מסכת ברכות דף י״ז עמוד ב׳

כל העולם כולו נזונין בצדקה בצדקתו של הקב"ה ולא בזכות שבידן:

והם נזונין בזרוע בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ב"ה:

ופליגא דרב יהודה דאיהו אמר אבירי לב היינו רשעים:

גובאי שם אומה היא בבבל ובמסכת קדושין (פ"ד דף ע:) אמרינן שהיו מן הנתינים:

שבחא דאורייתא תרי זימני בשתא שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג:

אמרי אינשי עבידתא הוא דלית ליה הרואה אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל אלא אין לו מלאכה לעשות:

פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא אף בימי מלאכה:

הדרן עלך היה קורא

פרץ זה אחיתופל שפרץ פרצה במלכות בית דוד. יוצאת זה דואג שיצא לתרבות רעה כדמפרש בחלק (קו:) גבי ווי שיצא זה:

צוחה זה גחזי שהיה מצורע וכתיב ביה טמא טמא יקרא והיינו צוחה:

והם נזונין בזרוע ולכך יש להגיה בתקיעות והם בזרוע עדיך באו ולא גרסינן עדיך לא באו:

תרי זימני בשתא אבל בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין ושמא ניסא איתרחיש להו וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר:

רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תחליף פר"ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה והלכה כרשב"ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (כתובות עז א) וכן פסק ר"ח ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב גם חתן יש לקרות דאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר אני מכוין בכל שעה אבל לעשות מלאכה בתשעה באב אין לעשות מלאכה:

הדרן עלך היה קורא

מי שמתו מוטל לפניו רש"י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר"י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק"ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק"ש ובירושלמי גריס כמו כן:

פטור מק"ש בירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים: הכי גרסינן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין:

אמר רב אשי הני בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאוריי' תרי זימני בשתא. היינו תרי ירחי דכלה חודש אדר וחודש אלול והתם בבבא מציעא (אמרינן) בפ' השוכר את הפועלי' (דף פו) אמרינן אמר כו' רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה אכלו ביה קירצי בי מלכא איכא גברא חד מיהודאי דקא מפגר תריסר אלפי גברי ירחא בקייטא וירחא בסיתוא מכרגא ובפרק השואל (דף צז) אמרי איהו שאיל להו ביומי דכלה:

סליק פרק ב'.

מתני' מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין. אסקה רב אשי בגמרא (לקמן ברכות יח, א) דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי דטרוד טירדא דמצוה, ולאו דוקא הני, אלא פטור מכל מצות האמורות בתורה וכדקתני בברייתא דמייתי בסמוך. אלא רבותא נקט במתניתין ולומר דאפילו הני דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור.

הא דקתני פטור מן התפילין. איכא למידק מאי איריא מוטל לפניו אפילו כל יום ראשון נמי כדאמרינן במועד קטן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טו, א), ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל אסור בתפילין, ומסתברא דתפילין אגב קריאת שמע ותפילה נקיטי להו, ובירושלמי בעו להו ופריקו בה פרוקא אחרינא, עוד נראה לומר דשאני התם לאחר שחל עליו אבלות.

גמרא ואינו מברך ואינו מזמן. פירוש: אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. ותדע לך מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור, אלמא אם רצה להחמיר אסור לו לעשות כן. וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א): אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, ואיבעיא להו התם טעמא מאי, אי משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משואו, מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משואו, אין תימר משום כבודו של מת אסור, ואין תימר משום שאין לו מי שישא משואו מותר. והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול. והא תני פטור מתקיעת שופר, אית לך מימר בחול ולא ביום טוב, אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות כו', דתנינא תמן (שבת קנא, א) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמי שהוא נושא משואו. ומכל מקום נראה כמאן דאמר משום כבודו של מת מדקתני בברייתא ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן, ואי משום שמחשיכין על התחום ליתסר כדרך שאמרו פטור מתקיעת שופר. ובהדיא קתני במסכת שמחות (פ"י, מ"א) שאסור משום כבודו של מת. ומיהו באכילת בשר ושתיית יין נראה שאם יש לו מי שישא משואו נראה שהוא מותר, שאינו אלא כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתייתו ולא יתעסק בקבורת מתו. וכן העידו על רבנו תם כשמתה אחותו והודיעוהו בעיר אחרת אכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין.

הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתי' וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן, ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה, אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעוני' מצות:

פרק מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור, וא"ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל ואפילו חל עליו אבילות הא קיי"ל דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא' בהן פאר, ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמ' מתו אע"פ שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. ואם תאמר אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין יש לומר דאגב שטפא דק"ש ותפלה נקט להו ולאו דוקא:

גמ' מוטל לפניו וכו' ואינו מיסב ואוכל דרך קביעו' וישכח צרכי המת, ואינו מברך ואינו מזמן כו'. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון, וא"ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא וא"כ אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא נענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן דאף ע"ג דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם ה"מ כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל, ויש שפירשו אינו מברך ברכת מזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון, והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קמ"ל דסד"א כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיי"ל דסופר מברך ובור יוצא קמ"ל דאינו חייב כלל כלל, הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לד' אמות שרי הכא אפילו חוץ לד' אמות נמי אסור ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרי' לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו, ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו שישא משאו מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו, פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו, אסור ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה:

המשנה התשיעית הכונה לבאר בה שאע"פ שחתן פטור אם יודע בעצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא והוא שאמרו חתן פטור אם רוצה לקרוא את שמע לילה הראשון קורא ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי, ואין מונעין אדם בכך מחשש יוהרא ואע"פ שלענין בטול מלאכה בט' באב אמרו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ולא התירו לכל אדם לעשות עצמן כתלמידי חכמים, ההיא הואיל והוא בטל בין העושים נראה כיוהרא אבל זה הואיל ואף שאר בני אדם קורין אין כאן יהורא, ורשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול שהוא חושש ליוהרא ואע"פ שהוא בעצמו אמר לענין בטול מלאכה בט' באב שמארנו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ואמר רשב"ג על זה כל אדם יעשה עצמו כתלמיד חכם ולא חשש ליוהרא מכל מקום הוא תולה הטעם שאין בבטול מלאכה יוהרא בשום מקום שאין אדם מבחין בחברו מפני מה הוא מתבטל וכמה בטלני איכא בשוקא וכן הלכה אבל בענין זה שיראה הדיוט עצמו כחסיד שבחסידים יש כאן יוהרא ועזות מצח, ומכל מקום הלכה כרבנן לענין ק"ש ואין מונעין בכך אבל מכל מקום אין למי שאינו חשוב בעיני הכל להתראות בדבר זה בפני רבים אלא אם יודע בעצמו שכן יקרא בינו לבין עצמו:

מי שמתו וכו' זה הפרק יסוד ענינו ביאור קצת דברים שבחלק הראשון ר"ל ענינים ודינים שבק"ש שלא נתבארו בפרקים הקודמים ולהתחיל בביאור החלק השני בעניני התפלות, ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לד' חלקים, הראשון לבאר שהם פטורים מק"ש ותפלה מצד הטרדה והשתדלות בדבר מצוה, והשני להודיע מי שהוא פטור מק"ש מצד עצמו, ר"ל שאינו מחוייב בדבר ואם הוא חייב בתפלה אם לאו, והשלישי בהודעת הפטור מטעם שאינו ראוי לקרות או להתפלל מצד טומאתו, והרביעי בהודעת המקום שאין יכול לקרות ולהתפלל בו מצד לכלוך המקום, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון ר"ל מי שהוא פטור מצד טרדתו, ואמר על זה מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופירשו בגמ' שלא על מוטל לפניו דוקא הוא מכוין לומר כן אלא על כל שמוטל עליו לקברו ר"ל שלא נקבר עדיין כלומר כל מי שיש לו מת שראוי להתאבל עליו ועדיין לא נקבר פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין, ופירשו בתלמוד המערב שלא הוזכרו תפלין אלא אגב גררת ק"ש שהיא משתתפת עמה שהרי תפלין אבל אסור בהם כל יום ראשון, ונסח דבריהם אבל כל יום ראשון אינו נותן תפליו דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר אף ביום השני, אם ביום השני אינו נותן צרכה מימר מתו מוטל לפניו אלא בגין דא תנא דא, ומכל מקום אפשר שהיה סבור שאין אסורן אלא משחל עליו אבלות דהיינו משנקבר, ולא הוזכר במשנה על שאר מצות אם פטור בהן או שמא לא נפטר אלא מאלו הג' מתוך שהם צריכות כונה ויש לו טרדת הלב על כל פנים, אלא שבגמ' הוזכר בברייתא שפטור הוא מכל המצות האמורות בתורה וטעם הדבר שלא יסיח דעתו מן המת ויתרשל בעניני קבורתו, ויש חולקים בזו ממה שבתלמוד המערב לא הזכירו בה אלא ק"ש ותפלין והביאוה ממה שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים ויראה שלא הוזכרו אלו אלא מצד שהיה עולה על הדעת לחייב בהם הואיל ואין בהם עסק ויכול לעשותם בעוד שהמת לפניו, ובא להשמיענו שפטור אף בהם הואיל וצריכות כונת הלב וכל שכן בשאר מצות שיש להם עסק, ויש לומר בהם העוסק במצוה פטור מן המצוה וכן כתבוה גדולי המפרשים, זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מי שמתו מוטל לפניו ר"ל שהוא מוטל עדיין לקברו אינו אוכל באותו הבית שהמת שם אלא נכנס לתוך בית אחר שבאותו חצר עצמו ואוכל ואם אין לו בית אחר מזומן לכך אוכל בבית חברו ואם אין לו בית חברו עושה מחיצה עשרה בינו ובין המת ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיק פניו מכנגד המת ואוכל, ואינו אוכל דרך הסבה ודרך קבע אלא דרך עראי, והוא שאמרו בתלמוד המערב לא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו, ואינו מברך המוציא ר"ל שאינו צריך לברך המוציא לעצמו, ויש מפרשים שאם מברכה לא יצאו אחרים אחר שהוא פטור ממנה, ומכל מקום נראה לי דבדיעבד מיהא יצאו, ואינו מזמן ר"ל שאין צריך לברך ברכת המזון, ואין מברכין עליו ר"ל שאין חארים מברכים לו כלומר שאין אחרים צריכים לאכול בשבילו כדי לברך לו המוציא או שאין המברך המוציא צריך לכוין להשמיעו אחר שהוא פטור ממנו, ומה שהוצרכנו לפרש כן הוא שאם האחרים אין אוכלים פשיטא שהרי ברכת הנהנים היא ואם אוכלים למה לא יברכו עליו אלא שהדבר כמו שפירשנו, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מזמנין עליו, ר"ל שאינו מצטרף לזמון הואיל ואינו חייב בברכה ואין דנין אותו אפילו בקטן מצד שאין מטרידין אותו בכלום, ובתלמוד המערב פרשו במה שאמרו אין מברכין עליו שאין עונים אמן על ברכותיו ואין צריך לומר שאסור בתשמיש המטה ופטור מכל המצות מצד טרדתו או מצד כבוד המת אע"פ שאינו עוסק בקבורה עדיין, ואם מת לו מת בשבת מותר בכל אלו חוץ מתשמיש המטה, ואע"פ שבמסכת כתובות (דף ד.) התירו להכנס לחדר אע"פ שמתו מוטל לפניו, טעם הדבר שם מפני שאין בה זלזול דחובת חתונה וביאת מצוה מפקעת את הזלזול אבל בשאר בני אדם אסור:

וחייב בכל מצות האמורות בתורה שמא תאמר אף ביום טוב נאמר כן אל תפקפק בדבר זה שאם יום טוב שני הוא הרי הוא כחול גמור לגבי מת, ואם יום טוב הראשון הרי הוא צריך להשתדל בקבורת עממין וכן מוטל עליו להוציאו ולטלטלו ולגנזו בתוך הקבר שכל אלו נעשות על ידי ישראל לשיטתנו כמו שיתבאר בראשון של יום טוב, הילכך בי"ט פטור מכל המצות עד שיקבר, ונמצא שאם מת לו בראש השנה פטור מתקיעת שופר, ובחג מן הלולב ומשמחת יום טוב, ואסור בכל אלו ואפילו גמר בדעתו שלא לקברו בי"ט עד הלילה אין מחשבתו כלום, ואם רצה להחמיר על עצמו פרשו בתלמוד המערב שאינו רשאי, ונחלקו שם בטעם זה, חד אמר משום כבודו של מת וחד אמר מפני שאין לו מי שישא משאו, מה נפיק מביניהון שהיה לו מי שישא משאו אין תימר משום כבודו אסור אין תימר שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו, ובאבל רבתי פרשוה בהדיא מכבוד המת ונסח דבריהם אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומתפלה ותפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד המת, ושמא תאמר אם מפני כבוד לבד אף בשבת יהא אסור הואיל ואין כאן שום טירדא על עסקיו של מת אין כאן כבוד, אבל ביום טוב יש כאן טרדא ואף ביום ראשון כמו שכתבנו, ואף בתלמוד המערב אמרו והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול ר"ל בחול המועד והא תני פטור מתקיעת שופר אלא מכיון שהוא זקוק להביא ארון ותכריכים הרי הוא כמי שנוא משאוי על כתפו וכן הענין להוציאו ולגנזו אלא דקמא קמא נקט, ואם תאמר אף בשבת הרי מחשיכין על התחום להביא ארון ותכריכין וחלילין ודאי מאותה שעה אסור לו שמאחר שנשקעה חמה שבת גמור הוא, שהרי משקיעת החמה הוא יכול להחשיך וודאי מה שהביאוה בתלמוד המערב של יום טוב כמו שאמרו שם מכאן שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמו שהוא נושא משאו הוא, אין הדברים כפשוטן כי מה ענין שבת לי"ט והרי שבת לא נאסר בכלום, אלא כך פירושה הואיל ובשבת מותר להחשיך בי"ט עצמו מותר להתעסק בכל שבות וכיון שקוברים אותו והוא נושא משאו פטור הילכך אף בי"ט ראשון פטור כבחול:

חכמים גדולים הורו בצרפת שאין הדברים אמורים אלא באותו שהקבורה מוטלת עליו והוא מי שיורש נכסיו מן הדין, אבל אם מת אחד ויש לו בן ויש לו אחים הואיל והאחים אין ראויין לירש במקום בן אין הקבורה מוטלת עליהם וחייבים בכל אלו ומותרים בבשר ויין וכן מי שמתה אחותו נשואה, ונתפשטו חכמים אחרים לומר על סעד סברא זו שאם מת בלילה וגמרו בדעתם שלא לקברו עד למחר, כמו שהלינוהו לכבודו אין אוסרים אותו בכל אלו, ומקצת אחרונים הפליגו בהוראה זו לומר שאחר שאין מנהגנו שיהא האבל עכשיו מתעסק בצרכי קבורה שאין הדין לאסרו בכל אלו, והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם נמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין כד דמך ר' יהודא קביל ר' חייא בר אבא אבלויי ואיכלון בשרא ואשקיתון חמר והם מפרשים אבלים שעליהם היתה קבורת המת מוטלת וכן נמסר לרבים לקברו, ומכל מקום אפשר לפרש לדעתי נמסר לרבים והחזירו פניהם והתחילו למנות מאותה שעה על הדרך שיתבאר במקומו וכן מה שאמרו שלא נאמר אלא בראוי לירש אין הדברין נראים לנו שהרי כל הדברים מפני כבוד המת אמורים, וכל שראוי להתאבל ראוי להתעסק בעניני קבורתו ולא הופקעה קורבתו מפני בטול ירושה ולא נאמר שהראוי לירש מוטל עליו לקברו אלא לעניני ממון אבל המצוה על כולם הוטלה, ומכל מקום אם אין בידו לקברו כגון שמת בתפיסה ואין השלטון מניח לקברו ואין יכולים להשתדל על זה לכבוד המת הופקעו מדינין אלו מכל וכל שהרי אין המת בידם, וכן השיבוה אחרוני הרבים על מעשה, ולענין אבלות השיבו שאין דינם כדין נתיאשו מלקוברו שהרי על כל פנים משתדלים הם בכך אבל לענין פטור המצות אינה אלא מטרדת קבורה, היה קרובו של מת בבית האסורים הורו מקצת החכמים שאע"פ שאין בידו להתעסק בו אין לו להקל שהרי מכל מקום חיוב עניני קבורה עליו:

בד"ה ה"ג פרץ זה אחיתופל שפרץ כו' יוצאת זה דואג שיצא כו' עכ"ל ולפי גירסא זו נמי גרסי' גבי אין פרץ שלא תהא סיעתינו כסיעתו של דוד וגבי אין יוצאת שלא תהא סיעתינו כסיעתו של שאול דאחיתופל לא היה בימי שאול כדאמרינן בפרק חלק דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד ודואג ודאי דהיה בימי דוד אלא דר"ל דלא היה במלכותו של דוד אלא במלכותו של שאול וק"ל:

בד"ה פטור מק"ש כו' ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק"ש כו' ומן התפילין עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג רש"י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה ברש"י שלפנינו שהרי כתיב ברש"י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו' עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אלו ואלו כו' ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו' עכ"ל וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ"ל ומן התפילין כו' וק"ל:

בד"ה ואינו מברך כו' ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו' עכ"ל ור"ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק"ל:

הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתיב וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן. ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום. ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה. אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי. ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעונים מצוות:

סליק פרק היה קורא בסיעתא דשמיא

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות. אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור. וא"ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל. ואפילו חל עליו אבילות הא קיימא לן דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו. ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמרא מתו אף על פי שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת. ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר. אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. וא"ת אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין. יש לומר דאגב שטפא דקריאת שמע ותפלה נקט להו ולאו דוקא:

גמ' מוטל לפניו וכו' ואינו מיסב ואוכל דרך קביעות וישכח צרכי המת. ואינו מברך ואינו מזמן כו'. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון. וא"ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא ואם כן אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא לענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן. דאף על גב דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם הני מילי כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל. ויש שפירשו אינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון. והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קא משמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיימא לן דסופר מברך ובור יוצא קא משמע לן דאינו חייב כלל [ו]כלל. הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור. ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל. ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרינן לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו. ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו [מי] שישא משאו. מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו. פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו אסור. ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה:

בתוספות בד"ה רב שישא בריה דר"א וכו' פר"ח כו' והלכה כרשב"ג כו' ונראה שאין זה סותר למעשה דר"ג במשנה הקודמת במעשה דר"ג שקרא בלילה ראשונה שנשא וקי"ל מעשה רב והיינו לפי מ"ש שם בשם הירושלמי דרשב"ג גופא מודה במי שנתמנה פרנס על הציבור דרשאי להחמיר ור"ג נשיא הוי ואע"ג דלכאורה משמע שם בירושלמי להיפך בהא דמייתי ברייתא דתני חזקי' שכל מי שפטור מדבר ועושה נקרא הדיוט ובעי למיפשט מיניה דאם התחיל בסעודה אינו רשאי להחמיר ולהפסיק בתפלה ומקשה עלה ממתני' דהכא דקתני חתן אם רוצה לקרות קורא ומשני אנא פתר לה כר"ג ור"ג אמר איני שומע לכם כו' א"כ משמע לכאורה דר"ג פליג אדרשב"ג וכמו שפירש שם המפרש אלא דלענ"ד בלא"ה א"א לפרש כן דא"כ יהיו דברי הירושלמי סותרים זא"ז דהא ודאי ר"ג נשיא הוה וא"כ מנ"ל דפליג אדרשב"ג. ועוד אס"ד דפליגי דברייתא דחזקיה ודר"ג תנאי היא דברייתא אתיא כרשב"ג דא"כ תיקשי אכתי מאי מקשה מהך ברייתא דחזקיה אהנך אמוראי שהפסיקו סעודתן להתפלל ואכתי מאי קושיא דילמא אינהו נמי כר"ג ס"ל. אלא ע"כ צריך לפרש לשון הירושלמי בענין אחר דהא דמסיק אנא מוקי לה כר"ג היינו במאי דמשמע מיהו מדר"ג דק"ש בכוונה תליא מילתא ומש"ה שפיר קאמר ת"ק דמתני' דהכא דלאו דוקא ר"ג דנשיא היה אלא כל חתן שיודע בעצמו שיוכל לכוין רשאי ומש"ה לא מיקרי הדיוט כיון שמעיקר הדין כן הוא דבכוונה תליא מילתא משא"כ לענין הפסקת סעודה ושאר דברים כה"ג דלא שייך ה"ט שפיר יש לפסוק כי הך ברייתא דחזקי' דמי שפטור ועושה נקרא הדיוט כנ"ל נכון וברור בסוגיית הירושלמי ותו לא מידי:

סליק פרק שני

מי שמתו פרק שלישי

במשנה מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש כו' ומכל מצות האמורות בתורה כך הגירסא בגמרא שלפנינו וה"נ בברייתא דמייתי הש"ס בסמוך נמי גרס דפטור מכל מצות האמורות בתורה וכן לעיל בפרק שני דף י"ד ע"ב בברייתא דחופר כוך בקבר גרס נמי הכי וכמבואר שם בלשון התוס' מיהו רבינו יונה כתב דל"ג במשנה דפטור מכל מצות האמורות בתורה ושכך נמי בירושלמי ובספרים מדויקים ומש"ה כתב שי"מ דלתנא דמתני' לא מפטר אלא מהנך תלת משום דס"ל כשילא במסכת סוכה דלית ליה דהעוסק במצוה פטור ובסמוך אבאר שא"א לפרש כן לא בתלמודא דידן ולא בתלמוד ירושלמי ואפשר דהיינו טעמא דרבינו יונה שלא נראין לו שיטת הי"מ. אלא דבדברי רבינו יונה עצמו שכתב דהא דל"ג מכל מצות האמורות בתורה היינו משום דאתיא במכ"ש מהנך תלת ואף שאיני כדאי מ"מ לענ"ד האי ק"ו פריכא הוא מתרי טעמי חדא דאיכא למימר דהא דפטור מהני תלת היינו משום דתליא בכוונה משא"כ בשאר מצות שאינן תלויות בכוונה א"ל דחייב תדע דהא שילא ואינך תנאי דלית להו דעוסק במצוה כו' ואפ"ה מודו בהנך מיהו בזה י"ל לפי שיטת התוס' והרא"ש בפ' הישן וכמו שאבאר שם אי"ה במקומו אלא דאכתי אין כאן ק"ו כיון דאיכא למיפרך כדפרישית. ועוד קשיא לי טובא האיך מצינו למילף כל מצות האמורות בתורה מהנך תלת דילמא דוקא בהנך שהן מצות שהזמן גרמא ונשים פטורות מהם א"כ הו"ל מ"ע שאין שוה בכל מש"ה העוסק במצוה פטור מהם משא"כ כל מצות שאין הז"ג מנ"ל דפטורי דהא האי פירכא דעשה שאין שוה בכל אשכחן טובא בפ"ק דיבמות גבי עשה ול"ת ובדוכתי טובא:

ואף דקושיא זו לאו עלה דרבינו יונה רמיא דאהא דפשיטא לן בכולא תלמודא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה ומייתי לה בפרק הישן מק"ש ומפסח דתרווייהו ז"ג שייך נמי להקשות כן דאכתי מ"ע שלא הז"ג מנ"ל אלא די"ל בכמה דרכים וכמו שאבאר בסמוך בל' התוספות מיהו לשיטת רבינו יונה ודאי קשיא וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה פטור מק"ש ובירושלמי כו' א"ר בון כתיב למען תזכור כו' לכאורה היה נ"ל דמאי שהוצרך הירושלמי להאי טעמא ולא יליף מובלכתך בדרך היינו משום דרבי בון סבר כרב יהודה ואביי לקמן דסברי ק"ש דרבנן וקרא בדברי תורה כתיב וא"כ תו ליכא למילף מיניה דעוסק במצוה פטור מש"ה יליף מיציאת מצרים. או שנאמר דרבי בון לא ס"ל כשיטת תלמודא דידן לעיל בפ"ק דלב"ה נמי שייך הך דרשא דובלכתך בדרך למעט עוסק במצוה משום דתרתי ש"מ ומש"ה מוקי ר"ב הך ברייתא דובלכתך בדרך כב"ש וא"כ לב"ה איצטריך למילף מיציאת מצרים. אלא דלפ"ז לא הו"ל להתוס' לאתויי מילתא דר"ב במשנתינו כיון שסותר לתלמודא דידן דלעיל בפ"ק ובפרק הישן משמע דהא דעוסק במצוה פטור דילפינן מק"ש לכך נ"ל לפ' בענין אחר דהא דמייתי בירושלמי ילפותא דיצ"מ היינו משום הך קושיא שכתבתי בסמוך דמק"ש ופסח לא שייך למילף אלא מצות התלויות בזמן מש"ה יליף מיציאת מצרים שנוהגת בכל זמן דהא קי"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות ולפ"ז אפשר לומר דתלמודא דידן נמי ס"ל הכי והא דאיצטריך קרא בק"ש ופסח היינו משום דסד"א דאפ"ה עוסק במצוה לא מיפטר מק"ש משום דאית ביה עול מלכות שמים כדאמרינן לקמן להדיא גבי נשים פטורים מק"ש ופסח נמי צריכא משום דאית ביה כרת אלא דאכתי י"ל הניחא למ"ד מזכירין יצ"מ בלילות אבל לחכמים דסברי דיצ"מ נמי אינו נוהג בלילה א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא דעוסק במצוה פטור מאותן שאין ז"ג מנ"ל ולא מצאתי ליישב קושיא זו כי אם לפי המסקנא בסוגיא דקדושין דף ל"ד דאמרי פאפונאי דכל התורה כולה איתקש לתפילין בקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך ומהכא ילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דתפילין איתקש לת"ת דכתיב ביה בניכם ולא בנותיכם ושם בדף הקודם קאמר הש"ס דאע"ג דתפילין איתקש נמי למזוזה אפ"ה ילפינן מת"ת דאיתקשו בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ואם כן לפ"ז א"ש טובא דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה כיון דכתיב ובלכתך בדרך דפטור מק"ש ממילא ילפינן דעוסק במצוה פטור נמי מתפילין אפילו למ"ד דתפילין נוהג אף בלילה ונשים חייבות בהן אפ"ה פשיטא דעוסק במצוה פטור מתפילין דהא האי קרא דובלכתך בדרך כתיב בהאי ענינא דתפילין ועוד דתפילין איתקשו לק"ש בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ולפ"ז דפשיטא לן דעוסק במצוה פטור מק"ש ומתפילין ומש"ה פשיטא לן דפטורות נמי מכל מצות שבתורה דהא ת"ת נמי איתקש לתפילין ואי תיקשי אכתי תימה לפאפונאי דאית להו הך הקישא דכל התורה לתפילין משא"כ לאינך תנאי ואמוראי דפ"ק דקדושין דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג יליף ממצה שמחה והקהל א"כ אכתי הא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה מנ"ל אלא דמשום הא לא איריא דהנך תנאי ואמוראי דקדושין מצי סברי שפיר כהאי תנא דמזכירין יצ"מ בלילות וא"כ הו"ל מ"ע שאין הז"ג ונשים חייבות בהם ולפ"ז שפיר ילפינן דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה מק"ש ופסח ויצ"מ במה הצד כשיטת ר"ב בירושלמי כנ"ל נכון ליישב הקושיא שהקשיתי לעיל בסמוך אלא דאכתי מה שהקשיתי על פי' רבינו יונה במ"ע והמבין יבין דאכתי ק"ו דידיה פריכא הוא כדפרישית וצ"ע ליישב דבריו וגם שיטת התוס' דהכא שהביאו דברי ר"ב נמי לא נתיישבה בזה דאם כוונתן ליישב טעם משנתינו בהא דמתו מוטל לפניו פטור מכל המצות א"כ הו"ל לאתויי הא דר"ב אבבא דסיפא ולא אהא דפטור מק"ש. לכך נ"ל ברור שמה שהביאו התוספות כאן דר"ב היינו משום דאפילו בק"ש לית לן למיפטר מקרא דובלכתך בדרך אלא במי שעוסק בקבורת המת ממש וכ"ש במי שמתו מוטל לפניו ואין לו מי שישא משאו משא"כ במי שיש לו מי שישא משאו ואינו קוברו בעצמו דתו לא שייך בזה האי טעמא דעוסק במצוה ולפי שמלשון המשנה ודאי משמע דבמוטל לפניו פטור בכל ענין ואהא מסיק ר"ב טעמא דמתני' מקרא דלמען תזכור כל ימי חייך ולא בשעה שאתה עוסק עם המתים והאי קרא יתירא הוא לאשמעינן הך מילתא גופא דבכל ענין שעוסק במתים אפילו רוצה לקוברו ע"י אחרים אפ"ה פטור והיינו כדמסיק התם מפני כבודו של מת כמ"ש התוס' בדיבור הסמוך. ולפ"ז משמע שלאותו הכוונה נתכוונו התוס' שהביאו דברי ר"ב אהך בבא שפטור מק"ש כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

ומכלל הדברים יש לנו ללמוד מיהו מדברי ר"ב בירושלמי שא"א לפרש כשיטת היש מפרשים שהביא רבינו יונה דלמאי דלא גרסינן במתני' פטור מכל מצות שבתורה וכפי הגירסא שנמצא במשנה ירושלמית והעלו דלפ"ז משמע דלא מיפטר אלא מהנך תלת לפי שתלוים בכוונה והא ודאי ליתא דא"כ היאך יליף לה רב מזכירת יצ"מ דהא ודאי לא תליא בכוונה דמ"ש משאר מצות שבתורה ועוד דהא ודאי לפום האי טעמא דמייתי בירושלמי מפני כבודו של מת תו לא שייך לחלק בין הנך תלת לשאר מצות שבתורה אלא ע"כ כדפרישית בסמוך:

בד"ה ה"ג רש"י כו' ותימא קצת כו' והלא לא היו נושאין כלל כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י לפי גרסתו וכוונתו דאע"ג שלא היו נושאין כלל את המת לאחר שכבר נשאו חלקם אפ"ה שייך שפיר לומר שיש למטה צורך בהם והיינו לענין הלוית המת כדאמרינן בכתובות ר"פ שני בד"א שיש עמו כל צרכו ויהיב התם שיעורא או למאן דתני או למאן דתני ומתני ע"ש והכי דייק לישנא דלהמטה צורך בהם ואפ"ה חייבים בק"ש משום דהלויית המת ל"ד לעוסק במצוה ואפילו לתנחומי אבילים לא דמי כמ"ש בהדיא רבינו יונה הביאו בעל תוי"ט ע"ש:

ברש"י שבחא דאוריית' כו' הלכות החג כו' עי' רש"י לקמן ל ע"א ד"ה שבתא דרגלא כו' ועצרת כו':

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ נראה לי בס"ד בצדקה היא המלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שהיא נוקבא, והם נזונין בזרוע סוד וא"ו שבשם, שהוא תפארת שהוא דכורא ועדיף טפי. או יובן המזון זוכין בו ישראל על ידי עסק התורה, מדין נציל מזוטו של ים, לכך התורה נקראת לחם, והמון העם אין להם עסק תורה, לכך נזונין בצדקה, אך תלמידי חכמים יש להם עסק התורה שנקראת ח"ן ה ' [84], שעולה פ"ד [84], נזונין בזרוע, שאם תוסיף פ"ד על צדקה [199] יעלה מספר זרוע [283].

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי, דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. קשא, האי חלוקא למאי אצטריך בת קול, כי על זה רואין העולם ויודעין שדי לו בקב חרובין? ונראה לי בס"ד כי המפרשים פרשו בשביל, רצונו לומר שביל וצינור שלו, שכל השפע יורד תוך שביל ר' חנינא בן דוסא, וקשא מאי נ"מ מזה, ונראה לי שהוא לטובת העולם כי המקטרגים כשיראו רבוי שפע יורד תוך שבילין רבים של בני אדם, יקטרגו שאינם ראוים מצד טובה, אך אם יורד השפע תוך שביל של ר' חנינא בן דוסא לא אכפת להם, לא יקטרגו, ולא יתקנאו, יען כי רואין אותו מסתפק במועט, ודקדוקי עניות מאד, ולכן לא ישימו לב על איכות וכמות השפע שיורד תוך שביל שלו, וזה הוא לטובת העולם, וזה שאמר כל העולם נזון תוך שביל חנינא בני, והטעם כי חנינא בני די לו בקב חרובין, שהוא מסתפק במועט הרבה, לכן מפני שיורד תוך שביל שלו, ניצל מן קטרוג וקנאת המקטרגים.

וְהָלֵין בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא, "אַבִּירֵי לֵב" נִינְהוּ, דְּהָא קָא חָזוּ בְּשִׁבְחָא דְּאוֹרַיְתָא תְּרֵי זִימְנֵי בְּשַׁתָּא, וְלָא מִגַיֵּיר גִּיּוֹרָא מִנַיְהוּ. על מה שכתבו התוספות בשם ספר העתים, שהיה יורד עמוד אש וכו', יעיין שם, ונראה לי בזה איכא יקרא דאורייתא טפי מאש שהיה מסבב את הצדיקים העוסקים בתורה, כי זה נמשך מבחינת העיגולים, וזה מבחינת היושר.