מסכת נדה דף מ״א עמוד ב׳

ודם דרך רחם בשלשת ימי הקושי קודם לידה ואמור רבנן דזיבה היא דלא מטהר לה ולד דלאו לידה היא ורבי שמעון מטהר לטמא הואיל וימי זיבה הן ודם קושי בימי זיבה רחמנא טהריה:

שיצא ולד ודם דרך דופן ופלוגתא אחריתי היא ולאו אקושי קאי דרישא איירי כשיצא דם דרך רחם קודם לידה:

רבנן סברי מקור מקומו טמא הלכך טיפת דם מטמאה. ואע"ג דדרך דופן לאו ראייה היא לטמא את האשה טומאת שבעה מיהו טיפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור ומקור מקומו טמא. ורבי שמעון סבר מקור מקומו טהור מלטמא טיפה הנוגעת בו הלכך כי אתא דם דרך דופן טהור מלטמא וכדם מכה דמי וכי אתא נמי דרך רחם טהור כל ימי זיבה היכא דליכא שופי סמוך ללידה דולד מטהרו ואע"ג דולד דרך דופן נפק:

מטמא באשה טומאת שבעה משום ראיית נדה ואע"ג דבא דרך דופן:

שנעקר חתיכת בשר:

נחושתך שולייך והיינו מקור וכתיב ותגלי ערותך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאילו הוא במקומו הילכך טמא. נחושתך שולים כדאמר במסכת שבת (דף מא.) מפני שנחושתה מחממתה ובטהרות נמי בכמה דוכתין נחושתו של תנור (כלים פ"ח מ"ג):

לטומאת ערב מפני שנגעה בו ביציאתה:

טיפי מרגליות דם לבן וצלול:

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וא"ת והא משמיה דר"ש קאמר ור"ל נמי מודה דר' שמעון מטהר באשה דקאמר לדברי המטהר בדם מטהר באשה וי"ל דה"פ מילתיה דר"ל לדברי המטמא בדם מטמא באשה משום ראייה ומיירי כגון שיצא הולד והדם דרך דופן ובקושי דלאו קושי דולד הוא ורבי שמעון דמטהר בדם מטהר באשה דולד הוה וקושי סמוך ללידה רחמנא טהריה אבל אי לאו ולד הוא אף לרבי שמעון טמאה דלא בעינן שיצא דרך ערותה לכ"ע ור' יוחנן אמר דאף רבנן מטהרי באשה דבעינן שיצא דרך ערותה לכ"ע והשתא קאמר שפיר ואזדא רבי יוחנן לטעמיה אע"ג דמשמיה דרבי שמעון קאמר דמדרבי שמעון נשמע לרבנן:

וסבר ר"ש דיה כבועלה והתניא וכו' אע"ג דקרא במשמשת איירי סבר המקשה דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא"ת לרבנן נמי תקשה דאמאי איצטריך קרא תיפוק ליה מיהיה ויש לומר אף דרבי שמעון אדרבי שמעון פריך וכי משני כאן בפולטת כאן במשמשת אתי נמי שפיר אף לרבנן ואיצטריך קרא למשמשת אע"פ שנכנס הזרע מתחלה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון דאי יצא תיפוק ליה משום פליטת הזרע ואפילו למ"ד לעיל במקום שהשמש דש הוי בית החיצון היינו באדם בינוני וכן באשה בינונית אבל בגדול וקטנה משכחת לה שפיר שהזרע נכנס לבית הפנימי מתחלה אי נמי שמא לרבנן לא מטמא משום פליטת זרע אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ונפלט לחיצון אבל כשעומד הזרע בחיצון במקומו ולא נפלט שם ממקום אחר לא מטמא אלא משום משמשת:

פולטת תיפוק ליה דהא שמשה היה יודע דלישני ליה כשטבלה לשימושה דהא כתיב וטמאה עד הערב אלא משום דבעי למפרך מרבא דאמר כל שלשה לא מהני לה טבילה ואם תאמר בלאו הכי מצי לאקשויי מרבא אקרא ויש לומר דקרא איכא לאוקומי דאזלא איהי בכרעה אי נמי כשקנחה עצמה יפה דאפשר לכבד הבית שלא ישתייר כלום דתנן במס' מקוואות (פ"ח מ"ד) האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה אבל השתא אמאי דמשני כאן בפולטת כאן במשמשת פריך שפיר דאי איתא דכבדה הבית אם כן תיפוק ליה דהרי פלטה:

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מנין שאין אשה טמאה וכו'. קשי' לן אי ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי קאמר, ר"ל נמי מודה הוא דלר"ש בן יוחאי דאשה נמי טהורה כדאמרינן לדברי המטהר בדם דהיינו ר"ש מטהר באשה דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. ותירצו בתוס' דלר"ל מיירי במקשה לילד וכשיצא ולד ודם דרך דופן והא דמטהר ר' שמעון לאו משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה דאלו יצא בשופי טמויי הוה מטמא לה אף ר"ש בן יוחאי אלא כיון דמקשה היא וקסבר ר"ש דלידת דופן לידה היא א"כ קושי דלידה רחמנא טהריה, ורבנן סברי דלאו לידה היא הילכך הדם טמא ואף האשה טמאה. ור' יוחנן סבר דלכולי עלמא כשיצא דרך דופן לאו דם נדה הוא לטמא בה את האשה דלא טמא רחמנא אלא בשיצא מדוה דרך ערותה ולא פליגי רבנן בהא אלא שהם מטמאים אחר הדם משום דנתגדל במקור דמקור מקומו טמא. וא"ת אי הכי היינו רישא כדאקשינן לעיל י"ל דהיא גופה דלכולי עלמא לא בעין שיצא מדוה דרך ערותה אליבא דריש לקיש אבל ר' יוחנן לא מוקי פלוגתייהו במקשה אלא במקור מקומו או טמא או טהור קא מיפלגי כדאמרינן.

פולטת תיפוק לי דהא שמשה כלומר לר' שמעון דאמר דפולטת שכבת זרע אינה מטמאה בפנים ובמשמשת מודה דמטמאה אפילו בפנים, אי הכי פולטת נמי על כרחיך מטמאה בפנים דפולטת ולא משמשת היכי משכחת לה. וא"ת ולרבנן דסבירא להו משמשת ופולטת חדא מילתא היא וכי כתיב ורחצו במים משום פליטתה הוא דכתיב א"כ אכתי קרא דורחצו למה לי תיפוק לי משום דכתיב יהיה כדדרשינן לה הכא לפולטת שמטמאה בפנים כבחוץ י"ל דצריכי תרוויהו דאי לא כתב רחמנא ורחצו במים הייתי אומר שאין פולטת כראוה ועד שתצא לחוץ ממש לא יטמא דטומאת בית הסתרים היא ואינה מטמאה ואי משום והיה הוה דרשינן ליה לדרשא אחרינא דמנא לן דמרבה פולטת אלא השתא דכתב רחמנא ורחצו דרשינן שפיר יהיה לרבות את הפולטת ואי כתיב ורחצו ולא כתיב יהיה הוה אמינא דורחצו היינו משום משמשת ואפילו בפנים ממש כלומר לפנים מבית השנים טמאה משום משמשת אלא משום רואה ועד שתפלוט בבית החיצון אינה טמאה כנ"ל ומשום דלא איפש' שלא תצא טומאתה בבית החיצון הוא דטמיא רחמנא אלא לר' שמעון דמחלק בן משמשת לפולטת קשיא.

ואוקימנא כשטבלה לשמושה ואקשינן תו עלייהו מדרבא דאמר משמשת אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים אי אפשר שאל תפלוט ואם כן היכי משכחת לה שטבלה לשמושה ועדיין אין פליטתה מטמאתה דהא כל שלשה ודאי פולטת בחוץ ממש. ואוקי' בשהטבילוה במטה ולא נתהפכה. וא"ת ולרבנן קרא דורחצו במים וטמאו עד הערב מי ניחא דהא אמר רבא דכל ג' אי איפשר לה שלא תפלוט וא"כ היכי סגי לה בטומאת ערב. י"מ דהך קושיא אפילו לרבנן אתיא אלא כיון דאיירי בדר' שמעון מפרש ואזיל בדידיה. ואינו מחוור בעיני משום דכל הני קושיאתא מיגד אגידן אהדדי וחדא בגררה דחברתה נתקשת ומאן דמקשה להו מעיקרא מידע הוה ידע להא דרבא ואם כן אמאי קא קשיא ליה טפי לר' שמעון מדרבנן. עוד נ"ל דאי איפשר לומר דלרבנן קא מקשה דאלו לרבנן משמשת היינו פולטת דאי איפשר למשמשת בלא פליטה ומשום פליטתה הוא דמטמא לה רחמנא וא"כ מאי קא משנה כשהטבילוה במטה וכן נמי כשלא נתהפכה דאלו לרבנן אפילו שהטבילוה במטה ולא נתהפכה עדיין טמאה משום נגיעת שכבת זרע שבבשרה כלומר חוץ מן השנים ואי איפשר לומר דמאי דמתרץ כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה לר' שמעון דוקא קא מתרץ דכיון דקא מקשה בין לר' שמעון בין לרבנן כי קא מתרץ לכולהו קא מתרץ, ולפי'אלא ודאי נראה דלר' שמעון דוקא קשיא משום דמחלק בין משמשת לפולטת ואיצטריך על כרחיה למימר דיש לך טובלת לשמושה ועדיין פשר שתהיהטמאה משום פולטת לחוץ ממש, אבל לרבנן דאמרי דמשמשת ופולטת חדא מילתא היא לא קשיא דכי כתיב וטמאו עד הערב כשכבדה את ביתה יפה יפה כדתנן בפ"ח של מקואות (מ"ד) האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה ומשמע דהא כבדה את הבית עלתה לה טבילה וביבמות נמי פרק בית שמאי גבי קטנה לר' אליעזר אמר רבה עומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב אבל לר' שמעון ודאי קשיא דאלו כבדה את הבית יפה יפה תיקשי לן משמשת היינו פולטת ומשום נגיעה ממש תטמא ועוד היכי משכחת לה להא דר' שמעון דאמר דפולטת אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ דאלו לא טבלה תיפוק לי משום משמשת ואפילו בפנים ממש תטמא ואילו כבדה את הבית יפה יפה שוב אינה פולטת שכבר נתכבד הבית יפה ואחר כך מצאתיה בכנין זה בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל.

ומתרץ בהשטבילוה במטה. כלומר והילכך טהורה לשמושה ואחר כך עמדה ופלטה טומאתה לחוץ ממש. ואקשינן מכלל דרבא כדאזלא איהי בכרעה בהדי דקא אזלא שדיתיה. כלומר בודאי שדיתיה ובכי הא ודאי לא אמר רבא שתהא אסורה כל ג' וכי תימא דילמא אשתייר ומספקא אסרינן לה בתרומה אי הכי חיישינן שמא נשתייר ממנו מיבעי ליה אלא ודאי מדלא קאמר הכין לאו בטומאת ספק איירי דנשתייר ליכא למיחש דודאי מישדא שדיתיה, ואוקי' לדרבא נמי בשהטבילה במטה ורבא אקרא קאי וכו' וא"ת א"כ למה ליה לרבא לדחוקי לקרא ולאוקמיה כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל לקומה כשהלכה ואח"כ טבלה, ומשום כך י"מ שאפילו כדאזלה בכרעה חיישינן דילמא נשתייר והילכך במהלכת לא עלתה לה טבילה דדילמא נשתייר מיניה וכן דעת מקצת מרבותינו בעלי התוספות ז"ל. והא דאקשינן אי הכי שמא נשתייר מיבעי ליה לאו למימרא דלא חיישינן אלא לומר דרבא לשון בכי האי גוונא אמרה מדקאמר אי אפשר שלא תפלוט. ומיהו קושיא מעיקרא ליתא דאיכא למימר דלהכי לא אוקמיה רבא לקרא בהכי משום דא"כ היינו נגיעת חוץ. ותדע לך דהא על כרחין כשכבדה את הבית טהורה ואמאי לא אוקמיה בהכין. ועוד נ"ל דרבא לאו דוקא בהכין אוקמיה לקרא אלא משום דקרא סתמא כתיב איצטריך רבא לאשמועינן דלאו בכל צד מיירי קרא אלא זימנין דלא סלקא לה טבילה וכגון שהטבילוה במטה ולא נתהפכה. וי"מ דאי איפשר לומר דלרבא אפילו כשהלכה אסורה מספק כל שלשה דא"כ אדדחיק רבא ומוקים ליה לקרא כשהטבילוה במטה ונתהפכה, לישמעינן דעדיפא ולימא כי כתיב קרא בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת ואפילו במהלכת כל שלשה ימים אסורה שמא תפלוט אלא בודאי איכא קצת ראיה לסברת רבותינו בעלי התוס' ז"ל מההיא דתנן במסכת מקואות שכתבנו למעלה דתנן האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה דמשמע דאין לה טהרה תוך שלשה ימים אלא בכבוד הבית הא בהלוך לא, דאם איתא דה"ה להלכה והתם בשלא הלכה אלא בשהטבילוה במטה אמאי קתני וירדה דמשמע דהיא עצמה ירדה וטבלה ועוד דהיאך פסיק דבשלא כבדה את הבית כאלו לא טבלה ואי לאשמועינן דכבוד מהני הכין הוה ליה למיתני האשה ששמשה וכבדה את הבית וירדה וטבלה אסורה וצ"ע. ואיכא מאן דמפרש דההיא ודאי בשהלכה אלא דלא איירי אלא לטהרות ומשום דלא שדיא ליה לגמרי בחוץ ממש אלא בבית החיצון וכותלי בית הרחם מעמידין אותו משום הכי צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא פנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי.

אמר ריש לקיש אע״ג דריש לקיש פליגא אדרב יוסף לא אמרו ריש לקיש אמר משום דלאו עלה איתמרא דהא קדים ליה טובא ואמתני׳ הוא דאיתמרה.

לדברי המטמא בדם מטמא באשה פי׳ ריש לקיש נמי על כרחין מוקים לה למתני׳ בדם דרך דופן וכדדייק לישנא דקתני משם ומיהו לית ליה דרב יוסף וס״ל דלר׳ שמעון דם הבא דרך דופן טמא וכשם שמטמא בדם כך מטמא בו את האשה ור׳ יוחנן אית ליה דרב יוסף וס״ל כמאן דמטמא בדם מטהר באשה ואין טומאה אלא משום מגע מקור.

ואזדא ר״י לטעמיה וכו' פי׳ ואיכא למידק מאי לטעמיה דהא בדר׳ שמעון אף ר״ל מודה וכדקאמר בהדיא לדברי המטהר בדם מטהר באשה תירצו בתוס׳ דמשמע לן דעד כאן לא מטהר ר׳ שמעון אליבא דריש לקיש אלא מפני שיצאת בשעת לידה דהוי דם קושי סמוך ללידה שהוא טהור וחכמים מטמאים שאינו חשוב קושי ואזדא כל חד וחד לטעמיה וא״ת א״כ הדרא קושיין דלעיל לדוכתא דהיינו רשיא וי״ל דלא משמע לן דהא תהוי קושיא מעיקר פירכא דלעיל היינו ועוד דדכותא בתלמוד אי נמי דלמאי דסבירא לן השתא קמ״ל סיפא דוקיא דידה דדם דרך דופן טמא מאי דלא שמעינן מרישא ונכון הוא ועוד י״ל דתלמודא משמע ליה דהא דר׳ שמעון בן יוחאי דברי הכל היא אליבא דר׳ יוחנן דהא קרא קאמר אלא משום דאמרה ר׳ שמעון בן יוחאי תלו לה בשמיה לומר דבר בשם אמרו והיינו דאמרי׳ ואזדא ר״י לטעמיה.

כאן בפולטת כאן במשמשת וא״ת ולרבן תרי קראי בפולטת למה לי י״ל דאי כתב רחמנא יהיה ולא כתב ורחצו הוה אמינא דאשה פולטת טהורה לגמרי ואי משום יהיה מוקמינן לה במלתא אחריתא דנדה או זבה דפולטת מאן דכר שמיה אבל השתא דכתב רחמנא ורחצו משמע לן דיהיה לפולטת ואי כתב רחמנא ורחצו הוה מוקמי׳ לה כדין משמשת ואפי׳ בפנים ממש טמאה אבל השתא דכתב רחמנא יהיה משמע לן דיהיה אתא לפולטת לעשות כנדה לטמא בחוץ דוקא דהיינו בבית החיצון כן פי׳ בתוס'.

למימרא וכו׳ והאמר רבא וכו' ואיכא למידק לרבנן נמי תקשי לרבא היכי בעי לפולטת בטומאת ערב ויש שהיו מפרשים דאה״נ אלא משום דקיימינן בדר׳ שמשון נקיט לה בשמשמשת ור׳ שמעון אבל בתוס׳ דבשלמא לרבנן לא קשיא דכיון דלדידהו פולטת ומשמשת בחדא מילתא מוקמינן ליה לטומאת ערב דקרא בשכבדה את הבית קודם טבילה כדינה וכדתנן בפ״ח דמקוואות האשה ששמשה את הבית וירד׳ וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה הא כבדה את הבית טהורה אבל לר׳ שמעון קשיא קראי דאי כבדה את הבית יפה יפה א״כ משמשת היינו פולטת ומשום נגיע׳ בחוץ ממש שא״א לכבוד בלי נגיעה בחוץ ועוד דהא ר׳ שמעון אמר דפולטת אינה טמאה עד שתצא טומאתה לחוץ וא״כ היכי משכחת לדר׳ שמעון אי בלא טבלה עדין או שטבלה ולא כבדה את הבית דהוי כמי שלא טבלה תיפוק לי משום משמשת ואפי׳ בפנים ממש מטמאה ואי בשטבלה ובדקה את הבית יפה א״כ שוב אינה פולטת ופרקי׳ דהכא במאי עסקי׳ כשהטבילה במטה פי׳ ובהכי טהורה לשמשה ואפי׳ לא כבדה כיון שלא ירדה לטבול ואח״כ עמדה ופלטה טומאתה לחוץ ממש ופרכי׳ מכלל דכי אמר רבא דאזלא בכרעא וטבלה והא הכי אפשר דכיון דאזלא בכרעא שריתיה וכ״ת דלמא אשתייה ולא שדיתיה כוליה אי הכי חיישי׳ שמא נשתייר מגעי ליה. יש שפי׳ דאנן ס״ל דכל היכא דאזלא ודאי שריתיה כוליה בלא שיור וכדנקטי׳ לי׳ להדיא אלא דאנן הכי אמרי׳ וכ״ת דרבא פליג אסברא דלן וסובר דאפשר דמשיירא אי הכי ס״ל לא הוה ליה למימר בלישניה א״א שלא תפליט אלא הוה ליה למימר חיישינן שמא תפליט אוקימ׳ לרבא נמי כשהטבילוה במט׳ ובמתהפכת שהיא פולטת תמיד ולפיכך אסורה כל ג׳ ימים שראויה טפה לטמא וקרא דמטהר לה בערב בשלא נתהפכה ורבא אקרא קאי הא אלו ירדה והלכה לדברי הכל טהורה לאלתר אם טבלה דודאי שרתיה והקשו על פי׳ זה דא״כ אמאי דחיק רבא לאוקומי קרא כשהטבילוה במטה ושלא נתהפכה לוקמה כשהלכה ואח״כ טבלה וי״ל דהא לא קשיא דא״כ דכ״ע נמי תקשי דלוקמה כשטבלה וכבדה את הבית כדינה אלא ודאי דניחא ליה לאשמועינן דכל שלא ירדה צריך שלא תתהפך שאם היא תתהפך פולטת היא בכל שעה ועוד דכיון דלר׳ שמעון קרא במשמשת שמטמאה בפנים ממש ליכא לאוקומא קרא ביולדת ולא במכבדת את הבית דח״כ תיפוק ליה משום פולטת ושהיא מטמאה בחוץ ממש להכי אוקמיה כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל ואפילו לא יצא לחוץ כלל היא טמאה טומאת ערב וטובלת לערב וטהורה ומיהו קשה לפי׳ זה מתני׳ דפ״ח דמקואות דמייתינן לעיל דקתני שירדה לטבול ואפ״ה קתני שאם לא כבדה את הבית הוה כאלו לא טבלה. ויש מתרצים דההיא כשירדה במקום הסמוך למטה וכי אמרינן שריתיה ודאי היינו בדאזלא בכרעא פורתא וטבלה ואין זה מחוור חדא דסתמא קאמר ועוד כמה יש שיעור ההילוך ואחרים תירצו דמתני׳ דמקוואות אינו אלא לטהרות ומדין נגיעה דודאי כל שירדה מן המטה שריתיה לבית החיצון כוליה אלא שכותלי בית הרחם מעמידין ממנו בבית החיצון מקצת ומשום כך צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע כשיצא לחוץ אבל אין לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים כבחוץ מכיון שכבר יצא לבית החיצון אלא שהיא ראשון לטומאה משום מגע שכבת זרע וגם זה אינו מחוור לכך נראין דברי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל בודאי הילוך אינו מועיל וצריכא כיבוד והכא ה״פ מכלל דכי אמר רבא בדאזלא בכרעא וטבלה והא בהדי דאזלא שריתיה על הרוב וכי תימא דחייש רבא לחומרא דילמא נשתייר מיניה קצת הא ודאי מילתא דאפשר היא וראוי לחוש לו תוך ג׳ עד שתכבד ומיהו רבא לא איירי בהא דא״כ לא הוה ליה למנקט בלישניה א״א שלא תפלוט והוה ליה למימר חיישנו שמא תפלוט אלא לרבא נמי כשהטבילוה במטה וכן במתהפכת וכו'.

מקור האשה ר"ל חתכת הבשר שהדם מתהוה בתוכה שנעקר ונפל לארץ האשה טמאה בו טומאת ערב מצד שנגעה במקור וכן מקור שהזיע כשני טיפי מרגליות ר"ל דם לבן כעין מרגלית טמאה בהן טומאת ערב ואע"פ שאין דם לבן מטמא משום נדה כמו שביארנו בחמשה מראות הדמים המטמאין בפרק שני שדינן כדין המקור אבל אם לא הזיע אלא טפה אחת טהורה מכלום שלא מן המקור היה אלא מחוצה לו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כל הנשים מטמאות בבית החיצון ר"ל משיצא מן המקור ויצא לו בבית החיצון טמאה אע"פ שכותלי בית הרחם העמידוהו שלא לצאת לחוץ ובית החיצון הוא הפרוזדור והוא שהאבר מגיע לו וכמו שאמרו מקום שהשמש דש והוא סמוך לבין השנים והם תלתולי בשר שבצדדים דכתוב דם יהיה זובה בבשרה אפילו כשהוא בבשרה ואע"פ שלענין טומאת שרץ בית הסתרים הוא ואינה מטמאת במגע השרץ שבמקום זה לענין נדה טמאה מגזרת הכתוב וכן בזיבה של אשה אבל הזב ובעל הקרי אין טומאתן כלום עד שתצא טפת הקרי או הזיבה לחוץ אע"פ שנעתק הזרע ובא לו לפי האמה ומתוך כך אמרו בבעל קרי שקירויו יוצא בהרגש שאם היה אוכל בתרומה והרגיש או שנזדעזעו איבריו אוחז באמה כדי שלא יצא ובולע את התרומה שבפיו קודם שיצא הקרי ויטמא ואין כאן אסור מצד אחיזת האמה שאפשר במטלית עבה ולא עוד אלא אפילו בידו מותר שמאחר שכבר הזריע אין כאן תוספת הרהור והוא שאמרו כל איחמומי והדר איחמומי בשעתיה לא שכיח ומטמאין בכל שהן ר"ל הנדה והיולדת והזבה מטמא בכל שהוא אף לנוגע ואין צריך לומר לאשה עצמה שראתה אבל זוב ובעל קרי מטמאין בכל שהן לרואה אבל לא לנוגע אלא בכעדשה כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שבית החיצון שהזכרנו בית הסתרים הוא אצל טומאת שרץ כמו שכתבנו מ"מ למטה ממנו כל שהתינוקת יושבת ונראת גלוי הוא אצל טומאת שרץ ומטמאת במגע שבו אע"פ שקומטו של זב נקרא בית הסתרים כמו שיתבאר למטה ואף זו הואיל וכשעומדת אינה נראית היה לנו לומר שבית הסתרים הוא אינו דומה שקומטו של זב אינו מגולה אלא על ידי הדחק אבל זו מתגלית תמיד מאליו:

כבר ביארנו שהאשה שפלטה שכבת זרע בתוך שלש עונות טמאה וטומאתה כטומאת ראיית קרי באיש ומ"מ אע"פ שבאיש אינו מטמא עד שיצא לחוץ באשה מטמא תכף שנעקר ובא לבית החיצון הא למדת שטומאת שכבת זרע באשה משום נוגעת הוא שהרי טומאת בית הסתרים אינו מטמא במגע ואע"פ שבמשא מיהא מטמא הרי קרי אינו מטמא במשא אלא מתורת ראיה ואין בזה חלוק בין פולטת למשמשת אלא אף בטבלה לשמושה ופלטה אח"כ הדין כן ומעתה אין טומאה זו אלא בבת שלש שביאתה ביאה ובביאה כדרכה אבל בפחותה מבת שלש או גדולה שלא כדרכה אינה טמאה אלא מצד מגע וכגון שנגעה בחוץ וטומאה זו אינה אלא טומאת ערב אפילו שמשו שניהם טמאים טומאת ערב לבד ושניהם ראשון לטומאה ומ"מ כל ששמשה ונתהפכה בשעת תשמיש אפילו הטבילוה במטה ר"ל שלא הלכה ברגליה אסורה בתרומה כל שלשה ימים שאי אפשר שלא תפליט אחר שנתהפכה אבל אם לא נתהפכה איפשר לה בלא פליטה וטובלת ביומה ואוכלת בתרומה לערב ואם לא נתהפכה אלא שהלכה ברגליה חוששין לה מספק כל שלשה ימים ומאחר שהפליטה מטמאה משום ראיה הרי היא מטמאה בפנים כבחוץ כמו שביארנו ומטמאה במשהו וכן פליטתה סותרת יום אחד וכבר ביארנוה בפרק בנות כותיים:

בד"ה ואזדא ר"י לטעמיה וי"ל דה"פ מלתיה דר"ל כו' אבל אי לאו ולד הוא אף לר"ש כו' עכ"ל יראה דמשמע ליה לתלמודא דלא פליגי לר"ל אלא בקושי כדפליגי ברישא ולא נימא דפליגי תנאי לר"ל אי בעינן שיצא דרך ערותה ובלאו קושי דולד נמי מטהר ר"ש דעל כרחך בהכי פליגי רבי יוחנן ור"ל דאם כן הוה ליה לריש לקיש לפרושי דבהכי פליגי כדמפרש לה רב יוסף דפליגי במקור מקומו טמא:

בד"ה וסבר רבי שמעון דיו כו' סבר המקשה דמטעם משמשת לא היתה טמאה כו' עכ"ל דליכא למימר דהמקשה ידע לפרש משמשת ממש אלא דסמך אקושיא דפולטת תיפוק ליה דשמשה דהא ידע דלישני ליה כשטבלה מדכתיב וטמאה עד הערב כמ"ש התוס' לקמן ואי סמך אההיא דרבא דכל שלשה לא מהני לה טבילה בלאו הך ברייתא דמשמשת הוה מצי לאקשוי ממילתא דרבא אהך דפולטת אלא ע"כ דהוה ס"ד דמשמשת נמי היינו שהזרע נפלט דהשתא פריך בפשיטות מהך ברייתא דמשמשת אהך דפולטת בלאו מלתא דרבא כלל:

ד"ה וסבר רבי שמעון דיה כבועלה וכו' וי"ל אף דר"ש אדר"ש פריך וכו'. ר"ל ראין הכי נמי דפריך נמי לרבנן והא דנקט וסבר ר"ש וכו' הכי קאמר לא מבעיא דקשיא לרבנן אלא אף לר"ש נמי קשה:

גמ' שאי אפשר לה שלא תפלוט ע' יבמות לד ע"ב תד"ה התורה: