מסכת ברכות דף ל״ט עמוד ב׳

אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע וגומר כל הברכה ואח"כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם:

פתיתין ושלמין אמר רב הונא אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן:

כתנאי הא דאמרת פרוסה של חטין ושלמה של שעורין כו' תנאי היא:

אבל לא חצי בצל גדול ואע"פ שיש בו יותר מקטן שלם:

במקום שיש כהן ונותנו לו מיד:

במקום שאין כהן צריך לישראל שיצניענו עד שימצא כהן ליתנו לו וחצי בצל אין מתקיים:

יוצא ידי שניהן ידי מחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן:

מניח פרוסה תחת השלמה ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה:

והלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע פי' שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה ויש שנוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת ברכה ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו לחם משנה ובפרק שלשה שאכלו (לקמן ברכות מז.) מסקינן דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם ויש שמביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני רבי חייא בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס והיינו משום שאם יפרוס קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ולא יוכל לאכול פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה אבל אם (לא) היה צריך לברך על כל הפת ולא יוכל לפרוס קודם הברכה אז אם תפול הפרוסה אינו מברך על פרוסה אחרת ויפטר בברכה ראשונ':

מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין פירש"י אם הפתיתין והשלמין שוין יברך על איזה שירצה ואם הפתיתין גדולים צריך לברך על הפתיתין לפטור את השלמין ור' יוחנן אומר על השלמין מצוה מן המובחר אפי' אם הפתיתין גדולי' טפי ותימה א"כ סברא הפוכה דלרב הונא פתיתין שהם גדולים עדיפי ולר' יוחנן שלמין עדיפי ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות ועוד תימה אמאי שינה בסמוך לשונו דנקט לשון פרוסה של חטין ע"כ פירש רבינו תם דמיירי בפתיתין גדולים ושלמים קטנים וה"פ אמר רב הונא מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה והוא הדין על השלמין אם ירצה ורבי יוחנן אמר שלמין עיקר וכן הלכה כרבי יוחנן דהא רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וכל שכן לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה תלמידו של רב דדוקא באמוראי בתראי אמרינן הלכה כבתראי:

אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורים ד"ה מברך על הפרוסה של חטין - דחיטי עדיפי משום דאקדמיה קרא אבל פתיתין ושלמין ממין אחד אפילו יהיו הפתיתין מפת נקיה והשלמין מפת קיבר מברך על השלמין כדאיתא בתוספתא (פרק ד) שלמין דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דגלוסקאות פרוסה דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דבעל הבית פת כשר ופת של נכרי מברך על הכשר (תחלה) וכן אמרינן בירושלמי פת טהור ופת טמא מברך על הטהור אבל אם פת של נכרי חביב ונקי ופת של ישראל אינו חביב מברך לאיזה שירצה כדאיתא בירושלמי פת נקי טמא ופת קיבר טהור מברך לאיזה שירצה אבל רבינו שמשון צוה לסלק הפת לבן של נכרי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא. שני שלמין ממין אחד אם אחד יותר נקי מברך על הנקי דחביב ליה טפי:

כתנאי כו' פירש רש"י חצי בצל גדול קרי חשוב לפי שיש בו יותר מבצל קטן שלם ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקט חצי בצל גדול משום דיש בחצי בצל גדול כמו בקטן שלם ולא יותר ועוד דאם כן לא הוי דומיא דחשוב דגבי פרוסה של חטין דקאי עלה דהתם שוין ויש לפרש דכהדדי שוין הם אבל דגדול טוב יותר לאכילה מן הקטן ועוד פירש רש"י דמייתי תנאי אסיפא דמברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורים ומר סבר חשוב עדיף ומר סבר חטין דמקדמי בקרא עדיפי אבל א"א לפרש דחטין עדיפי משום שפת של חטין חשוב מפת של שעורים דהא פי' דבמין אחד פת נקיה ופת קיבר השלם עדיף:

ומר סבר שלם עדיף וא"ת מנא ליה הא אימא דחטין חשיבי טפי משום דאקדמיה קרא ויש לומר דהכי מדמה דהתם אע"ג דמסברא חשוב לכהן עדיף דכתיב (במדבר י״ח:ל׳) בהרימכם את חלבו ממנו ואפי' הכי קאמר דשלם עדיף ה"נ נימא שלם עדיף מפתיתין של חטין אע"ג דאקדמיה קרא והדין עם רש"י שלא רצה לפרש כתנאי אפלוגתייהו דרבי יוחנן ורב הונא שהרי למאי דמפרש לרב הונא כשהן שוין מברך על איזו שירצה א"כ לא קפיד אחשיבות ולא אשלמות וא"כ מאי כתנאי איכא ולפר"ת נמי דפי' דמברך על הפתיתין גדולים אם ירצה ואי בעי בריך על השלמים קטנים אלמא לא חשיב ליה עדיף אלא כי הדדי נינהו לרב הונא וא"כ לא מצי קאי כתנאי אפלוגתא דפתיתין:

כל היכא דאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשיב עדיף ונהי דלעיל קאמר פתיתין גדולים ושלמים קטנים דמברך על השלמים היינו דוקא לברכה דלא איכפת ליה שיברך בגדול דלמה יברך בגדול הואיל ואינו נקי מזה אבל גבי נתינה לכהן איכא נפקותא דיתן לו הגדול החשוב טפי דניחא ליה:

מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע פירש רש"י ובוצע לשתיהן או בוצע לשלמה בלבד והיינו ע"י שניהן דכיון שהניח הפרוסה תחת השלמה נראה כמו שבוצע נמי אפרוסה ודוקא בוצע לשלמה אבל לא רצה לפרש ובוצע לאיזה מהן שירצה או לפרוסה או לשלמה דמדקאמר לתוך השלמה משמע דהשלמה עיקר ולפי' רש"י ה"פ ירא שמים יוצא ידי שניהם כדרב הונא וכדר' יוחנן בפתיתין ושלמה ולפי' ר"ת לא מצינו לפרש הכי דקאי אפתיתין שהרי אינו צריך לעשות כן אלא יברך על השלמה ודי בכך לכ"ע דאפילו רב הונא לא קאמר אלא על הפרוסה אם ירצה אבל פשיטא אם בירך על השלמה יצא ונראה לפירוש ר"ת שניהם קאי אשני לחמים אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים:

הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב - משום דכתיב לחם עוני מניח הפרוסה תחת השלמה ונראה כבוצע על הפרוסה ומ"מ אין לבצוע כי אם על השלמה ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה וכורכים ואוכלים משתיהן יחד כדי שיהא נראה כבוצע על הפרוסה וכן המנהג אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין ואינם נקראים חבילות חבילות דהא אקידוש מברכים קידוש וברכת היין ורבינו מנחם מווינ"א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה ואין השלמה באה כי אם בשביל לחם משנה והר"י היה רגיל לברך תחלה ברכת המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואחר כך מברך על אכילת מצה ובוצע משתיהן אחר כך ואין זה חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן ופעמים מפיק הר"י נפשיה מפלוגתא ולא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלמה תחלה המוציא והיה בוצע קצת ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד:

פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים פירשו בתוס' בשם ר"ת ז"ל: מברך על הפתיתין אם ירצה והוא הדין על השלמים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משום דכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה, ואתא רבי ירמיה בר אבא לאוקמא להא דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים בהנהו תנאי דבצל, ואף על גב דבצל קטן וגדול מין אחד וחטין ושעורין הוו ב' מינין ומטעם מוקדם בפסוק אתינן לה, מכל מקום מייתי שפיר הא דבצל דאזלינן בתר החשוב או בתר השלם, וקרא כי מקדים ליה בדשוו שניהם או שלמין או פרוסין. ועל כרחין לא מצינן לאוקמי האי כתנאי אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן, דהא מסיקנא הכא דלכולי עלמא היכא דאיכא כהן חצי בצל דחשוב עדיף, ואילו רבי יוחנן קאמר דשלמה מצוה מן המובחר ואף על גב דלענין ברכה כדאיכא כהן דמיא, ואי נמי דכהדדי נינהו ביופי אלא שהשלמה חשובה מחמת שלמותה תקשי לרב הונא דאמר מברך על הפתיתים דהא שלמה עדיפא ואיכא כהן. וההיא דירא שמים יוצא ידי שתיהן נמי אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, דאי אדרב הונא ורבי יוחנן הא רב הונא מודה הוא דכ"ש דמברך על השלמין ולמה ליה למבצע אתרווייהו. אבל הראב"ד ז"ל הקשה דאי איתא דיוצא ידי שתיהן אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, והלא לא קמה ההיא מילתא דרבי ירמיה כלל, ותדע לך מדלא מותבינן מההיא מתניתין דבצל לרב הונא מדברי הכל בין מדרבנן בין מדרבי יהודה, דעד כאן לא קאמר רבי יהודה חצי בצל גדול אלא משום דחשוב עדיף, אבל היכא דתרוייהו חשיבי ודאי לכולי עלמא שלם עדיף, ומדלא אותבינן מינה אלמא לא קמה ההיא מילתא כלל ולא שייכא פלוגתייהו דתנאי דבצל לגבי ברכה מידי, אלא ודאי האי דירא שמים יוצא ידי שתיהם אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן קאי, והא דאמר רב הונא מברך על הפתיתין דוקא על הפתיתין קאמר משום דאינהו עדיפי דמקרבא הניתיהו כי השלמים סביבותיהן יבשים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, וכעין ראיה נראה לי לדברי הרב ז"ל, דמדקאמר אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משמע דבכהאי גוונא מיירי רב הונא, ולומר אף על גב דבההיא פליג רבי יוחנן מודה בהא דאלמא כי היכי דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים מצוה על הפרוסה אפילו לרבי יוחנן הכי נמי פתיתין ושלמין מצוה על הפתיתין לרב הונא, וכן נמי מדאמרינן סתם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק פרוסה ושלמה מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, ואי בפרוסה של חטים ושלמה של שעורים הוי ליה לפרושי בהדיא פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, וההיא נמי דהכל מודים בפסח נמי לכאורה הכי דייקי, דההיא בששתיהן של חטים או של שעורים מיירי. ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבי יוחנן ואפי' לגבי רב דהוא רבו של רב הונא, וכל שכן לגבי רב הונא. תוספתא (פ"ד, הי"א):מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד, שלמה של גלוסקין ופרוסה של בעל הבית מברך על שלמה של גלוסקין, פרוסה של גלוסקין ושלמה של בעל הבית מברך על שלמה של בעל הבית, פת חטין ופת שעורין מברך על פת חטין, פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חטין, פת כוסמין ופת שעורין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה. ואיתא נמי הכי בירושלמי דגרסינן עלה בירושלמי (ה"א): רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא, דרבי יודה אמר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך ברישא. עוד בירושלמי (שם): פת טמאה ופת טהורה רב חייא בר בא אומר על הטהורה, פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה רב חייא בר אדא בשם רבי אחא אומר על איזה מהן שירצה.

מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פירש רש"י ז"ל: בוצע או משתיהן או משלמה. ויש מפרשים גם כן בהא דאמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע שבוצע מן השלמה, ויש מי שפירש ובוצע מן הפרוסה ועליה הוא מברך המוציא ועל אכילת מצה משום דלחם עוני כתיב ואתא וגרעא לפלגא דחדא, וזה עיקר. ולעיקר הא דהכל מודים בפסח יש מן הגאונים ז"ל שפירשוה אעיקר שמעתא דר"ה ור"י, כלומר בשהביאו לפניהם פתיתין ושלימין, הא אם הביאו כולן שלמים טפי עדיף ומברכין על שלמים. ולזה הפי' הסכים יותר רב האי גאון ז"ל. וגם הוא ז"ל כתב בשם אחרים ז"ל דלאו מחמת שמעתא דר"ה ור"י אייתיאו לה הכא ולא תליא בפלוגתייהו כלל, אלא משום לחם עוני, דלא ליבצע אתרתי כשאר שבתות וי"ט, ומשום דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, וכן עמא דבר.

רבי זירא בצע אכוליה שירותיה פירש רש"י ז"ל: פרוסה גדולה שיהא די לו לכולה סעודה. ואינו מחוור בעיני. חדא דלא הוה ליה למימר אכולה שירותיה אלא בצע כולה שירותיה. ועוד דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבה היינו עין יפה דעלה אמרו (לקמן ברכות מו, א) בעל הבית בוצע. ועוד דבר הלמד מענינו הוא דאמר רב חייא צריך לבצוע על שתי ככרות. אלא ודאי הכי פירושו בצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול והא מחזי כרעבתנותא, והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכי כי הוינן ביה רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא. וכן פירש רב האי גאון ז"ל, וז"ל: אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרווייהו אפי' לכולה שירותיה כר' זירא שפיר דמי.

הביאו לפניהם פתיתין ושלמים, פירוש וכולן מין אחד ודעתיה על הפתיתין אמר רב פפא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, פירוש דכיון דתרווייהו מין אחד ולדידיה חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהניתייהו טפי מפת שלימה דכל סביבותיה קשה ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר:

ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר פירוש כיון דתרווייהו מין אחד שלם עדיף שהוא חשוב דליכא טרחא כל כך בבציעה אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים אבל אם לא היה בדעתו לאכול אלא משל שעורים לבד ודאי מברך על של שעורים שאין מחייבין את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול:

ירא שמים יוצא ידי שתיהן פירוש בפרוסה ושלימה של חטים שהיה מניח פרוסה למטה והשלימה למעלה להדור שלא תראה אלא השלימה ובוצע פירוש על הפרוסה דמקרבא אהניתי' ואשתכח דקיים הדור מצוה ובירך אמאי דחביב ליה ודוקא בכי הא אבל בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים לא דליכא הדור דשעורים גריעי לגבי חטים:

ששמת שלום וכו' דאיכא קרוב הנאה ומצות הדור:

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע וכענין שפירשנו דבוצע מן הפרוסה ועליה מברך המוציא ועל אכילת מצה מאי טעמא לחם עוני קרינא ביה וכיון שכן רשאי לברך על הפרוסה ומניח שלימה משום הדור יום טוב. ודעת רבינו האי גאון ז"ל דדוקא כשהביאו לפניו פרוסה ושלימה אבל לא בעי למימר שיהא חובה בפרוסה ואע"ג דאתינן עלה משום קרא דכתיב לחם עוני הא אשכחן נמי לעיל לענין כובא דארעא דאמרינן דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום טעמא דלחם עוני כתיב דלא בעי למימר שיהא חובה למעבד כובא דארעא, ה"נ ליכא חיובא בהכי:

חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת פירוש ולבצוע משתיהן מאי טעמא לחם משנה כתיב:

ר' זירא בצע אכולה שירותיה פירש רש"י ז"ל פרוסה גדולה שיהא די לו לכל הסעודה, והנכון שהיה בוצע על הככרות כולן שהיה בדעתו לאכול באותו סעודה דכיון דבעינן לחם משנה היה מרבה בהן לכבוד שבת. והא מיחזי כרעבתנותא, פי' כשיבצע על ככרות הרבה:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דהוה שקיל תרתי ובוצע חדא אמר לקטו כתיב. פירוש כי כתיב לחם משנה בלקיטה אבל בבציעה לא כתיב וכיון ששתיהן תחת ידיו דומיא דלקיטה סגי ליה לבצוע באחת:

פת טמאה ופת טהורה, פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה אומר על איזה שירצה וכן יראה בפת נקיה של עכו"ם ופת קיבר של ישראל שהוא אומר על איזה שירצה וכן בשל חטים יבשה ושל שעורים בת יומה וכל כיוצא באלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וירא שמים יוצא ידי שתיהן בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים שמניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע על הפרוסה וכדרך שעושין בפסח שמניח פרוסה על השלימה ומברך המוציא ואכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני, ויש אומר שעל השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ויש אומר בהפך, ומה שנהגו בג' מצות ב' שלימות ואחת פרוסה הוא מפני שבת הבאה בפסח שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ותקנוה אף בבאים בחול משום אותם הבאים בשבת, ויש מפרשים שאף בחול הדין כן שמכל מקום לחם משנה בעינן אלא שמאחר שהוא צריך לבצוע בפרוסה בזולת השתים, ויש מפרשים שלא נאמר בפסח לבצוע בפריסה אלא מתורת רשות הא מדרך חיוב לא, ואע"פ שאמרו לחם עוני כתיב ביה הרי אף בכובא דארעא אמרוה כן למעלה ואין החיוב לחזור אחריה:

זהו שביארנו שמברך ואחר כך בוצע יש חולקים מכח תלמוד המערב לפסוק שצריך שתכלה ברכת המוציא על בציעת הפת, ואין זה כלום שהרי נפסקה בהדיא בכאן, אלא שיש לנו ללמוד משם דברים אחרים ומתוך אותם הדברים אנו רואין לכתבו בכאן, ולשון תלמוד המערב בזה אין מברכים על הפת אלא בשעה שהוא פרוס אהן דנסיב עגולא בידיה ומברך עלוי ולא אתא לידוי ר"ל שלא פרסו בשעת גמר ברכה צריך למברך עלה תנינות אמר ר' תנחום וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה, וזהו שכתבנו עליו שאינו שנוי כהלכה אלא שיבצע לאחר הברכה, ומכל מקום יש למדין הימנה שאם היו לפניו שני מיני לחם והניח את שראוי לברך עליו וברך על שאינו ראוי שצריך לחזור ולברך על הראוי, ואמרו עוד שם שאם ברך על פת זה ונפל מידו ואי אפשר ליטלו צריך לחזור לברך על האחר, ולשונם בזה אהן דנסיב תרמוסא ובריך עלוי ונפל מידוי צריך למברכא זמן תנינותף ומה בינה לאמת המים ר"ל שהמים נרדפים והולכים וכשמברך עליהן כבר הלכו את שהיו לפניו בשעת הברכה ותירץ תמן לכן נתכוין תחלה, ומכאן אתה למד לכל שבירך על דבר ולא נזדמן לקיים את ברכתו על אותו דבר שכיון לברך עליו שחוזר ומברך על האחר ואומר על מה שבירך ברוך שם כבוד מלכותו וכו':

לעולם אין תורמין אלא מן היפה ואם אין שם כהן עכשיו ליטול את התרומה תורם מן המתקיים יותר אע"פ שיש יפה הימנו ותורמים בצל שלם אע"פ שהוא קטן אבל לא חצי בצל אע"פ שהוא גדול ואפילו במקום שיש כהן:

חייב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות שלימות אף בסעודה השלישית ויקח בידו השתים ויבצע האחת זכר ללחם משנה וכן הדין בימים טובים:

מגדולי החכמים כשהיה פת של עירובי תבשילים בביתם היו מכינין אותו לברך בו המוציא בשבת הואיל ונעשית בו מצות עירוב, ואל תטעה לפרש דבר זה בפת של עירובי תחומין שהרי פת של עירובי תחומין צריך לכתחלה שיהא שלם כל השבת וכל שכן שאין לפרשה בעירובי חצרות אלא אם כן נפרש בה שהיה בוצע בה למחר שאם בשבת עצמו הרי נאסר אחר כן לטלטל בחצר, א"י למה דתנן נאכל עירובו וכו' עירובו עירוב הגם דגם רש"י פי' אתמול וגם דברי רש"י צ"ע וגם בעירובי חצירות לא מצינו שיאסור לטלטל בחצר כשנאכל העירוב ובפרט למאי דקי"ל שבת הואיל והותרה הותרה:

ממה שכתבנו למדו בקצת תוספות באגד ההדס שבלולב שמיחדים אותה לברך על הבשמים במוצאי שבתות וכן שירי פתילות של שבת מדליקים אותן במוצאי שבת לברך בהן על האור:

נהגו העם להניח יד שמאלית על הפת ולבצוע ביד הימנית כדי שיונחו עשר אצבעותיו עליו דרך לבוב מצוה, ורמז לעשר מלאכות שנעשות בפת קודם אכילה וזכר לדבר עשרה תיבות בברכת המוציא:

ולעולם לא יפרוס אדם את הפת כלו שלא יראה כרעבתן אלא יפרוס פרוסה בתוך שלימה:

בד"ה והלכתא כרבא כו' שלא יפרישנה מן הפת עד אחר הברכה ויש כו' היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו' כצ"ל מדברי הרא"ש ע"ש:

בא"ד דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם וגם מייתי ראיה שצריך לסיים קודם כו' עכ"ל ר"ל דההיא דעד שתכלה אמן מפי העונין היינו נמי שלא יבצע ויפרישנה קודם הברכה אבל יש לחתוך קודם אך מ"ש וגם מייתי ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו' אינו מובן לי מה צריך ראיה לזה הא פסיק הכא הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע וע"ק דההיא דתני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס הם דברי הירושלמי והוא סותר תלמוד שלנו כמ"ש הרא"ש ע"ש ומאי מייתי ראיה מיניה דהא לית הלכתא כר' חייא דהא פסקינן הלכתא כרבא דפליג עליה דרבי חייא ובדוחק יש ליישב הא דלפי הירושלמי סבר ר' חייא כוותיה דרבא דשמעתין ודו"ק:

בא"ד אבל אם לא היה צריך לברך יוכל לפרוס קודם כו' עכ"ל ר"ל אם לא היה צריך לברך בהך דבירך על התורמסא ונפל מיניה דאהא מייתי לה התם כמ"ש הרא"ש יוכל גם הכא לפרוס קודם הברכה כו' והרא"ש כתב בזה מלתא אחריתא אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל הפת אם תפול הפרוסה כו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה מברך על הפתיתין כו' וכ"ש לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל פרוסה כו' אבל פתיתין ושלמין ממין אחד כו' עכ"ל לא ה"ל לשנות לשונם למימר פתיתין ושלמין דמשמע גדולים וקטנים כמ"ש לעיל אלא הל"ל פרוסה ושלמה דשוין הן וביה קיימינן הכא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה כתנאי כו' משמע דלהכי נקט חצי בצל כו' כמו בקטן שלם ולא יותר כו' עכ"ל אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר דמ"ס חשוב עדיף ולא קאמר גדול עדיף וק"ל:

בא"ד ויש לפרש דכהדדי שוין הן כו' דמייתי תנאי אסיפא כו' אבל אי אפשר לפרש דחיטין עדיפי כו' כצ"ל:

בד"ה מ"ס שלם כו' והדין עם רש"י כו' א"כ לא קפיד לא אחשיבות כו' ולפירוש ר"ת נמי כו' עכ"ל לפי דרכן של התוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בה יותר מן הקטן אלא דחשוב וטוב הוא יותר לא הוי צריכי לכל זה אלא דע"כ לא קאי כתנאי אההיא פלוגתא דפתיתין ושלמין דא"כ לא הוי דומיא דפתיתין ושלמין בגדולים וקטנים איירי והכא בבצל בשוין פליגי וק"ל:

הביאו לפניהם פתיתין ושלמים פירוש וכולן מין אחד ודעתיה על הפתיתין:

אמר רב פפא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים פירוש דכיון דתרווייהו מין אחד ולדידיה חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהניתייהו טפי מפת שלימה דכל סביבותיה קשה. ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר:

ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר פירוש כיון דתרווייהו מין אחד שלם עדיף שהוא חשוב דליכא טרחא כל כך בבציעה:

אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים. אבל אם לא היה בדעתו לאכול אלא משל שעורים לבד ודאי מברך על של שעורים שאין מחייבין את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול:

ירא שמים יוצא ידי שתיהן פירוש בפרוסה ושלימה של חטים שהיה מניח פרוסה למטה והשלימה למעלה להדור שלא תראה אלא השלימה:

ובוצע פירוש על הפרוסה דמקרבא אהניתיה ואשתכח דקיים הדור מצוה ובירך אמאי דחביב ליה. ודוקא בכי הא אבל בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים לא דליכא הדור דשעורים גריעי לגבי חטים:

ששמת שלום וכו' דאיכא קרוב הנאה ומצות הדור:

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע וכענין שפירשנו דבוצע מן הפרוסה ועליה מברך המוציא ועל אכילת מצה:

בגמרא נהרדעי עבדי כרבי חייא ורבנן עבדי כרבא לפי מאי דפרישי' לשיטת רב אלפס ז"ל דלמסקנא רבא נמי לא פליג אדר"ח אלא לפרש דבריו בא א"כ צריך לפרש דהא דקאמר נהרדעי עבדי כר"ח היינו משום דנהרדעי מפרשי מימרא דר"ח כפשטיה כדאמרינן לעיל ופליגי אבל רבא מפרש למימרא דר"ח כשמעתיה כדפרישית ולענ"ד יש הכרח לפי' זה והיינו ממה שכתבו התוס' בד"ה והלכתא דתנא ר"ח בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס וא"כ תקשה האיך פליג רבא אברייתא ואם נפרש הך ברייתא כדרבא כדמשמע מלשון התוס' שהביאו ראיה מהך ברייתא דפסק הלכה דקיי"ל כרבא א"כ תקשה להיפך א"כ היאך פליג ר"ח במימרא דידיה אהך ברייתא דתנא ר"ח גופא אע"כ כדפרישית דבפירוש הברייתא גופא פליגי נהרדעי ורבא ולפ"ז לשיטת התוס' דלעיל דלא נחתו לשיטת הרי"ף לפרש דרבא ס"ל כר"ח א"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך פליג רבא אברייתא ומכ"ש במה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי לענין פסק הלכה שהוא אליבא דרבא מיהו בזה כבר הרגיש הרא"ש ז"ל בפירושו ע"ש אלא שדבריו צריך עיון קצת ועיין במה שכתב מהרש"א ז"ל בזה בלשון התוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה והלכתא כרבא כו' ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי היסח הדעת שייך כאן אטו מי גרע פריסת המוציא מהא דאמר רב לקמן בסמוך טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך אלמא כיון שהוא מענין פריסת המוציא והסעודה לא הוי הפסק והיסח הדעת מכ"ש לחתיכת פרוסת המוציא עצמו שאין כאן היסח הדעת ומכ"ש דקשה טפי לרבי יוחנן ורב ששת לקמן אפילו הביאו מלח כו' או גביל לתורי נמי לא הוי הפסק והכי קיי"ל וי"ל דנהי דלא הוי הפסק גמור בכי ה"ג היינו לענין דיעבד שאם הוא צריך לומר טול ברוך לאיזה הכרח לפי אותו שעה או שלא נזכר לומר הבא מלח וגביל לתורי קודם סעודה א"כ כשנזכר אח"כ רשאי לאומרה ולא הוה הפסק לענין שאין צריך לברך שנית אבל לכתחלה מיהו אין לעשות כן בקביעות שמא ע"י כן יבוא להיסח הדעת וזה מוכרח מלשון התוספות עצמן דאלת"ה א"כ היאך כתבו כאן ומיהו בשבת נכון להחמיר ואי ס"ד דהוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך שנית א"כ היאך מותר לעשות כן בשבת הא הוי חומרא דאתא לידי קולא אע"כ כדפרישית:

בא"ד ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו' עכ"ל נראה דעיקר הראיה בזה כי היכי דלא תימא דהא דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע היינו שיתחיל הברכה קודם שיבצע מש"ה כתב דמהך ברייתא מוכח שצריך לסיים כל הברכה קודם שיבצע אלא דמאותה הראיה עצמה מייתי התוס' ג"כ ראיה לדבריהם הקודמים דאין נכון לסיים כל הברכה בעוד שהפת שלימה אלא שהברכה וחתך הפרוסה יהיה כא' ומוכחא להא מילתא נמי מדמסיק מירושלמי דטעמא דברייתא משום שמא תפול הפרוסה מידו ואם לא היה יכול לפרוס קודם הברכה לא שייך האי חששא כן נ"ל בכוונת התוספות ולענ"ד בחנם נדחק מהרש"א ז"ל בזה ודו"ק:

בגמ' איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר ר"ה מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין. ויש לדקדק מאי קמ"ל ר"ה דפוטר את השלימין הא ודאי אפילו רבי יוחנן דפליג עליה ואמר שלימין מצוה מן המובחר אפ"ה מודה דבדיעבד אם בירך על הפתיתין נהי דמצוה מן המובחר לא עביד אפילו הכי פוטר את השלימין וא"כ לא הו"ל לר"ה למימר אלא מברך על הפתיתין ונ"ל דמה שהוצרך ר"ה לאסוקי במלתיה דפוטר את השלימין היינו לאשמעינן דאפי' אם רוצה לאכול ג"כ מהשלימין אפ"ה יכול לברך המוציא על הפתיתין דאי לא הוי אמר אלא מברך על הפתיתין היה במשמע דהיינו כשאין בדעתו לאכול מהשלימין ולאפוקי מדר' יוחנן דכיון דסבירא ליה שלימין מצוה מן המובחר אם כן לכתחלה יש לו לאכול מהשלימין כדי שיבצע עליהם מאחר שהביאו לפניו כדי שיעשה מצוה מן המובחר משא"כ אם רוצה לאכול גם כן מהשלימין סד"א דמודה ר"ה שצריך לבצוע על השלימין קמ"ל דלכל ענין אמר ר"ה דמברך על הפתיתין כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פתיתין ושלימין כו' אם רצה מברך על הפתיתין כו' עכ"ל נראה דכוונתו וטעמו של רש"י בזה משום דסתם לשון פתיתין בין גדולים בין קטנים במשמע דאע"ג שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לעיל גבי פת צנומה דלשון פתיתין היינו גדולים כדכתיב ואקחה פת לחם אפ"ה ע"כ קטנים נמי קרויה פתיתין כדכתיב בפרשת מנחות פתות אותה פתים ומפרשינן לעיל וכולן פותתן כזית ואיכא למ"ד נמי דמחזירן לסלתן אם כן לפ"ז דלענין פתיתין קטנים נמי איירי ר"ה ממילא דע"כ הא דקאמר מברך על הפתיתין היינו אם רצה דהא אין שום טעם לברך דוקא על הפתיתין קטנים וא"כ לפ"ז ע"כ סבר ר"ה דאין שום מעלה ויפוי כח לפת שלימה לענין המוציא דאלת"ה פשיטא דצריך לברך על השלימין ואם כן יפה מסיק רש"י ז"ל שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהם כיון דאין שום מעלה לשלימין כלל כי אם דוקא לענין תרומה דבעינן דבר המתקיים כדמסקינן בסמוך משא"כ בגדולים ודאי יש מעלה מצד הסברא וכדאשכחן נמי לענין תרומה כמו שיבואר. ועוד הוכרח רש"י לפרש כן מדאמרינן בסמוך דירא שמים יוצא ידי שניהם והיינו של ר"ה ור"י כמו שפירש רש"י ז"ל בסמוך ואם כן על כרחך דלרב הונא בגדולים צריך לברך דוקא עליהם ומשום הכי אמרי' שפיר ירא שמים יוצא ידי שניהם דאי לא תימא הכי מאי יוצא ידי שניהם שייך הכא שהרי אפי' אם יברך על השלימים לבד נמי יצא ידי שניהם כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י. אבל אין לפרש דר"ה נמי מודה שיש איזה מעלה בשלימין לענין המוציא אלא מה שכתב רש"י אם רצה מברך על הקטנים היינו אם הקטנים חביבין עליו יותר משום דחביב עדיף מן השלימין וכה"ג נמי משמע לקמן במשנה דהיו לפניו מינים הרבה דחכ"א מברך על איזה מהן שירצה ומפרש עולא לקמן דטעמייהו דחכמים משום דחביב עדיף אלמא דלשון איזה מהן שירצה היינו החביב. אלא שאם לכך נתכוון רש"י במה שכתב כאן אם רצה א"כ לא א"ש הא דמסיק רש"י שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהן ומי הכריחו לומר כן דהא להאי פירושא שפיר מצ"ל אפילו בגדולים היינו דוקא אם חביבין עליו דבכה"ג הוי א"ש טפי לישנא דר"ה דלא מפליג בין גדולים לקטנים אלא סתמא קאמר מברך על הפתיתין והיינו אם ירצה משום דלעולם בחביב תליא מילתא ובכה"ג הוי א"ש נמי הא דאמר רנב"י בסמוך וירא שמים יוצא ידי שניהם היינו כשפרוסה חביבה עליו יותר מן השלימה אע"כ שאין כוונת רש"י במה שכתב אם רצה משום טעמא דחביב אלא כדפרישית מעיקרא כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מברך על הפתיתין כו' ותימא אם כן סברא הפוכה כו' ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות עכ"ל. ויש לתמוה דהא כה"ג אשכחן טובא דכשיש מעלה בכל צד א' משני הצדדים פליגי תנאי ואמוראי בגמ' הי מינייהו עדיף וכדאשכחן להדיא בסמוך בהאי פלוגתא דתנאי גופא דמייתי הש"ס לענין תרומה דפליגי רבי יהודה וחכמים בסברות הפוכות דלחכמים שלם עדיף מחשוב ולר"י איפכא חשוב עדיף משלם מדקאמר לא כי וכדמוכח נמי מלשון התוס' עצמן בד"ה ומר סבר ממה שכתבו שהדין עם רש"י כו' אלמא דפשיטא להו דלר"י דוקא חצי בצל גדול קאמר וה"נ אשכחן לעיל בהנך תרי תלמידי דבר קפרא דמר סבר חביב עדיף מכרוב דזיין כמ"ש התוס' לעיל שכן הלכה ואפ"ה אידך תלמיד סבר איפכא דכרוב דזיין עדיף מפרגיות דחביב וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובאמת לדעתי דבכמה דוכתא שהקשו התוס' מסברות הפוכות יש ליתן לב על קושיתם כיון דאשכחן סברות הפוכות טובא בש"ס ולכאורה היה נ"ל לפרש כאן דמה שהקשו על פי' רש"י מסברות הפוכות היינו משום דהוי כפלוגתא רחוקה דלר"ה אין מעלה בשלימין אפילו לגבי פתיתין קטנים ולרבי יוחנן שלימים עדיף אפילו מפתיתין גדולים אלא דאכתי קשה למה הוצרכו התוס' לפרש בפי' ר"ת דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו כלומר אם ירצה שהרי למאי דמפרש ר"ת דמיירי בגדולים שפיר הוו מצו לפרושי דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו דוקא על הפתיתין כיון שהם גדולים ואפ"ה בכה"ג לא הוי פליגי ר"ה ור"י פלוגתא רחוקה אלא ע"כ דלא ניחא להו לפרש כן משום דאכתי נהי דפלוגתא רחוקה לא הוי אפ"ה סברות הפוכות מיהו הוי מש"ה הוצרכו לפרש דר"ה נמי אם ירצה קאמר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דהא בפלוגתא דתנאי דמייתי בסמוך נמי הוי סברות הפוכות פלוגתא דרבי יהודה וחכמים וכה"ג בעובדא דתרי תלמידי דבר קפרא דלעיל מיהו בהך ברייתא דבסמוך יש ליישב שיטת התוס' דהתם ודאי בתרומה לאו בסברא פליגי אלא בדרשה דקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו דלחכמים אמדינן דעתיה דכהן שהוא רוצה בשלימה יותר מש"ה מקרי שפיר חלבו ולר' יהודה לשון חלבו לעולם היינו מידי דחשוב מש"ה קאמר חצי בצל גדול וכמו שפירשו התוס' בסמוך דבבצל גדול יש טעם חשוב יותר מבקטן. ועוד נ"ל דהא דמסקו התוס' בפי' ר"ת דר"ה דאמר מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה מסברא דנפשייהו כתבו כן דטעמא דר"ה משום דחביב עדיף והיינו אם ירצה שכתבו שהכוונה אם חביבים הפרוסות עליו יותר מן השלימה כן נראה לי בכוונת התוספות ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה כתנאי הא דאמרת פרוסה של חטין ושלימה של שעורים כו' תנאי היא עכ"ל. וכתבו בתוס' דמה שלא רצה רש"י לפרש כתנאי הפלוגתא דר"ה ור"י היינו משום דלר"ה מברך על איזה מהם שירצה וא"כ לא הוי מלתא דידיה כתנאי ונראה דאע"ג דלפרש"י שייך פלוגתא דר"ה ור"י לענין גדולים ושלימין דלר"ה גדולים עדיף ולר"י שלימין עדיף ולפ"ז שפיר הוי מצי לפרש כתנאי אהך מילתא דהוי ממש דומיא דבצל שלם וחצי בצל גדול דלפירש"י היינו גדול ממש דלחכמים שלם עדיף ולרבי יהודה גדול עדיף אלא דאפ"ה כיון דהך מלתא לא אמר ר"ה בהדיא אלא דרש"י מסברא דנפשיה כתב כן אליביה דר"ה ואפשר דהיינו לפי המסקנא כדפרישית לעיל וא"כ תו לא שייך לפרש כתנאי אהך מלתא:

מיהו לפמ"ש לעיל בכוונת רש"י דלר"ה לא שייך שום מעלה בשלמה לענין ברכת המוציא כלל כי אם בתרומה דוקא כיון דכתיב בהרימכם את חלבו דהיינו מן היפה מש"ה סברי חכמים שצריך ליתן לו ג"כ שלימין דוקא משום הידור מצוה דמתנות כהונה כדאשכחן כה"ג בעיטור בכורים וכה"ג טובא וזה לפי סברת רבי ירמיה בר אבא וא"כ לא שייך כתנאי בכה"ג אליביה דר"ה וליכא למימר דאכתי האי כתנאי אדרבי יוחנן קאי כיון דר"י לא מצי סבר כרבי יהודא דלר' יהודא גדול עדיף ולר"י שלם עדיף הא נמי ליתא דא"כ למאי דמסיק הש"ס דהיכא דאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשיב עדיף דא"כ כ"ש דהוי מלתא דר"י דלא כמאן לשיטת רש"י אע"כ דלא קאי כלל האי כתנאי אמילתא דר"י והיינו משום דלא איכפת לן אם יסבור ר"י כחכמים לנבי רבי יהודא לכך הוצרך רש"י לפרש דהאי כתנאי לא קאי אלא אהא דאמרינן דבפרוסה של חטין ושלימה של שעורים לד"ה מברך על הפרוסה של חטין בהא קאמר רבי ירמיה ב"א שפיר דלא הוי כדברי הכל כיון דלחכמים דתרומות שלם עדיף מחשוב וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואהא מסיק הש"ס שפיר דשאני תרומה דבליכא כהן איירי מש"ה דבר המתקיים עדיף מחשוב לחכמים אבל בדאיכא כהן ודאי לכ"ע גדול עדיף דהוי עין יפה דמסתמא ניחא ליה לכהן גדול יותר מקטן ובהא א"ש נמי לשון חשוב עדיף דגדול מקרי חשוב לפרש"י כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ועיין עוד בסמוך:

גמ' א"ל שלמן מצינו שם זה בסוף מגילת רות ושם הוא מלא וי"ו:

גמרא, היכא דאיכא כהן כ"ע ל"פ דחשוב עדיף (וכי איכא חצי בצל גדול ובצל קטן שלם תורמין מן החצי גדול). דע"כ לא אמר ר"י בהביאו לפניו פתיתין ושלמים דמברך על השלמים, אלא כששניהם בגדר אחד אז מעלת שלמה עדיף ממעלת גדול, אבל היכא דגדרן חלוק כמו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין, אין מעלת שלמה חשיבא לגבי חשיבותא דחטין דאקדמי' קרא, וה"נ הבצל גדול טעמו יותר טוב מקטן, וכיון דבתרומה כתיב את כל חלבו ממנו, הוי כמו מעלת חטין דאקדמה קרא, וכדאסברו בתוס' מה דבעי בגמרא לומר דפרוסה של חטין ושלמה של שעורין תלוי בפלוגתא דחצי בצל גדול. ודברי התוס' במה שהקשו על חצי בצל גדול מן פתיתין ושלמים, לא זכיתי להבין, וה' יאיר עיני העורות והיו למאורות:

שָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ, שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים הא דאמר בין התלמידים נראה לי רמז בזה עוד דבר אחד לפי דרכו, רצונו לומר שבהמצאה זו שעשית להשוות שני סברות הנזכר יחדיו יהיה שלום בין התלמידים, יען שגם בין התלמידים ימצא ענין אחד בערכם הדומה לדבר זה, והיינו יש אחד בקי בגרסה של סדר זרעים ומועד ושגורים בפיו בגרסה בלבד ולא בדרך סברה ועיון גם כן, ויש אחד שעדיין לא למד סדר שלם אלא מקצת הסדר איזה מסכתא ממנו בלבד, אך המקצת הזה למדו היטב בדרך סברה ועיון שיש בו, והוא עוקר הרים בלימוד שלמד בזה המקצת מן המסכתות, ועל כן בין אלו התלמידים גם כן יפול מחלוקת בערך כבוד חכמתם, כי אותו שלמד כל הסדר כולו אומר דבר שלם עדיף, ולכן לו משפט הקדימה במעלה הואיל והוא יודע הסדר כולו, ואותו שלמד מקצת הסדר אך למדו בעיון וסברה גם כן יאמר דבר חשוב עדיף. ונמצא בין התלמידים גם כן יש מחלוקת בענין הקדימה זה עם זה בשתי סברות הנזכרות בפת, ולכן אתה שעשית מציאות זו בפת להשוותם יוצא מזה כי משורת הדין שוים הם במעלה ואין להם קדימה זה עם זה, ולכן גם התלמידים ראוי שיהיו שלום ביניהם שיהיו משוים עצמן זה עם זה ולא ירצה כל אחד להיות לו קדימה על חבירו, אלא שקולים יהיו זה כנגד זה. ומה שאמר לו תחלה מַה שִּׁמְּךָ? נראה ודאי היה יודע שמו מעיקרא מאחר שהיה דרכו לשנות לפניו, ורק רצה לעשות פתח לדבריו בדרך מליצה, ורמז בזה ששמך שהוא לשון שָׁלוֹם הנאמר בתוספות נו"ן לבסוף, באה הנו"ן להגדיל משמעות שמך ללמדינו שֶׁשָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ.