מסכת נדה דף ו׳ עמוד א׳

כמגע עצמה כנגיעת עצמה. כלומר אדם הנוגע במשכבה בתוך מעת לעת כאילו נוגע בבשר נדה עצמה שהוא ובגדים שעליו טמאים דכתיב (ויקרא טו) וכל הנוגע בה יטמא ותניא בתורת כהנים יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע קל וחומר אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא כל שכן אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא שאינו חוזר ומטמא אדם וכלי חרס:

אף משכבה בתוך מעת לעת:

וכלי חרס המוקף כו' כלומר אפילו הוא מוקף צמיד פתיל שאי אפשר ליגע בתוכו מטמאה אותו בהיסט שהזב והנדה מטמאין כלי חרס בהיסט מה שאין כן בשאר טמאין דכתיב (שם) וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול יטמא הזב כלי חרס מאחוריו במגע נאמר כאן בו ונאמר להלן וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו אם כן מה ת"ל אשר יגע בו והלא אויר כלי חרס טמא בלא נגיעה כדקיימא לן בהכל שוחטין (חולין כד:) תוכו אע"פ שלא נגע בו אלא איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

ואינה מקולקלת למנינה דהא ודאי מהשתא הויא פתח נדותה וליום שמיני לראייתה יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה ורבנן לא גזור מעת לעת אלא לטהרות אבל גבי כתמים לא ידעינן אימת נפיק מינה ואינה מונה שבעה ימים דקודם טבילה אלא משעה שראתה וכן בכתם לסוף ז' ימים טובלת וטהורה אבל פתח נדותה לידע אימת מתחילין ימי זיבה אבדה עד שתשב ז' נקיים כדתניא בערכין (דף ח.):

הרואה כתם מטמאה למפרע עד שעת כיבוסו של חלוק זה שכבסה קודם לבישה זו:

מקולקלת למנינה אבדה פתח נדותה שאילו היתה יודעת יום ראייתה תהא סופרת אם תראה לאחר שבעה שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' תהא זבה אבל עכשיו שאינה יודעת יום ראייתה אינה יודעת אימתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה והרי היא טועה:

ורבא דפשיטא ליה בכלי חרס לעיל וגמר משכבות מכלי חרס מאי שנא דפשיטא ליה בכלי חרס טפי ממשכב:

אי שמיע ליה הא מתניתא דקתני כלי חרס לימא מתניתא וליפשוט מינה משכבה להדיא:

ואינה מונה אלא משעה שראתה תימה פשיטא כיון דמקולקלת למנינה משעת כיבוס ואינה יודעת מתי ראתה אם כן לא תוכל לספור ז' ימים ולטבול אלא מיום מציאת הכתם וי"ל דמיירי שראתה יום אחד או ב' ימים אחר מציאת הכתם וקמ"ל דאינה מונה מיום מציאת הכתם אלא מיום שראתה דאימר לאו מגופה אתא אלא מעלמא:

[ואי ממתניתא ה"א או אדם או בגדים הקשה השר היכי מצי למימר או אדם או בגדים והא ברייתא דקתני אבימי קתני משכבה ומושבה כמגעה והשתא מגעה לא מטמא לא אדם ולא בגדים ואי במגע עצמה מטמאה אדם ובגדים. גי']:

אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא קתני וא"ת ליתני ליה במעלות אחרונות דאמרינן התם (חגיגה דף כא:) חמש קמייתא אית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בין בקדש ובין בחולין שנעשו על טהרת קדש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאורייתא איתנהו בקדש כו' ופי' דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאה הנוהגת בחולין דאורייתא אבל בתרייתא לא שייכי כלל בטומאה דאורייתא הנוהגת בחולין אבל אין לפרש דרישא קתני טומאה דאורייתא וסיפא טומאה דרבנן דהא קתני בקמייתא בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש דהוי דרבנן ובבתרייתא נמי קתני צירוף ורביעי בקדש דהוי דאורייתא וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וא"ת והא מעת לעת אפילו בחולין טמא כשנעשו על טהרת הקדש כדאמר בסמוך קבלה מיניה רב שמואל ברבי יצחק בחולין שנעשו על טהרת הקדש והנך בתרייתא ליתנהו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואית להו דררא דטומאה טפי כדפרישית וי"ל לפי שרגילות הוא קצת שנעקר הדם לפני ראייתה לכך גזרו רבנן אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואף לתרומה לאיכא דאמרי ומכל מקום לית להו דררא דטומאה משום דבשעה שעוסקין בטהרות אין שם ספק טומאה ואין לה להניח ולפרוש מלעסוק בטהרות שאינה יודעת מתי תראה אחרי כן:

מאי לאו בין דקדש בין דתרומה וא"ת ואמאי לא פריך ממתני' דמטמאה מעת לעת ונימא מאי לאו בין דקדש בין דתרומה וי"ל דפריך מהכא משום דנחית לפרושי אוכלין ומשקין והוה ליה לפרושי גם דקדש ואם תאמר ואמאי לא מייתי סייעתא מדתניא בפרק בא סימן (לקמן נדה נג:) דמטמאה עצמה וקדשים למפרע דמשמע קדשים ולא תרומה וקשה לאיכא דאמרי אף לתרומה וי"ל דנקט התם קדשים משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים:

כשבדקה עצמה כשיעור וסת לאו בדיקה לגמרי קאמר דבדיקה הויא לחורין ולסדקין כדאמר פרק כל היד (לקמן נדה דף יד:) דהויא טפי משיעור. וסת אלא כלומר קנחה עצמה והוה מצי למימר בדיקה ממש לתלות דאפילו אחר זמן הוי ספיקא דאורייתא דמחייב לקמן בכל היד (שם) אשם תלוי ואפילו למאן דפטר היינו משום דבעי חתיכה משתי חתיכות אבל ספיקא דאורייתא משוי לה אלא דניחא ליה למנקט שיעור וסת ולשרוף (הג"ה. אף ברה"ר דבשמעתין של פרוזדור מוכיח דאין חילוק בין רה"ר לרה"י לטומאה דאתא מגופה) אבל לאחר זמן אע"ג דהוה ספק דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה (נדה דף ס:) אמרינן כל שבעלה באשם תלוי טהרותיו תלויות וכל שבעלה בחטאת טהרותיו טמאות ואיכא דאמרי כל שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות אבל טמאות לא הוו:

האי דאקשינן אי הכי לתנייה גבי מעלות ופרקינן כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה היכא דליתא ליה דררא דטומאה לא קתני, קשיא לן דהא קתני התם חמש מעלות דלית להו דררא דטומאה, כדאיתמר התם (חגיגה כא, ב) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרי בהו בין בקדש בין בחולין שנעשו על טהרת הקדש, חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאוריתא, לקדש גזרו בהו רבנן לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן. ויש מי שתירץ דהתם אפילו בחמש בתרייתא דררא דטומאה אוריתא ליה להו הא טומאה דרבנן אית להו, אבל הכא אפילו דררא דטומאה דרבנן לית להו, דחששא בעלמא הוא וסייג שעשו לטהרות. ויש מפרשים דרב הונא לא לקדש מקודש בלבד אמר, אלא בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, והילכך פרכינן ליתנייה גבי חמש מעלות קמאיתא, דגזרו בהו בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש. ופרקינן דכי קתני התם, הנך דאית להו דררא דטומאה דאורייתא, אבל מעת לעת אין לה דררא דטומאה דאוריתא. והרמב"ן ז"ל הקשה על זה, דא"כ כי מותבינן לקמן קדש בימי רבי מי הוה, מאי קושיא, לימא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. ואינה קושיא, דהכי קא פריך קדש בימי רבי מי הוה, והילכך אפילו חולין שנעשו על טהרת הקדש ליכא, דלעולם אין אוכלים חולין על טהרת הקדש אלא משום הרגל קדשים, ואי קדש ליכא, למה לי דאכלי חולין על טהרת הקדש. ומשני חבריה מדכו בגלילא, כלומר דכיון שהיו קרובים לחרבן הבית היו מצפין לבנינו והיו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן על טהרת הקדש. כן מצאתי לר"ח ז"ל שפירש חבריא מדכן בגלילא אוכלין חוליהן בטהרת הקדש.

ומקולקלת למנינא בפרש״י ז״ל מפורשת כהוגן ועוד נפרשינן במכלתין בס״ד אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא הקשו בתו׳ דהא קתני התם חמש בבריתא דלית להו דררא דטומאה וכדאמר התם חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרו בהו בין בקודש בין בחולין שנעשו על טהרות הקודש וחמש בתרייתא דררא לטומאה דקדש גזרו ולא דחולין ותירצו דהתם נהי דליכא בחמש בתרייתא דררא לטומאה דאורייתא דררא דטומאה דרבנן איכא משא״כ במעת לעת דליכא אלא משום סייג דעלמא ואחרים תירצו דכי קאמר רב הונא הכא שגזרו בהם בקדש היינו בין לקדש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקדש והיינו דהתם אית בהו דררא דטומאה ואפי׳ מדאורייתא ואי דק״ל הא דפרכינן לקמן בסמוך קדש במי רבי מי הוה דהכי פרכי׳ דכיון דר׳ לאחר חורבן הבית הוה שלא היה שם קדש מקודש מסתמא אף חולין שנעשו על טהרת הקדש לא הוה דלעולם אין אוכלין חולין על טהרת הקדש אלא להיותן מורגלין בטהרת הקדש ממש וכן נר׳ מפי׳ ר״ח ז״ל לא נצרכה אלא לתקן שירים שלפניה פי׳ שהניחה לפניה לאחר אכילה שאם בדקה עצמה לאחר אכילה ומצאה טהור ואחר כך בערבית מצאה טמא שלא נטמא אותם למפרע ופרקי׳ דרב הונא מתני׳ לא נצרכ׳ לשרוף שבידיה כלו׳ שירים שהיו בידה ממה שאכלה כשבדקה אח״כ ומצאה טמא תוך שיעור ויתיאוס דהא כודאי הוא ושורפין עליו את התרומה.

זה שביארנו שהנוגע בנדה עצמה הוא ובגדיו טמאים לא נאמרה בתורה להדיא אלא במגע משכבה ומ"מ בתורת כהנים היא שנויה והוא שאמרו שם יכול לא יהא אדם הנוגע בה מטמא בגדים קל וחומר אם משכבה מטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא כל שכן א"כ למה נאמר כל הנוגע בה לומר שאין הנוגעה חוזר ומטמא אדם וכלים ומ"מ יש שואלין ומאי קל וחומר והרי נבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע לא אדם ולא בגדים ובבית הבליעה מטמאה את האדם לטמא בגדים וכמו שאמרו מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ואין דורשין קל וחומר ומתרצין בה דברים דחוקים אלא שדברים אלו קבלה הם ואין להשיב עליהם:

ממה שכתבנו למדת בטומאת מעת לעת שבנדה שנטמאו בה אוכלין ומשקין ועושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים וכלים אפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומ"מ אין מטמאה את בועלה להיותו כמוה כדין נדה גמורה אלא משום נוגע בלבד וכן רקן ומימי רגליהם מטמאין:

וכבר ביארנו במשנה שאע"פ שמטמאה מעת לעת אינה מתחלת מנינה אלא משעה שראתה ואינה מקולקלת למנינה מחשש שמא מעת לעת לחשבון נדה של תורה ר"ל שהיא מתחלת למנות מיום ראייתה שבעה ימים ובשמיני מתחילין ימי זיבה ואם ראתה שלשה ימים אחר שבעת ימי נדה וספרה אחריהן שבעה נקיים ובשמיני שהוא זמן תחלת נדה בדקה וראתה אין אומרין שמא מאתמול ראתה שהיו ימי זיבה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים אחר עבור שבעת ימי נדה שהרי ימי נדה אין עולין לימי זיבה אחר שראתה בהן אלא אינה טמאה אלא שבעת ימי נדה שאומרין השתא הוא דחזאי וימי זיבה כלו להו וכבר טהרה מזיבתה ואם פסקה בשביעי טובלת וכן פתחה ר"ל זמן שיוצא בו מזיבות לנדות חוזר למנינו בלא שום בלבול וזו מיהא אין לה מקום אלא לנדה של תורה כמו שיתבאר:

והרואה כתם אף היא מטמאה למפרע עד שעת הכבוס לדעת קצת או שעת בדיקה לדעת קצת ומטמאה בכל הטמאות שהזכרנו בנדה ואף היא מטמאה את בועלה אחר מציאת הכתם וכן אף זו אינה מונה למפרע אלא משעת מציאתה אבל מקולקלת היא למנינה מפני שאבד פתחה ואינה יודעת ראייתה אם בימי זיבה אם בימי נדה וכשמנת שבעה משעת מציאתה והתחילו ימי זיבה וראתה בהם שלשה ימים וספרה שבעה נקים ובשמיני שהוא תחלת זמן נדה ראתה חוששין שמא הכתם מימים מרובים הוא ואינה יודעת אם בימי זיבה אם בימי נדה ונתבלבל המנין ואע"פ שלענין ביתה ולטהרות דיה שתספור שבעה נקיים לפתחה מיהא ר"ל לסיים לה זמן הוסת להיות ראייתה דם נדות עד שיתברר זמן זיבתה להטעינה קרבן ודאי שיאכל צריכה שבעה עשר יום וכמו שאמרו בערכין ח' א' אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר והענין הוא שמתחלת ראייתה אתה מונה שבעת ימי נדה ומתחילין ימי זיבה והם אחד עשר יום ומשם ולמעלה מתחיל זמן ימי נדה והרי שמתחלת נדות לתחלת נדות שניה שמונה עשר יום וכל שהיא טועה ולא ידעה ראייתה אם בימי זיבה אם בימי נדה זמן פתחה משתנה ואי אפשר בשנוי זה לקבוע פתח בפחות משבעה ולא ביתר על שבעה עשר:

ופרטי הדברים מתבארים בשני של ערכין ואי אפשר שלא להעירך בביאורה של הלכה זו מצד שדבריה משתלשלים למסכתא זו והם דברים שצריכים ביאור ואם אתה מיצר עכשו לאריכות דבריה אתה שמח בו לאחר זמן והוא שאמרו שם אמרה יום אחד טמא ראיתי פתחה שבעה עשר שני ימים טמאים ראיתי פתחה שבעה עשר שלשה ימים טמאים ראיתי פתחה שבעה עשר ארבעה ימים טמאים ראיתי פתחה ששה עשר חמשה ימים טמאים ראיתי פתחה חמשה עשר ששה ימים טמאים ראיתי פתחה ארבעה עשר שבעה ימים טמאים ראיתי פתחה שלשה עשר שמונה ימים טמאים ראיתי פתחה שנים עשר תשעה ימים טמאים ראיתי פתחה אחד עשר עשרה ימים ראיתי פתחה עשרה אחד עשר יום טמאים ראיתי פתחה תשעה שנים עשר יום ראיתי פתחה שמונה שלשה עשר יום ראיתי פתחה שבעה ללמדך שאין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר והענין הוא שאם אמרה יום אחד טמא ראיתי ואינה יודעת אם בימי נדה למנות שבעה לנדה ולהתחיל אחריהן במנין אחד עשר לזיבה או שמא בתוך ימי זיבה והרי הוא בדין שמירת יום כנגד יום והרי לא ראתה אלא יום אחד וטהורה בלא ספירת שבעה אע"פ שלבעלה או לטהרות דיה שתמנה שבעה נקיים מ"מ לתקן לה פתח נדה לברר זמן זיבתה עד שיהא קרבנה ודאי ויאכל צריכה לעמוד שבעה עשר יום נקיים אחר יום הראייה וכל שתראה משבעה עשר ואילך הוא תחלת נדות בודאי למנות ממנו ימי נדות וימי זיבה ובזה נתקן מנינה שאם תדון יום הראיה בתחלת נדה מוטב שהרי נתת ששה לתשלום שבעת ימי נדה ואחד עשר לזיבה והרי שבעה עשר וכשתצרף יום הראיה עמהם נמצאו שמונה עשר והם שמונה עשר שבין תחלת נדה לתחלת נדה ואם הוא יום זיבה כל שכן שדייה בפחות שאפילו הוא יום ראשון לימי זיבה אינה צריכה אלא תשלום עשרה אלא שאנו חוששין שמא תחלת נדה הוא ונותנין לה שבעה עשר לתקון פתחה:

והרי אתה למד מכאן דבר שאתה צריך לו הרבה פעמים במסכתא זו והוא שזה שאתה אומר שמונה עשר יום שבין נדה לנדה אין הענין שכשיכלו שמנה עשר תכנס בימי נדה אע"פ שאינה רואה עד שיקראו משבעה ואילך ימי זיבה בלא ראייה כמו שחשבו קצת מפרשים אלא אין שמנה עשר השניים מתחילין אלא מיום שתחזור ותראה והגע עצמך שראתה היום ומנת שמונה עשר יום ולא ראת עשרים וששה שעברו שבעה ימים אחר השמונה עשר אין אומרין שראייה זו בימי זיבה אלא אותן שבעה ימים שמנתה אחר שמונה עשר אינם בכלל מנין ואין להם שם זמן נדות או זיבה כלל עד שתתחיל ותראה ומשם ואילך תמנה שבעה לנדה ואחד עשר לזיבה שאין ימי זיבה אלא אחר נדות שאלמלא כן היאך אתה מחזירה לפתחה לשבעה עשר יום שמא יום ראייתה תחלת זיבה וצריכה להשלים עשרה והשבעה הנשארים הם ימי נדה אע"פ שהם נקיים ומהם ואילך נכנסת בימי זיבה ואין זה פתח נדות אלא פתח זיבה אלא אינה מונה שמונה עשר אלא מיום שתראה וכשתאמר שיום הראייה יום זיבה ותשלים אחד עשר יום אין השבעה שאחריהן נקראין ימי נדות עד יום שתראה וכשתראה אחר השמנה עשר יום תהא ראייתה פתח נדתה ותברר בו זמן זיבתה וכל שכן אם תעמוד נקייה יותר אלא שאינה צריכה ואם אמרה שני ימים טמאים ראיתי אף זו מונה שבעה עשר שמא ראשון לראייתה היה סוף ימי זיבה והראייה שראת ביום שני תחלת נדה להשלים שבעה אף בלא ראייה ולמנות ימי זיבה אחריהן שאע"פ שאין זיבה אלא אחרי נדות אין הענין נמשך לומר שאין נדות אלא קודם זיבה אלא יש נדות אף לאחר זיבה כל שראת אחר ימי זיבה שהן אחד עשר יום אחר שלא ראת בימי זיבה שלשה ימים רצופים שאינה צריכה שבעה נקיים מתוך כך צריכה להשלים שבעה עשר וכן אם אמרה שלשה ימים ראיתי שדנין שני הימים בסוף זיבה והשלישי תחלת נדה אלא שזו ספק זבה שמא שלשתן בימי זיבה ומביאה קרבן ואינו נאכל ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי דיה לפתחה ששה עשר בטהרה שאם תחוש שיהו השלשה בימי זיבה והרביעי תחלת נדה להזקיקה שבעה עשר אין זה כלום שאין פתח נדות אחר זיבה גדולה הואיל וצריכה שבעה נקיים עד שתמנה שבעה נקיים ואע"פ שהרביעי נכנס בתחום ימי נדה אין זה אלא תחום זיבה ואם אתה דנה כזבה גדולה אין לך בה אלא שתמנה שבעה נקיים ותחזור לפתח נדתה ואין לך בה צד חומרא אלא שתדון את השנים בימי זיבה שהם זיבה קטנה ופתח נדה יש לו מקום לבא אחריהן כמו שכתבנו ואתה דן את השנים בימי נדה ופתחה ששה עשר והיא ספק זבה וכן בכל שמארבעה ולמעלה שאם אמרה חמשה ראיתי דנין את השנים בימי זיבה והשלשה בימי נדה ופתחה חמשה עשר לתשלום שמנה עשר ובששה ימים אתה מספק השנים לימי זיבה וארבעה לנדות ופתחה ארבעה עשר ובשבעה אתה מספק את השנים לימי זיבה וחמשה לנדות ופתחה שלשה עשר וכן לשמנה פתחה שנים עשר ולתשעה פתחה אחד עשר ואם ראתה עשרה כשאתה מסלק שני ימים לזיבה נשארו שבעה לנדה ואחד לתחלת זיבה ואתה צריך להשלים עשרה לשמנה עשרה ואם ראתה אחד עשר כשאתה מסלק שנים לזיבה נשארו שבעה לנדות ושנים לזיבה ופתחה לתשעה וכן לשנים עשר כשתסלק שנים לזיבה נשארו שבעה לנדה ושלשה לזיבה ופתחה שמונה אלא שזו זבה גמורה שהרי אתה מונה לה שלשה לאחד עשר ימי זיבה וכן בדרך זה לשלשה עשר פתחה שבעה והיא זבה גמורה ומשם ולהלן אפילו ראתה אלף יום בשבעה נקיים סגיא ולא בפחות הגע עצמך שתראה ארבעה עשר יום אם תאמר שהשנים לזיבה ושבעה מתחלת נדה וחמשה לזיבה ואי אתה צריך להשלים אלא ששה לפתח נדה אין זה כלום שהרי זבה גדולה היא ואינה חוזרת לפתח נדה עד שתמנה שבעה נקיים:

ולמדת שפירוש הלכה זו סובב על שלשה עיקרים אחד שאין ימי זיבה אלא אחר נדות ואין פתח נדות אחר ימי זיבה גדולה עד שתמנה שבעה נקיים ושיש פתח נדות אחר זיבה קטנה ולפי דרכך אתה למד שהאשה שראתה שלשה רצופים צריך ימי זיבה כגון תשיעי ועשירי ואחד עשר שצריכה לישב שבעה נקיים שע"פ שאותם שבעה נקיים הם ימים הראויים לימי נדה אינה כן אלא ימי זיבה הם עד שיכלו שבעה נקיים ואפילו מנת ששה נקיים וראת בשביעי שסתרה מנינה וצריכה שבעה נקיים אחרים אינן ימי נדה לעולם אלא ימי זיבה עד שתספור שבעה נקיים ותראה אחריהן אע"פ שלא טבלה והזהר בענין זה שכמה מפרשים נתבלבלו בו וזהו ענין האמור כאן במקולקלת למנינה ולענין פתח נדה כדי לברר ענין קרבן על הדרך שהתבאר:

כבר ביארנו שטומאת מעת לעת אין שורפין עליה אלא תולין וטומאתה בקדש ובחלין שנעשו על טהרת קדש ובתרומה אבל חלין שנעשו על טהרת תרומה וכן חלין הטבולים לחלה אין מטמאין בטומאה זו כלל וא"כ מה ששנו בבריתא לקדש אבל לא לתרומה פירושו לחלין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא לחלין של טהרת תרומה וכמו שאמרו קבלה מיניה רב שמואל לקושייה דרב נחמן לחלין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא לנעשו על טהרת תרומה הא תרומה עצמה טמאה בו כקדש:

פרש"י בד"ה ואינה מונה ז' ימים וכו' וכן בכתם לסוף ז' טובלת כו' אבל פתח נדותה לידע כו' עד שתשב שבעה נקיים כדתניא בערכין עכ"ל כן הוא בנוסחת רש"י שלפנינו ואי אפשר לומר כן דבז' נקיים א"א למצוא פתח לנדותה ברואה פעם אחת בטועה כי הכא אלא בי"ז נקיים כדאיתא שם בערכין ודבריו בעצמם סותרים שכתב דלסוף ז' עם יום המציאה טובלת כדין נדה כיון שלא ראתה אלא פ"א ושוב כתב עד שתשב ז' נקיים כדין זבה גדולה ע"כ נראה להגיה גם הכא בפרש"י עד שתשב שבעה עשר נקיים דבזה תמצא פתח נדותה ברואה פ"א כי הכא כמפורש התם ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל היכא דליכא דררא כו' וא"ת ליתני ליה במעלות אחרונות כו' וא"ת והא מע"ל אפי' בחולין טמא שנעשו עט"ק כו' עכ"ל בזה נראה לתרץ קושיתם הראשונה דמ"ה לא תני מע"ל במעלות אחרונות דהכא אף בחולין שנעשו עט"ק משא"כ בבתרייתא דליתנהו בחולין עט"ק וכ"כ התוס' שם בשם. ריב"א ולא יתכן להר"י דאכתי לא קים ליה בהא כי פריך ליה עד למסקנא כו' ע"ש פ' חומר בקודש:

בד"ה כשבדקה כו' ולקמן פ' האשה כו' וא"ד כל שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות כו' עכ"ל הא ודאי מאן דאית ליה הכא כל שבעלה בחטאת דהיינו כשיעור וסת דטהרותיו תלויות לית ליה הא דאמרי' הכא לשרוף שירים שבידיה אלא לתלות שירים שבידיה אבל התוס' הביאו כל זה כאן לראיה דבלאחר זמן לכ"ע אין שורפין אלא תולין דבפ' האשה אמרינן כל שבעלה באשם תלוי דהיינו בלאחר זמן טהרותיו תלויות וא"ד אפי' בעלה בחטאת טהרותיו תלויות כו' ומכ"ש היכא דבעלה באשם תלוי וק"ל:

בגמ' תניא כותיה דרבא הרואה דם מטמאה מע"ל וכו' הרואה כתם מטמאה למפרע וכו'. בפרש"י משמע שהיה גורס בברייתא בתחלת בבא דהרואה כתם מטמאה למפרע וכו' ואחר כך הרואה דם מטמאה מעת לעת וכו':

בתוס' ד"ה אבל היכא דליכא דררא דטומאה וכו' ופירש דאית להו דררא דטומאה דאורייתא כלומר שייכי בטומאות הנוהגים בחולין וכו'. בלאו האי פירושא היו התוספות יכולין להקשות קושייתן ולא תלה קושית דתוספות בפירוש זה כלל אלא שכתבו אגב גררא פירושא דשמעתין דהתם וע"ש בתוספות ותמצא שכתבו פירוש זה בדבור בפני עצמו:

בא"ד וי"ל דמעת לעת לית ליה אפילו דררא דטומאה דרבנן וכו' משמע מדברי התוספות שבקושיא היה עולה על דעתו שמה שמשני בגמרא כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דררא דטומאה דאורייתא קתני אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה דאורייתא כגון מעת לעת שבנדה דלא הוי כ"א דרבנן לא קתני גבי מעלות ולכך הקשו ליתניה במעלות אחרונות דלית להם ג"כ דררא דטומאה דאורייתא ותירצו דמאי דקאמר בגמרא אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני ר"ל דבמעת לעת ליכא דררא דטומאה כלל אפילו דררא דטומאה דרבנן כמו שפירשו בסוף דבריהם דבשעה שעוסקת בטהרות אין שם ספק טומאה כלל:

ד"ה מאי לאו בין דקדש בין דתרומה כו' עד משום דרשב"א פליג התם אף בקדשים. פירוש דס"ל דאף בקדשים אינו מטמא כתם למפרע עד שעת הכיבוס כי אם מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראייתה כדאיתא התם אבל מ"מ תמיהה לי מאי הקשו התוספות מהתם דהא התם אכתם קאי דמיטמא למפרע עד שעת הכיבוס ולכך אינו מטמא עד שעת הכיבוס אלא בקדשים והכא בשמעתין קאי אראיה דמטמא מעת לעת אימא לך דמטמא אפילו בתרומה וצ"ע:

ד"ה כשבדקה עצמה בשיעור וסת וכו' עד אלא דניחא ליה למינקט שיעור וסת ולשרוף אבל לאחר זמן אע"ג דהוי ספיקא דאורייתא אין שורפין כדאמר בשמעתין דפרוזדור ולקמן בפרק האשה נמי אמרינן כל שבעלה באשם תלוי וכו' כך הם שיעור והמשך דברי התוספות וכן נ"ל ומה שכתוב בספרים אף ברה"ר דבשמעתין דפרוזדור מוכיח וכו' אין זה מדברי התוספות רק גליון הוא וטעה הסופר וכתבו בפנים וכן מצאתי בתוספות ישנים: