מסכת ברכות דף ב׳ עמוד ב׳

דילמא ביאת אורו שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל:

אם כן דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר:

אדכי לשון עבר נתפנה מן העולם השמש:

מברייתא דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים שמע מינה אין כפרתן מעכבתן:

משהעני שאין לו נר להדליק בסעודתו:

סיפא ודאי פליגא אמתני' דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני' תנן עד סוף האשמורה הראשונה:

עני וכהן עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה:

חד שעורא הוא– צאת הכוכבים:

דילמא ביאת אורו הוא פי' רש"י עד שיזרח אורו של יום השמיני ומאי וטהר טהר גברא שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ותימא לפירושו לפרוך אההיא דהערל (דף עד:) דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנלן דביאת שמשו הוא. ועוד היכי מצי למימר דמיירי בזריחה דאי בזריחה הוא הוה מצי למכתב בקרא וזרח השמש וטהר כמו ממזרח השמש (במדבר כ״א:י״א) או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. ועוד דבסמוך קא מבעיא ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשיט מברייתא זכר לדבר וכו' תפשוט ממתניתין (דנגעים פי"ד) העריב שמשו אוכל בתרומה אלמא דהיינו ביאת שמש. וי"ל דה"פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא והשתא למתניתין דהערל לא קשה מידי דמצי למימר העריב שמשו דהתם היינו ביאת אורו ואף מהתם לא תפשוט דהיינו צאת הכוכבים. משום הכי איצטריך לאתויי הכא הברייתא דצאת הכוכבים:

אם כן לימא קרא ויטהר אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר:

משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (ברכות דף ד:) וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל:

אע"פ שאין ראיה לדבר ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש:

ואי ס"ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר' אליעזר ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה:

אמר ליה ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן ברכות דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה:

והחומרו' שישנן בקודש שהוא קרוי קרבן מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודו' הארבע שהן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה כדכתיב (ויקרא ז') לא יחשב לו פגול ודרשינן (זבחים דף כ"ט) במחשבה נפסל וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו כבר נעשה נותר כדכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וגו' הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת כדתנן (כריתות דף ב') ל"ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת וכן נמי האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד חייב כרת כדכתי' (ויקרא ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמי' [וגו' וטומאתו עליו ונכרתה] ואם בשוגג אכל חייב קרבן עולה ויורד היינו שאמר בו הכתוב (שם ה') ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא עולה ויורד והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה בין דל בין עשיר שוין בה ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (ויקרא ה) ונפש כי תחטא ושמעה בפסוק שני ונפש אשר תגע בכל דבר טמא לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה לא יותר וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר אבל העתיקו לנו רבותינו ז"ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש כדתניא (שבועות דף ו') ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג נתחייב קרבן עולה ויורד כדקתני בסיפיה דההיא מתני' שהזכרנוה (כריתות דף ב') חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואח"כ נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו כדתנן (שבועות דף ב') כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה או הקטיר מהם כלום בחוץ חייב כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו'] ואל פתח אהל מועד לא הביאו ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות כדכתיב (שם ה') נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בספ' אלו המדות עדיפין הקדשים מן התרומה וגרסי רבנן דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמס' חגיגה (דף כ') דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו' ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כ"ב) ומתו בו כי יחללוהו והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות על האוכל מעשר טמא כמו ששנו (יבמות דף ע"ג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה מה שאין כן בתרומה ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה שיש בו חיוב כרת והוא חמור יות' מהמיתה ואע"פ ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות (דף כג) דהא איסור מעילה לר' קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר ואיתא נמי בהרב' מקומות מן התלמוד אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו במס' שבת בפ' במה מדליקין (שבת דף כה) ובפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף לב) ובחגיגה בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) וביבמות בפרק הערל (יבמות דף עג) ובשחיטת חולין (דף לא) בפרק השוחט אחד בעוף וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון ומה שנגע בראשון נקרא שני והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר פסול מיקרי וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא וזה עיקר ראוי להיזהר בו וכך שנינו במס' טהרות (פ"ב מ"ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה והיה ר' עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי כדמפורש במס' סוטה (פרק כשם דף כז) אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר' עקיבא ואע"פ שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת וקיימא לן דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה נפקא לה מהלכתא מיהו אין אנו תופסין זה העיקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה והרי מצינו סיוע לאותם התנאים חדא בהדא מס' דברכות בפ' ואלו דברים (דף נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' חולין בפ' השוחט (חולין דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' יו"ט בפ' יו"ט שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לד ועי' רש"י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי ובפרק (ו') [ד] דמס' טבול יום איתא בג' משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין והזכירו במס' נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א') דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא דגרסינן אבדן שאל לר' כמה מעלות לקודש א"ל ד'.

משעה שהעני נכנס לאכול פתו איכא למידק, ועני מתי יקרא קריאת שמע, קודם לזמן הזה אינו יכול שלא הגיע זמנו, ואינו נכון לומר דבעניים נכרים קא יהיב שיעורא. ועוד דלמאן דיהיב שיעורא בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, הנהו אימת קראו. ואין לומר דיקראו לאחר אכילה, דהא תניא לקמן (ברכות ד, ב) לא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אתפלל. ועוד דהא כיון שהגיע זמן המקרא, ואפילו סמוך לו קצת מלפניו לא יסב עד שיקרא, ואפשר דאפילו התחיל מפסיק לקריאת שמע, וכדמוכח בשבת (ט, ב). ויש לומר דמשעה שהן נכנסין לאכול קתני ולא משעה שהן אוכלין, אלא הן נכנסין לאכול ואחרים מתקנין להם והן קורין בשעה שאחרים מכינין להם.

ואף על פי שאין ראיה לדבר כלומר: שאין ראיה שיהא זה זמן המקרא.

רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר, משעה שבני אדם נכנסים להסב פירש רש"י ז"ל: אית דאמרי בחול ואית דאמרי בשבת. ובודאי משמע כפירוש הראשון, דהא כיון דאסיקנא הכא דשיעורא דעני לחוד ודכהן לחוד, מסתמא נראה דהדרינן למאי דסבירא לו מעיקרא דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא אית להו, וכיון שכן רבי אחאי היינו ר' חנינא, אלא דמשעה שבני אדם נכנסין להסב בימות החול קאמר והם מתאחרים יותר.

רבי חנינא היינו רבי אליעזר פירשו בתוספות: משום דלא מסתברא לחלוק בשיעורא דזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים. אבל בפירושי רבנו האי גאון ז"ל [כתב], משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר דובא השמש ביאת שמשו, דהיינו תחילת השקיעה, ומאי וטהר טהר גברא. ורבי יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא רבי מאיר דיהיב שיעורא קודם שיעורא דרבי יהושע כשיעור טבילה. ורבי חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה, אלא [ב]שעת שכיבה ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו. ורבי אחא אמר משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחילת הלילה ברחוב העיר ועל פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן אי שיעורא דרבי חנינא קודם לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו. ולכל הפירושין נראה לי דלאו דוקא נקט היינו רבי אליעזר, דהוא הדין דהוה מצי למימר היינו רבי מאיר שאף הוא קודם לרבי יהושע, אלא כיון דרבי אליעזר קדים בברייתא תליא ליה בדברי רבי אליעזר והוא הדין בדרבי מאיר. ומכל מקום לדברי רבנו האי גאון זצ"ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחילת השקיעה דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול, והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם ולאו היינו רבי אליעזר אלא שיעורא דרבי חנינא משעה שתשקע החמה דהיינו ביאת שמשו. אבל מה שפירש רש"י ז"ל משעה שקדש היום דהיינו בין השמשות, קשיא לי דילמא שיעורא דעני קודם כדאמרן. וי"ל לפי פירוש רש"י ז"ל, אי איתא דרבי חנינא יהיב שיעורא בביאת השמש לא הוה נקט ליה בההוא לישנא דשעה שהעני נכנס לאכול פתו, דשקיעת החמה ידועה טפי וסימנא דמינכר ומתפרסם לכל טפי משיעורא דעני. אבל מ"מ מהכא איכא למשמע דליכא תנא דס"ל מפלג המנחה, ואפילו רבי יהודה גופיה, דאי איתא דילמא היינו שיעורא דעני. וי"ל דהא לא אפשר דעני ודאי לא מקדים כולי האי, משום דמשכיר עצמו הוא אצל אחרים ואינו נכנס עד לאחר השקיעה מיהא.

אנא בין השמשות דרבי יוסי קאמינא והקשה הראב"ד ז"ל א"כ כיון דשלים בין השמשות דרבי יהודה מאי איכא תו עד צאה"כ, וא"כ היינו רבי יהושע דכל ביהש"מ דרבי יהודה לרבי יוסי יממא הוא וכהנים טובלין בו. ותירץ הוא ז"ל דרבי מאיר כרבי יהודה סבירא ליה, והכי קאמר אנא לאו משעה שטובלין לדידי ולדידך קאמינא דההוא ודאי יממא הוא, אלא משעה שטובלין לרבי יוסי קאמינא דלית ליה בין השמשות קודם צאת הכוכבים אלא כהרף עין, ונמצא לרבי יוסי שטובלין בבין השמשות דרבי יהודה, וזמן טבילה דרבי יוסי דהיינו כל ביהש"מ דרבי יהודה איכא בין רבי מאיר לרבי יהושע.

סיפא ודאי פליגי דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעור' דמתני' דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:

ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפי' אחר כלות היום. ת"ש והיה וכו', אלמ' ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה. וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. י"ל דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבק"ש אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה וה"ק אעפ"י שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן ק"ש ואפי' הכי זכר איכ' דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא: קס"ד בני אדם היינו עניים. כלומר דשיעור' דבני אדם בערבי שבתות כשיעור' דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:

משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. דהיינו יציאת הכוכבים. ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה. ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:

הי מינייהו מאוחר מסתבר' דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר. פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעור' אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי דליכ' למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנ' לקמן במילת' דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:

אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר"י לר' מאיר. דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה. אמר לך ר' מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינ' דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא אבל אנא בין השמשות דר' יוסי סביר' לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה וליכ' למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר' מאיר סבר לה כר' יוסי ור' יהודה כר"א:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, זמנים הרבה הוזכרו בגמ' בק"ש של ערבית, והם אלו, א'. משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, ב. משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, ג'. משעה שקדש היום בערבי שבתות, ד. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ה. משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתן, ו. משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב, ונתבלבלו המפרשים הרבה בפירושי ענינם עד שהרבו קושיות עליהם חבילות חבילות, מהם שפירשו משעה שעני נכנס וכו', שאין לו נר להדליק לסעודתו כלומר ואוכל מבעוד יום ואם כן יש לומר שזמן זה מוקדם לצאת הכוכבים ובסוף השמועה העלו שהוא מאוחר, וכן משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות פירשו שהסבת שבת קודמת להסבת חול ולצאת הכוכבים, ואף זה נמשך למה שפירשו בעני נכנס ונפסד בסתירתו, וכן משעה שקדש היום, יש מפרשים בו שקדש בודאי, ואם כן הרי הוא כצאת הכוכבים אלא שיש מפרשים משעה שקדש לר' יוסי והוא רגע קודם צאת הכוכבים, וכן משעה שבני אדם נכנסים להסב יש מפרשים בשבת, ואינו נראה כן שמאחר שהעלינו עני וכהן לאו חד שיעורא הוא יש לנו לומר גם כן בני אדם היינו עניין כלומר ששיעורם אחד אם כן הוו להו ר' אחא ור' חנינא בחדא שיטתא וכן פירשו הרבה מאותם הזמנים דברים שאי אפשר לישב בהם הסוגיא בשום פנים:

ולדעתי אני מודיעך דרך כלל שכל ששה זמנים אלו שהוזכרו בק"ש של ערבית נזכרו בבריתא האחרונה חוץ מאחד, וכל הקודם בה הוא קודם לזמן הבא אחריו לדעתי, אלא ששנים מזמנים אלו שכתבנו הם זמן אחד ונמצא שהששה זמנים חוזרים לחמשה והוא הענין שלא הוזכרו בברייתא זו האחרונה אלא ה', וכן שיש בהם זמן אחד שלא הוזכר על הסדר והוא זמנו של ר' יהושע שהוזכר אחר זמנו של ר' אליעזר והיה ראוי להזכירו אחר זמנו של ר' מאיר ויראה לי הטעם מפני שר' יהושע הוא בר מחלוקתו של ר' אליעזר בכל מקום הוזכרו דבריו לאחריו:

ונמצא כלל הדברים לדעתנו, שהזמן הראשון ר"ל הנזכר ראשון בענין זה הוא זמנו של ר' אליעזר והוא משקדש היום בערבי שבתות והוא אחר שקיעת החמה והוא תחלת בין השמשות של ר' יהודה:

זמן שני הוא זמנו של ר' מאיר והוא משעה שהכהנים טובלים שמאחרים טבילתם במה שאפשר ר"ל שיבא הערב השמש הגמור אחריו וסיבת איחורם שמא יטמאו אחר כן ונמצא טובלים בחנם והוא סוף בין השמשות של ר' יוסי והוא סמוך לצאת הכוכבים:

זמן שלישי הוא זמנו של ר' יהושע דאע"פ שהוזכר קודם זמנו של ר' מאיר כבר ביארנו הסבה, ומכל מקום זמנו הוא אחר זמן הנזכר לר' מאיר והוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והוא שעת צאת הכוכבים והוא תכף לבין השמשות של ר' יוסי:

זמן רביעי הוא הנזכר לר' חנינא והוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח והוא אחר צאת הכוכבים וכמו שאמר פשיטא דעני מאוחר ר"ל לצאת הכוכבים דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר כמו שנבאר בסמוך, וענינו שהוא פוסק ממלאכתו בשעת צאת הכוכבים ובא לו לביתו, ושיעור ביאתו לביתו הוא מאוחר לשיעור צאת הכוכבים, ואין בה איחור שום הכנה שסעודת עני אין בה הכנה בחול ודרכו בפת ומלח שהם מצויים, וקאמר שזמנה בשעה שנכנסים לכך קודם שיסבו, אבל רוב בני אדם צריכים להכנה מועטת, וזהו לדעתי מה שאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, דאם לא כן מה היה לו להזכיר את מלחו ולביישו מתוך משנתו והוא הוא לדעתי שיעור הנזכר למעלה משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שכבר הכינו ואין צריכים הכנה כעני בחול, ומכל מקום בתי כנסיותיהם רחוקים מבתיהם ויש כאן שהות מצאת הכוכבים ואילך כשיעור הליכתם לביתם, והוא הוא שיעור שהיית העני שלא הזכיר בברייתא זו שיעור זה, ר"ל משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שהרי אחד הוא עם שיעור פת במלח של עני, ואף בתלמוד המערב נראה להדיא שהסבת שבת מאוחרת לצאת הכוכבים:

זמן החמישי הוא הנזכר לר' אחא והוא משעה שבני אדם נכנסים להסב ופירושו לדעתי בחול שבצאת הכוכבים יוצאים ממלאכתם ובאים לבתיהם ומכינים הכנה מועטת ואין אכילתם בפת ומלח, ואחר כך שאלו הי מינייהו מאוחר, ר"ל אם של עני אם של כהן, והשיבו פשיטא דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ליציאת הכוכבים ר' חנינא היינו ר' אליעזר, ומכל מקום יש גורסים ר' חנינא היינו ר' מאיר והיא גירסא משובחת, שבודאי העני מעריב הוא למלאכתו, ואם שיעורו מוקדם לצאת הכוכבים על כל פנים הוא סמוך לו והיינו ר' מאיר, אלא שברוב הספרים גורסים היינו ר' אליעזר, ונראה לי שמתוך שדברי ר' יהושע סמוכים לדברי ר' אליעזר לא חשש לסדר הזמנים אלא לסדר החכמים, וכשאתה מקדימו לשיעורו של ר' יהושע, אתה מניחו לשיעורו של ר' אליעזר שקדם לו, ואילו הוזכר ר' מאיר קודם ר' יהושע כמו שהיה ראוי לפי סדר הזמנים היה אומר היינו ר' מאיר והדברים מחוורים:

ואם נפשך לומר ושמא זמנו של ר' חנינא מאוחר מדר' אליעזר וקודם של ר' מאיר והוא באמצע אותו זמן שמשקיעת החמה שהוא תחלת בין השמשות דר' יהודה והוא זמנו של ר' אליעזר, לזמן הסמוך ליציאת הכוכבים שהוא תחלת בין השמשות של ר' יוסי או קודם לו מעט, וסוף בין השמשות דר' יהודה או אחריו מעט שהוא זמנו של ר' מאיר, אין זה כלום שאין באמצע זמן זה זמן הראוי לסמן עליו לא תחלת בין השמשות ולא סוף בין השמשות ואין אדם מניח זמן אלא ברגע שיש בה איזה צד ראוי לסמן עליו, אם תחלת בין השמשות אם סוף בין השמשות אם שקיעת חמה אם צאת הכוכבים, ואם תאמר שעדי שקיעת החמה הוא עומד למלאכתו ובא לו לביתו וכשמגיע הוא באמצע זמן זה, אף זו אינה שבודאי אינו בטל ממלאכתו עד צאת הכוכבים, ואם מפני שאין לו נר ובא להקדים לאכול כמו שפירשו גדולי הרבנים אם כן צריך הוא שיבדל ממלאכתו קודם שקיעת החמה שתכך כשיגיע לביתו תהא חמה נשקעת ולא קודם, שבודאי צריך הוא לאורה שתכף לשקיעת החמה, ואם כן היינו דר' אליעזר, אלא ודאי מאוחר הוא לצאת הכוכבים כשיעור שהוא בדל ממלאכתו כיציאת הכוכבים ובא לו לביתו כדרך שביארנו:

בד"ה דילמא ביאת כו' ופשיט מברייתא וזכר לדבר כו' תפשוט ממתני' [דנגעים פי"ד] העריב שמשו כו' עכ"ל וה"מ נמי להקשות דתפשוט ממתני' דהכא דקתני מאימתי קורין בערבית משעה שהכהנים כו' דע"כ לאו ביאת אורו הוא דבערבית משתעי וכ"ה הקושיא לפירש"י בדברי בעל המאור ויש ליישב דעיקר קושייתם דפשיט מברייתא דעיקר מילתא לא איירי לענין תרומה אלא בק"ש ותרומה מילתא אגב אורחיה הוא תפשוט ליה טפי ממתני' דהתם דעיקר מילתא לענין תרומה מתניי' וק"ל:

בד"ה משעה שעני כו' עני גופא מתי יתפלל כו' כיון שבא זמן ק"ש כו' עכ"ל אבל אמתני' דקתני משעה שהכהנים כו' לא תקשי להו דהאיך יאכל אז תרומה דאסור להתחיל בסעודה כו' די"ל דה"ק משעה שהכהנים כו' דהיינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ומיהו ודאי אסירי להתחיל בסעודה משום זמן ק"ש אבל משהעני נכנס לאכול פתו במלח כו' משמע שאז דרכו לאכול כפרש"י משום שאין לו נר ואהא קשיא להו שפיר מתי יתפלל כו' ודו"ק:

בד"ה אי סלקא דעתך דעני קדים כו' דלא מסתבר לחלק כ"כ בשיעורי זמן שכיבה כו' עכ"ל ר"ל בשיעורי זמן שכיבה דמבע"י דקודם צאת הכוכבים דכל הני תנאי דפליגי אדר' יהושע היינו דס"ל זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים היא כפי דברי התוספות לקמן דאין סברא דשיעורא דעני נמי איירי בזמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים וכל זמנים יהיה ביה אלא דעני הוא מאוחר מכהן ודו"ק:

פרש"י בד"ה נכנסין כו' מ"מ מאוחר כו' עכ"ל כצ"ל ומלת לכולם שכתוב כאן בפרש"י שלפנינו נראה שטעות הוא שהרי כתוב אחר כך הי מינייהו מאוחר לכולם דעני או כהן כו' וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דא"כ ר"מ היינו רבי אחאי לפירש"י כו' דהיינו בע"ש כו' וא"כ ע"כ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע"כ יותר מאוחר מדרבי אחאי ודו"ק:

סיפא ודאי פליגי דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעורא דמתניתין דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:

ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפילו אחר כלות היום תא שמע והיה וכו' אלמא ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה – וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. יש לומר דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבקריאת שמע אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה. והכי קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן קריאת שמע (ו)אפילו הכי זכר איכא דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא:

קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים כלומר דשיעורא דבני אדם בערבי שבתות כשיעורא דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:

משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן - דהיינו יציאת הכוכבים:

ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן -דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה:

ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב - פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:

הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי סלקא דעתך עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר – פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעורא אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי. דליכא למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנא לקמן במילתא דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד. אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:

אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר' מאיר - דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה:

בתוספות בד"ה דילמא ביאת אורו הוא פירש"י כו' ותימא לפירושו כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן לפי גרסתו שהיא ג"כ גירסת התוס' וגירסת הספרים שלפנינו ומש"ה לא ניחא לרש"י לפרש כפי' התוס' דביאת השמש היינו סוף שקיעה וביאת אורו הוא תחילת שקיעה דמצד הלשון משמע להיפוך תדע שהרי הגאונים שמפרשים כפי' התוס' גרסו באמת להיפך וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא וכן גירסת בעל המאור והרשב"א ז"ל א"כ לפי גירסת רש"י ותוספות הוכרח רש"י לפרש כפירושו. ועוד דלפירוש התוס' והגאונים לא שייך להקשות בפשיטות ממאי דבסוף שקיעה דילמא בתחילת שקיעה ומאי קושיא שהרי אף אם היה הדבר שקול אית לן למילף לחומרא כמבואר בכמה דוכתין. ועוד שאף אם היה הדבר מפורש בתורה דמתחילת שקיעה רשאי לאכול בתרומה אפ"ה לא שייך להקשות בפשיטות אהא דאמרינן בשמעתין דכהנים לא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים. דהא מצינן למימר דהאי הרחקה הוא דעבדי רבנן כדאשכחן בכמה דוכתי שעשו כמה מעלות בתרומה וכ"ש במעלה והרחקה כי האי. וכדאשכחן הרחקה בכמה דוכתי דלא למיטעי ביום המעונן. ומה דמקשי התוס' אפירש"י דהו"ל לאקשויי מפרק הערל לא ידענא מאי קשיא להו התם טפי מהכא. דהתם נמי לאו עיקר מקומה הוא אלא אגב גררא מייתי התם. וניחא ליה לאקשויי הכא שהוא תחילת הש"ס. ועוד נ"ל דהא דקאמר ממאי דהאי ובא השמש כו' לאו דבעיקר דינא מספקא לענין תרומה דבאמת מילתא פשיטא היא ממתני' דפ' י"ד דנגעים דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אלא עיקר קושיית הש"ס אהך ילפותא דברייתא דיליף לה מובא השמש כו' דביאת שמשו מעכב כו' דאדרבה מהאי קרא לא משמע מידי. דפשטא משמע טפי דכפרתו מעכבתו ומאי וטהר טהר גברא וכבר אפשר דהאי קרא לא איירי בתרומה אלא לענין קדשים וכדדייקינן ביבמות פרק הערל. והך מתני' דהעריב שמשו אוכל בתרומה לאו אהך קרא דובא השמש כו' קסמיך אלא אאידך קרא דובמלאת ימי טהרה. וכה"ג גופא יש לפרש הך דאמרינן במערבא כו' ובעו לה מיבעיא כו' היינו נמי בהך ילפותא מספקא אי קרא דובא השמש איירי בתרומה או בקדשים וכדפרישית. ופשיט לה שפיר מברייתא דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים ואס"ד דילפותא דתרומה מקרא דעד מלאת ימי טהרה א"כ צ"ה היכא רמיזא. אע"כ דילפותא דתרומה מובא השמש וטהר דהיינו צ"ה דמאי וטהר טהר יומא. ואף שמלשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה מברייתא כו' משמע קצת שלא נתכוין לזה מ"מ הנלע"ד כתבתי ליישב דברי הש"ס לפי גירסת רש"י ותוס' שלפנינו. ולשון רש"י אפשר לפרש ג"כ בזה בדוחק והמבין יבין ויתבאר עוד בסמוך. ומאי דקשיא להו דהו"ל למכתב וזרח השמש אפשר לומר דזריחת השמש דכתיבא בכל דוכתי היינו זריחת השמש על הארץ והוא שעה אחת אחר הנץ החמה כמבואר בש"ע א"ח סימן נ"ח סעיף א' ע"ש מש"ה כתב ובא השמש דהיינו ביאת אורו והוא משעלה עמוד השחר דמהאי שעתא ראוי להביא כפרתו כדתנן להדיא בספ"ב דמגילה וכולן משעלה ע"ה כשר. ומצינו למימר דאף דבכל דוכתי ובא השמש לשון שקיעה מ"מ איכא למימר דמשמע נמי ביאת אורו ושאני הני דמוכח קרא דלא משמע ליה למידרש וטהר אלא כפשטא דקרא דוטהר היינו טהר גברא כנ"ל:

בא"ד ועוד בסמוך קמיבעיא ליה האי ובא השמש כו' תפשוט ממתני' העריב שמשו כו' עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל דטפי הו"ל לאקשויי ממתני' דהכא דקתני דזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסין כו' ע"ש. נ"ל דלק"מ דהא מתני' איכא לאוקמי דאיירי בהנך כהנים דלאו בני כפרה נינהו כגון בעל קרי ומגע שרץ וטמא מת דהנך ודאי בהערב שמש לחוד אוכלין בתרומה ואע"ג דדייק הש"ס לעיל דמדלא קתני במתניתין עד צ"ה היינו משום דאגב אורחא קמ"ל דכפרה לא מעכבא מ"מ איכא למימר דבמערבא לא אלים הך דיוקא למיפשט מיניה משום דבהך שיעור דכהנים כו' נמי שמעינן ליה שפיר לפי שהוא דבר ידוע משא"כ מברייתא פשיטא ליה שפיר דקתני סי' לדבר צה"כ ואפ"ה תני נמי משעה שהכהנים כו' ותרי שיעורי ל"ל אע"כ דאתי לאשמעי' דכפרה לא מעכבא בתרומה ומש"ה לא הקשו התוס' על פירש"י ממתני' דהכא אבל ממתני' דנגעים הקשו שפיר דהא קתני התם בהדיא העריב שמשו כו' וקתני עלה הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא דבמצורע גופא דבר כפרה הוא אפ"ה בהעריב שמשו לחוד אוכל בתרומה. וזה ברור לענ"ד ודו"ק:

בגמ' לא עני וכהן חד שיעורא ואי תיקשי ליתני מצאת הכוכבים דאפשר דהאי שיעורא עדיף ליה טפי משום דשיעורא דצ"ה איכא למטעי ביום המעונן. ועוד שאין הכל בקיאין בין כוכבים גדולים לבינונים. ומש"ה נקט שיעורא דעני דהוא שיעור ידוע. והא דמקשה לעיל אהא דתני משעה שהכהנים כו' ליתני משעת צ"ה משום שהכהנים לעצמן אין להם שיעור ידוע אלא בצ"ה. ועוד י"ל דתני שיעורא משום סיפא דתני עד שעה שעומד לפטור מתוך סעודתו:

שם לא עני וכהן חד שיעורא ועני ובני אדם לאו חד שיעורא הא דלא מדקדק הכא הש"ס הי מינייהו מאוחר כדדייק בסמוך. נראה משום דהכא ע"כ דכהן מאוחר מבני אדם. דהא רבנן אמילתיה דר"מ קיימי ומייתי מקראי דוהיו לנו הלילה משמר כו'. ומשמע שבא לסתור בזה דברי ר"מ א"כ ממילא משמע דלר"מ מכי ערבא שמשא ליליא. והיינו שיעורא דבני אדם ואם כן ממילא שמעינן דשיעורא דכהנים מאוחר כנ"ל:

שם מאימתי מתחילין כו' משעה שקידש כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז"ל דמפרש טעמא דכל חד וחד מהנך תנאי ע"ש ותמצא נחת. אמנם במ"ש דטעמא דר"א דאמר משעה שקידש כו' היינו משום דס"ל ובא השמש היינו תחילת שקיעה ומאי וטהר טהר יומא. ולכאורה יש לתמוה טובא חדא דאכתי מאי ענין זמן ק"ש דתלי בזמן שכיבה לאכילת תרומה דילפינן מובא השמש. דאע"ג דבמתני' נמי יהיב שיעורא לזמן אכילת תרומה והיינו משעת צ"ה לאו דחד טעמא אית ליה לתרווייהו. אלא להא טעמא לחוד דק"ש בהאי שעתא הוה זמן שכיבה. ובתרומה טעמא לחוד דבהאי שעתא הוה ובא השמש וטהר גברא. ותנא סימנא בעלמא קיהיב משא"כ לדברי רבינו האי ז"ל שרצה לפרש טעמא דמילתא אליבא דר"א הדרא קושיא לדוכתיה מאי ענין זה לזה. מיהו לפי מה דפרישית לעיל במתני' מטעמא דנפשאי דשיעור זמן ק"ש דהוה משעת צ"ה היינו נמי מקרא דובא השמש דכתיב גבי תפלה א"כ לפ"ז נתיישב שפיר דברי הגאון ז"ל דהא בהא תליא אלא שאין זה במשמעות לשונו. לכך נראה יותר דסברת הגאון דזמן שכיבה תליא בזמן אכילה כמ"ש הראב"ן א"כ כיון דבהאי קרא כתיב ואחר יאכל מן הקדשים משמע דזמן אכילה היא ומסברא נמי אית לן למימר כיון דטמאים אסורים לאכול עד האי שעתא איקרי שפיר זמן שכיבה דהיינו סמוך לשכיבה כמ"ש. ואין לתמוה על הגאון במ"ש דלר"א זמן אכילת תרומה בתחלת שקיעה אע"ג דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר הכי משום דר"א גופא מודה דמדרבנן אסור עד צ"ה וכדפרישית לעיל:

וכל זה כתבתי לשיטת הגאון ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש בדרך אחר משום שנ"ל דוחק גדול לומר דכל הני תנאי פליגי בזמן ק"ש דאורייתא. דלכאורה אין לספק בזמן שכיבה דאורייתא אלא בא' מג' פנים או שנאמר דכל חד וחד קודם שכיבה שלו. או דהכל תלוי בשכיבה לרוב בני אדם. או דמיד משיתחיל זמן שכיבה לשום אדם מתחיל זמן ק"ש כדקי"ל זריזין מקדימין למצות. א"כ ממילא תו א"א לפרש להעמיד מחלוקת דכל הני תנאי בשיעורי טובא שאין טעם לדבר שיחלוקו במציאות. לכך היה נ"ל לפרש דכל הני תנאי לאו בשיעורא דאורייתא פליגי דמדאורייתא בודאי ליכא אלא בא' מג' פנים שזכרנו מיהו לעולם פשטא דקרא דסמוך לשכיבה בעינן היינו אחר זמן אכילה דהוה ביממא כדאיתא ביומא אלא דכל הנך תנאי דפליגי בשיעורא דזמן ק"ש היינו בשיעורא דרבנן קמיפלגי א' שתקנו תפלת ערבית ועשו ג"כ סייג לדבריהם שלא יאכל קודם שיתפלל ותקנו ג"כ להסמיך ק"ש לתפלה שיהא קריאתו בציבור או משום ברוב עם הדרת מלך. ומשום טורח הציבור הוצרכו לקבוע זמן מיוחד לכולם שיהא קודם זמן אכילה לכל חד כדאית ליה מר באכילת כהנים ומר באכילת עניים. ואין בזה עקירת דבר מה"ת היינו כדפרישית במתני' דק"ש שעל המטה עיקר כדפרישית לעיל בלשון רש"י וגם התוס' מודים דיוצא בזה:

בתוס' ד"ה משעה שהעני כו' תימא עני גופא מתי יתפלל כו' כדתני לקמן וקורא ק"ש ומתפלל כו' עכ"ל. אע"ג דלקמן משמע דהך ברייתא דלקמן סברה דתפלת ערבית חובה משמע דלמאי דקי"ל כהנך תנאי דס"ל תפלת ערבית רשות אפשר דלית להו הך סייג דאסור לאכול קודם זמן תפלה. אלא דא"א לומר כן דהא מבואר בפ"ק דשבת דף ט' ע"ב דקאמר אביי להדיא דלמ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה. ומשמע להו להתוס' דלית לן לחלק בין עני לשאר בני אדם בהא דלא יאכל. ועיין מש"ל בסימן ד' אי איכא שום תנא דפליג אהך סייג או דנימא דכ"ע מודו בהא ע"ש וק"ל:

ודע שמ"ש התוס' בזה הדיבור היינו לשיטת ר"ת דלעיל שתופס בפשיטות דלכ"ע זמן ק"ש וזמן תפלה חדא מילתא היא. משא"כ לפי מ"ש לעיל שאין זה מוכרח א"כ אין מקום לקושיתם בכאן דמצינו למימר דאיירי שכבר התפלל בבהכ"נ עם הציבור קודם לכן כמו שמפורש בירושלמי שכן היה בימי התנאים. ומק"ש גופא נמי ליכא להקשות עני גופא מתי יקרא ק"ש דאפשר לענין ק"ש לחוד הך סייג כמו שאבאר לקמן במקומו. וכן מה שהקשו בסמוך בד"ה אמר ליה ר"י כו' דר"י אדר"י ג"כ לשיטת ר"ת ז"ל וק"ל:

גמ' טהר יומא עתוי"ט רפ"ב דזבחים ד"ה וטב"י:

בהגהת מהרי"ב אחר תיבת ביה"ש אבל קשה לי הא בשבת שם איתא דלר"י שיעור בה"ש ב' תלתי או ג' רביעי מיל וצ"ע:

תוס' ד"ה משעה כו' מתי יתפלל כו'. וכי בעני עו"ג יהי' שעורא. בספר חדות יעקב בשם גליון תוס' בכ"י:

וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּכַפָּרָה לָא מְעַכְּבָא יש להקשות למה חזר ואמר והא קא משמע לן פעם שנית מאחר דאמר קא משמע לן בתחלה הוה ליה למימר וכפרה לא מעכבה? ונראה לי בס"ד על פי שיטת הצל"ח ז"ל הנזכר לעיל, שכתב כיון דאכילת תרומה מצוה כעבודת עבודה במקדש, יכולים לאכול תרומה בזמן קריאת שמע, ומוכח לה מן דף ט' בפסחים, ולזה אמר קא משמע לן ב' הלכות, חדא קא משמע לן, כהנים אימתי אכלי משעת צאת הכוכבים, דאין מחוייבים להקדים קריאת שמע לאכילת תרומה, כיון דאכילת תרומה נמי היא מצוה גדולה, והב' קא משמע לן, דכפרה לא מעכבא, והלכה זו שייכה לשאר מילי נמי, ולכן חזר ואמר בה קא משמע לן פעם שנית.