מסכת נדה דף ט׳ עמוד א׳

קושי סמוך ללידה שלא שפתה בינתים ודם הקושי מחמת הולד הוא בא:

רחמנא טהריה מזיבה בתוך י"א יום בפרק בנות כותים (לקמן נדה לו:):

אמר רב פפי אין ודאי דלאו לידה היא אבל לענין דיה שעתה חשיב ולד דמעת לעת דרבנן:

רב פפא אמר אף על גב דלאו ולד הוא אפילו הכי דיה שעתה דטעמא דמעוברת דיה שעתה משום דראשה ואבריה כבדין מחמת חולי ולפיכך דמיה מסולקין הלכך בהריון של רוח נמי ראשה ואבריה כבדין:

ואח"כ הוכר עוברה סמוך לראייתה מיד:

וסתות דאורייתא אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה דבר תורה הוא הלכה למשה מסיני דאורח בזמנו בא ואם בא יום וסתה ולא בדקה מחזקינן לה טמאה לקמן בפרק כל היד (נדה דף טז.) וקא מבעיא לן אם לא בדקה ביום וסתה בימי עיבורה מהו:

אם היתה במחבא מחמת פחד כרכום או ליסטין:

ה"ג אלמא וסתות דאורייתא וכיון דאיכא חרדה כו':

קושי סמוך ללידה רחמנא טהריה וא"ת דבפרק בנות כותים (לקמן נדה לו:) אמר דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ופריך ונימא דמה מחמת עצמה ולא מחמת אונס ומשני מטהר אני בולד שכן יש לו טהרה אחרי כן מה שאין כן באונס והשתא והא בלידת רוח אין טהרה ויש לומר דפריך אואי בעית אימא דקאמר התם ולד אין לך אונס גדול מזה:

[ אי נמי הואיל ואיכא לידה דיש טהרה אחרי כן איכא לאוקמיה קרא בכל ענין לידה אפילו בלידת רוח שאין טהרה אחרי כן בשפיר שאינו מרוקם אע"ג דאין טהרה אלא בשפיר מרוקם. גליון:]

הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא [כי הגיע שעת וסתה] וא"ת ודלמא לעולם וסתות דרבנן ומיירי דהשתא בדקה עצמה ומצאה טמאה וכי איכא חרדה טהורה למפרע ולא מטמאינן אלא משעה שמצאה טמאה ואילך הא ליכא חרדה ובדקה אחרי כן ומצאה טמאה טמאה משעת וסתה דהכי אמרינן פרק כל היד (לקמן נדה דף טו.) למ"ד וסתות דרבנן [בדקה אחרי כן] ומצאה טמאה טמאה טהורה טהורה ולמ"ד וסתות דאורייתא אפילו בדקה ומצאה טהור טמא דאורח בזמנו בא (וי"ל דסמיך ארישא דתנא פ' בנות כותים (לקמן נדה לט.) הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא ומיהו קשה דבפרק כל היד (נדה דף טז.) מוכיח מהכא דסבר רבי מאיר וסתות דאורייתא ואיכא מאן דלא מפרש התם רישא כר' מאיר ואם כן דלמא ר"מ פליג ארישא) וי"ל דדייק מדקתני מסלקת הדמים משמע הדמים הידועים בה והמבוררים לבא אלמא וסתות דאורייתא:

לפיכך דרבי מאיר למה לי השתא לא' בעי לשנויי [מהו דתימא] דתרתי בעי רבי מאיר קמ"ל לפיכך דבחד סגי דאין סברא שלא תהא מסולקת בדמים אלא ע"י שני דברים אבל על ר' יוסי ס"ד שתהא מסולקת באחד מב' דברים או בזה או בזה:

ונוגע טמא וא"ת והלא מזין עליו נמי בעי טבילה והערב שמש כמו נוגע וי"ל דמ"מ הוי חדוש שזה בא לו טומאה על ידי הזאה וזה בא לו טהרה ע"י הזאה א"נ בטהור שמזין עליו בחנם קאמר הכא וכרבנן דפ"ק דיומא (דף יד.) דתניא טהור שנפל עליו הזאה טמאתו דברי רבי עקיבא ורבנן אמרי ק"ו על הטמא טהור על הטהור לא כ"ש:

נוגע ונושא דטמא היינו בחנם אבל כדי להזות על הטמא לא:

ועוד מזה בעי כבוס בפ' יוצא דופן (לקמן נדה דף מב:) מפורש מה שמקשים על זה מנבלת בהמה טמאה:

מאי מזה נושא וא"ת ומנ"ל לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם ואע"ג דדרשינן נמי (ביומא דף מג:) הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שטהור בפרה תרתי ש"מ: [ה"ג א"נ כיון דצורך מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור) (בח' מזין עליו) ע"כ ודוחק] (א"נ):

הא דבעי ר' ירמיה מר' זירא דאתה ואח"כ הוכר עוברה מהו קשיא לן מאי קא מיבעיא ליה כל מדות חכמים כך, בארבעים סאה היה טובל בארבעים סאה פחות קרטוב אינו טובל. ויש מפרשים דר' ירמיה הכי קא בעא מיניה גבול שנתנו לה חכמים משיהא ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה, והיינו משיהא העובר נכר, וקרוב לפנניו, משהיא מרגשת בעצמה, או דילמא גבול שנתנו לה חכמים הכרת העובר ממש הוא, וקודם לכן אפילו בסמוך אינה מטהרתה. וא"ל אף איבריה אינן כבדין עליה אלא משעת הכרת העובר ממש, אין הולד חי ומכביד עליה אלא מזמן זה ואילך. ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה ליה למיבעיא אלא אי ראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר סמוך לו מלפניו, או אין ראשה כבד עליה אלא משהוכר העובר ממש. ועוד, דאי ר' ירמיה הוה טעי וסבר, דראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר וסמוך לו, לא הוה ליה לר' זירא לאהדורי ליה בכי האי לישנא, מידי הוא טעמא, אלא הכי הוא דהוה ליה למימר, אין ראשה כבד עליה אלא משעה שהוכר העובר ממש. ונראה לי לפרש דהכי בעא מיניה, מי אמרינן דמשהוכר עוברה דקתני, היינו דמשהוכר העובר איגלי מילתא דקודם הזמן הזה מעת לעת דמיה מסולקין, דאי לא, כי קא חזיא סמוך ממש להכרת העובר מפני מה מטהרים אותה מעת לעת למפרע, לא הוה לן לטהרה למפרע עד שיעברו עליה כ"ד שעות לאחר הכרת העובר, אלא משמע דהכרת העובר הוי גלוי דמעת לעת מסולקת דמים למפרע והילכך אף זו שראתה סמוך להכרת העובר לא מטמיא, או דילמא משהוכר העובר ממש דמיה מסולקים ולא קודם לכן, אלא משום דמעת לעת דרבנן הקלו בה לטהר למפרע משעה שהוכר העובר, והילכך כיון דבעידנא דחזאי אכתי לא הוכר העובר, מטמיא. וא"ל ר' זירא מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבדה עליה וכיון שהדבר תלוי בסבה, עד שעה שהגיע הסיבה שהיא כבדות ראשה ואיבריה אין דמיה מסולקין, הא אין הדבר תלוי אלא בהכרת העובר ממש כנ"ל.

הא דבעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עבורה איכא למימר דלבעלה דוקא קאמר, כלומר אם צריכה בדיקה לשמש את הבית או לא, אבל לטהרות צריכה היא בדיקה, וכדקתני במתניתין אעפ"י שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה או היושבת על דם טוהר, דאלמא אף מעוברת ומניקה צריכה בדיקה. ואי נמי איכא למימר לטהרות קאמר, והכי נמי מסתברא לי טפי, דהכא לא איירי בבדיקת בעלה כלל, אלא גבי מתניתין דעסוקה בטהרות קא אתינא, ועלה קא מיבעי ליה הגיע עת וסתה בימי עבורה אם צריכה בדיקה בעת וסתה מיהא, ואהדר ליה דלא. ועוד, דהא ודאי כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה אף לבעלה, דהא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת כדאיתא לקמן, ואפילו הכי בעסוקה בטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה, ואפילו בשיש לה וסת וכדתנן ואע"פ שאמרו דייה שעתה וכו' פעמים צריכה לבדוק שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, א"כ כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה. ואי אמרת דלבעלה קא בעא מיניה, ובשאינה עסוקה בטהרות. הוי ליה לפרושי לבעל הגמרא הכין בהדיא, כיון דבשמעתין דעסוקה בטהרות קא מייתי ליה, ועוד דכל דבעי לבעלה ולא לטהרות בהדיא קאמר ופרש לבעלה מהו, ככל הני בעיי דשלהי פרקין דמפרשי בהדיא לבעלה. ומתניתין דאע"פ שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר, לאו כללא הוא לכולהו ארבעה נשים ואפילו אמעוברת ומניקה, אלא אבתולה וזקנה וכאידך דר' יוחנן דלקמן (נדה י, ב), דאמר במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאת מעת לעת, וא"ר יוחנן לא שאנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מניקתן. וא"ת אם כן לימא חוץ מן הנדה ומניקה, דיש בכלל מניקה יושבת על דם טהור, אבל השתא דקתני היושבת על דם טוהר משמע דדוקא היושב על דם טוהר, הא מניקה צריכה בדיקה והוא הדין למעוברת. איכא למימר נדה ויושבת על דם טוהר איצטריכא ליה, נדה לאשמועינן דאין האשה קובעת וסת בימי נדה היכא דחזיתיה ממעין פתוח, ואע"ג דקובעת היכא דחזיתיה ממעין סתום כדעת ר' יוחנן וכ"ש דאיצטריך אליבא דר"ל, ויושבת על דם טוהר במבקשת לישב, ולאשמעינן דמעין אחד הוא כרב. וא"ת מ"מ סתמא קתני דכל הנשים צריכות בדיקה חוץ מזו. לא היא, דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ. ורישא דמתניתין נמי קתני במה אמרו דייה שעתה, ואפ"ה אוקמה שמואל ורבי יוחנן בבתולה וזקנה בלבד, והילכך סיפא נמי ארישא סמיך ובהנך דרישא דהיינו בתולה וזקנה קא מיירי נמי בסיפא כנ"ל.

הכא נמי דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה מדקאמר ולא בעיא בדיקה, משמע דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה, דמסולקת דמים לגמרי חשבינן לה, ואין צריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל והרב ר"ז ז"ל, ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא, וכ"ש לדידן דקיי"ל כמאן דאמר וסתות דרבנן. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה, שהוא מפרש לא בעיא בדיקה בדיעבד, לומר שאם עברה ולא בדקה ולא ראתה לא בעיא בדיקה מיום זה ואילך, דחזקה כיון דמסולקת דמים היא ולא הרגישה, בידוע שלא בא האורח בזמנו. ומשמע ליה רב ז"ל הכין מדמדמי לה להיתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה ומשמע ליה לרב ז"ל מדקתני והגיע עת וסתה ולא בדקה דוקא קתני ולא בדקה דיעבד, הא לכתחלה צריכה בדיקה. והראשונה נראה עיקר. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים בסוף אלו דברים (פסחים עב, ב) גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור, דפרכינן התם מ"ש יבמתו, דקא עביד מצוה, אשתו נמי מצוה קא עביד, ומשני באשתו מעוברת, ופריך והא איכא שמחת עונה, ומפרק סמוך לוסתה דמשמע מיהא דאע"ג דמעוברת, צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה. תירצו בתוס' דלמאי דמוקמינן לה בסמוך לוסתה לא מוקמינן לה במעוברת. ולי נראה, דאפילו אמעוברת קאי, ומיירי בג' חדשים ראשונים שלא הוכר העובר, דבג' החדשים הראשונים הרי היא ככל הנשים וחוששת לוסתה וצריכה בדיקה, ואסורה לשמש עונה אחת סמוך לוסתה, ובאותן ג' חדשים ליכא מצוה, ואדרבה קשה לה וקשה לולד ומ"מ שמחת עונה איכא.

הנח מעת לעת דרבנן פי׳ וכיון דטהרתה למפרע לא הדרה ומטמי׳ לה למפרע משום הא שאינו אלא סייג ואע״ג דאיגלאי דהוראה בטעות הוה.

ר״פ אמר מידי הוא טעמא וכו' נראה דלאו משום דפליג אדרב פפי דהא טעמא תריצא הוא אלא דניחא ליה לאשמועינן האי טעמא דהוי קושטא דמילתא ונפקא לן מינה נמי שאפי׳ לא באת לישאל על טהרותיה עד עכשיו מטהרין לה משא״כ לדברי ר״פ.

או דילמא כיון דבסמוך להכי חזאי לא מטמי' הק׳ בתו׳ ומאי קא מבעיא ליה דהא פשיטא דכל מדות חכמים כך הם במ׳ סאה אדם טובלו ובמ׳ סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול והנכון דכל מה שנאמר בזה לפי לשון הגמרא דאנן מספקא לן דדילמא הא דקתני משהוכר עוברה היינו משהתחיל העובר לעשות הכר שלו בכובד ראש ואברים דהיינו ודאי הגורם סלוק דמים כדאמרינן לעיל בהדיא אלא דחיישינן דילמא רבנן רצו לתלות הדבר ממש בהכרת העובר לפי שאין הקדמת כובד ראש שוה בכל הנשים רצו לתת לכלן גבול אחד כשיוכר עוברה ממש לעין והיינו דאהדר ליה דודאי ליכא בהא ספקא שאפילו יתלו הדבר בכובד ראש אין כובד ראש העושה סלוק דמים בא בכל הנשים אלא אחר הכרת העובר ממש והיינו דא״ל מידי הוא טעמא וכו׳ וזו אין ראשה כבד עליה ממש דבר של עיקר ומיהו מודה הוא שעושה צד כובד הראש קודם לכן שהרי לא נחלקו בטבע ובמציאות. וא״ת כיון דסלוק דמים אינו אלא מהכרת העובר ואילך כשבאתה מיד איך אנו מטהרין אותה למפרע מעת לעת אדרבה י״ל דאתמול חזאי קודם סלוק דמים וי״ל דכיון דאיכא נשים שמסתלק דמן בכובד ראש הקל יום א׳ קודם הכרת העובר ממש לא רצו חכמי׳ לחלוק בדבר כיון דמעת לעת דרבנן כנ״ל.

או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקא איכא למידק מאי קמבעיא ליה דהא מתני׳ היא אעפ״י שאמרו דייה שעתא צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר אלמא אידך מעוברת ואידך צריכו׳ בדיקה וי״מ דההיא לכתחילה והכא מבעיא לן בדיעבד אם לא בדקה עצמה בשעת וסתה אם היא טמאה ותדע דההיא מתני׳ דמאבואה דפשטי׳ בגמרא בדיעבד היא וה״ק דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה בדיעבד וזה דעת הראב״ד ז״ל ולשון לא בעיא בדיקה ובעיא לא משמע הני ומתני׳ דמאבואה פשיט׳ לן דכיון דקתני שדמיה מסולקין ממנה שאפי׳ לכתחילה היא אלא דאיידי דקתני רישא טמאה נקט סיפא טמאה דמשמע דיעבד וי״מ דמתני׳ דלקמן בעסוקה בטהרות וכיון דבעיא בדיקה לטהרות אף לבעלה נמי בעינא וכדאיתא בסוף פרקין וכי קמבעיא לן בשאינה עסוקה בטהרות ולגבי בעלה איבעיא בדיק׳ כלל וגם זה אינו נכון חדא דכי בעי תלמודא לגבי בעלה לחוד בהדיא מפרש לה כהכי כדאי׳ סוף פירקין ועוד דכולה מתני׳ דאיירי עד השתא בעסוקה בטהרות הן וא״כ מאי דבעיא בגמרא גביהו דהא נמי איירי דאי לא הוה ליה לפרושי והנכון דאנן מספקא לן הא דקתני חוץ מנדה והיושבת על דם טוהר אי הוי דוקא דאפשר דלא הוי דוקא אלא דאצטרי׳ למתני נדה לאשמועינן דאין נדה קובעת וסת ואשמועינן יושבת על דם טוהר דמעין א׳ הוא כדאיתא בגמרא ותדע דהא ברישא קתני במה אמר דייה שעתא בראיה ראשונה ואיכא מ״ד בגמר׳ דלא קאי אלא אבתולה וזקנה וה״ה דאפשר באידך לאו דוקא ואין למדין מן הכללות אעפ״י שנאמר בהן חוץ ומש״ה לא פשטינן לה מהני.

טעמא דאיכא חרדה וכו' אלמא וסתות דאורייתא וק״ל דאפי׳ מ״ד וסתות דרבנן מודה באם לא בדקה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור וא״כ דילמא הכא הכי דייקי׳ טעמא דאיכא חרדה דטהורה לגמרי בלא בדיקה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק ומ״ל דס״ל דוסתות דאורייתא וי״ל דאה״נ והכא ארישא דמתני׳ דהתם סמכינין דש״מ שאם הגיע וסתה ולא בדקה טמאה ואפי׳ בדקה אח״כ ומצאה טהורה והיינו כמ״ד וסתות דאורייתא ודכותה בתלמודא.

הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה כבר פי׳ לעיל דלישנא משמע דלא בעיא בדיקא כלל ואפי׳ למ״ד וסתות דאורייתא וכ״ש למאי דק״ל וסתות דרבנן ואי ק״ל הא דאמ׳ בפסח שני אשתו נדה בעלה חייב יבמתו נדה בעל פטור והוינן בה יבמתו אמאי פטור מקרבן דטועה בדבר מצוה הוא אשתו נמי הא איכא מצות פריה ורביה ופרקינן במעוברת והא איכא מצות עונ׳ ופרקינן בסמוך לוסתה דעלמא אפי׳ מעוברת צריך לפרוש סמוך לוסתה וכ״ש דבעיא בדיקה לטהרות ומכאן היה מביא הראב״ד ראיה לפי׳ דסוגיין בדיעבד וליתא דהא כבר תרגמוה התוס׳ דהתם במעוברת קודם שהוכר עוברה א״נ דכי הדר אוקי׳ בסמוך לוסתה הדר מפירוקא קמא דאוקימ׳ במעוברת ומוקמינן לה באשה דעלמא וסמוך לוסתה.

לפיכך דר״מ ל״ל פי׳ דאע״ג דהאי לפי׳ הוי לקולא פשי׳ דלפום טעמא דידיה א״א לחלק בין חומרא לקולא דא״כ סתרו אהדדי.

ועוד מזה טעון וכו' הני הוו חדא ועוד דלא צריכי להדדי.

המקשה שני ימים בתוך אחד עשר יום שהם ימי זיבה ובשלישי ילדה כבר ביארנו שאינה יולדת בזוב שכל שיום הלידה סמוך ליום הקושי אינו דם הזיבה וי"א שאף בהפילה כן כל שהפילה דבר הראוי ליקרא ולד ומה שאמרו אין קושי בנפלים כמו שיתבאר דוקא בהפילה רוח או דבר שאינו של קיימא ר"ל דבר שאינו ראוי ליקרות ולד ובזה ודאי הרי זו יולדת בזוב שאין זו לידה ואע"פ שבטומאת מעת לעת חשבנוה כלידה להיות עבורה נקרא עבור כמו שביארנו בסמוך התם שאני אי משום דמעת לעת דרבנן אי משום דמ"מ הואיל וראשה ואיבריה כבדים עליה דמיה מסולקין אבל לענין קשוי אינה קרויה לידה ואם הפילה ולא ידעה מה הפילה הרי זו ספק יולדת בזוב ספק אינה יולדת בזוב ויש פוסקין שאין קושי לנפלים אף בולד גמור וכן ראיתיה לרוב מפרשים אלא שגדולי המחברים ראיתי שהביאו זו של הפילה ולא ידעה מה הפילה שהיא ספק יולדת בזוב נראה שהם סוברין כדעת ראשון שאם לא כן למה ספק והלא אף אם היה ולד יולדת בזוב היא אלא שאפשר שכתבו ספק זה מצד שסוברים שבלידה זו אפשר לפתיחת הקבר בלא דם כמו שנבאר בפרק שני ושמא אין כאן אלא ראיית שני ימים:

ראתה דם קודם שהוכר עוברה ותכף שפסקה ראייתה הוכר עוברה הרי זו מטמאה מעת לעת שאין סלוק הדמים עד שעת הכרת העובר שהולד מכיר חיותו ומכביד עליה ראשה ואיבריה ודמיה מסתלקין ומשם ואילך דייה שעתה ומן הדין לא היה לנו לטהרה אלא עשרים וארבע שעות אחר הכרת העובר שהרי כשראתה בשעת הכרת העובר הואיל ומאתמול לא היו ראשה ואיבריה כבדים אין דמיה מסולקין כל כך אלא הואיל ומעת לעת דרבנן הקלו בו אבל כל שראתה קודם הכרה אפילו הוכר בסמוך לראיה מטמאה מעת לעת:

דבר תורה כל אשה בין שיש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע אינה אסורה לביתה עד שתראה או שתרגיש ביאת הדם מן המקור לבית החיצון וכן לטהרות אלא שחכמים גזרו להרחיק ממנה עונה סמוך לוסתה וסמכוה למקרא מדכתוב והזרתם את בני ישראל וכן גזרו שאם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהור שתשהא עונה שמא תתאחר מלבא וכן גזרו בשאין לה וסת קבוע שתטמא טהרות מעת לעת ואם יש לה וסת קבוע שדיה שעתה שתבדוק עצמה בשעת וסתה ואם לא בדקה ועשתה בטהרות כל שתבדוק עצמה ותמצא טמא טמאה משעת הוסת מחשש שמא האורח בזמנו בא ועל זה אמרו וסתות דרבנן שאלו היו מן התורה היתה צריכה לחוש מן התורה לשעת וסתה שלא לשמש אף בבדיקה ולטמא את הטהרות מן התורה אף בבדיקה:

ומ"מ יש נשים שאף שיש להן וסת קבוע אינן צריכות לחוש בו כלל והם ימי מיניקתה וימי עבורה ומעתה כשהגיע עת וסתה בימי עבורה ר"ל משהוכר עוברה אינה חוששת ומשמשת עם בעלה בלא בדיקה ולפי סוגיא זו אף לדעת האומר וסתות דאוריתא כן אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה וסתות דרבנן ושמא תאמר והלא אמרו בפסחים פרק אלו דברים ע"ב ב' שהבא על אשתו נדה בשוגג חייב חטאת אבל הבא על יבמתו נדה בשוגג פטור מפני שכל העושה מצוה ונעשית על ידה עבירה בשוגג פטור וכן הלכה אלא ששאלו שם מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי מצוה קא עביד ותירץ באשתו מעברת והקשה מעברת נמי הא איכא שמחת עונה ותירצה בסמוך לוסתה ובאשתו הוה ליה למשיילה אבל יבמתו שאינו רגיל בה לא הוה ליה למשיילה ומשמע מ"מ שאף המעוברת אסורה סמוך לוסתה מתוך כך גורסין שם בתוספות אלא בסמוך לוסתה כלומר ולא במעוברת ויש לפרשה אף במעוברת וקודם שהוכר עוברה הא משהוכר עוברה משמשת ואינה צריכה בדיקה ופירשוה בתוספות אף לכתחלה ואע"פ שמגדולי המפרשים מצריכין בדיקה לכתחלה עד שיעברו עליה שלש עונות במחילה מהם אין הדברים נראין שהרי להדיא אמרו לא בעיא בדיקה:

יש מי שאומר שזו שאמרו שאינה צריכה בדיקה דוקא לבעלה אבל לטהרות צריכה וכדקאמרו במתניתין אע"פ שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' וי"מ דאף לטהרות לא בעיא בדיקה דא"כ כל שבזמן טהרות מיהא אף אני אומר מיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לביתה אלא אף לטהרות אינה צריכה בדיקה ומה שאמרו במשנתנו אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה לבדוק אבתולה וזקנה קאי ולא אמעוברת ומיניקת ועל הדרך שאמרה ר' יוחנן במה שאמרו במשנתנו שלא נאמרה דייה שעתה אלא בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה למפרע דדוקא אבתולה וזקנה כמו שיתבאר למטה:

אף החרדה מסלקת את הדמים וכל שהיתה במחבא מחמת כרקום או לסטים והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה מותרת מאותו יום ואילך אע"פ שבשאר נשים אסורה עד שתבדוק ומ"מ אף זו לכתחלה חוששת ליום הוסת אף בוסת שאינו קבוע מפני שלפעמים ממהרת את הדם אע"פ שרוב פעמים מסלקתו מצד שאיבריה מתפרקין בסבתה וכל שכן שאין הדבר מוחלט כל כך שהרי בפרק אחרון ע"א א' אמרו פחדא צמית ר"ל מסלקת את הדמים אבל ביעתותא ר"ל בהלה פתאום מרפה וכדכתיב ותתחלחל המלכה ודרשו בו שפירסה נדה ואין כל הדעות שולטים להכריע בין פחד לבהלה ולמדת מ"מ שכל שדמיה מסולקין אינה צריכה בדיקה לביתה וכל שכן בתולה וזקנה ומיניקת שדייה שעתה ושאינה צריכה לחוש לשעת הוסת:

ומינקת זה כבר ביארנו ששיעורה כל עשרים וארבעה חדשים אפילו גמלתו בתוכן או מת ומשם ואילך חוזרת לסורה אפילו מניקתו:

מי חטאת קראן הכתוב מי נדה לומר שהן אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בהן או הנושאן שלא לצורך מצוה וכיצד היא טומאתן אם מי החטאת שנגע בהן או שנשאן יש בהן שיעור הזאה והוא בכדי שיטביל בהם ראשי גבעולין של אזוב טמא הוא ובגדים שעליו בין במגעו בין במשאו אבל אם אין שם כשיעור זה מטמאין במגע הוא ולא בגדיו אבל אין מטמאות במשא כלל הא הנוגע בהן או הנושאן לצורך המצוה אין לו טומאה כלל מעתה המזה טהור ואין צריך לומר את שמזין עליו זה שכתבנו במי חטאת ששיעורן בכדי שיטביל ראשי הגבעולין פירושו במים שבכלי שצריך שיהיו בכלי מים בכדי שיעור זה אבל האדם או הכלי שמזין עליו אין בו שיעור אלא כל שמתכוין המזה להזות עליו כל שנגע כל שהוא מאותן המים באיזה המקום שבבשרו עלתה לו הזאה ובלבד באיברים שבגלוי והלשון לענין זה אינה כאיברים שבגלוי ולא עלתה לו הזאה:

תוס' בד"ה הא ליכא חרדה כו' וי"ל דסמיך ארישא כו' ומיהו קשה דבפרק כל היד מוכיח כו' ואיכא מאן דלא מפרש התם רישא כר"מ כו' וי"ל כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים לן דמאי אולמא להו הך רישא אמאי לא נימא נמי בכה"ג קמיירי הך רישא דבדקה השתא ומצאה טמאה דטמאה משעת וסתה דבליכא חרדה קאיירי גם מה שהקשו אההיא דפרק כל היד מהא דאיכא בפרק בנות כותים מאן דלא מפרש רישא כר"מ כו' אמאי לא תקשי להו כן אהך דהכא דקיימינן בה למאי שתירצו דסמיך ארישא ומלשון התוס' שכתבו בתירוצם בתרא וי"ל כו' ולא כתבו וע"כ נראה לפרש דדייק כו' נראה שכל זה שכתבו וי"ל דסמיך ארישא כו' ומיהו קשה דבפרק כל היד כו' אינו מלשון התוס' אלא גליון דהשתא וי"ל דדייק מדקתני מסלקת כו' הוא תירוץ לקושייתם דלעיל ואף אם הוא גליון נראה ליישב דבריו בדוחק דרישא משמע להו דלא בדקה השתא דהכי מפרשינן הך מתני' בפ' בנות כותים אבל יש לה וסת מותרת וצריכה בדיקה כו' הזידה ולא בדקה טהורה הגיעה שעת וסתה ולא בדקה טמאה דע"כ הזידה ולא בדקה טהורה דקתני היינו דלא בדקה השתא ומצאה טמאה וטכורה מכאן ולהבא קאמר דאי בדקה השתא ומצאה טמאה טמאה מהשתא קאמר טהורה מקודם לכן לא הוה אצטריך ליה לאשמועינן דטהורה כיון דלא בדקה עצמה שלא בשעת וסת קמיירי מהיכי קא באת לטמאה ודומיא דהכי אית לן למימר בהגיע שעת וסתה ולא בדקה דלא מצאה טמאה השתא ואפ"ה טמאה כמאן דאמר וסתות דאורייתא הוא והא דקשיא להו אההיא דפרק דכל היד מההיא דבנות כותים דאיכא מאן דלא מפרש לה כר"מ ולא קשיא להו דהכא אפשר לומר דודאי הכא לא נחית להכי ומוכח שפיר מסיפא ואם תקשה דלא מוכח דוסתות דאורייתא ומיירי דהשתא בדקה ומצאה טמאה כו' וכדאמרי' בפ' כל היד למאן דאמר וסתות דרבנן הריני אומר לך דארישא סמיך ואית ליה לרבי יוחנן בפשיטות דכולה ר"מ היא וכדמסיק בפרק בנות כותים אבל בפרק כל היד דנחית להך מלתא ומצי איירי דהשתא בדקה ומצאה טמאה כו' וע"כ דלא מוכח לה כלל אביי אלא דארישא סמיך קשיא להו שפיר דלא ה"ל למסתם הוכחתו מלהשמיט לאתויי הרישא דמי יימר לן דארישא סמיך בהוכחתו ואית ליה בפשיטות דכולה ר"מ היא כיון דאיכא מאן דלא מפרש התם הרישא כר"מ ודו"ק:

בד"ה ונוגע טמא וא"ת כו' שזה בא לו טומאה על ידי נגיעה וזה כו' עכ"ל מתוס' דפ"ק דיומא והקשו שם אמאי הדר ביה ממאי דאוקמוה מאי מזה נוגע ולימא הכי הא דלא בעי נוגע כיבוס כי לא נגע שיעור הזאה ודבעי כיבוס בדנגע שיעור הזאה וע"ש באורך:

ד"ה קושי סמוך ללידה וכו' ומשני מטהרי' אנו בולד וכו' התוספות קצרו השיטה דהתם במקום שהיה להם להאריך והכי איתא התם דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אתה אומר וכו' או אינו אלא מחמת אונס כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור פי' דזוב משמע מ"מ טמא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו וכו' ואב"א מאי דעתך לטהר באונס ולטמויי בולד אין לך אונס גדול מזה והשתא לפי האיבעית אימא אין נפקא מינה באין טהרה אחריו אלא הטעם תלוי בלידה דע"כ צריך לאוקמי קרא דמטהר אולד וא"כ ה"ה בלידת רוח כיון דאקרי לידה רחמנא טהריה וק"ל:

ד"ה הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא וא"ת דלמא וסתות דרבנן וכו'. המשך דברי התוספות כך הם וא"ת דלמא לעולם אימא לך דר"מ ס"ל וסתות דרבנן ולכך ס"ל דמועיל סילוק דמים אבל מ"ד וסתות דאורייתא אינו מועיל שום סילוק וכ"ת אי ס"ל לר"מ וסתות דרבנן בלא חרדה נמי טהורה ול"ל טעמא דחרדה מסלקת הדמים אצטריך דהכא איירי דהשתא לאחר הוסת זמן מה בדקה ומצאה טמאה וכ"ת אם כן מה מועיל חרדה הא טמאה היא לענין זה מועיל דלא מטמאינן לה למפרע משעת הוסת הואיל ואיכא חרדה אבל אי ליכא חרדה כיון דמצאה עצמה השתא טמאה הוי טמאה למפרע משעת הוסת אפילו למ"ד וסתות דרבנן וא"כ הא דקתני ר"מ אם היתה במחבא וכו' ולא בדקה טהורה ר"ל טהורה מלטמא למפרע משעת הוסת וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה בפרק כל היד מוכיח מהכא וכו' י"ל למה מקשו התוספות מפרק כל היד משמעתין ה"ל לאקשויי דהא הכא בשמעתין מוכיח נמי דסבר ר"מ וסתות דאורייתא וע"כ צ"ל דסמיך ארישא כדבסמוך ואיכא לאקשויי דלמא ר"מ פליג ארישא ויש ליישב דהכא עיקר כונתו של ר"י אינו כ"א לפשוט הבעיא אי מועיל סילוק דמים אי לא ור"י ס"ל דמתני' דפרק בנות כותים רישא וסיפא כולה ר"מ היא כדאיכא מאן דמפרש לה התם כן בפרק בנות כותים ופשיט מינה אפילו למ"ד וסתות דאורייתא כיון דדמיה מסולקים לא בעיא בדיקה ולא אתי השתא להוכיח דר"מ סבר וסתות דאורייתא דזה ס"ל לרבי יוחנן בפשיטות דרישא וסיפא כולה רבי מאיר היא ואמר טעמא דאיכא חרדה וכו' וסמיך ארישא דמתניתין דהתם אבל התם בפרק כל היד לא אתי אביי התם אלא להוכיח ממתני' זו דר"מ סבירא ליה וסתות דאורייתא ואי אמרת דאין לו שום הוכחה אחרת אלא דסמוך ארישא א"כ תקשה ליה הא נמי אין הוכחה מוכרחת דאיכא למימר ולפרש מתניתין דהתם דר"מ פליג ארישא ולכך מקשו התוספות מפרק כל היד וק"ל:

ד"ה לפיכך דרבי מאיר וכו' השתא לא בעי לשנויי מהו דתימא דתרתי בעי ר"מ וכו' כצ"ל:

גמרא בעידנא דחזאי אין ראשה וכו' ק"ל דאף בחזאי אחר שהוכר עוברה אמאי לא מטמאה מעל"ע דאיך שייך לומר דדמיה מסולקין הא אנן חיישינן שהדם בא מע"ל מקודם ובההיא שעתא עדיין לא היתה בחזקת מסולקת וא"כ אדרבה כיון דעתה היא מסולקת רגלים לדבר יותר דהדם בא מאתמול כשלא היתה מסולקת:

שם לפיכך דר"מ ל"ל כעין זה לקמן ס ע"א ובב"מ כט ע"א:

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דִּכְתִיב "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא, לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד). נראה לי בס"ד החלב טהור והדם טמא ויש לנו לחשוב מספר החלב [40] עם כולל האותיות שלו שעולה מ"ג אבל הדם [44] אין לחשוב לו כולל כי הוא כלל גדול בתורה מרובה מדה טובה ממדת פרענות ונמצא מספר דם יתר על מספר חלב אחד לרמוז מִי יִתֵּן טָהוֹר טהור הוא חלב מִטָּמֵא הוא הדם אֶחָד כלומר יחידו של עולם הוא הקדוש ברוך הוא הנקרא אֶחָד גזר שיתהפך הטמא להיות טהור. והנה צריך להבין למה עשה השם יתברך כן שהדם נעכר ונעשה חלב שיברא את האשה בלא וסת דמים כלל ועם כל זה יתן לה חלב בדדיה להניק את בנה וכאשר נעשה כן בבעלי חיים שאין להם וסת דם נידות ויש חלב להניק? ונראה לי בס"ד עשה השם יתברך תחלת מזונו של אדם באופן זה שיהיה מן הדם הטמא שנהפך לחלב להורות לאדם אחר כך שאף על פי שחטא ודבק בכוחות הטומאה שנעשו מן עוונותיו עם כל זה גדולה תשובה שמהפכת הזדונות לזכיות ויקבל עליהם שכר כאשר רואה בעיניו שדם הטמא נהפך לחלב שהוא מזון טהור וכן הטעם לרבי יוחנן דמפרש לקרא על שכבת זרע שהוא טמא ונוצר ממנו ולד טהור.