מקרא

שמות פרק ל״ה

שמות פרק ל״הפסוק א׳ / ל״ה0%

השוואת נוסחים — מילה מול מילה

גודל האות

100%

גודל מקורי

א׳וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃
ב׳שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהֹוָ֑ה כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃
ג׳לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ {פ}
ד׳וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כׇּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃
ה׳קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃
ו׳וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃
ז׳וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃
ח׳וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃
ט׳וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
י׳וְכׇל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהֹוָֽה׃
י״אאֶ֨ת־הַמִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אׇהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃
י״באֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃
י״גאֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃
י״דוְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃
ט״ווְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃
ט״זאֵ֣ת׀ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃
י״זאֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃
י״חאֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם׃
י״טאֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃
כ׳וַיֵּ֥צְא֛וּ כׇּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃
כ״אוַיָּבֹ֕אוּ כׇּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהֹוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכׇל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃
כ״בוַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כׇּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכׇל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיהֹוָֽה׃
כ״גוְכׇל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃
כ״דכׇּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכׇל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃
כ״הוְכׇל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃
כ״ווְכׇ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃
כ״זוְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
כ״חוְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֙מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃
כ״טכׇּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכׇל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהֹוָֽה׃ {פ}
ל׳וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהֹוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
ל״אוַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחׇכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכׇל־מְלָאכָֽה׃
ל״בוְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃
ל״גוּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכׇל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת׃
ל״דוּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאׇֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃
ל״המִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חׇכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כׇּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ׀וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כׇּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת׃

שיתוף הפרק כולו

שתפו את הפרק במלואו, או העתיקו את כל המלל עם מספרי הפסוקים.

השיתוף כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות של האתר.

פירוש רש״י

פסוק א׳׳
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃
ויקהל משה — למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש:
פסוק ב׳׳
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהֹוָ֑ה כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ…
ששת ימים — הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת:
פסוק ג׳׳
לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ {פ}
לא תבערו אש — יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת:
פסוק ד׳׳
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כׇּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃
זה הדבר אשר צוה ה' — לי לאמר לכם:
פסוק ה׳׳
קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃
נדיב לבו — על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב כבר פרשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צואתן:
פסוק י״א׳
אֶ֨ת־הַמִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אׇהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃
את המשכן — יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרויים משכן:
את אהלו — הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג:
ואת מכסהו — מכסה עורות האילים והתחשים:
פסוק י״ב׳
אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃
ואת פרכת המסך — פרוכת המחצה כל דבר המגין, בין מלמעלה בין מכנגד, קרוי מסך וסכך, וכן (איוב א י) שכת בעדו, (הושע ב ח) הנני שך את דרכך:
פסוק י״ג׳
אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃
לחם הפנים — כבר פרשתי (שמות כה כח) על שם שהיו לו פנים לכאן ולכאן, שהוא עשוי כמין תבה פרוצה:
פסוק י״ד׳
וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃
ואת כליה — מלקחים ומחתות:
נרתיה — לוציי"ש בלעז בזכים שהשמן והפתילות נתונין בהן:
ואת שמן המאור — אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משנה משאר שמנים, כמו שמפורש במנחות (דף פו א) מגרגרו בראש הזית, והוא כתית וזך:
פסוק ט״ו׳
וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃
מסך הפתח — וילון שלפני המזרח שלא היו שם לא קרשים ולא יריעות:
פסוק י״ז׳
אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃
את עמודיו ואת אדניה — הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה:
ואת מסך שער החצר — וילון פרוש לצד המזרח עשרים אמה אמצעיות של רוחב החצר, שהיה חמשים רחב, וסתומין המנו לצד צפון חמש עשרה אמה וכן לדרום, שנאמר (שמות כז יד) וחמש עשרה אמה קלעים לכתף:
פסוק י״ח׳
אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם׃
יתדת — לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ שלא ינועו ברוח:
מיתריהם — חבלים לקשור:
פסוק י״ט׳
אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃
בגדי השרד — לכסות הארון והשלחן, והמנורה והמזבחות בשעת סלוק מסעות:
פסוק כ״ב׳
וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כׇּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכׇל־אִ֕ישׁ…
על הנשים — עם הנשים וסמוכין אליהם:
חח — הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע, והוא הצמיד:
וכומז — כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה ורבותינו פרשו שם כומז כאן מקום זמה:
פסוק כ״ג׳
וְכׇל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים…
וכל איש אשר נמצא אתו — תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים כלם הביאו:
פסוק כ״ו׳
וְכׇ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃
טוו את העזים — היא היתה אמנות יתרה, שמעל גבי העזים טווין אותן:
פסוק כ״ז׳
וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
והנשאם הביאו — אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב:
פסוק ל׳׳
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהֹוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
חור — בנה של מרים היה:
פסוק ל״ד׳
וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאׇֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃
ואהליאב — משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקים מה שנאמר (איוב לד יט) ולא נכר שוע לפני דל:

מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.

פירוש מלבי״ם

פסוק א׳׳
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות — יפלא מאד איך אמר שצוה ה' לעשות הלא הצווי דפה שהוא שלא לעשות מלאכה בשבת ואינה לעשות רק שלא לעשות, ופי' חז"ל שמ"ש ששת ימים תעשה מלאכה הוא צווי על מלאכת המשכן שיעשה בששת ימי החול, והוא הצווי לעשות, ואמר שהגם שנצטויתי לעשות מלאכת המשכן כל ימות החול בכ"ז יום השביעי קדש ואסור לעשות בו אף מלאכת המשכן שמן הסברא היינו אומרים כמו שעבודה דוחה שבת כן מלאכת המשכן וכליו שהם מכשירי העבודה אם א"א לעשותם בחול, כגון שנטלה קרנו של מזבח או נפגמה סכין של שחיטה בששת מותר לתקנם, קמ"ל שאף מלאכה שצוה ה' לעשית בששת הימים לא תעשה בשבת:
אלה הדברים, כבר פירשתי שר"ל אלה הדברים שצוה ה' לעשות במשכן בששת הימים לא תעשם בשבת שהם קרוים מלאכה והעושה אותם בשבת יומת, מבואר שכל הדברים שנעשו במשכן בששת הימים קרוים מלאכה וחייב עליהם בשבת, וממ"ש אלה הדברים שכבר בארנו (ויקרא סי' ג') שדברים מורה על הדבור הארוך בע"פ מבואר שאז דבר באורך ומסר להם בע"פ פרטי המלאכות שהיו במשכן ושהם אסורים בשבת שהם ל"ט מלאכות, כי גדר שם מלאכה הוא העסק שעוסק בדבר שיש בו אומנות, ושמשנה איזה חומר מן הדברים שבעולם לעשות בו איזה חידוש ותקון, לאפוקי מעשה הדיוט ופעולה שאין משנה בו דבר, כמו טעינת משאות כבדות בביתו או תקיעת שופר ורדיית הפת וכדומה, והוצאה אינה מלאכה באמת רק התורה יחדתו וקראתו בשם מלאכה, כמ"ש איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, שכיון שלא הוציאו נדבות מבתיהם כי מלאכות אחרות עסקו בם עד שנגמר המשכן, ומבואר בירמיה ובנחמיה איסור הוצאה, אבל יתר המלאכות שהיו במשכן הם מלאכות גמורות והם אבות לכל מיני מלאכות שבעולם שכולם הם תולדות מסתעפות מהם, ובמשכן באר שהיו חושבי מחשבות ועושי מלאכת מחשבת, וע"כ גם במלאכת שבת רק מלאכת מחשבת אסרה תורה, ויש הבדל בין מלאכה סתם ובין מלאכת עבודה כמ"ש בהתו"ה (אמור סימן קפז ובכ"מ) וז"ש רבי להביא ל"מ מלאכות ומובא בשבת (דף ע'), ומ"ש ששת ימים תעשה מלאכה וכתוב א"א ששת ימים תעבוד התבאר בפרשת תשא (סימן לא):
פסוק ב׳׳
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהֹוָ֑ה כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ…
יהיה לכם קדש, במועדים אמר תמיד מקרא קדש יהיה לכם ובשבת אמר תמיד קדש הוא לה', כי מועדים תלוים בקדוש ב"ד ושבת מקודש בעצמו, לבד שני פעמים אמר אצל שבת קדש הוא לכם, פרשת תשא (סימן לא) ונדרש שם במכלתא למעט פ"נ, ופה שאמר שנית יהיה לכם קדש דרשו חז"ל שמלמד שגם אם אינו קדש לה' רק חול כי עושים בו מלאכה לצורך העבודה שדוחה שבת, בכ"ז יהיה קדש לכם, ולא תחשבו שכבר הוא מחולל ועומד כמו שאמר דוגמא בפרשת תשא על מחלליה מות יומת
כל העושה בו, כבר בארתי בפרשת תשא שעונש מיתה נזכר גבי שבת ג"פ, ודריש במכלתא שם [אחד] על מלאכת היום [ואחד] על מלאכת הלילה, והשלישי שנזכר פה דריש שבא ללמד רק העושה כל המלאכה בו אבל אם מקצת המלאכה נעשה בחברו שהוא יוה"כ פטור:
פסוק ג׳׳
לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ {פ}
לא תבערו אש וגו' ביום השבת, מבואר שאין הבערה אסורה אלא ביום השבת לא סמוך לחשכה של שבת, ושבשביעית דכתיב בחריש ובקציר תשבות ופי' ר"ה (דף ט) שבא לאסור תוס' שביעית, והוא עפמ"ש בפרשת בהר שבאה השמיטה להשלים שביתת הארץ שאינה שובתת בשבתות ומוציאה פירותיה צוה שתשבות את השבת בשנים, וז"ש ויום השביעי תשבות וא"ת הלא הארץ אינה שובתת, ע"ז אמר בחריש ובקציר תשבות, והוא נסתר לנקבה שהארץ תשבות את השבת ע"י מניעת חריש וקציר, ולמדו לתוספת שביעית שלא יחריש חריש שיועיל אל הקציר, כמ"ש בר"ה (דף ט'), וה"א שה"ה שבשבת לא ידליק הנר בע"ש כי ידלק בשבת, לכן אמר שהאזהרה לא תבערו אש הוא רק ביום השבת לא קודם:
בכל מושבותיכם, בא להוציא בהמ"ק שמותר להבעיר המערכה בשבת, ומובא בשבת (דף כ') דמ"ש אש תמיד תוקד י"ל תמיד אף בטומאה ולא נדע שבת, וממ"ש מושבותיכם בכנוי למד שר"ל בכל משבותיכם אף במושב הבתי דינים, שכתוב בפ' רוצחים והיו אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותכם, ללמד שאין שרפת בת כהן דוחה שבת. ומובא ביבמות (דף ו' ע"ב) וסנהדרין (דף לה ע"ב) ועיין בפרשת משפטים (סימן נט):
לא תבערו אש, הבערה היתה בין ל"ט מלאכות המשכן ולמה הוציא אזהרה זו ביחוד, משיב ר' יונתן שבא ללמד על הכלל כלו שחייב על כל מלאכה בפ"ע, שאף שנוכל ללמד מ"ש בחריש ובקציר תשבות, והוא ס"ל כר' ישמעאל בר"ה (דף ט') שבא על שבת בראשית, נאמר שצריך שיעבור על שתים, ומובא בשבת (דף ע'):
ר' נתן אומר, הרמב"ן הביא מכלתא זו וגרסתו היא ר' נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר להטמין לו את החמין ולעשות מדורה בשבת ת"ל לא תבערו אש בכ"מ ביום השבת, ופי' שבא הכתוב לאסור בשבת הבערה לצורך אוכל נפש שביו"ט הותר או"נ וה"א שה"ה בשבת, לכן אמר לא תבערו, שרוב תשמישי האש הוא לצורך הנאת האדם, דאף שכבר כתוב את אשר תאפו אפו ונדע לאסור אפיה ובשול נאמר שיתר הענינים שהם הנאת הגוף כגון הדלקת הנר ומדורה להתחמם מותר משום עונג שבת, לכן למד שאסור ופרט ביום השבת ר"ל לאפוקי יו"ט שבו הותר כל זה:
פסוק ה׳׳
קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃
קחו מאתכם, חזר להם מ"ש לו בריש תרומה וקחו לי תרומה וכו' עד ועשו לי מקדש, ואמר יביאה את תרומת ה' הכינוי עם הפעל כמו ותראהו את הילד, מפני ששם א"ל ג' תרומות, ופה קצר, ולכן כפל יביאה היינו את התרומה, ופי' את תרומת ה', שזה דומה כאמר ג' פעמים תרומה. ובזהר מפרש שתחלה אמר סתם ויקחו לי תרומה שכולל אף הערב רב ואחר חטא העגל אמר קחו מאתכם:
פסוק י׳׳
וְכׇל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהֹוָֽה׃
וכל חכם לב בכם — הוא מ"ש לו ה' בפרשת תשא (ל"א ו') ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתיך, ולא פרט עדיין את שם בצלאל, כי האומנים לא היו הגבאים לקבל הנדבות מיד ישראל, שמ"ש קחו מאתכם היה שיבחרו ממונים לקבל הנדבות, וכן עשו, ואל הגבאים ומשה בראשם הובאו הנדבות וכשנדבו רובם אז יחד שם האומנים ובצלאל בראשם ומסר להם הנדבות כמ"ש (ל"ו ג') ויקחו מלפני משה את כל התרומה, וכמ"ש (כח ה) והם יקחו את הזהב, ר"ל שיקחוהו מיד משה והגבאים:
פסוק י״א׳
אֶ֨ת־הַמִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אׇהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃
את המשכן, הם יריעות התחתונות, ואהלו הם יריעות עזים, ומכסהו הוא מכסה העורות, ובזה חזר מ"ש לו (ל"א ז' י"א) רק שם חשבם בקיצור ומשה האריך יותר בפרשיהם, והוצרך לפרש כל המלאכות שידעו כי המלאכה רבה וצריך נדבה גדולה:
פסוק כ״א׳
וַיָּבֹ֕אוּ כׇּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהֹוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל…
ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, יש הבדל בין בריב לב ובין נדיב רוח, שהתבאר אצלי בספר משלי, שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני והרוח הוא הפנימי, כמ"ש בפירוש תהלות (נא) על לב טהור ברא לי, ועל זבחי אלהים רוח נשברה, הרוח הוא מעלה ציורים מעומק הנפש ומגלה אותם על פני הלב, והלב הוא הכח המושל והבחירה, ויש שרוחו רוח נדיבה, היינו שהוא מלא מציורים טובים לנדיבות שיצייר ברוחו שוב מדה הזאת ואשרה, ובכ"ז הלב שהוא כח המושל שבו אינו בוחר להתנדב מאהבת הממון והבצע, ויש שרוחו אינו נדיב לצייר בטוב מדת הנדיבות ובכ"ז יש לו לב נדיב ואוהב לפזר ולתת כי הממון אינו חשוב בעיניו, ולכן אמר פה שבאו כל איש אשר נשאו לבו, שכח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר נדבת רוחו מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל ענינה:
ובדרך הדרוש הנה עקר תרומת ה' אשר חלה עליו הקדושה היה נדבת הלב ותשוקת הרוח להתנדב, זה היה עקר הנדבה, כמ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, שעקר התרומה היה נדבת הלב והנה היה ביו בני ישראל עניים שלא היה בידם כל מאומה להתנדב, אבל התנדבו ברוחם, היינו שחשבו ברוחם שאם היה להם עושר גדול היו מתנדבים כל המשכן וכל כליו והיו עושים הכל משלהם, וה' שיודע מחשבת לבם קבל הסכמתם זאת כאלו התנדבו בפועל, והיה להם יתרון מן המתנדבים שלא נחשב להם רק מה שהתנדבו בפועל, אבל לאלה חשב ה' כאלו הביאו מנדבתם את כל המשכן ואת כל כליו, וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, ר"ל שכל איש מהמתנדבים לא נתנו רק מה שנשאו לבו, כסף או זהב או נחושת, אבל וכל אשר נדבה רוחו, מי שלא הביאו בפועל רק שריחו לבד נדבה, שחשב בלבו שרוצה לבנות כל המשכן משלו לכשתגיע ידו, אותו ר"ל נדיבת רוח הזה הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש, שנחשב להם כאלו הביאו. כל האהל וכל כליו וכל בגדי הקדש: ויונתן תרגם וכל אשר נדבה רוחו דאשלמית רוחיה בנבואתא, ופירשתי בדרושי ארצות השלום כי באשר ענין המשכן היה שקבץ כללות ישראל אשר יתאחדו בעבודתם בבית הזה ויהיה לקומה שלמה אשר הוכנה להיות מרכבה לשכינה, אבל מי שהכין את לבו והתטהר והתקדש עד שחלה עליו רוח נבואה היה הוא בעצמו משכן לשכינה ולא הוצרך אל המשכן כי הוא נעשה משכן לשכינת מוזו, ולבו נעשה מזבח להקריב עליו דמו ונפשו עולה וכליל במסירת נפש לה', ובגדיו וכנפי טליתו וטוטפותיו נעשו כבגדי כהונה שבם ישרת לפני ה' אלהיו, א"כ הוא התנדב הכל המשכן וכל כליו ובגדי הקדש, וכמ"ש שהיה משה מתמה על מלאכת המשכן מי יוכל לעשותו וא"ל ה' אפי' אחד מכם יכול לעשותו, ר"ל מי שיתקדש עד שהוא עצמו יהיה משכן לשכינת ה', ועל רוח נדיבה תסמכני פרש"י זה רוח החדש, וז"ש וכל אשר נדבה רוחו דאשלימת רוחיה בנבואתא, הוא עצמו היה המשכן, ואותו ר"ל נדיבת הרוח שלו ורוה"ק שחל עליו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד שהוא יסוד ובנין מקדש אל ומעון לשכינת עוזו:
פסוק כ״ב׳
וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כׇּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכׇל־אִ֕ישׁ…
ויבואו האנשים, עתה יספר איך התנדבו בשמחה ובכל לב, הנה במעשה העגל שבקש אהרן שיביאו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם, לא רצו הנשים לתת את תכשיטיהן, שהם יקרות בעיניהם מכל, ועתה רצו הנשים תחלה לתת את כל תכשיטיהן, והאנשים באו אחריהן כי אין לקחת נדבה מן הנשים בלא רשות בעליהם. וחושב שהביאו בנדבת לב, ושהביאו כל התכשיטין שלהם, וחוץ ממה שנתנו נשיהם את כל התכשיטין נתן כל אחד את הזהב הנמצא בידו, שעז"א וכל איש אשר הניף תנופת זהב:
פסוק כ״ג׳
וְכׇל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים…
וכל איש, מי שנמצא אתו תכלת וארגמן שכבר נטוה הביאו אותו, ואמר אשר נמצא אתו כי זה לא היה מצוי ביד כולם:
פסוק כ״ד׳
כׇּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים…
כל מרים, כסף ונחושת היה להם להוצאה כי מכם נעשו שקלים שהיו מטבעות ויוצאים בהונאה ולא יכלו לתתם כולם רק הרימו מהם תרומה, וז"ש כל מרים תרומת כסף, ועצי שטים נתנו כל מי שנמצא אתו מה שראוי למלאכת העבודה ולא היה איש שיעכב אותו בידו אשר ימכר בכסף:
פסוק כ״ה׳
וְכׇל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃
וכל אשה, וחוץ מה שהתנדבו האנשים תכלת וארגמן שוווים ושזורים התכונו הנשים שחכמתם בפלך לשוות כל מיני מטוה ושוו אותם בידיהם, גם נשים עשירות אשר להם משרתות לטויה טוו בידיהם לזכות במצוה ויביאו מטוה:
פסוק כ״ו׳
וְכׇ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃
וכל הנשים אשר נשא, ר"ל שהיה בהן חכמה יתירה טוו מן העזים, שזה מלאכה גדולה וצריך חכמה יתירה כמ"ש חז"ל:
פסוק כ״ז׳
וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃
והנשאם, עד שלא נשאר להנשיאים מה להתנדב רק אבני השוהם והמלואים כמו שפרש"י:
פסוק כ״ט׳
כׇּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכׇל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ…
כל איש ואשה, ר"ל כל נדבות אלה לא היו עקרים אצל ה' כי כל לבבות דורש ה' ואם נמצא בין ישראל איש או אשה שלא התנדבו כלום, כי הענים לא נמצא בידם מאומה רק שנדב לבם אותם, לבם לבד ומחשבתם נדב, שחשבו בלבם להביא אם יהיה לאל ידם, וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו ממונם את המשכן כולו וכל כליו, וז"ש שחשבו בנדבת לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, היינו שיבנו כל המשכן, את האיש והאשה הזה הביאו בני ישראל נדבה לה', האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אותה אליו באשר זכו שימצא ביניהם ישרים וצדיקים כאלה:
פסוק ל׳׳
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהֹוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
ראו קרא ה' בשם בצלאל, אחר שהביאו הנדבות הודיע להם כי ה' הכין את העושים במלאכה ובצלאל יהיה ראש להם כי אותו מלא ה' חכמה ברוח הקודש, והודיע להם הדברים שדבר אליו ה' בפרשת תשא (ל"א ב' ו')
פסוק ל״ד׳
וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאׇֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃
ולהורות, הוסיף להודיע שמלבד שהופיע חכמה על בצלאל לצורך עצמו נתן בלבו להורות לאחרים וללמדם אומניות:
פסוק ל״ה׳
מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חׇכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כׇּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ׀וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙…
חרש וחושב, חרש שייך באומנות משכיות עץ ואבן, שמשנה החומריים שעוסק בהם לפי צורך המלאכה, ותושב שייך באומנות האריגה והתפירה במחט שאינו משנה דבר רק מסדר ומוציא צורות, ובזה יש שני מינים, רוקם הוא מעשה מחט, ואורג, ובכ"ז יש שני ענינים עשיית המלאכה שצריך הרגל ואומן ידים, שעז"א עושי כל מלאכה, והמצאת חדשות בענין המלאכה שעז"א חושבי מחשבות :

מהדורה: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. רישוי: Public Domain. Sefaria.

תנ״ך · מדריך קריאת פרק

שמות פרק 35

שמות פרק 35 מציג 35 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

ספרפרק (1–40)פסוק

היעד שנמצא: שמות פרק ל״ה

פתיחה בקורא

שיתוף הפרק כולו

פירוש רש״י

פירוש מלבי״ם

שמות פרק 35

מפת הטקסט

מפתח לקריאה

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חיפוש מקורות חכם