מסכת נדה דף ס״ב עמוד א׳

קמוניא ואשלג מפרש בגמ':

הטבילו קודם שהעבירן עליו:

הרי זה צבע דאי הוה דם הוה עבר:

שדיהה נשתנה מאדמימותו:

לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש שנחלק האוכל מן הקליפה לועסה לגריסת הפול ומעבירו על הכתם:

לכסכס לשפשף:

שלש פעמים בין שתי ידיו כדרך כיבוס בגדים שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא:

כסדרן כדרך ששנויין כאן:

הטבילו ועשה על גביו טהרות כו' הרי זה צבע אין לפרש הרי זה ודאי צבע כדפירש בקונטרס בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מט:) דאם כן לקמן אמאי קאמר אבל טהרות שאחר תכבוסת שניה טמאות הלא כיון שלא עבר מתחלה בז' סממנים ודאי צבע הוא ועוד כי פריך לקמן לר"ל דאמר בלוע שיכול לצאת ע"י הדחק לא שמיה בלוע ממתניתין דהרי זה צבע מאי פירכא היא הרי היא ודאי צבע ואין כאן טומאה בלועה כלל ואמאי נקט נמי והטבילו אפי' לא הטבילו נמי על כן צריך לפרש הרי זה ספק צבע כלומר יש לנו לתלות בצבע ואע"פ דפעמים דדם נדה [אינו] עובר ע"י ז' סמנין הכא איכא ספק ספקא מלבד טעמא דבטול דשמא צבע הוא כיון דלא עבר ואם תמצי לומר דדם הוא אימא מעלמא אתא הילכך מטהרינן אפילו למפרע אבל טעמא דבטול לחוד לא מהני דגבי דם נדה דקאמר מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו אינו אלא לטהר מכאן ולהבא אבל למפרע טמא מדרבנן הואיל והקפיד שסבור שיכול לצאת ע"י ז' סממנין ואכתי לא בטלו ואע"ג דמן התורה טהור דהואיל ואין סופו לצאת ע"י ז' סממנין נתבטל אבל כאן כיון דאיכא ספק ספקא ובטול טהור אף מדרבנן למפרע ומיהו מטעם ספק ספקא לחוד לא הוה מטהרינן ליה אי לאו טעמא דבטול משום דרגילות לבא דם מגופה כדאמרינן בפרק קמא (לעיל נדה דף ג.) בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא דעל כרחך בלא טעמא דבטול לא מטהרינן ליה מטעם ספק ספקא מדנקט הטבילו אע"ג דמקילינן בשאר ספק ספקא ומשום הכי פריך מינה לר"ל דבטל אע"ג דיכול לצאת ע"י הדחק בצפון ואם תאמר אכתי למה לי הטבילו כיון דטהור מטעם בטול וספק ספקא וי"ל דנהי דכשנתייבש הבגד נתבטל מיהו בעודו לח לא נתבטל ובעודו לח נגע בו הבגד ומשום הכי צריך להטביל ועוד יש לומר הרי זה צבע צביעות דם בעלמא ונתבטל ולא נצטרך לטעם דספק ספקא והשתא נתפרש טעם בטול במשנה דמינה פריך לריש לקיש ומיהו פירוש ראשון נראה עיקר דלשון צבע לא משמע צביעות דם אלא צבע ממש:

אמר רב יהודה זה אהל בשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף צ.) איכא ספרים דגרסי זה החול ופריך והתניא הבורית והחול ותימה דהתנן חול בפרק המוציא (שם פ:) וי"ל דתרי גווני חול חד לבנין וחד לחפיפה וכבוס ואתי שפיר לההיא גירסא במסקנא דקאמר אלא מאי בורית אהל ולא קאמר אלא לעולם כו':

והתניא הבורית והאהל פי' לענין שביעית נשנית אבל לפי גירסת הספרים דשבת דגרס הבורית והחול תימה היא לענין מה נשנית ואי לענין הוצאת שבת הא קאמר רבי יהודה שיעור בנתר ובורית כדי להעביר בו את הכתם והך שיעורא לא שייך רק מהני ז' מיני סמנים ומיהו אפשר דרבנן אית להו דבורית וחול הראויין לחפיפה וכבוס אית להו חד שיעורא לענין שבת ורבי יהודה פליג אבורית לחוד וקאמר כדי להעביר בו את הכתם:

כבריתא פירש"י גפרית וכן בערוך אש וגפרית תרגום אשתא וכבריתא (תהילים י״א:ו׳) והקשה הר"ר יעקב מאורליינ"ש בשבת כי פריך כבריתא מי אית ליה שביעית לפרוך ממתני' דשבת דתנן בפ' המוציא (דף עח:) שיעור אחרינא בגפרית וזפת כדי לסתום נקב ומיהו לא קשה דבכמה מקומות מצי למפרך ממשנה וכשהפירכא יותר פשוטה מן הברייתא פריך מינה ועוד כיון שסידר הש"ס הכא הובאה שם והוקבעה:

כל שאין לו עיקר פירש בקונטרס במסכת עבודה זרה (דף יד.) עיקר המתקיים בארץ בימות החמה ובימות הגשמים וזה קשה דא"כ תבואה לא יהא נוהג בה שביעית שאינה מתקיימת בימות הגשמים ונראה כמו שפירש הכא שאין לו שורש בארץ כמו גפרית וגם מה שפירש שם תורניתא מין ארז כדאיתא בראש השנה (דף כג.) שיטה תורניתא זה אינו נראה דבמסכת ע"ז (דף יד.) פריך כי הכא ומי אית ליה שביעית והתניא כו' והרי ודאי לארז יש לו שורש על כן נראה כמו שפי' רש"י בשבת (דף צ.) שהוא כעין מחפורת צריף שקורין אלו"ם ומין קרקע הוא וכמו גפרית הוא שאינו נשרש בארץ:

תרי גווני אהלא תימה לספרים דגרסי בשבת (שם) והתניא הבורית והחול אמאי לא משני מעיקרא תרי גווני חול כדמשני במסקנא גבי אהל וי"ל דקים ליה להש"ס דלא הוו תרי גווני חול לכבוס:

צפון צבע נמי מעבר וא"ת ומה בכך והא הקפיד עליו כיון שהעביר צפון אחר שבעה סמנין ונימא דטהרותיו טמאות דקאמר קאי אתכבוסת שניה ומהאי טעמא נמי קאמרינן לקמן שנאן ועבר דטהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טמאות והכא נמי ליטמא וליכא למימר דקפידא לא מהני אלא כשעובר בז' סממנין שמעבירין בקל אבל צפון שמעביר על ידי הדחק אפילו הקפיד טהורות דלקמן מסיק רב פפא יכול לצאת והקפיד עליו דברי הכל טמא אע"פ שאין יכול לצאת אלא ע"י הדחק והיינו שיכול לצאת על ידי צפון דהא ממתני' פריך רבי יוחנן לריש לקיש אמאי טהורה כי לא עבר ע"י ז' סמנין הא יכול לצאת ע"י צפון וי"ל דברייתא לא מיירי בטהרות דאחר תכבוסת שניה דיותר היה ראוי לאשמועינן טהרותיו טהורות אטהרות דאחר תכבוסת ראשונה כדקאמר בברייתא דלקמן אלא אתכבוסת ראשונה נמי קאי והוה מצי למפרך מברייתא דבסמוך דקתני שנאן ועבר טהרותיו טהורות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה:

העביר עליו ששה סמנין ולא עבר העביר עליו צפון ועבר כו' תימה פשיטא והלא אינו מזכיר במשנתינו צפון במנין ז' סממנין ומאי קא משמע לן והא פשיטא דבששה לא סגי ויש לומר דאשמועינן דאע"ג דלא עבר כלל ולא נשתנה ע"י ו' סמנין איכא למימר משום השביעי לא יעבור קא משמע לן דיש להחמיר דשמא בשביעי אם העביר קודם הצפון היה עובר:

כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית ודבר זה י"מ בו כל שיש לו עיקר שחוזר וצומח ממנו אחר שנקצר כגון אילנות ואי אפשר לומר כן שהרי תבואה אינה בכלל זה ויש לה שביעית וכן י"מ יש לו עיקר שהוא נשאר בארץ כלומר שאין עוקרין אותו מעיקרו אלא שהוא נקצר ואף זה אינו שהרי מיני קטניות נתלשין מעיקרם ויש להן שביעית אלא עיקר הפירוש שאף בעוד שהוא חי ומחובר בארץ יש לו שרש טמון בארץ שממנו הוא חי וגדל וזהו שהקשו בגמרא כבריתא ר"ל גפרית מי אית לה שביעית והרי קרקע עולם הוא וי"מ כבריתא בורית הנקרא שאבון ר"ל אחד ממיניו כמו שביארנו במשנה ואעפ"כ אין לו שביעית ואפילו היה כעין שלנו שיש בו אפר הבא מן עצים הרי אף בעצים עצמן נחלקו אם נוהגות בהם שביעית אם לאו הא באפר ודאי כלם מודים שאין בהם קדושת שביעית וכן אפילו נתנו שם שמן עם האפר כעין שלנו הא ודאי בטל הוא אגב האפר ושמא תאמר והרי אמרו כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וגפרית ובורית אינם בכלל אלו ההיא לענין חיוב הבא מצד דברים הראויים לאכילה אתמר ומכל מקום מיני הצבעים אף הם שביעית נוהגת בהם ומיני הכיבוס בכלל מיני הצבעים הם והבורית בכללם ור"ל האהל והוא עשב שיש לו עיקר שעושין ממנו אחד ממיני הבורית וכן מה שאמרו הוסיפו עליהו הלעונין והלביצים כלם מיני כיבוסין להעברת הזוהמא והכתמים:

העביר עליו שבעה סמנין שהוזכרו ולא עבר שביארנו עליו שהוא צבע והעביר עליו צפון ועבר אין זה כלום ואין אומרין מתוך כך שהוא דם כדי לטמאה שהצפון מתוך חזקו אף הצבעים עצמן הוא מעביר וכמו שאמרו בגזלה שאם צבעה לא קנאה בשנוי שהרי חוזר הוא לברייתו הואיל ויכול להעבירה על ידי צפון אבל אם העביר עליו ששה מן הסמנין שהוזכרו ולא עבר והעביר עליו במקום שביעי צפון ועבר אין אומרים הצפון הוא שהעבירו אבל סם שביעי מאותם שהוזכרו לא היה מעבירו אלא שמא אף סם שביעי היה מעבירו וחוששין שמא דם הוא:

העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר וחזר והעבירו ועבר טהרות שנעשו על גביו בין תכבוסת ראשונה לשניה טהורות ויראה לי כן אף בטהרות שנעשו בו קודם העברה שאלו היה דם כבר עבר בראשונה לאחר תכבוסת שניה טמאות ואע"פ שהיה לנו לומר שאלו היה דם כבר עבר בראשונה מכל מקום זה גלה בדעתו שהוא מקפיד עליו ועדין הוא חושש עליו משום דם עד שהוא מעבירו פעם אחרת והרי שנינו בבריתא ודם הנדה מעביר עליו שבעה סמנין ומבטלן ואע"פ שעדיין דם הוא אחר שרישומו ניכר הואיל ואינו מקפיד עליו דנין אותו כמבוטל אלמא בקפידא תליא מלתא ואף זה הואיל ומקפיד עליו טמא:

תד"ה אמר רב יהודה וכו' ופריך והתניא הבורית והחול ותימה דהתנן חול בפרק המוציא כו' עכ"ל הא דלא פריך התם מההיא דפרק המוציא ודאי דאיכא למימר כמ"ש התוס' גבי כבריתא דהפירכא יותר פשוטה מן הברייתא אבל עיקר תמיהתם לפי האמת דהבורית והחול מיתני' לגבי שבת דהוו שוין בשיעור כמ"ש לקמן ובפרק המוציא תנא ליה שלא כשיעור' דבורית וק"ל:

בד"ה הטבילו ועשה על כו' ומ"ה פריך מינה לר"ל לבטל אע"ג כו' עכ"ל ולא בעי לשנויי לר"ל דהכא בטל משום דאיכא נמי ס"ס דמשמע דלא הוצרך למתני ה"ז צבע אלא לטהר למפרע משום דאיכא קפידא אבל להבא דליכא שום קפידא דהא לא עבר בלאו ס"ס טהור משום ביטול ודו"ק:

בד"ה העביר עליו ז' סמנין כו' תימה פשיטא והלא אינו מזכיר במשנתינו צפון במנין כו' עכ"ל פי' אמאי קתני אם עבר בצפון דטמא שהרי אף אם לא עבר גם ע"י צפון נמי טמא כיון דאינו במנין ז' סמנין דבהנהו דוקא אם לא עבר טהור ודו"ק:

בא"ד ולא נשתנה ע"י ו' סמנין א"ל משום השביעי לא יעבור כו' עכ"ל ובלאו העברת צפון אחריהן לא היה יכול לאשמועינן הך מלתא כיון דאיכא למיקם אמלתא ולהעביר גם השביעי אחריהן ודאי דלית לן למימר דמשום השביעי לא יעבור אף אם לא נשתנה כלל בששה וק"ל:

בד"ה שנאן ועבר נראה לר"י דע"י שנאן צבע נמי עובר דאל"ה כו' הא ליכא הכא ס"ס כו' עכ"ל אבל להבא ליכא לטהר נמי מה"ט דכיון דהקפיד והשתא לפנינו הועילה מחשבתו ועבר אינו בטל ועוד כיון דהשתא לפנינו עבר ליכא למתלי טפי בצבע ולית כאן ס"ס משא"כ למפרע וק"ל:

ד"ה אמר רב יהודה זה אהל וכו' ותימה דהתנן חול בפרק המוציא ר"ל דבפרק ר"ע יהיב לבורית שיעור כדי כבוס בגד קטן וחול תנן בפרק המוציא ששיעורו לענין הוצאת שבת כדי נתינה בכף של סיד וא"כ איך אפשר לומר הבורית זה החול:

בא"ד וא"ש להאי גירסא במסקנא וכו' ר"ל דלגירס' שבכאן דגריס בתחלת הסוגיא א"ר יהודה זה אהלא ובמסקנא נמי מסיק אלא מאי בורית אהלה כדמשני מעיקרא מתחלה ה"ל לומר אלא לעולם מאי בורית אהלא כדאמרן מעיקרא ודקשיא לך והתניא הבורית והאהל תרי גווני אהל כי כך היא סוגית הגמרא:

ד"ה והתניא הבורית והאהל וכו' הא קאמר רבי יהודה שיעור בנתר ובורית כדי להעביר וכו':

שם בפרק ר"ע במתניתין והך שיעורא לא שייך וכו' וא"כ אי הך ברייתא דקתני הבורית והחול לענין שבת מיתני' משמע דלתרוייהו אית להו חדא שיעודא וזה אינו דהא שיעורא דבורית לרבי לא שייך נבי חול ותירצו ומיהו אפשר דרבנן וכו' ר"ל דלעולם לענין שבת מיתניא ואתיא כרבנן ולרבנן אפשר דס"ל דלבורית ולחול הראוי לכביסה חדא שיעורא כדי כביסת בגד קטן כדאיתא התם במתניתין פרק ר"ע ורבי יהודה פליג בבורית וס"ל דשעוריה כדי להעביר בו את הכתם: