י מהירות מרוצתו, וכל כדורי הברד שנפלו על האדם והבהמה הרגו אותם תיכף, ועליו אומר ויך הברד בכל ארץ מצרים מאדם ועד בהמה, זאת הכה תיכף הברד הראשון, ואח"כ ואת כל עשב השרה הכה הברד הוא הברד השר הטבעי, שהוא לא היה מוכן להמית בע"ח רק להכות את הצמחים, [וכבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) ששם הנכפל שלא לצורך השם השני אינו השם הראשון כי היו שני מיני ברד]:

חטאתי הפעם — מה שלא שלח את ב"י עד הנה לא נחשב אצלו לחטא באשר הם עבדיו ואין רוצה שיהיו בטלים ממלאכה, אבל מה שלא שמע לאזהרת ה' שיאסוף את האדם והבהמה אל הבתים וה' חס עליהם שלא יהרגו אנשים חנם והוא ועמו תשעו בדבר וגרמו שנהרגו אדם רב, ע"ז התודה שמה שהזהירו ה' שלא יהיו בשדה היה מצד שה' הצדיק וחמל על בריותיו והוא עמו הרשעים בשפיכת דם נקיים:

העתירו — הוא חשב שהקולות הם קולות ה' קול שמשמיע ע"י קצפו וזעמו, [שכן היו חושבים העמים הקדמונים שהרעם הוא קול קצף ורוגז היוצא מאלהים], אמר שכבר די בקולות אלהים שמורה על קצפו, וברד שהוא מכת ענשו, אחר שאני מוכן לשלח אתכם, א"צ שיקלוף עוד:

ויאמר משה כצאתי את העיר — היינו בתוך תחומה של עיר שמלת את מורה שהוא עדיין בתוך תחומה, וכן אמר הם יצאו את העיר לא הרחיקו, אפרש את כפי להתפלל ואז הקולות יחדלון. והנה משה יעד להם שתחלה יחדלו הקולות שהם מורים על הקצף ואח"כ הברד לא יהיה עוד, וזאת אעשה למען תדע כי לה' הארץ, ר"ל שאיני מקוה שתקיים דברך שאמרת שתשלח את העם, כי לא תשלחם גם עתה, רק שתכיר יכולת ה':

ואתה — באר את דבריו כי ידעתי שאתה ועבדיך לא תיראו עדיין מפני ה' אלהים ולא תשלחו את העם, ובאר הטעם מה שלא ייראו מה' יראת העונש, כי והפשתה והשערה נכתה, שמי שמתירא מפני ה' יראת עונש, לא יירא רק בעוד שיש לו איזה דבר שיירא ממנו, כמו מי שי"ל עשירות או בנים יירא מה' פן יורש או פן ימותו בניו, אבל מי שהוא דל ורש וחסר בנים וידוע חולי הוא לא יירא עוד מה', כי מה יעשה לו אחר שהוא בלא זה חסר כל טוב וא"כ אתב ועבדיך לא תיראון מפני ה' אחר שהפשתה והשעורה כבר נכתה ותאמר בלבך מה יעשה אלהים לי אחר שכבר לקח את כל אשר היה לי, אמר אליו אבל דע כי החטה והכסמת לא נכו וצריך אתה לירא עוד מפני ה', כי יוכל להכותך עוד את החטה והכוסמת, ורמז לו שי"ל עוד לירא ממכה שתבא אחריה שהיא מכת הארבה שיאכל את כל אשר הותיר הברד. ובמדרש כי אפילות הנה ר"פ אומר פלאות נעשה להם ר' יהודה אומר לקושות הנה, לר"י לא נלקו עפ"י הטבע כי היה גבעול לח, ולר' פנחס היו ראויה ללקות רק שה' השאירם עפ"י פלא כדי שיאכלם הארבה, ולר' פנחס הפירוש אני ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים שמטעם זה החטה והכוסמת לא נכו עפ"י פלא כדי שימצא במה להכותכם שנית:

ויצא משה מעם פרעה את העיר — תיכף בצאתו היה חוץ לעיר בקפיצת הדרך, ויחדלו הקולות והברד וגו' וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות. הנה משה יעד לפרעה הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד היינו שתחלה יפסקו הקולות ואח"כ הברד והמטר, וחכמי מצרים בודאי דקדקו בדברים שיהיה כסדר מה שהבטיח, וה' רצה להטעות את מצרים שיטעו שחדל המטר והברד קודם מניעת הקולות ויאמרו שלא היה כדבר משה, ומכ"מ היה צריך שבאמת לא יפול מדברי משה ארצה. והנה הקול והרעם היוצא מן העב לא יגיע למטה עד אחר איזה רגעים, וכן המטר והברד הנופל מן העבים לא יגיע למטה עד אחר איזה רגעים, וכשחדלו הקולות תחלה ואח"כ המטר והברד, הגם שהקול האחרון שיצא מלמעלה לא בא לאזני השומע עד כמה רגעים אח"ז, הלא גם המטר והברד שהו בלכתם, והגיעו למטה אחרי הקול, והיה ראוי שיראו גם למטה שחדלו הקולות תחלה ואח"כ חדל המטר והברד, אבל ה' שרצה שיטעה פרעה שלא נתקיים כדברי משה עשה נס שהברד והמטר האחרון שירד מן העבים נשאר תלוי באויר ולא הגיע למטה, כמ"ש ומטר לא נתך ארצה והקול ירד למטה, וא"כ נשמע למטה הקול האחרון אחרי שכבר חדל הברד והמטר שהם לא הגיעו למטה, וז"ש ויצא משה ויפרוש כפיו ויחרלו הקולות תחלה, רק שהברד והמטר הגם שהם חדלו אחרי הקולות לא נתך ארצה ונשארו באויר, ועי"כ וירא פרעה כי חדל המטר והברד תחלה ואח"כ חדלו הקולות כ י הקול הגיע למטה באחרונה, ועי"כ ויוסף לחטא, בפרט שלדעת פרעה שהקולות מורים על קצף אלהים, ישאל אחרי שחדל הברד שהוא העונש למה השמיע עוד קול זעמו, עי"כ הכביד לבו שהברד אינו מאת ה' רק ענין טבעי, ותחלה הכביד לבו והיה פחד קצת, ואח"כ ויחזק לבו כי כפר בכל ולא שלח את ב"י: