מסכת ברכות דף י״ח עמוד א׳

ואין מברכין עליו אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם:

ואין מזמנין עליו אין מצטרף עם שלשה לזימון:

תשמיש המטה איכא בינייהו לר"ש חייב אבל בעונה בשבת:

קתני מיהת פטור מק"ש ומכל ברכות ואפילו כשהוא אוכל בבית חבירו:

תרגמא להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל:

רב אשי אמר לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו:

ויקם אברהם וגו' וכתיב ואקברה מתי מלפני וההיא שעתא לאו לפניו הוה:

משמרו אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו:

וספר תורה בזרועו וקורא והוא הדין דעל פה אסור לקרות:

וירכב עליהם אבל אי מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בס"ת ואפילו אם בדעתך לאסור ס"ת אבל בנביאים ובכתובים שפיר דמי מדנקט ס"ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דנכרים ולסטים דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור ועוד דבהדיא אמר בירושלמי דסקיא מלאה ספרים או שהיו בה עצמות של מת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב עליו:

אלא אסיפא משום לסטים מותר לרכוב עליהם וה"ה לאחוריו מותר אפילו בלא לסטים:

למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו ותימה והא אמרי' בפ' התכלת (מנחות דף מא.) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג לרש וי"ל דה"פ הכא דמביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו' וההיא דהתכלת היינו דרמו חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותן ומאי שנא אומר ר"ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ"ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א"כ יהיה לועג לרש לאחרים ועוד אר"ת ששמע מאנשי לותי"ר דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי"ג עם ח' חוטין וחמשה קשרים ואם לובש ציצית נראה כאילו קיים כל התורה ומיחזי כשיקרא וזה לא נהירא דגם חיים עתה למה לובשים הלא לא קיימו כל התורה כולה ומיהו י"ל דאנו סומכים על מסכת שמחות (פי"ב) שצוה אבא שאול לבניו הטילו תכלת מאפיליוני ואע"פ שהגמרא חולק עליו יש דברים שאנו מניחין הגמ' שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא וכמו ויחל שיש בגמ' (מגילה דף לא.) דבתענית קורין ברכות וקללות ובמס' סופרים (פי"ז) מפרש ויחל והריצב"א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקי נפשיה מפלוגתא אם הם חייבין בציצית יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסין:

שני אריאל מואב על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה:

פרק ג.

דאמר מר מת תופש ד' אמות לקרית שמע עיקרה במסכתא סוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב מת תופש ד' אמות לקרית שמע דכתיב (משלי י״ז:ה׳) לועג לרש חרף עושהו:

אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו ירושלמי (שם): ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונין אחריהם אמן.

תשמיש המטה איכא בינייהו גרסינן בירושלמי (שם): רבי יהודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואינו נראה כן בגמרין, דהא אמרינן במועד קטן (כד, א) דברים שבצנעה נוהג. ואמרינן נמי בריש פרק קמא דכתובות (ד, א) בועל בעילת מצוה ופורש וכו', מסייע ליה לר' יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג.

רב אשי אמר מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי הורו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה, במי שמת בתפיסה ביד המושל שאינו מניח לקוברו שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאין מוטל עליהם לקוברו, דומה למה שאמרו בירושלמי בפרק בתרא דמועד קטן (פ"ג, ה"ה) במת שמפנין אותו מקבר לקבר שאין מונים לו משיסתם הגולל הראשון אלא מן השני, ומסתמא פסקה אנינות משנקבר בראשון, וגם זה מכיון שאין מוטל עליהם לקוברו אין כאן אנינות. ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר, ואינו דומה למי שנתיאשו עליו לקוברו שחלה עליהם אבלות מאותה שעה, דהתם נתיאשו, אבל כאן עדיין לא נתיאשו שעדיין מצפים אולי יתרצה המושל ויקבר.

וספר תורה בזרועו וקורא בו לאו דוקא, אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה.

כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה ופרישנא שאם היה מתירא מפני גוים או מפני לסטים מניחו על החמור ורוכב עליו שזו היא שמירתו הא לאו הכי אסור דלא גרע מעצמות, ומיהו דוקא לרכוב עליהם, אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור מותר. וגרסינן בירושלמי (פ"ג, ה"ה): דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת לתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב.

דלייה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו מכאן נראה שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ובמסכת שמחות (פי"ב מ"ח) נמי אמרינן: אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטלתי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במנחות (מא, א) אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית, וההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו. יש לומר דההוא אליבא דשמואל קאמרינן, דאמר בשבת פרק שואל (שבת קנא, ב) מצות אינן בטלות לעתיד לבא, וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו מי שקוברים אותו איכא משום לועג לרש, ואנן קיימא לן כרב יוסף דאמר בנדה (סא, ב) מצות בטלות לעתיד לבא. ובהא איתרצא לן אחריתי, דאיכא למידק מאי שנא דלענין ציצית אמרינן התם דאם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש, ואילו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן עושין אותו תכריכין למת. ולא היא דההיא הא אוקימנא לה במסכת נדה (שם) דוקא לספדו אבל לקברו אסור וכמאן דאמר מצות אינם בטלות לעתיד לבא, אבל למאן דאמר בטלות בין לספדו בין לקברו מותר וליכא משום לועג לרש. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מהא דאמרינן הכא דלייה כי היכי דלא לימרו מחר הן באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. תירץ רש"י ז"ל שאין בכלאים משום לועג לרש עכשיו כשהוא בקבר שאפילו בחי דומיא דמת אינו אסור דאינו נהנה והעלאה דרך לבישה אסרה תורה, ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה (פסחים כו, ב). ורבנו תם ז"ל תירץ דשאני ציצית הואיל ושקולה כנגד כל המצות. ומה שאמרו במדרש (ספרי זוטא פ' שלח סי' יח) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית, סברי לן כשמואל דאמר מצות אינן בטלות לעתיד לבא. וכן העידו משמו של רבנו תם ז"ל שאין מטילין ציצית בטליתו של מת, וכן עמא דבר.

ובשבת מסב ואוכל בשר וכו' ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכ"נ בירושלמי, ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת:

א"ר פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל כלומר הא דקתני ופטור מק"ש וכו' לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית. רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי:

המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פי' שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא:

התם תוך ד' אמות אסור שהמת תופס ד' אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ד' אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו:

אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך:

וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא וכו' אלא אסיפא. כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב:

כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש דאומר למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול. ויש אומרים דלכל הפחות יש לו ללותו ארבע אמות:

אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשו מחרפין אותנו. שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים ולא אסר ליה ללבוש דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו' דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא מותר שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית. ויש שמוכיחין מכאן שאין מטילין ציצית בטלית של מת ולאו ראיה היא דאפילו תמצא לומר דמטילין עדיין יש להן חלישות הדעת שהחיים לובשים אותו בחיוב מצוה והם אינם חייבים במצות כלל. ובבבא בתרא משמע דציצית היו להן ממתי מדבר אע"ג דלאו ראיה גמורה היא דהתם מחיים היו נקברים לשם ולמחר היו נבדלים החיים מתוך המתי' אבל יש ראיה מדאמרי' במנחו' פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש אם מכסין אותו טלית בלא ציצית, ואי קשיא לך הא דתניא במס' שמחות אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני איכא למימר דהתם בציצית שנשתמש בו מחיים בטליתו משום מצוה וכיון דכן הוא הוו להו שירי מצוה וקסבר אבא שאול שירי מצוה אין נזרקין דאית בהו קדושה ורבנן פליגי עליה וקסברי דשירי מצוה נזרקין ולית בהו קדושה וכן בכל דבר שנעשית מצותו והוא מסלק דעתו מהם אע"פ ששירי מצוה הן אין בהם קדושה אבל בציצית שעושין למתים בטליתם אפילו אבא שאול מודה דאין בהם משום קדושה דההיא ציצית לא חאיל עליה שם מצוה כלל הילכך אפילו לאבא שאול מטילין להם ציצית כשמכסין להם טלית. וא"ת אליבא דאבא שאול מי חמיר ציצית מס"ת שגונזין אותו אצל תלמיד חכם ששונה הלכות, יש לומר דהתם מיירי בספר תורה שבלה שאינו ראוי למצותו והוא ראוי לגניזה אבל הכא מיירי שעדיין אלו הציצית ראויין למצותן ומשום הכי סובר אבא שאול דאין מבטלין אותן ממצותן ויש בהן משום קדושה ורבנן סברי דכל היכא דמסלק דעתו מהן רשאי לבטלן ממצותן. וא"ת ומ"ש ציצית מכלאים דציצית רמינן להו משום לועג לרש ואלו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן דעושים אותו תכריכין למת. יש לומר דהתם בבגד שאבד בו כלאים לא מוכחא מילתא ואליבא דמ"ד מצות בטלות לעתיד לבא כלומר לתחיית המתים דאלו אין בטלות אסור להלבישן איסורין כיון שהם עתידי' לעמוד בלבושיהם ק"ו מחטה, אבל למ"ד בטלות אע"פ שעומדי' בלבושיהן מותר:

המשמר את המת אע"פ שאינו מן הראוים להתאבל עליו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה כאלו מתו מוטל עליו לקברו אחר שהוא משמרו:

היו שנים משמר אחד וקורא אחד וכשהשלים זה הקורא הולך ומשמר והאחר קורא ואע"פ שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה הרי אפשר לו לקיים את שתיהן ואע"פ שבהולכים לדבר מצוה אמרו פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה דוקא כל שיש לחוש שיארע להם בשחרית קצת איחור בואתה מצוה מצדי ישיבת הסוכה וכמו שהוזכר שם דרב חסדא ורבה דכי הוו עיילי לשבתא ברגלא הוו גנו אריקתא דסורא כדי שיהא מעברא מזומן להם בבקר:

היה בספינה עם המת לא יאמר אין בספינה חשש גנבים או כלבים או חיות אניחהו בזוית זה ואתפלל בזוית אחר שהרי מכל מקום יש לחוש לעכברים:

לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וכן לא יקרא על פה או יתפלל וכל שכן לפני המת עצמו, ואם עשה כן נאמר עליו לועג לרש חרף עושהו בד"א בתוך ד' אמות של קבר או של מת אבל חוץ לד' אמות מותר:

המוליך עצמות ממקום למקום אסור לו ליתנם בדיסקיא להניחם על החמור לרכוב עליהם שמנהג בזיון הוא, אבל אם היה עושה כן מפני אימת לסטים או גוים מותר, והוא הדין לספר תורה וכשחשש לבזיון עצמות וספר תורה לא אמרו אלא כשרוכב עליהם אבל אם מפשילן לאחוריו אע"פ שמחזיר פניו מהם מותר שאי אפשר להיבאם ממקום למקום בדרך אחרת אלא אם כן בדוחק גדול, וגדולי המחברים כתבו בספר תורה כל שלא במקום סכנה נותנה לפניו כנגד לבו ואף במקום סכנה יש מפרשים בספר תורה שלא הותר לרכוב עליו ממש אלא כנגדה ובתלמוד המערב אמרו דיסקיא שהיתה מלאה ספרים או עצמות המת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:

כל הרואה את המת ואני ומלווהו עובר משום לועג לרש שעושה כמי שחושב עליו גם אהבתו גם שנאתו כבד אבל ואם לאו שכרו מרובה וכלל ידוע בדבר די לואי יילווניה דיספד יספדוניה:

טלית שכורכין בו את המת ומביאים אותו בו וגונזים אותו בו, הרבה מפרשים נתחבטו בענינו אם מטילים ציצית אם לאו מפני שממה שמצינו בסוגיא זו נראה שאין בו ציצית ממה שאמרו ר' חייא בר יונתן הוו אזלי בבית הקברות הוה שדי תכלתא דר' יונתן על קברי ואמר ליה ר' חייא דלייה ר"ל הגבה ציציותיך שלא יאמר למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו כלומר ואיכא לועג לרש, ואע"ג דבתפלין בראשו לא סאגי בהצנעה ההיא לא מלבוש הוא אבל אין ראוי לומר שיהא פושט את לבושו ועד שמא כל מלבושיו מציוצין היו, ומכל מקום כשהם נגררין על הקבר ראוי להגביהם שלא יהא לועד לרש לגמרי, ואע"פ שבבגד שאבד בו כלאים אמרו שעושה תכריכין למת מצוה, פרשוהו מפני שמכיון שאינו נראה ליכא לועג לרש, וגדולי הרבנים מתרצים שזו ראוי להתיר שהרי אף לחי דומיא דמת מותר כל שאינו נהנה ולא מתכוין ליהנות כמו שאמרו (משנה, כלאים ט, ה) מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' ומתים נהנים ולא מתכונים ליהנות, ומכל מקום למדנו מכאן לטלית של מתים שאין בו ציצית וכן יראה ממה שאמרו באבל רבתי באבא שאול שצוה לבניו קברוני תחת מרגלותיו שלא אבא והתירו תכלת מאפיליוני א"ל שיתירו הציצית מטליתו, ובמסכת מנחות (דף מא.) בשמועת כלי קופסא נראה בהפך שאמרו שם אמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאן לכבודו ר"ל לצורך תכריכין הואיל ולא נעשו לשם חי אשר תכסה בה והאי לאו לאיכסויי עבדיא בההיא שעתא ר"ל כשיהו כורכים אותו בן רמי לי משום לועג לרש אלמא מטילין בו ציצית, וכן בשאלתות כתבו יום טוב שני לגבי מת וכו' אפילו למיגד ביה גלימא ולמרמא ביה תכלתא, ואף בדרש אמרו למה נסמכה פרשת ציצית ופרשת מקושש לומר שהמתים חייבים בציצית, ומתוך בלבול הדברים כתבו קצת גאונים דרך פשרה בין השמועות שמוציאין אותו בטלית מצויין משום לועג לרש וכשגוזנים אותו מסירים את הציצית מטליתו על שם במתי חפשי, ומה שאמר אבא שאול (מסכת שמחות, יב) התירו תכלת מאפיליוני פירושו בשעת גניזה אבל בשעת הולכה מוליכין אותו בטלית מצויצת כדי שלא יהיו נושאי המטה מצוייצין והוא אינו מצוייץ, ובשעת גניזה מסירים אותו מדין במתים חפשי, ומה שאמר בבתרא פרק הספינה (דף עד.) במתי מדבר אנא חזינא להו ורמי תכלתא בלבושייהו, ההיא הם היו קוברין עצמם ואין יודעים איזה הוא חי ואי זה ימות שם ומתוך כך היו כולם מטילים מספק, וכן מה שאמרו במדרש שהמתים חייבים בציצית פירשו שאנו חייבים להטיל בהולכתו לשם משום לועג ומכל מקום אין אנו נוהגים בזה כלל. וראיתי בשם אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא באותם הזמנים שלא היו הולכים בלא ציצית בכל בגדיהם ואף בהליכה לעקיהם אבל עכשיו שאף הזריזים במצוה זו אין נוהגין בה אלא בלבוש אחד על כל בגדיהם, וכן שאין נוהגים בה אלא בשעת תפלה אין בה משום לועג לרש, אבל רבותי היו נוהגים כשהיה מזדמן להם לויה למת בשעת יציאה מבית הכנסת שהיו נכנסים בבתיהם ופושטים טליתם והולכים ומלוין את המת, ומכל מקום בבריתא של מסכת ציצית שהיא אחת משבע מסכתות קטנות אמרו אין מתירין ציצית על המת אבא שאול מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא התיר לי ציצית ר"ל צוני להתירו לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומר אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריכין למת מצוה, ומרדעת לחמור אלמא שזו שציוה אבא שאול לבניו להתיר ציציותיו משום קדושה היה, ואנו כבר פסקנו תשמישי מצוה נזרקים, ואף אבא שאול מודה שבכלי קופסא ההיא שעתא רמינן ביה שהרי באותו מקום שמטלין באותה שעה אין בו קדושה אלא שנעשית משום לועג לרש, ומכל מקום הלכה כחכמים ואף בישן מותר, וזו שאמרו בסוגיא זו דלייה וכו' לא מפני שאינן נקברים בציצית אלא מפני שהם עסוקים במצוה והם פטורים אע"פ שנקברו בציצית וזו שבכלאים שלא חששו ללועג לרש כבר ביארנו הטעם. ואחרוני הרבים פרשו שבציצית הוא שאמרוה מפני ששקולה כנגד כל המצות כדכתיב וזכרתם את כל מצות ה', ומאחר שהלכה כחכמים למדנו שקוברים את המת בטלית מצוייצת ועושים אותו אף מרדעת למור ואע"פ שיש בה נויי מצוה והרי אמרו (שבת כב, א) אין מתירין מבגד לבגד, ההיא מפני שעדיין הוא בא לנהוג בו תורת מצוה אבל כל שבא לבטלו מתורת מצוה איו חוששין לבזוי כסוכה ולולב אחר מצותן שנזרקין וכן בכל תשמישי מצוה, ומטעם זה קבלנו על הרב בעת התוספות שציוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו, והרבה רבנים ראינו שמצוים לקברם בטלית מצוייצת שלהם בלא שום פקפוק, ואך לגדולי קדמונינו אשר בנרבונאה שמענוה כן:

בא"ד שמתה אחותו של ר"ת בשבת והודיעו לו עכ"ל מלת בשבת ברא"ש אינו וכ"נ דבשבת בלאו האי טעמא שיש לה בעל כו' אוכל בשר ושותה יין כדתני בשמעתין בשבת מיסב ואוכל בשר כו' וי"ל לפי' הר"ר נתנאל דבשבת נמי היכא דדעתו להחשיך על התחום אין לו לברך דיש לו דין אונן וה"נ הכא אי לאו שהיה לה בעל כיון שהיה ר"ת בעיר אחרת היה צריך להחשיך על התחום וק"ל:

בד"ה וירכב כו' ובכתובים שפיר דמי ומיהו נראה דאף בס"ת ש"ד מדנקט בסיפא ס"ת ולא כו' ובהדיא אמרינן בירושלמי כו' לאחוריו ורוכב ודקאמר אלא אסיפא משום כו' וה"ה לאחוריו מותר כו' עכ"ל כצ"ל מדברי הרא"ש ור"ל דקאמר אלא אסיפא עיקר חידושא אינו בסיפא דלסטים אלא עיקר חידושא בשריותא דנקט בסיפא דה"ה לאחוריו דשרי מדיוקא דרישא ונעשה לסיפא ודו"ק:

בד"ה למחר כו' ותימה והא אמרי' פרק התכלת כו' וההיא דתכלת היינו דרמו חוטים כו' ועכשיו אנו מסלקים אותם ומאי טעמא כו' כצ"ל:

בא"ד אי משום דכתיב לדורותם לדור תם אבל כו' כצ"ל ועיין בתוס' פרק התכלת:

בא"ד כמו מחזון ישעיהו כו' עכ"ל דלפי התלמוד ס"פ בני העיר לא מפטירין חזון ישעיהו דהיינו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אלא בר"ח [אב] שחל להיות בשבת ואנן הא מפטירין אותו בכל שנה בשבת שלפני ט' באב וע"ש בתוס' וק"ל:

ובשבת מסב ואוכל בשר וכו' ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכן נראה בירושלמי. ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת:

אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל כלומר הא דקתני ופטור מק"שׁ וכו' לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית:

רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי:

המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פירוש שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:

התם תוך ארבע אמות אסור שהמת תופס ארבע אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ארבע אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו:

אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך:

וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא וכו' אלא אסיפא כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה. ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב:

בגמרא בשבת מיסב ואוכל כו' עד ואמר רבי יוחנן מ"ב תשמיש המיטה א"ב קתני מיהת פטור כו'. ולכאורה כל זה האריכות דמייתי המקשה סיפא דברייתא דבשבת מיסב ואוכל ופלוגתא דרשב"ג ומימרא דר"י הכל מיותר לגמרי ואינן שייכים לעיקר הקושיא כלל ונראה לענ"ד ליישב דהמקשה גופא אסיק אדעתיה דיש לחלק בטעמא דעוסק במצוה בין יש לו מי שישא משאו או אין לו ומש"ה לא מצי לאקשויי בפשיטות מרישא דברייתא דקתני פטור אפילו אין מוטל לפניו דאיכא לשנויי כדפרישית דברייתא איירי באין לו ומתני' מתוקמא שפיר ביש לו ואפי' הכי פטור מפני כבודו של מת כיון דמוטל לפניו אלא דלפי סברת המקשה סלקא דעתך דמוטל לפניו היינו בבית אחד ממש ע"כ הוי משמע ליה דאסור משום כבודו של מת היינו משום לועג לרש דאל"כ מאי יש בין בית זה לבית אחר וא"כ לפ"ז מקשה שפיר מסיפא דקתני בשבת מברך ומזמנים כו' א"כ קשה ממ"נ את"ל דטעמא דמתני' היינו אפילו ביש לו ואפ"ה אסור משום לועג לרש א"כ אמאי מברך ומזמנים בשבת דלענין לועג לרש ל"ש לחלק בין שבת לחול ואהא משני ר"פ שפיר דבברייתא נמי לא מיפטר בחול אלא במוטל לפניו דוקא ואמחזיר פניו ואוכל קאי מיהו לאו כדקס"ד מעיקרא שהטעם משום לועג לרש אלא הא דאסרינן במוטל לפניו היינו אפילו ביש לו אלא שהטעם מפני כבודו של מת היינו לפי שיש גנאי גדול למת כיון שמוטל לפניו והוא מסיח דעתו מלהתעסק בקבורתו משא"כ בבית אחר אין כאן גנאי דהכל יודעין דמסתמא הניח מתעסקים אחרים כמ"ש המפרשים והפוסקים והא דמייתי נמי מילתא דרשב"ג ומימרא דר"י נ"ל דהמקשה נמי אסיק אדעתיה הך שינויא דר"פ דאפשר דברייתא נמי לא איירי בהא דקתני פטור במחזיר פניו ואוכל ומשום הכי מייתי מילתא דרשב"ג ור"י דאמר תשמיש המטה א"ב א"כ תו לא מיתוקמי בבית אחד ממש ובהחזרת פניו ולענין תשמיש המטה לא שייך חזרת פנים דאכתי איכא לועג לרש ואין גנאי למת יותר מזה וכ"ש דא"ש לפמ"ש התוס' במ"ק דמאי דאוסר רשב"ג תשמיש המטה באונן בחול אע"ג דאנינות קיל ליה מאבילות כיון דאכתי לא מטי זמן אבילות אלא דאפ"ה אוסר בתשמיש המטה משום חוצפא ומשום גנאי דמת וא"כ מה"ט אין לחלק בין שבת לחול ואהא משני ר"פ שפיר דאפ"ה רישא דברייתא לענין פטור המצות היינו דוקא באותו בית ממש וע"י חזרת פנים מיהו מאי דפליגי רבן שב"ג ורבנן לענין תשמיש המטה בשבת מטעם אבילות דלת"ק דקאמר בשבת אוכל בשר ושותה יין ולא קאמר ומשמש מטתו היינו משום דס"ל דבאונן נמי שייך דין אבילות טפי וס"ל נמי דיש אבילות בשבת לענין תשמיש משא"כ רשב"ג לטעמיה דלענין תשמיש המטה אין אבילות בשבת באונן מש"ה מותר לשמש מטתו בשבת כשהוא בבית אחר משא"כ לת"ק לעולם אסור וכמ"ש מבואר להדיא במ"ק (דף כג ע"ב) דמוקמינן התם לפלוגתא דת"ק ורשב"ג לענין זה כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם התם תוך ד' הוא דאסור חוץ לד"א חייב כו' הכא חוץ לד' אמות נמי פטור. מכאן דקדקו התוס' במ"ק והרא"ש בשמעתין דפטור בחוץ לד"א היינו אסור דומיא דרישא דתוך ד' דקתני אסור ומקשי' מכאן על פי' רש"י דלעיל שכתב דהא דאינו מברך ואינו מזמן היינו דאין צריך אמנם כבר כתבתי דרש"י ז"ל לא פי' כן אלא לפי סברת המקשה וכמ"ש באריכות מה שא"כ למסקנא דרב אשי דמתני' וברייתא חדא מילתא היא דמוטל לפניו כמוטל עליו לקוברו נראה דרש"י גופא מודה דהא דקתני דאינו מברך ואינו מזמן היינו דאיסורא נמי איכא דאפילו כשיש לו מי שישא משאו אפילו הכי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא ומצוה בו יותר מבשלוחו מש"ה אין רשאי להחמיר על עצמו דנקרא הדיוט כיון שהתורה פטרתו כנ"ל:

והשתא דאתינא להכי יש ליישב רישא וסיפא דירושלמי שכתבו התוס' בד"ה ואינו מברך דקשיין אהדדי דמעיקרא קאמר דבי"ט פטור כיון שזקוק להביא ארון ותכריכים כדתנן מחשיכים על התחום ובסיפא קתני דבשבת מברך ועונין אחריו אמן ולמאי דפרישית לק"מ דכיון דהא דקתני רישא דבחול אינו מברך ואינו מזמן היינו דאיכא איסורא ומטעמא דפרישית דאפילו יש לו מי שישא אפ"ה מצוה בו יותר מבשלוחו ובהא מסיק שפיר בד"א בחול אבל בשבת מברך ועונים אחריו אמן דאף ע"ג דבשבת שייך נמי יש צורכי מת כיון שרשאי להחשיך על התחום מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהחשיך על תחום על ידי שלוחו ליכא איסורא ורשאי לברך ולעשות כל המצות ונראה ברור דלא שייך ה"ט דמצוה בו יותר מבשלוחו כיון דאינו עוסק בעיקר המצוה אלא במכשירי מצוה בעלמא להחשיך כדי להביא וכה"ג אין לחלק בין בו לשלוחו ומש"ה רשאי להחמיר אם ירצה ולפ"ז מתוקמי שפיר נמי כל הנך ברייתא דמייתי בירושלמי דבי"ט פטור משופר ומלולב דהא ודאי שפיר קתני פטור אם אינו רוצה להחמיר דהכי משמע לשון פטור והיינו משום דאפ"ה עוסק במצוה מיקרי אם יתעסק בעצמו דהכי קושטא דמילתא דכל שלוחי מצוה פטורין אפילו במכשירין כדמשמע לישנא דקאזיל לדבר מצוה כן נ"ל נכון ותו לא מידי:

בתוס' בד"ה למחר באים אצלינו כו' ותימא הא אמרינן פרק ה תכלת ההיא שעתא כו' עד סוף הדיבור. והרשב"א ז"ל תירץ בחידושיו דפלוגתא דאמוראי היא דשמואל ורבי יוחנן אי מצות בטלות לעתיד או לא ונ"ל דהתוס' לא ניחא להו לתרץ כן משום דהך פלוגתא משמע דאיירי לכשיחיו המתים משא"כ הכא דקאמר למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפים אותנו משמע דאיירי לאחר מיתת אדם ומש"ה הוצרכו לתרץ מטעמא דמתים אינם מצווין כנ"ל וק"ל:

רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן, הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת האי לישנא אתמר בכמה דוכתי בתלמוד, והמפרשים ז"ל פרשו דהווי שקלי ניצוצי קדושה, שהיו עושים בירור בהילוכם, ולי אני הדיוט נראה לי שדרכם לשקול בפלס בשכלם ההליכה שלהם קודם שילכו, להבין את הנולד ממנה, ולדעת הטובה היא אם רעה, ולא ילכו כאשר יעלה הרוח בלב האדם.