מסכת נדה דף מ״ח עמוד א׳

שני תבואות מיעוט שני שנים וכתיב תבואות ומשמע כל תבואות של שתי שנים להביא תבואה שלישית ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי שנים אלא מעת לעת כגון מכרה לו באלול מלאה פירות נמצא אוכלן ואוכל תבואה עד שיחזור ויקצור קודם אלול הבא הרי שתי תבואות בשנה אחת ועוד יאכל תבואה השנית שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם:

בשביעית נמי יעבוד כגון נמכר בניסן וכשיגיע תשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן:

לערכין דהיכא דכתיב (ויקרא כ״ז:ז׳) מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה דהא ומעלה כתיב אבל בן חמש שנים דלא כתיב אלא (שם) מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ולא כתיב מבן חמש שנים ומעלה אי לא אשמועינן הכא מעת לעת הוה אמינא שנת חמש כלמעלה להכי אשמועינן הכא דבעינן ה' שנים מלאים בכלל ערך הראשון שהוא מועט:

לפרקין דיוצא דופן להיכא דלא תנן ויום אחד כגון בן עשרים ובת עשרים:

מ"ט לא אמר ליוצא דופן הואיל וס"ל נמי בהנך מעת לעת:

דומיא דהנך כלומר אף על גב דבהנך דיוצא דופן הוי נמי מעת לעת מיהו האי שבבן ושבבת דמתניתין לא איירי בהן כלל דהא דומיא דקדשים וערי חומה ועבד עברי קתני דכתיבן הלכך ערכין נמי כתיבן אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי באורייתא אלא הלכתא היא:

שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה לישנא דקרא דכתיב (שם) ולנקבה עשרת שקלים אלא בן ובת לישנא דמתניתין היא בן עשרים ובת עשרים:

אזכה ואיסק לארעא דישראל לאתריה דרבי אלעזר בן פדת:

ובשביעית נמי יעבוד וא"ת הא תינח שנת ששית אלא בתחלה אימא ל' יום לפני ראש השנה יהיו חשובים שנה ומשם ואילך ה' שנים שלמים ויש לומר כיון דגלי קרא דששית הויא שנה שלמה הוא הדין דראשונה בעינן שלמה:

רב גידל אמר רב לערכין וא"ת כיון דבערכין מוקי לה א"כ הדרא קושיא לדוכתין דלרב גידל לא משכח רב תנא כוותיה וי"ל דקסבר רב תנא הוא ופליג:

אמר ר"א הלכה כר' יוסי בן כיפר וא"ת והא רבי אלעזר גופיה פסיק בפ"ק (לעיל נדה ח.) כרבי אליעזר בד' ותו לא וכ"ת דהך דהכא לא חשיב משום דר' יוסי בן כיפר קאי כוותיה הא חשיב נמי התם ההיא דד' נשים אע"ג דרבי יהושע קאי כוותיה אלא משום דרבי יהושע מרבי אליעזר קבלה הכא נמי רבי יוסי משמיה דרבי אליעזר קאמר לה וי"ל משום דהכא קאי רבי כוותיה כדקאמר וכן הורה רבי בלוד ולא מכח רבי אליעזר פסיק א"נ דוקא במשניות אמר בפ"ק דהלכתא כוותיה בארבע:

בא סימן ר"מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת. וא"ת ולר' מאיר למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה ולעיל נמי דתנא איזהו סימנים ומפרש ר"ת דאבוחל קאי וי"ל דאיצטריך לענין עונשים וקידושין ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדקאמר בגמרא וא"נ אי חזינן עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושין וגם אסור באחותה:

וחכ"א או חולצת או מתיבמת אפילו היא קטנה מתיבמת לרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא גבי ההיא דקטן וקטנה לא חולצין כו' אבל לחליצה בעינן שתהא גדולה כדאמר נמי התם יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולית להו דרבי יוסי דאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) אשה בין גדולה בין קטנה:

מתני' בא סימן העליון עד שלא בא התחתון וכו' ר' מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת פי' ר' מאיר לטעמי' דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין.

וחכמים אומרים חולצת או מתייבמת הא דאמרי רבנן מתייבמת לאו משום דגדלות מעכב ביבום דהא לרבנן קטן וקטנה מייבמין דבשלמא חליצה אינו כתוב בפרשה ומקשים אשה לאיש אבל יבומי אפילו קטנים מיבמין הן אלא משום דקתני בדר' מאיר לא חולצת ולא מתיבמת קתני בדרבנן נמי או חולצת או מתייבמת.

מי פליגת וא״ת אי פליגי ומ״ד לערכין דוקא הוא אבל לא לפרקין דיוצא דופן א״כ תיהדר קושיא דאקשינן לעיל ממתניתא ואיהו דאמר כמאן וי״ל דהוה אמינא דרב תנא הוא ופליג אלא דכל היכא דאפשר לאשכוחי תנא דקאי כותיה עדיף טפי ומהדרינן עלה כל מאי דאפשר וכדמוכח בסוגיין ובכל דוכתא.

פרק ששי בא סימן הא דבעי׳ בכולה מתני׳ גדולות בין ליבום בין לחליצה בשיטת ר״מ נקטינן לה דאלו לרבנן אפי׳ קטנה מתיבמת דלא כתיב איש אלא לענין חליצה וכדאיתא ביבמות להדיא.

בא לר״מ אעפ״י שא״א לרבנן פי׳ דנקט ר״מ בכלל דבריו שאינו חושש לדברי חכמים החולקים עליו לומר שא״א ואנא ידענא משום דא״א הוא וק״ל דדילמא ס״ד טעמא דידהו משום דסמכי׳ אעליון לחוד וי״ל דשפיר ידענא טעמא דלקמן דמה איש תחתון ולא עליון והיינו דבעי לה תלמודא מנא לן ור׳ מאיר לטעמיה דחייש למיעוט ואיכא דקשיא ליה וכיון דבקטנה גופא חייש לאילונות דהוי מיעוט כי הדר חייש להאי מיעוטא הוה לי מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ליה ר״מ כדאמרי׳ בעלמא ולאו מילתא היא דהא כל חד וחד מהני קאי באנפי נפשיה ואין זה נתלה בזה כלל.

דודאי אתא ומנתר הוא דנתר פי׳ ודוקא היכא דאמר א״א אבל כי איכא מיעוטא טפי תלינן במיעוטא כי בדקן ולא אשכחן מדתלינין בנשירה דלא שכיחא כולי האי.

וכן שש של עבד עברי כלן מיום ליום שנאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל שלפעמים יעבוד אף בשביעית כגון מכרו בניסן שכשיגיע לראש שנה של ששית עדיין לא נשלמו שש שנים עד חצי שנה של שביעית וכן שנים האמורין בבן ובבת לענין ערכין כלם מיום ליום וכן פירשו המפרשים במה שאמרו למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שפירושו עשרים שלימות ואף אלו שהזכרנו אינם שוים לגמרי ששנה של קדשים שעות פוסלות בהן שאם פחתו שעה אחת או הוסיפו שעה אחת פסולים ר"ל שכל קרבן שמצותן בשנה אם הוסיף או פחת שעה אחת יפסל כמו שיתבאר בשני של זבחים וכן בבתי ערי חומה כמו שהתבאר באחרון של ערכין והשאר נראה שאין השעות מעכבות בהן אלא מקצת יום אחרון ככלן וכמו שאמרו למעלה שלשים יום איכא ביניהו ואם מונין שעות היה לו לומר יום אחד של שנה רביעית איכא ביניהו שלר' מאיר מיד שיתחיל ולרבנן עד שתגיע לאותה שעה שנולדה בה ממש שנראה שאין שעות מעכבות ויש חולקין בדבר זה ואין בידינו להכריע:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

הפרק הששי בעזרת הצור:

בא סימן התחתון וכו' זה הפרק רוב עניניו באין על ידי גלגול ורובו יסוב על שלשה ענינים ורוב עניני הפרק נתגלגלו על ידי מה שאמר בפרק יוצא דופן בענין סימנין אלו ר"ל סימן התחתון והעליון ומצד שהזכיר בהם שאפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון אבל אי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון נתגלגל לבאר הרבה דברים שאפשר להיות האחד בלא חבירו אבל אי אפשר לשכנגדו בזולתו ויחזור אח"כ לעניינו הראשון בתינוק ותינוקת בדין גדלות שבתינוק ותינוקת ובביאור ענין שתי שערות וזהו החלק הראשון שבפרק והחלק השני הוא שחזר לעניני המסכתא ובחלק רביעי שבה בענין הכתמים החלק השלישי הוא חוזר גם כן לעניני המסכתא ובחלק חמישי שבה בעניני סדור הספירה ובפרט ברואה יום אחד עשר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר בא סימן וכו' פי' סימן התחתון הוא הבאת שתי שערות וסימן העליון הם סימני השדים שכבר ביארנו בפרק יוצא דופן וכללן של כל אותן הסימנין נקראו סימן העליון ולא דבר במשנה זו אלא באשה שהאיש אין לו סימן עליון זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים ואף גדולי המחברים כתבוה כן בפירושי המשנה אלא שבחבור ראיתי להן שכתבו בתינוק סימן עליון ויראה משיטת לשונם שהוא שערות של זקן וא"כ דנין בתינוק סימן העליון כבתינוקת ומ"מ פרטיה של משנה זו אינן אלא בתינוקת ואמר שכל שבא סימן התחתון אין משגיחין בעליון כלל והרי היא גדולה וחולצת או מתיבמת ולא היה צריך לומר מתיבמת אלא לדעת ר' מאיר שאומר שקטן וקטנה כשם שאינם חולצים דאיש כתוב בפרשה כך אינם מתיבמים אבל לרבנן מיבמים הם אבל לא חולצים וזו הואיל והביאה סימן התחתון אע"פ שלא הביאה העליון חולצים ומיבמין לדברי הכל בא העליון ר"ל כל הסימנין אע"פ שאי אפשר כן לדעת חכמים שהרי חכמים סוברים שכל שבאו כל העליונים אי אפשר שלא בא התחתון ואע"פ שנבדקו ולא נמצאו תולין בנשירה ומ"מ ר' מאיר סובר שאפשר הילכך לר' מאיר לא חולצת ולא מתיבמת שאין סימן העליון עושה אותה גדולה אפילו בכלם ולדעת חכמים הואיל ובאו כל העליונים חולצת או מתיבמת ולא מצד עצמם אלא שאי אפשר להם בלא התחתון וכבר ביארנו שלא הוצרך לומר מתיבמת אלא לשיטתו של ר' מאיר שהיה אומר שקטן וקטנה כשם שאין חולצים כך אין מיבמין ואח"כ נותן טעם לדברי חכמים שאפשר לתחתון לבא קודם העליון אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון וא"כ כבר היו שם ונשרו והלכה כחכמים ומ"מ דוקא בנראו כל הסימנין העליונים אבל כל שלא נראו כלם הרי היא ספק קטנה ספק נערה ספק בוגרת כמו שביארנו למעלה:

ובתינוק מיהא לשטת האומרים שאין בו סימן העליון כל שהגיע לפרקו ולא הביא שתי שערות אפילו הביא שערות בזקן העליון אינו כלום ולדעת האומר ששערות זקנו הן סימן העליון שלו כל שהגיע לפרקו ולא נראו בו לא שערות של מטה ולא של מעלה קטן הוא אף בסימני סירוס עד עשרים ואם נראה בו זקן העליון דנין אותו כגדול ותולין את התחתון בנשירה וגדולי המחברים ראיתי שנוטים לדרך אחרת לומר ששערות הזקן הם סימן העליון שלו אלא שאינו עושה אותו גדול כסימן העליון שבאשה ומפני שאינו אלא אחד וכן מפני שהזקן מורה שאינו סריס שהרי אחד מסימני הסירוס והגדול שבהם הוא שאין לו זקן ומעתה כל שהגיע לפרקו ואין לו זקן התחתון ולא העליון דנין אותו כקטן אף בשאר סימני סירוס עד עשרים וכשיגיעו לעשרים ואין לו זקן שהוא אחד מסימני הסירוס אם הביא סימני סירוס דנין אותו כגדול ואם לאו הרי הוא קטן עד רוב שנותיו וכן אם הגיע לשנת עשרים והביא שאר סימני סירוס כל שהביא שערות בזקנו הרי לא נשלמו סימני סירוס שלו והרי הוא בקטנותו עד רוב שנותיו אלא שאם הגיע פרקו ולא הביא שערות אם נראה בו זקן העליון הרי זה ספק אלא שאם לא נבדק למטה הרי זה בחזקת גדול כך נראה לפסוק מתוך דברי גדולי המחברים אלא שאין הדברים ברורים לנו שהרי בסוגיא אמרו בהדיא שאין לאיש סימן עליון כלל וכמו שאמרו מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד וכן מה איש תחתון ולא עליון אף אשה וכו' אע"פ שאפשר לפרש שאין לו סימן עליון לעשותו גדול לגמרי מ"מ נראין הדברים שאין לנו אצל סימן העליון שבאיש כלום אלא לענין סירוס ואף דברי גדולי המחברים אפשר לדחקם על סימני סירוס אלא שאין הדברים מתישבים כל כך:

ומה שכתבנו באשה שסימן העליון עושה אותה גדולה מפני שאי אפשר לעליון בלא התחתון אין בו חלוק בין בנות כרכים לבנות כפרים אע"פ שבנות כרכים רגילות במרחצאות ושאר עידונין שהיה נראה לומר שמתוך אותן עידונין עליון ממהר לבא ובנות כפרים רגילות בהתעמלות ושאר ענויין שמתוכם עליון מתאחר או בהפך לגירסת קצת ספרים לומר שבנות כרכים מתוך אותן העדונין תחתון ממהר ובנות כפרים מתוך עמל ידיהם ורוב תנועתם דדיהן מתפשטות ועליון ממהר אלא אין ביניהן הפרש כלל וכן בין בנות עשירים לבנות עניים כלל וכן סימן העליון כל שראינו את כלם בצד אחד שבה דיינו בכך הן בצד ימין הן בצד שמאל ואין אומרים שפעמים שסימן העליון ממהר בצד אחד על ידי הכבדה כגון צד ימין לבנות עשירים מתוך שמביאות בו מעפרת ובו תכשיטי זהב שמכבסות על הדד וצד שמאל לעניות ששואבות עליו מים או מפני שנושאות את אחיהן באותו צד אלא הכל שוה ויש פוסקין בבנות כרכים כרבנן שסימן העליון סימן שהרי תחתון ממהר ובבנות כפרים כר' מאיר וכן פוסקין שצד שמאל קודם לצד ימין וכל שראינו ימין קודם אינו סימן אלא שהוא לאיזה מקרה או סבה ואין הדברים נראין להיות הדברים נתנין לשיעורין ולרבוי מחלקת אלא כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה ובשביעית נמי כו' אימא שלשים יום לפני ר"ה כו' חמש שנים שלמים כו' עכ"ל יראה דמשמע להו פשטיה דקרא ובשביעית אינו שב איעבוד דלקמיה אלא איצא דכתיב בתריה והשתא ילפינן שפיר מובשביעית יצא דלא נימא דשש שנים יעבוד וכשנכנס שלשים יום בשנה הששית למנין עולם יצא דשלשים יום בשנה חשוב שנה אלא שיעבוד כל שנה הששית ולא יצא עד תחלת השביעי של מנין עולם אבל מנלן למילף דמובשביעית יצא דשנה ראשונה יהיה ג"כ שלימה שיהיו ששה שנים מעת לעת מניסן ונמצא דיעבוד בשביעי של עולם ואהא תירצו כיון דגלי כו' דהשתא כיון דהראשונה בעי נמי שלימה ע"כ דיעבוד נמי בשביעית של מנין עולם מתשרי עד ניסן והא ודאי ליכא למימר דקאמר ובשביעית יצא דחמש שנים הראשונים יהיו שלמים שלא כמנין עולם מניסן ועד ניסן ושנה הששית יהיה מניסן עד תשרי כמנין עולם דא"כ שנה הששית לא יהיה דומה לשאר שנים שהם שלמים שלא כמנין עולם ועוד לשנות עולם תסגי ליה בשלשים יום מניסן ודו"ק:

סליק פרק יוצא דופן

בא סימן פרק ששי

גמ' ואנא ידענא משום דאי אפשר כו' דליכא למימר דה"א או חולצת או מתיבמת משום דקטנה חולצת כר' יוסי דא"כ בלא סימן העליון נמי דמשום רבותא דר"מ לא הוה ליה למתני הכי לרבנן וליכא למימר נמי דהא דעליון נמי הוי סימן כדפרכינן לקמן ואימא או הא או הא דמ"מ מנ"מ אי משום דעליון נמי הוי סימן אי משום דאי אפשר וק"ל:

תוס' בד"ה ר"מ אימר לא חולצת כו' ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כו' עכ"ל דהך סברא קיימא דברוב נשים תחתון אתי ברישא ודקאמר בשלמא לר"מ היינו דכתיב שדים גו' דמצינן לאוקמא קראי מיהת במיעוט הנשים וק"ל:

ד״ה ובשביעית נמי יעבוד וא"ת תינח שנת ששית וכו' ע"כ צריכין אנו לומר שהתוס' לא ס"ל כדפרש"י שפירש בשביעית נמי יעבוד כגון נמכר בניסן כו' עד והוא יעבוד עד ניסן דא"כ אין מקום לקושית התוס' כלל מאחר דלפרש"י מחוייב לעבוד עד ניסן נמצא שהוא עובד שש שנים שלמות מעת לעת ואם רוצים להקשות הכי הוה להו לאקשויי דמנלן דכשיגיע תשרי של שביעית דכבר עברו שש למנין עולם ואעפ"כ הוא יעבודעד ניסן דלמא לא אתי קרא אלא דגם בשביעית יעבוד חדש א׳ דהיינו תשרי ותו לא ומנלן דיעבוד עד ניסן שהם ו' שנים שלמות מעת לעת משעת מכירתו אבל מלישנא דהתוס' משמע שהם מפרשים בגמרא ובשביעית נמי יעבוד רצה לומר דלא תימא דלא צריך לעבוד אלא חדש אחד משנה הששית דשלשים יום בשנה חשובים שנה לכך כתיב ובשביעית דגם בשנה השביעית יעבוד קצת רצה לומר שיעבוד שנה הששית כולה עד שיכנס קצת משנה השביעית מכלל דשנה הששית צריכה להיות כולה בעבדות ולכך הקשו התוס' תינח שנת הששית וכו' אבל לעולם אימא דבהתחלה דהיינו שנה הראשונה אינה צריכה להיות שלימה מעת לעת אלא ל' יום לפני ר"ה יהיו חשובים שנה ומשם ואילך ה' שנים שלימות מתשרי לתשרי ואי לאו קרא דובשביעית ה"א תרי קולי דבהתחלה ל' יום לפני ר"ה חשובים שנה וגם בסוף כשיגיע שנה הששית כשיעבוד ל' יום משנה הששית דהיינו חדש תשרי חשובים גם כן שנה ואתא קרא דובשביעית לאורויי דהשנה הששית תהא שלמה אבל עדיין אימא לך דלעולם בהתחלה דהיינו שנה ראשונה ל׳ יום לפני ר"ה חשובים שנה ותירץ וי"ל כיון דגלי לן קרא וכו' ה"ה דשנה ראשונה בעינן שלימה ר"ל ולא אשכחן שתהא שנה הששית שלימה וגם שנה ראשונה שלימה אלא א"כ יעבוד שש שנים שלימות מיום מכירתו מעת לעת וק"ל:

בתוס' דבור הראשון וי"ל דאצטריך לענין עונשים וקידושין וכו׳ וא"נ אי חזינא עליון מסתמא בא התחתון וכו'. יש לפרש דברי התוס׳ דתרי שנויים הן ובתירוץ ראשון ר"ל דלעונשין וקידושין מודה ר"מ אפ׳ היכא דבדקו ולא נמצא התחתון כיון דרוב פעמים התחתון אתי ברישא אמרינן ודאי אתי ומנתר הוא דנתיר ולא פליג ר"מ אלא בחליצה דכתיב איש בפרשה בהדיא ובתירוץ הב׳ ר"ל דדוקא בסתמא א"ר מאיר לענין עונשין כבר בא התחתון אי חזינן עליון אע"ג דר"מ חייש למיעוטא לענין עונשין דלחומרא הוא ועוד כיון דלא שכיח הוא דרובא דמצוי הוא דהתחתון אתי ברישא אי חזינן עליון אמרינן מסתמא כבר בא התחתון ולא חייש למיעוטא אבל אי בדקו ולא אשכחו תחתון גם לענין עונשים פליג ר"מ אבל העיקר הוא דהכל תירוץ א׳ והאי וא״נ חוזר אלעיל והוי כאילו אמר ואפי׳ היכי דחזינן עליון לחוד ולא בדקנו אי אתי התתתון אמרינן מסתמא כבר בא התחתון וכו':

ד"ה וחכ"א וכו' ואפי' היא קטנה מתייבמת לרבנן וכו' ר"ל והא דנקטי רבנן בדבריהם או חולצת או מתייבמת לא הוה צריכה להו למנקט מתייבמת אלא אגב דר"מ נקיט ליה במלתיה דאיהו בייבום ממעט קטן ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית כדלעיל (נדה דף ל"ב) נקטו חכמים נמי במלתייהו הכי: