בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף כ״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף כ״ד עמוד א׳

    מסכת ברכות דף כ״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־532 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    כל לנטורינהו טפי עדיף להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני:

    בכובע הוא הכיס שלהם:

    למורשא דכובע שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא:

    צייר להו בכילתא ביריעה הפרוסה סביבו' מטתו קושרן:

    ומפיק למורשהון לבר בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה:

    אשרשיפא ספסל:

    יום טבילה הוה יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו:

    ולאגמורן הלכה למעשה מה שצוני להביאם לו לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל:

    ועוד 33 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 24a · Sefaria

    תוספות

    והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו ואם תאמר אימא בכובע שלא כנגד ראשו שהרי בברייתא דלעיל נמי תני תחת מראשותיו ולא פריך מיניה משום דמצינן לפרושי שלא כנגד ראשו ואומר הרב דא"כ מאי איריא בכובע אפילו שלא בכובע נמי אלא ש"מ דמיירי אפילו כנגד ראשו ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעיא כלי בתוך כלי וצ"ע:

    שנים שהיו ישנים במטה וא"ת והלא רואה ערות עצמו וי"ל שיוציא ראשו לחוץ וא"ת והרי לבו רואה את הערוה וי"ל דקסבר לבו רואה את הערוה מותר אי נמי חוצץ בבגדו כנגד לבו:

    והתניא היה ישן במטה ובני ביתו וכו' פי' רש"י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא חדא דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו ועוד לפירושו הול"ל והא קתני כאן כיון דאברייתא דלעיל קאי אבל מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא ואומר ה"ר יוסף דגרסינן היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אא"כ היתה טלית מפסקת בינו לבינה:

    Tosafot on Berakhot 24a · Sefaria · CC-BY

    רב נסים גאון

    מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהן משום ערוה הא מילתא מיפרשא בפ' ב' דמס' חלה בגמ' דבני מערבא (הלכה א') הדא אמרה עגבות אין בהם משום ערוה הדא דאיתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור להביט כהדה דתני המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה:

    והאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים מפרשי' לה במס' שבת בפ' במה אשה (שבת ד' סד) ונקרב את קרבן ה' אמר ר' אלעזר עגיל זה דפוס של דדין כומז זה דפוס של בית הרחם אמר ליה רבא אמו מקרא לא שמעת מיניה כומז כאן מקום זמה והנה כבר הזכיר טבעת שהוא תכשיט שבחוץ עם כומז שהוא תכשיט שבפנים ובתר הכי הוזכרה שמעתא דרב ששת והתם היא עיקרה ולא הוזכרה בכאן אלא כדי להקשות ממנה:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 24a · Sefaria

    רשב"א

    והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו ואם תאמר מאי קושיא דלמא תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו, דהא באידך ברייתא תחת מראשותיו קתני, ואפילו הכי קא מפרשינן דוקא שלא כנגד ראשו. יש לומר דמניחן בכובע קא דייק דאם איתא דשלא כנגד ראשו קאמר אמאי מניחן בכובע. ומיהו הכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ולא מוריד.

    והא איכא עגבות פירש רש"י ז"ל: עגבות דחבריה. ותמיהא לי דהא קתני זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. ועוד דאם כן כי קאמרינן עגבות אין בהן משום ערוה, מאי קא מסייע מהאשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה דשאני התם דעגבות דנפשה איכא עגבות דחברתה ליכא. ואפשר לומר לפי פירושו דכל שאין סודר מפסיק ביניהם והם תחת סודר אחד ואם יחזיר זה פניו כנגד זה היה רואה עגבות חברו ולא יראה בך ערות דבר קרינן ביה, והלכך אף האשה שקוצה לה חלה ערומה אם איתא דעגבות איכא משום ערוה אף זו אסורה לקוץ ולבריך דהא מיגליא וקיימא, אלא מדשרינן התם שמע מינה דעגבות אפילו ברואה אותן ליכא משום ערוה, כן נראה לי ליישב פירש"י ז"ל. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל והא איכא עגבות דנפשיה שהן ערומות ואף על פי שהוא אינו רואה אותן הא לא כתיב לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך ערות דבר, כלומר לא יראה הרואה בך ערות דבר בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. ומיהו משום עגבות דאשתו ליכא דכיון שאינו רואה ואינו נוגע אין בכך כלום, אבל דנפשיה איכא משום ערוה. ושני ליה עגבות דנפשיה לית בהו משום ערוה ודחבריה דאסור היינו משום נגיעה וטעמא משום דמטריד, אבל באשתו אפילו נוגע כל שמחזיר פניו ואינו רואה ערותה שרי דמחמת נגיעה לא מטריד הואיל וגס בה.

    אמר רב חסדא שוק שבאשה ערוה ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור, אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה. והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע אפילו קול דבורה כדאמרינן בקדושין (ע, א) לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת. והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה, סבר הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושערה וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה, ובאשתו בשאינו רואה ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה.

    מהו דתימא תבעי הנחה כספר תורה קא משמע לן ומיהא שמעינן דספר תורה אפילו בכיסתא וכל שכן בתיק הספר שלו אסור לתלותו.

    Rashba on Berakhot 24a · Sefaria · CC0

    ריטב"א

    והתני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו פי' דמשמע אפי' כנגד ראשו דאי לאו כנגד ראשו אמאי מניחן בכובע: דמפיק ליה למורשא דכובע לבר. פירוש שמוציא מקום בליטת התפלין לחוץ דמשום כבוד התפלין אינו נותן ראשו עליהן אלא על שאר הכובע ואשמעינן רבותא שיכול להניח ראשו על הכובע שקשורין בו ובלבד שיוציא מקום קשר התפלין ויניחנו בין כר לכסת בכלי בתוך כלי:

    רב פפא צייר להו בכילתא ומפיק למורשייהו לבר אפשר שהי' מונחין בכליין וחשיב ככלי בתוך כלי דכילתא ככלי אחר:

    מנח להו אשרשיפא שעומד לפני המטה ואע"ג דהוי הדום רגליו בכלי בתוך כלי סגי דהם היו מונחים בכליין ופריס סודרא עלייהו:

    מהו שיחזיר זה פניו ויקרא ק"ש ויחזיר זה פניו וכו' בפנים לפנים פשיטא ליה דאסור דאיכא נגיעה בערותו של חבירו ונוגע בערוה אסור בק"ש אבל בחזרת אחוריים בעי: אשתו ולא מיבעיא אחר. אדרבא אשתו כגופו אחר לאו גופו ואיכא ערוה, ולעיל בבעיין אם מניח תפלין תחת מראשותיו דלא אקשינן עליה כי הכא דהתם רבותא הוא כי שרי' ליה באשתו עמו דהוא מותר לשמש מה שאין כן באחר. הרב אלפסי ז"ל פסק כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו הוא מותר להחזיר פניו ולקרות וכן דעת הגאוגים ז"ל:

    והא איכא עגבות פירוש דשניהם נוגעות זו בזו דסבירא ליה דעגבות עצמן ערוה והוה ליה כנוגע בערוה. עגבות אין בהן משום ערוה ודינם כדין שאר בשר אבל במגולין אסור לקרוא ק"ש כנגדן: ואעפ"י שעגבותיה מגולות היא מברכת. תרגמה רב נחמן כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע:

    שוק באשה ערוה קמ"ל שאעפ"י שפעמים הוא נגלה דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה:

    קול באשה ערוה פירוש לק"ש. ויש אומרים דדוקא קול של זמר ושער המכוסה, אבל קול שאינו של זמר ושערה מחוץ לצמתה אין חוששין להם.

    זה התולה תפליו דכתיב בהו למען יאריכון ימיך. וכתיב למען ירבו ימיכם:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Berakhot 24a · Sefaria

    מאירי

    איש ואשתו שהיו ישנים במטה אחת אם היו פניהם איש אל אחיו אסורים לקרוא ק"ש בתוך מטתם ואם היה זה מחזיר פניו לכאן וזה מחזיר פניו לכאן אע"פ שמגבותיהן נוגעות זו בזו מותרים מתוך שלבו של אדם גס באשתו כל שאין פניו כנגד פניה אינו בא לידי הרהור, כלל אמרו בדבר זה אשתו כגופו אבל אם היו שנים אחרים ישנים אפילו שניהם אנשים או אפילו הם בניו ובנותיו אע"פ שהחזירו פניהם זה לכאן וזה לכאן אין קורין אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם או שהם לבושים, ואם היו בניו בני ביתו קטנים עד י"א לנקבה ועד י"ב לזכר מותר בלא מחיצת טלית ואין הפרש בין בניו ובנותיו ואחרים, ויש חוככין בזו, ומכל מקום משום ואילך אסור אם הגיעו לכלל שדים נכונו ושערך צמח אבל אם לא הגיעו לכך מותר אף בגדולים:

    מה שהתרנו באיש ואשתו וכן בבניו ובני ביתו עמו דוקא שיצאו ראשיהם חוץ לטלית שמתכסים בהם שבהוצאת ראשיהם נראין כלבושין ואם לא הוציאו ראשיהן צריך שיהיו חוצצין לעצמן על לבן שלא יהא לבן רואה את הערוה שכל שלבו רואה את הערוה אסור לקרוא אפילו היה הוא לבדו ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שמתכסה בו צריך שיכסה את לבו שלא יהא רואה את הערוה, אבל אם הוציא ראשו חוץ לטלית אין צריך לחוץ כנגד לבו הרי היא כמי שלבוש טלית רחבה ואינו חוזר אזור, שאע"פ שלבו רואה את הערוה מותר, וגדולי עולם הורו שאף זה צריך לחוץ על לבו וכן הלובש טלית רחבה צריך לחגור אזור להדקו שלא יהא לבו רואה את הערוה, ואין הדברים נראין וסמך לדברינו מה שאמרו [סוכה י' ע"ב] הישן בכילה ערום יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא את שמע, ואף זו דוקא בשאין גבוה י' אבל גבוה י' לא יקרא שכל שהוא קבוע קביעותו עושהו כגבוה כמו שביארנו בראשון של סוכה:

    הערום אסור לברך ואפילו נתכסין ערותו יש לחוש לגלוי העגבות הא כל שנתכסו אף העגבות מותר וכן האשה יושבת על הקרקע וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה שלמטה בקרקע ר"ל שתשוה רגליה ושוקיה וירכותיה זו לזו ומקום ערותה מתכסה ואף העגבות, אע"פ שהן מגלות ובראייתן מיהא דין ערוה, פירושה כשהיא יושבת בקרקע והן טוחות בקרקע וכגון שהיה תיחוח קצת:

    צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור, אפילו באשתו אמרו חכמים ראיית טפח באשתו בכל מקום שאין דרכו להגלות אסור בק"ש אע"פ שאינה אוסרת לדברי תורה שהראייה גורמת הרהור וכן שוק באשה ושער באשה הראוי להתכסות וקול של זמר באשה ערוה לענין ק"ש, ובלבד במה שאין רגיל בה אבל פניה וידיה ורגליה וקול דבורה שאינה לזמר ושער היוצא חוץ לצמתה אין חושש להם וכן באיש יצא שער ערותו דרך בגדו אינו חושש, וכן כתבו אחרוני הרבנים ששער הבתולות אע"פ שכלו מגולה מותר, אין הכונה אלא למסתכל, ובאשה אחרת אפילו באצבע קטנה כל שהוא מכוין לראות או לשמוע אסור בכל שעה להסתכל בה ולשמוע קולה אפילו קול שאינו של זמר, וכמו שאמרו ברב נחמן שאמר לרב יהודה לישדר מר שלמא לילתא ואמר ליה לא סבר לה מר קול באשה ערוה ומכל מקום אפשר לומר ששאלת שלום והשבתו כעין זמר הוא, ומה שהוזכר כאן בעניין תליית התפלין ביתד, כבר ביארנוה למעלה:

    Meiri on Berakhot 24a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בתוס' בד"ה והא תנא כו' ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו כו' עכ"ל ר"ל דאכתי אימא דאיירי שלא כנגד ראשו ודבעי כובע משום דאיירי באשתו עמו דבעי כלי בתוך כלי כדאמרי' לקמן בסוף פירקין (כ"ה:) ושמואל נמי דאמר לעיל אפי' אשתו עמו איירי נמי כשהן בכיסן דהוי כלי בתוך כלי וק"ל:

    פרש"י בד"ה שגיהק כו' נפיחה משובעו וריחה כו' ובד"ה ורק ע"ג קרקע הס"ד ואח"כ מ"ה וממשמש כו' העוקצתו הס"ד ואח"כ מ"ה אבל לא היה כו' מתפלל לא כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 24a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    והתני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו פירוש דמשמע אפילו כנגד ראשו דאי לאו כנגד ראשו אמאי מניחן בכובע:

    דמפיק ליה למורשא דכובע לבר פירוש שמוציא מקום בליטת התפלין לחוץ דמשום כבוד התפלין אינו נותן ראשו עליהן אלא על שאר הכובע ואשמעינן רבותא שיכול להניח ראשו על הכובע שקשורין בו ובלבד שיוציא מקום קשר התפלין ויניחנו בין כר לכסת בכלי בתוך כלי:

    רב פפא צייר להו בכילתא ומפיק למורשייהו לבר אפשר שהיו מונחין בכליין וחשיב ככלי בתוך כלי דכילתא ככלי אחר:

    מנח להו אשרשיפא שעומד לפני המטה. ואף על גב דהוי הדום רגליו בכלי בתוך כלי סגי דהם היו מונחים בכליין ופריס סודרא עלייהו:

    מהו שיחזיר זה פניו ויקרא קריאת שמע ויחזיר זה פניו וכו' בפנים לפנים פשיטא ליה דאסור דאיכא נגיעה בערותו של חבירו ונוגע בערוה אסור בקריאת שמע. אבל בחזרת אחוריים בעי:

    אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו גופו ואיכא ערוה. ולעיל בבעיין אם מניח תפלין תחת מראשותיו דלא אקשינן עליה כי הכא דהתם רבותא הוא כי שרי' ליה באשתו עמו דהוא מותר לשמש מה שאין כן באחר. הרב אלפסי ז"ל פסק כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו הוא מותר להחזיר פניו ולקרות וכן דעת הגאונים ז"ל:

    והא איכא עגבות פירוש דשניהם נוגעות זו בזו דסבירא ליה דעגבות עצמן ערוה והוה ליה כנוגע בערוה:

    עגבות אין בהן משום ערוה ודינם כדין שאר בשר. אבל במגולין אסור לקרוא קריאת שמע כנגדן:

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 24a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמ' כל לנטורינהו טפי עדיף נ"ל דלא אתי רבא למימר דמה"ט דלנטורינהו פליג שמואל אברייתא דסוגיא כזו לא מצינו בש"ס שיחלוק אמורא אברייתא מטעמא דנפשיה אלא דכוונת רבא דבהאי סברא דלנטורינהו טפי עדיף אשכח שמואל ברייתא דשרי בכה"ג והיינו ברייתא דלעיל בדף הקודם דבתחלה היו מניחים התפילין בחורין הסמוכין לבה"כ וכשראו אח"כ שהעכברים באים ונוטלין התקינו שיהיה אוחזן בידו ונכנס אלמא דאע"ג דאיכא בזיון דתפילין טובא לאוחזן בידו וליכנס לבה"כ לעשות צרכיו אפי' הכי התירו כדי לשמרן מן העכברים וע"כ דלנטורינהו טפי עדיף א"כ ממילא דכ"ש דמותר להניחם במטה אפילו אם אשתו עמו כדי לשמרן מן העכברים וא"כ ע"כ ברייתא דהכא דאוסר באשתו עמו ע"כ מוקי לה שמואל דאיירי במקום דלא שכיח עכברים וגנבים כדאשכחן כה"ג בפרק המוצא תפילין ובסוף פ"ק דביצה ואפילו את"ל דברייתא בכל ענין איירי אפ"ה שמואל דאמר כברייתא דלעיל ותו לא הוי תיובתא מיהו הא דקאמר ר"כ לר"א בסמוך התם אמר רבא אף על גב דתיובתא דשמואל הלכתא כוותיה כו' היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דרבא הכא וקסבר דהא דפוסק רבא הלכתא כשמואל היינו משום דתנא הוא ופליג או שיש כח בידו לשבש הברייתא כמ"ש הרא"ש ז"ל אהא דר"כ גופא ובהא מהדר ליה ר"א שפיר היכא דאיתמר איתמר והיינו כדפרישית דלרבא לא הוי תיובתא כן נראה לי:

    בתוס' בד"ה והא תני רבי חייא כו' וא"ת אימא בכובע כו' ואומר הרב דא"כ מאי איריא בכובע כו' עכ"ל. כוונתן בזה דהמקשה ס"ד דכובע דתני רבי חייא היינו כי היכי דליהוי כלי בתוך כלי וכר וכסת הוי כלי א' וכובע כלי שני וא"כ בכה"ג משמע ליה דמותר אפילו כנגד ראשו ומש"ה מקשה אדרבי ירמיה דמשמע דכנגד ראשו אסור בכל גוונא ומשני הש"ס דברייתא דר' חייא דתני כובע היינו דמפיק לה למורשא דכובע לבר וא"כ לפ"ז עיקר התפילין אינן מונחים כלל אפילו תחת הכר ותחת הכסת אלא מקום הריקן של הכובע מונחים בין כר לכסת לשומרן מן העכברים ובליטת התפילין לבד יוצא' לחוץ כן נראה בכוונת התוס' ועיין בזה בט"ז סימן מ' באריכות:

    בא"ד ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעינן כלי בתוך כלי וצ"ע עכ"ל. לכאורה נראה דהאי אשתו עמו שכתבו התוס' היינו שרוצה לשמש דמשום הכי בעי כלי ת"כ משא"כ כשאינו רוצה לשמש לא בעי כלי בת"כ כדמשמע ממימרא דשמואל דשרי בכל ענין אפי' באשתו עמו ומשמע דלא בעיא כלי ת"כ דומיא דאין אשתו עמו והיינו משום דסתם אשתו עמו דאיירי שמואל היינו כשאין רוצה לשמש דברוצה לשמש פשיטא דבעינן כלי ת"כ ואפשר דאפילו כלי בת"כ לא מהני כשרוצה לשמש ונראה שזה מה שכתבו התוס' וצ"ע והיינו שצ"ע לדינא אם מותר להניח תחת מראשותיו אפילו כלי ת"כ כשרוצה לשמש כן נ"ל בכוונת התוס' ודלא כמהרש"א ז"ל שנדחק לפרש דשמואל נמי איירי בכלי בת"כ. ולע"ד דוחק לפרש כן דמדקאמר אפילו אשתו עמו משמע דהיינו דומיא דאין אשתו עמו דאיירי בו באיבעיא דלעיל ועלה מסיק רב יהודא הכי אמר שמואל אלמא דבכלי אחד איירי כנ"ל ודו"ק:

    בד"ה והתניא היה ישן כו' פרש"י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא כו' עד סוף הדיבור. ולע"ד דלשיטת רש"י נמי ודאי ברייתא אחריתא היא תדע דהא בברייתא דלעיל קתני בניו ובני ביתו בצדו ובברייתא דהכא לא קתני בצידו אלא במטה ועוד דבברייתא דלעיל מפליג בין בניו ובני ביתו גדולים לקטנים ובברייתא דהכא לא מפליג וא"כ לשיטת רש"י מהכא גופא דייק המקשה דבההיא דאידך ברייתא הוי אשתו בכלל ביתו ומשום הכי לא מפליג בין גדולים לקטנים דבאשתו ודאי אין לחלק דבכל ענין אסור ומש"ה נמי לא קתני בהך ברייתא בצדו משום דבשאר בני ביתו ודאי שייך לומר שהם בצדו שאין דרך לשכב עמהם בקירוב בשר כ"כ. משא"כ הכא דאיירי באשתו לא שייך לומר בצידו אלא במטה שדרכה להיות עמו בקירוב בשר כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א לדינא:

    בפרש"י בד"ה הא איכא עגבות דנגעי אהדדי עכ"ל ונראה דכוונתו בזה דקס"ד דעגבות יש בהן משום ערוה א"כ מקשה שפיר דכיון דנגעי בהדי הדדי הרי בשרו נוגע בערוה דלד"ה אסור ואהא קאמר שפיר בגמרא בסמוך מסייע ליה לר"ה דע"כ עגבות אין בהם משום ערוה דאי ס"ד דהוו ערוה א"כ האיך מותרת לקוץ חלתה כשהיא ערומה הא כתיב לא יראה בך ערות דבר אע"כ דאין בהם משום ערוה וא"כ ממילא דאין לאסור כשאברו נוגע בעגבות חבירו כנ"ל ברור בכוונת רש"י עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה מזה על פרש"י ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו בזה וצ"ע:

    Penei Yehoshua on Berakhot 24a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה והתניא כו' דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו עי' פסחים דף צט ע"ב תוס' ד"ה ולא יפחתו. ועי' פר"ח או"ח בלקוטיו (סימן רצ"ח):

    Gilyon HaShas on Berakhot 24a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף כ״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־532 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 116 מילים

      נפתחת ב״כֹּל לְנַטּוֹרִינְהוּ טְפֵי עֲדִיף. וְהֵיכָא מַנַּח לְהוּ?…״

    2. קטע 213 מילים

      נפתחת ב״וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מַנִּיחָן בְּכוֹבַע, תַּחַת…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״בַּר קַפָּרָא צָיַיר לְהוּ בְּכִילְּתָא, וּמַפִּיק לְמוּרְשְׁהוֹן…״

    4. קטע 435 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב הַמְנוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: זִימְנָא…״

    5. קטע 534 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא…״

    6. קטע 614 מילים

      נפתחת ב״מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִשְׁתּוֹ וְלָא מִיבַּעְיָא…״

    7. קטע 743 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: שְׁנַיִם שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטָּה אַחַת — זֶה…״

    8. קטע 812 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְרַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא, הָא אִשְׁתּוֹ,…״

    9. קטע 942 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: לְרַב יוֹסֵף מִי נִיחָא?…״

    10. קטע 1042 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: זֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת…״

    11. קטע 1110 מילים

      נפתחת ב״תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ…״

    12. קטע 1250 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: אִם הָיוּ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ…״

    13. קטע 1337 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב אָשֵׁי: הָתָם…״

    14. קטע 1414 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב מָרִי לְרַב פָּפָּא: שֵׂעָר…״

    15. קטע 1535 מילים

      נפתחת ב״אָמַר ר׳ יִצְחָק: טֶפַח בָּאִשָּׁה עֶרְוָה. לְמַאי?…״

    16. קטע 164 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ וְלִקְרִיאַת שְׁמַע.…״

    17. קטע 1739 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: שׁוֹק בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר:…״

    18. קטע 1815 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי…״

    19. קטע 1911 מילים

      נפתחת ב״דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ: ״וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ…״

    20. קטע 206 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא הָא בִּרְצוּעָה. הָא בִּקְצִיצָה.…״

    21. קטע 2116 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא שְׁנָא רְצוּעָה וְלָא שְׁנָא…״

    22. קטע 2214 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְתֵימָא תִּיבְעֵי…״

    23. קטע 2311 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    כֹּל לְנַטּוֹרִינְהוּ טְפֵי עֲדִיף. וְהֵיכָא מַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בֵּין כַּר לְכֶסֶת, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ.

    וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מַנִּיחָן בְּכוֹבַע, תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו! דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְמוּרְשָׁא דְכוֹבַע לְבַר.

    בַּר קַפָּרָא צָיַיר לְהוּ בְּכִילְּתָא, וּמַפִּיק לְמוּרְשְׁהוֹן לְבַר. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי מַנַּח לְהוּ אַשַּׁרְשִׁיפָא, וּפָרֵיס סוּדָרָא עִילָּוַיְיהוּ.

    אָמַר רַב הַמְנוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וַאֲמַר לִי: זִיל אַיְיתִי לִי תְּפִילִּין. וְאַשְׁכַּחְתִּינְהוּ בֵּין כַּר לְכֶסֶת, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ. וַהֲוָה יָדַעְנָא דְּיוֹם טְבִילָה הֲוָה, וּלְאַגְמוֹרַן הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הוּא דַּעֲבַד.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא מֵרַב יְהוּדָה: שְׁנַיִם שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטָּה אַחַת, מַהוּ שֶׁזֶּה יַחֲזִיר פָּנָיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְזֶה יַחֲזִיר פָּנָיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

    מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִשְׁתּוֹ וְלָא מִיבַּעְיָא אַחֵר?! אַדְּרַבָּה, אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, אַחֵר לָאו כְּגוּפוֹ.

    מֵיתִיבִי: שְׁנַיִם שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטָּה אַחַת — זֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא, וְזֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא. וְתַנְיָא אַחֲרִיתִי: הַיָּשֵׁן בַּמִּטָּה, וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בְּצִדּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. וְאִם הָיוּ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ קְטַנִּים — מוּתָּר.

    בִּשְׁלָמָא לְרַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא, הָא אִשְׁתּוֹ, וְהָא בְּאַחֵר. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא?

    אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: לְרַב יוֹסֵף מִי נִיחָא? וְהָתַנְיָא הָיָה יָשֵׁן בַּמִּטָּה, וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בַּמִּטָּה — לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה טַלִּיתוֹ מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר — אִשְׁתּוֹ לְרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא, לְדִידִי נָמֵי תַּנָּאֵי הִיא.

    אָמַר מָר: זֶה מַחֲזִיר פָּנָיו וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְהָא אִיכָּא עֲגָבוֹת! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: עֲגָבוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם עֶרְוָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא: הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּתָהּ עֲרוּמָּה, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לְכַסּוֹת פָּנֶיהָ בְּקַרְקַע, אֲבָל לֹא הָאִישׁ.

    תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע.

    אָמַר מָר: אִם הָיוּ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ קְטַנִּים, מוּתָּר: וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: תִּינוֹקֶת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְתִינוֹק בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. אִיכָּא דְאָמְרִי: תִּינוֹקֶת בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְתִינוֹק בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אִידֵּי וְאִידֵּי עַד כְּדַי ״שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ״.

    אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב אָשֵׁי: הָתָם אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דִּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. הָכָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מְחִתָא מְחִתִינְהוּ? אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, וְהֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.

    אֲמַר לֵיהּ רַב מָרִי לְרַב פָּפָּא: שֵׂעָר יוֹצֵא בְּבִגְדוֹ מַהוּ? קְרָא עֲלֵיהּ: שֵׂעָר, שֵׂעָר.

    אָמַר ר׳ יִצְחָק: טֶפַח בָּאִשָּׁה עֶרְוָה. לְמַאי? אִילֵּימָא לְאִסְתַּכּוֹלֵי בַּהּ, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָמָּה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים — לוֹמַר לָךְ כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, כְּאִילּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף.

    אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ וְלִקְרִיאַת שְׁמַע.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: שׁוֹק בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת״, וּכְתִיב: ״תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ וְגַם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ״. אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹל בָּאִשָּׁה — עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֵׂעָר בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים״.

    אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי שֶׁתָּלָה תְּפִילָּיו. מֵיתִיבִי: הַתּוֹלֶה תְּפִילָּיו יִתָּלוּ לוֹ חַיָּיו!

    דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ: ״וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד״, זֶה הַתּוֹלֶה תְּפִילָּיו.

    לָא קַשְׁיָא הָא בִּרְצוּעָה. הָא בִּקְצִיצָה.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא שְׁנָא רְצוּעָה וְלָא שְׁנָא קְצִיצָה — אָסוּר. וְכִי תְּלָה רַבִּי — בְּכִיסְתָּא תְּלָה.

    אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְתֵימָא תִּיבְעֵי הַנָּחָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה — קָא מַשְׁמַע לַן.

    וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ וְרָק