מקרא

שמות פרק ו׳

שמות פרק ו׳פסוק א׳ / ל׳0%

השוואת נוסחים — מילה מול מילה

גודל האות

100%

גודל מקורי

א׳וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ {ס}
ב׳וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
ג׳וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃
ד׳וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃
ה׳וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃
ו׳לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְהֹוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃
ז׳וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃
ח׳וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
ט׳וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ {פ}
י׳וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
י״אבֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
י״בוַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ {פ}
י״גוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ {ס}
י״דאֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְרֹ֣ן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃
ט״ווּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃
ט״זוְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
י״זבְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
י״חוּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
י״טוּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃
כ׳וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
כ״אוּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃
כ״בוּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃
כ״גוַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃
כ״דוּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקׇּרְחִֽי׃
כ״הוְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃
כ״וה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃
כ״זהֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
כ״חוַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ {ס}
כ״טוַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
ל׳וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃ {פ}

שיתוף הפרק כולו

שתפו את הפרק במלואו, או העתיקו את כל המלל עם מספרי הפסוקים.

השיתוף כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות של האתר.

פירוש רש״י

פסוק א׳׳
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה…
עתה תראה וגו' — הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אמות, כשאביאם לארץ:
כי ביד חזקה ישלחם — מפני ידי החזקה שתחזק עליו ישלחם:
וביד חזקה יגרשם מארצו — על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':
פסוק ב׳׳
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
וידבר אלהים אל משה — דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה: ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן לפרע, כשהוא אמור אצל עונש, כגון (ויקרא יט יב) וחללת את שם אלהיך אני ה', וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון (ויקרא כב לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן לתן שכר:
פסוק ג׳׳
וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃
וארא — אל האבות:
באל שדי — הבטחתים הבטחות ובכלן אמרתי להם אני אל שדי:
ושמי ה' לא נודעתי להם — לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קימתי:
פסוק ד׳׳
וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃
וגם הקמתי את בריתי וגו' — וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:
לתת להם את ארץ כנען — לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א) אני אל שדי וגו', (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ליצחק (בראשית כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב (בראשית לה יא יב) אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר וגו', הרי שנדרתי להם ולא קימתי:
פסוק ה׳׳
וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃
וגם אני — כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר. אותו הברית כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי:
פסוק ו׳׳
לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְהֹוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י…
לכן — על פי אותה השבועה:
אמר לבני ישראל אני ה' — הנאמן בהבטחתי:
והוצאתי אתכם — כי כן הבטחתיו (שם שם) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
סבלת מצרים — טורח משא מצרים:
פסוק ח׳׳
וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם…
נשאתי את ידי — הרימותיה להשבע בכסאי:
פסוק ט׳׳
וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ {פ}
ולא שמעו אל משה — לא קבלו תנחומין:
מקצר רוח — כל מי שהוא מצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו קרוב לענין זה שמעתי פרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה (ישעיה טז כא) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', למדנו כשהקדוש ברוך הוא מאמן את דבריו אפילו לפרענות מודיע ששמו ה', וכל שכן האמנה לטובה. ורבותינו דרשוהו לענין שלמעלה, שאמר משה (לעיל ה כב) למה הרעתה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (לעיל ג יג) מה שמו מה אומר אליהם:
וגם הקמתי וגו' — וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרבים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית לג יט) ויקן את חלקת השדה, לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת (ה כב) למה הרעתה ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן (פסוק ה) וגם אני שמעתי וגו' (פסוק ו) לכן אמר לבני ישראל. לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות:
פסוק י״ב׳
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל…
ואיך ישמעני פרעה — זה אחד מעשרה קל וחמר שבתורה:
ערל שפתים — אטום שפתים וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום (ירמיה ו י) ערלה אזנם, אטומה משמוע, (ירמיה ט כה) ערלי לב, אטומים מהבין, (חבקוק ב טז) שתה גם אתה והערל, והאטם משכרות כוס הקללה. ערלת בשר, שהגיד אטום ומכסה בה. (ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו, עשו לו אטם וכסוי אסור שיבדיל בפני אכילתו, (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכסה ומבדל מלאכלו:
פסוק י״ג׳
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃…
וידבר ה' אל משה ואל אהרן — לפי שאמר משה (פסוק יב) ואני ערל שפתים, צירף לו הקדוש ברוך הוא את אהרן להיות לו לפה ולמליץ:
ויצום אל בני ישראל — צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם:
ואל פרעה מלך מצרים — צום עליו לחלק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יד) ללמדנו היאך נלדו משה ואהרן ובמי נתיחסו:
פסוק י״ד׳
אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְרֹ֣ן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃
אלה ראשי בית אבתם — מתוך שהזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן [ובפסיקתא רבתי ראיתי לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם]:
פסוק ט״ז׳
וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
ושני חיי לוי וגו' — למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קים לא היה שעבוד, שנאמר (שמות א ו) וימת יוסף וכל אחיו, ואחר כך (שם ח) ויקם מלך חדש, ולוי האריך ימים על כלם:
פסוק י״ח׳
וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
ושני חיי קהת ושני חיי עמרם וגו' — מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנלד יצחק, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה לא תמצאם ארבע מאות שנה, והרבה שנים נבלעים לבנים בשני האבות:
פסוק כ׳׳
וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע…
יוכבד דדתו — אחת אבוהי בת לוי אחות קהת:
פסוק כ״ג׳
וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃
אחות נחשון — מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה:
פסוק כ״ה׳
וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם…
מבנות פוטיאל — מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו:
פסוק כ״ו׳
ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃
הוא אהרן ומשה — אלו שהזכרו למעלה, שילדה יוכבד לעמרם, הוא אהרן ומשה יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:
על צבאתם — בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם יש על שאינו אלא במקום אות אחת (בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך, (יחזקאל לג כו) עמדתם על חרבכם, כמו בחרבכם:
פסוק כ״ז׳
הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
הם המדברים וגו' — הם שנצטוו הם שקימו:
הוא משה ואהרן — הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף:
פסוק כ״ח׳
וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ {ס}
ויהי ביום דבר וגו' — מחבר למקרא שלאחריו:
פסוק כ״ט׳
וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר…
וידבר ה' — הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פסוק יא) בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו:
אני ה' — כדאי אני לשלחך ולקים דברי שליחותי:
פסוק ל׳׳
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃ {פ}
ויאמר משה לפני ה' — היא האמירה שאמר למעלה (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי, ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין, וכך היא השטה כאדם האומר נחזור על הראשונות:

מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.

פירוש מלבי״ם

פסוק א׳׳
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה…
ויאמר ה' אל משה עתה תראה — ר״ל שלגאולה זו צריך הכנה שיגיע עת לתשועת ישראל וגם צריך הכנה שיגיע עת שיעשו פרעה ועמו על רשעתם, והיה חסר עדיין איזה זכות לישראל ואיזה חטא לפרעה שימלא הסאה וע"י קושי השעבוד האחרון נשלם סאת עוני ישראל וסבלותם ונשלם סאת רשעת פרעה שלא די שלא שמע בקול ה׳ עוד הוסיף לענותם למען הכעיסו וגם נודע רשעת מצרים שעזרו לרעה כמ״ש (ה יב) בשם המדרש, ולכן תחת שתחלה היה צריך עדיין איזה זמן, עתה תראה זה הקריב קץ השעבוד ועת עונשו של פרעה עד שעי"כ עתה תיכף תראה אשר אעשה לפרעה, אשר לא לבד כי ביד חזקה ישלחם כי גם ביד חזקה יגרשם מארצו, שלא ישובו למצרים עוד:
פסוק ב׳׳
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
שאלות — מ"ש אליו אני ה' לא נודע ענינו שכבר ידע שה' מדבר עמו, ומ"ש וארא אל אברהם וכו' והלא גם עם האבות דבר כ"פ בשם הוי"ה, ומ"ש וגם הקימותי וכו' וגם אני שמעתי וכו' כ"ז כבר אמר לו בדבור הראשון במראה הסנה, ומ"ש ג' פעמים אני ה', אני ה' והוצאתי. וידעתם כי אני ה', ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', אין לו באור. ומה שכפל והוצאתי והצלתי וגאלתי:
וידבר אלהים אל משה — כל הדבורים שדבר עמו עד עתה כתיב ויאמר אלהים, ועתה הפעם הראשון דכתיב וידבר אלהים, וכבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג' וסי' ד') ההבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור הוא הדבור בארך, ואמירה מציין הלשון שנאמר לו, וכשאמר וידבר ה' אל משה לאמר מציין במלת וידבר שדבר עמו בארך והודיעו סודות התורה והלכות שנמסרו לו בע"פ, ובמלת לאמר מציין הלשון שנאמר לו בתורת הכתב, ושם בארתי שלא בא לשון זה רק במשה לא בשום נביא, שרק עם משה דבר בארך ומסר לו צפונותיו וסתריו, אבל ביתר נביאים לא בא רק לשון אמירה, עיי"ש בארך, וכן משה בתחלת נבואתו היה מדרגתו כמדרגת יתר נביאים כמ"ש במראה הסנה, לכן בא תמיד לשון אמירה, ועתה הפעם הראשון שהעלהו למדרגת הדבור שזה מיוחד למשה לבד, והדבור התחיל בשם אלהים וסיים בשם הויה, ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזוהר דרגא בתר דרגא, כי יש הבדל בין בהנהגת העולמות בין בהשפעת הנבואה בין שם הויה ליתר השמות, שהנהגת השי"ת יהיה לפעמים השגחה במצוע הטבע, שהגם שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע והליכות המערכה אשר יסד ה' בעולמו, בכ"ז הכין ה' השפעה רוחניית השגחיית שהיא רוח החיה באופנים, והיא חיות הטבע והמערכה כנפש המחיה את הגויה, והגם שהיא נסתרת ונעלמת כנפש המסתתרת בגויה, בכ"ז היא העקר בהנהגה והיא ערוכה בכל ושמורה לפי חוקי השכר והעונש, שאם ייטיבו מעשיהם תתעורר השפע הרוחנית האלהית שהיא נשמת הטבע להשפיע ע"י הטבע כל טוב וברכה, ואם יקלקלו מעשיהם יסתמו מקירות השפע, והחיות הרוחני הרצוא ושוב באופני המערכת והתולדה יחלש ויגוע, או יתהפך לענבי רוש אשכלות מרורות וראש פתנים אכזר ליסר ולהעניש, והנהגה זאת עלומה מאד וסתומה, ועם האבות והצדיקים עד דורו של משה התנהג במדה זו וההשגחה היתה כעוטיה בדרכי הטבע, ונודעה ע"י נסים נסתרים, והנהגה זו מיוחסת לשאר השמות והכנוים שנקרא בהם הבורא ית' ע"ש פעולותיו והנהגתו בכל עת לפי העת והמונהגים, וכן בהשפעת הנבואה התגלה להאבות לפי האלהות המתפשט בעולם להיות חיות העולמות ונפשם כנפש המתלבשת בגויה, וע"כ היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלהות בעולם עולם, וכן חלה על נפש הנביא בענין זה שהיא נפש מלובשת בגויה, שהנפש עם הגויה שהיא העולם הקטן נערכת כדמיון האלהות השוכן בעולם והיא נפש וחיות של העולם הגדול, וע"כ חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפת הכח המדמה שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא, והיה הנבואה ע"י שמותיו וכנויו לא על ידי שם הויה, כי שם הויה מורה על האלהות כפי מה שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות, שזה לא יכלו להשיג, ועז"א וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כמ"ש אל שדי נראה אלי בלוז, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, שהגם שהשיגו גם שם הויה כמ"ש ויקרא שם אברם בשם ה', וכדומה, לא השיגו אותו כפי שהוא בעצמותו רק כפי שהוא מלובש בשאר שמות שבהם ישכון כבוד בהיכלו, וכמ"ש בזוה"ק אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין, ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו, וע"ד כתיב וארא דחמי אינון גוונין דאתגליין, ומאן גוונין דאתגליין אינון דאל שדי, דאינון גוונין בחזי עלאה, וגוונין דלעילא סתימין דלא אתחזיין לא קאים אינש עלייהו בר ממשה, הה"ד ושמי ה' לא נודעתי להם לא אתגלית לון בגוונין עלאין, ואי תימא דאבהן לא הוו ידעי בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתגליין, ר"ל שנבואת משה היה באספקלריא המאירה והשיג את האלהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות, מפשט מכל ציור ותמונה הנלקח מציור העולמות, וכן שפע הנבואה חלה על שכלו שלא באמצעות כח המדמה שהוא כח גופני, כי היה כאחד מן השכליים וכנפש מפשטת מן הגויה, ונבואה זו מיוחסת לשם הויה ב"ה, וע"כ האבות השיגו מראה ודמיון, כי היתה נבואתם באמצעות מחזה העולמות ובאמצעות הכח הדמיוני, והיתה הנבואה ע"י שם שדי, ששם זה מורה שאמר לעולמו די, וגבל ומדד וקצב חוקי הטבע, כי מצד שם הויה אין די ואין גבול וקצב, כי בו יפליא פלאות ויחדש אותות ומופתים כפי רצונו הבחיריי שאין לו סוף, וע"י שהשיגו נבואתם ע"י אספקלריא שאינה מאירה ראו מראה ודמיון, כמ"ש וארא אל אברהם וכו' שראו מראה ודמיון כי היתה הנבואה באל שדי, אבל בשמי ה' שהיא הנבואה באספקלריא המאירה שישיגו את האלהות שלא דרך חלונות העולמות ולא ע"י מחזה המדמה שאז לא יראו שום מחזה ודמיון רק ישיגו השגה מדעיית בחלות השפע מהאין סוף בעצמו על כח השכל לא נודעתי להם, לכן אמר לשון ידיעה כי בהשגה זו אין שם שום ראיה רק ידיעה מדעיית בלבד וכמ"ש במראה הסנה בארך, ור"ל שהגם שידעו גם מן שם הויה, היה השגחה את שם הויה ע"י התלבשות שאר השמות וכמ"ש בזהר הנ"ל ואי תימא דאבהן לא הוו ידעין בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתחזיין, וע"כ אמר וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזהר דרגא בתר דרגא, שהתחיל בשם אלהים שבו נבא משה עד השעה ההיא, ותיכף אמר לו אני ה', שהוא ההשגה שישיג ע"י שם הויה, וכן שההנהגה עם משה ודורו תהיה ע"י שם הויה שאין לה שום קשר עם הטבע וחוקותיה, כי בדור המדבר עשה נסים נגלים ונפלאות גדולות מתמידות שדומים כבריאת העולם שברא חדשות אשר לא היו וזה מיוחס לשם הויה שהוא למעלה מן הטבע וחוקותיה, וזה היה ג"כ תשובה עמ"ש למה הרעותה לעם הזה, כי בסדר ההנהגה לפי חוקי הטבע היה ראוי שבעת הגיע תור הגאולה יקל עול השעבוד מעליהם, וכמ"ש בירושלמי (פ"ק דברכות) שמדמה גאולת ישראל לעלית השחר, כמו שבעלות השחר יזרח האור מעט מעט בהדרגה כן גאולת ישראל תחלה וישב מרדכי אל שער המלך ואח"כ ליהודים היתה אורה, וזה רק בעת שתהיה הגאולה ע"י נסים נסתרים כמו שהיה בימי מרדכי, אבל בסדר ההנהגה הנסיית יהיה בהפך שבעת הגאולה צריך שיגדל הגלות והשעבוד, והלידה תהיה מתוך חבלים גדולים, ומאופל גדול מעוף צוקה יבא פתאום אור שבעתים, ועז"א עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ר"ל עתה שהגיע קושי השעבוד עד למעלה, פתאום יזרח שמש הגאולה, ועז"א לו אני ה' שההנהגה עתה הוא בשם הויה שבו יעשה נסים גלוים שלא בדרך הטבע:
פסוק ד׳׳
וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃
וגם — הודיע לו שצריך הוא עתה להתנהג במדה זו שהיא הנהגה הנסיית והפלאיית המיוחדת לשם הויה מפני שני טעמים, א] מפני שהקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, וכבוש ז' עממין א"א שיהיה בדרך הטבע רק ע"י שנהג עמהם בנסים גלוים ושמעו עמים ירגזון ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, ובאר הטעם שהבטיח לתת להם ארץ כנען מפני שהיא ארץ מגוריהם אשר גרו בה, שלא היו כתושבים בארץ רק כגרים כי עקר משכנם וביתם היה בעולם העליון להתהלך לפני ה' תמיד ובעה"ז היו כגרים, וע"כ ניתן להם א"י המוכשרת לזה כי היא ארץ ההשגחה והקדושה והנבואה:
פסוק ה׳׳
וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃
וגם — והטעם השני שאני צריך להתנהג ע"י שם הויה בהנהגה הנסית מפני ש שמעתי את נאקת ב"י [שנאקה מורה על נאקת חלל] אשר מצרים מעבידים אותם בעבודה קשה המפלת מהם חללים, ואזכר את בריתי שכרת עם אברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וצריך אני להכותו בעשר מכות שכולם יהיו ע"י נסים גלוים המיוחסים לשם הויה ב"ה:
פסוק ו׳׳
לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְהֹוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י…
לכן אמר לבני ישראל אני ה' — לכן תאמר להם ששלשה דברים שאני צריך לעשות להם כולם לא יהיו ע"י שם שדי או אלהים, ר"ל ע"י נסים נסתרים באמצעות הטבע רק ע"י נסים נגלים ע"י שם הויה, והם יצ"מ ומתן תורה וירושת הארץ, ועל יצ"מ אמר אני ה' והוצאתי אתכם זה יהיה ע"י שם הויה, וחושב ג' דברים, א] תחלה אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שמציין סבל העול הקשה שהכביד עליהם שלא לתת להם תבן שזה נבטל תיכף כשהתחילו המכות לבא על פרעה, ואח"כ והצלתי אתכם מעבודתם, שאחר מכת בכורות נפסק העבדות לגמרי כי נעשו בני חורין ויצאו מן הארץ, ובכ"ז לא היתה עדיין הגאולה שלמה כי מצרים רדפו אחריהם, ועז"א וגאלתי אתכם שזה היה כשטבעו המצריים בים שאז נגמרה הגאולה כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וזה היה בזרוע נטויה בנסים מפורסמים, וגם היה בשפטים גדולים להעניש המצריים במה שטבעו בים סוף שהיה משפט מדה כנגד מדת כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם:
פסוק ז׳׳
וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם…
ולקחתי — הדבר השני הוא מתן תורה שאז אקח אתכם לי לעם, זה יהיה ג"כ ע"י שם הויה שעז"א וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם, כי הדבור הראשון היה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואז תשיגו כי אלהיכם שהוציא אתכם ממצרים הוא שם הויה, כי יהיה זה באותות ובמופתים אדירים ונוראים:
פסוק ח׳׳
וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם…
והבאתי — וכן הדבר השלישי שהוא כבוש הארץ יהיה ע"י שם הויה כמו שסיים אני ה', כי הכבוש יהיה ע"י אותות ומופתים המתיחסים לשם הויה שבשם זה אביא אתכם אל הארץ ותקחוהו בתורת ירושה מאבותיכם, ובזה באר שכל הג' דברים הנ"ל יהיו ע"י שם הויה ונסים גלוים ומפורסמים:
פסוק ט׳׳
וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ {פ}
ולא שמעו אל משה מקצר רוח, רוח מציין הרוח הפנימי ויש ארך רוח, הוא שרוחו הפנימי יכול לעצור ברגשותיו ולסבול יגון וצער ומכאובות, והפוכו הוא קצר רוח כמ"ש בפי' משלי, ומי שהוא קצר רוח וא"ל עבודה קשה, או מי שיש לו עבודה קשה והוא ארך רוח, יכול להבליג על יגונו ולהטות אזן לנחמה ולבשורה טובה, אבל הם היה להם עבודה קשה ורוחם הנכאה היה קצר מהכיל ולסבול, לכן לא נכנסו דברי משה באזניהם:
פסוק י׳׳
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וידבר ה' וכו' בא דבר אל פרעה — הנה הגם שע"י שאמר משה שלח נא ביד תשלח קצף ה' עליו וצרף עמו את אהרן שיהיה לו לפה, לא היה זה רק בענין השליחות שילך וידבר אל בני ישראל, [כי ע"ז היה הוכוח של משה עם ה' מן סי' ג' פסוק י"ג עד סי' ד' פסוק י"ח], אבל על השליחות אל פרעה לא צרף אליו את אהרן [כמו שמבואר בסי' ד' פסוק כ"א כ"ב], שמ"ש (בסי' ה) ואחר באו משה ואהרן אל פרעה בא אהרן עם הזקנים והם נשמטו אחד אחד ואהרן נכנס עם משה כמש"ש, ולכן צוהו ה' שילך לבדו אל פרעה לאמר לו בשם ה' שישלח את ישראל מארצו:
פסוק י״א׳
בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
שאלות — הלא כבר צרף עמו את אהרן ומה חדש עתה במ"ש ויצום וכו'. ולמה הפסיק באמצע בספור ראשי בית אבותם, והזכיר ביחוד שני חיי לוי וקהת ועמרם, ודלג יתר השבטים, ומ"ש הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן. ומ"ש ויהי ביום דבר ה' אל משה אין לו שום משמעות, ומ"ש וידבר ה' וכו' דבר אל פרעה ויאמר משה הן אני ערל שפתים הלא זה נזכר כבר בפסוק י"א י"ב, וכן מ"ש ראה נתתי אלהים לפרעה וכו' כבר נכלל במ"ש בפסוקי י"ג, ולמה כפל והוצאתי את צבאותי, והוצאתי את בני ישראל מתוכם:
פסוק י״ב׳
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל…
וידבר משה — אולם אחר שראה משה שבני ישראל לא שמעו אליו, וחשב שזה מפני שבא באחרונה אליהם לבדו, וחשב שהסבה לזה מפני שהוא ערל שפתים ולא הציע הדברים כראוי, ואם בני ישראל לא שמעו אלי אף שתחלה האמינו לדברי ואיך ישמעני פרעה שלא התחיל להאמין כלל:
פסוק י״ג׳
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃…
וידבר ה' אל משה ואל אהרן — לכן מאז חדש ה' שגם בשליחות אל פרעה יצרף עמו את אהרן, ומעתה ויצום, צוה ה' את שניהם שיהיו שותפים בשתי השליחות, בין אל ב"י שע"ז כבר היה אחרי שותף בדבר מכבר, ובין אל פרעה מלך מצרים, שגם בשליחות אל פרעה יהיה בו שותף מעתה, עד ששניהם יהיו שותפים בכל השליחות שתכליתו הוא להוציא את ב"י מארץ מצרים, ופה קצר בדבר, כי יפרש דבר זה בפרטות לקמן [מן פסוק כ"ו עד סי' ז' פסוק ח"], כי הפסיק הענין בספור היחוס של משה ואהרן וחזר אל הענין הקודם ויפרש מ"ש ויצום אל ב"י ואל פרעה, מה היה הצווי בפרטות כמו שיתבאר:
פסוק י״ד׳
אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְרֹ֣ן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃
שאלות — למה בא בכל סדר שתי מכות בהתראה ומכה ג' שלא בהתראה, ועל מה היו מורים הג' סדרים, ובכל סדר אמר בהתראה ראשונה שיתרה בו על היאור, ואמר לשון ונצבת לקראתו ובשניה אמר בא אל פרעה שילך אל ביתו. למה בכל המכות היה ההתראה שישלח את העם ואם לא יכהו ובמכת דם א"ל ההכאה בלי תנאי. במכת דם לא אמר שישכם בבקר רק במכת ערוב ובמכת ברד, שהלא בכל ג' אלה היה ההתראה בבקר שיצא פרעה המימה, במ"ש והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך וכן הנה אנכי מכה במטה אשר בידי משמע שהיתה המכה ע"י מטה משה, ואח"כ אמר אל אהרן קח מטך משמע שהיה מטה אהרן. מ"ש בסדר הראשון בזאת תדע כי אני ה' איך נתברר במכת דם וצפרדע מציאות ה'. לפרעה אמר שיכה את היאור לבד, ולאהרן אמר שיכה כל מימי מצרים, מאין לקחו החרטומים מים להפך אותם לדם, מ"ש ויפן פרעה וכו' ולא שת לבו גם לזאת אין לו באור:
אלה ראשי בית אבותם — באשר הזכיר כי הקב"ה בחר בשני האחים האלה לענין הגדול הזה, שהם יהיו שלוחים בין אל ישראל בין אל פרעה, ראה הכתוב להזכיר יחוסם וקדושת אבותיהם לתולדותם לבית אבותם, לברר כי הם היו ראוים למעלה זאת מכל ישראל, ונהג בזה כדרך הכתובים בכל ספורי התולדות להזכיר תחלה את הטפל בקצרה עד שבא אל העקר שבו יאריך בכל פרטיו, כמשל מי שנאבד לו מרגלית בין החול שכובר בכברה ומשליך את החול עד שמוצא את המרגלית, וכמ"ש רש"י בכ"מ. וכן התחיל פה מראובן והזכיר יחוסו בקצרה ועבר ממנו, כי בו לא נמצא המרגלית, וכן הזכיר יחוס שמעון בקצרה, עד שבא אל לוי ששם ימצא את המרגלית, כי הוא היה השבט הנבחר לה', וע"כ הודיע שני חיי לוי כי הוא היה הסגולה ויודע ה' ימי תמימים, ומבניו מצא את הסגולה בקהת, וע"כ אמר ושני חיי קהת, ומבני קהת מצא את המרגלית בעמרם והוא לקח את יוכבד דודתו מן האב, ומבין שניהם שהיו צדיקים יצאו שני בני היצהר שנבחרו לשליחות הגדול הזה, וע"כ חשב שני חיי עמרם כי הוא היה סגולה ויתר בר קהת הזכיר בקצרה כי היו טפלים, ואגב ספר שאהרן נשא בת זוגו מגדולי ישראל ויולד את כהני ה' המשוחים בשמן משחת קדש, וגם אלעזר לקח אבה מבנות צריקים ויולד את פנחס אשר נתן לו ה' את בריתו שלום:
פסוק כ״ו׳
ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃
הוא אהרן ומשה — אחר שהשלים יחוסם אומר כי שני האחים האלה נשלחו לשני דברים: א] אשר אמר ה' להם הוציאו את ב"י מארץ מצרים, שהוא השליחות שנשלחו אל ב"י להוציאם מא"מ, וזה כולל בין היציאה הגופנית שיוציאו אותם על צבאותם להוליכם אל המדבר, בין היציאה הנפשיית שיבדלו מטומאת מצרים ומדעיתיהם, ובזה היה אהרן העקר ומשה טפל לו, כי הוא לבדי דבר אל ב"י והם נמשכו אחריו יותר שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכמ"ש חז"ל שלכן כתיב במיתתו ויבכו את אהרן וגו' כל בית ישראל, וע"כ אמר הוא אהרן ומשה:
פסוק כ״ז׳
הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
הם — זאת שנית נבחרו לדבר אל פרעה להוציא את ב"י, ולשום לפניו את האותות ואת המופתים ובזה היה משה עקר ואהרן טפל, וז"ש הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן ר"ל משה עקר: (כח-כט) ויהי ביום דבר ה' אל משה וגו' וידבר ה' אל משה, ר"ל וזה שצרף אהרן אל משה שיהיה שותף עמו גם בשליחות אל פרעה, זה לא היה תחלה, וכמ"ש בפסוק י"א שתחלה רצה ה' שמשה לבדו ילך בשליחות אל פרעה, שאז היה השליחות נעלה יותר, אם מצד הפלא ששליח ערל שפתים וגר בארץ יעמוד לבדו לפני מלך ושרים והם יחתו ויבהלו מפניו, אם מצד שהמופתים היו חזקים יותר אם היו נעשים ממשה לבדו בלא אמצעי, כפי יתרון מעלת משה על אהרן, ושנוי הזה שישלח את אהרן עמו אל פרעה זה נתחדש בעת דבור האחרון שדבר ה' אל משה, וז"ש ויהי ר"ל וזה נתהוה ונתחדש ביום דבר ה' אל משה בא"מ, כי עד הנה לא דבר עמו בלשון דבור רק בלשון אמירה ויאמר ה' אל משה, שהוא מדרגה שפלה שבלשון זה דבר עם כל הנביאים, ולבסוף דבר עמו בלשון דבור שבו נתיחד משה לבדו, והיו שתי דברות: א] מ"ש וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', והשני וידבר ה' אל משה בא דבר אל פרעה מלך מצרים, ואז השיב משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואז צוה ה' אח אהרן שיהיה שותף עם משה בשליחות אל פרעה, וז"ש שזה שנעשה אהרן שותף בשליחות אל פרעה היה ביום דבר ה' אל משה בלשון דבור, ומפרש מה היה הדבור, הוא וידבר ה' אל משה לאמר אני ה', הוא הדבור הראשון שאמר אליו אני ה', (בפסוק ב') והודיעו ששליחותו יהיה ע"י שם הויה שהוא מורה שיעשה נסים מפורסמים ויראה באספקלריא המאירה, והדבור השני היה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כמ"ש בפסוק י"א:
פסוק ל׳׳
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃ {פ}
ויאמר — ר"ל ואז אמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה שהוא מ"ש למעלה (פסיק י"ב) ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים:

מהדורה: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. רישוי: Public Domain. Sefaria.

תנ״ך · מדריך קריאת פרק

שמות פרק 6

שמות פרק 6 מציג 30 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

ספרפרק (1–40)פסוק

היעד שנמצא: שמות פרק ו׳

פתיחה בקורא

שיתוף הפרק כולו

פירוש רש״י

פירוש מלבי״ם

שמות פרק 6

מפת הטקסט

מפתח לקריאה

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חיפוש מקורות חכם