מסכת נדה דף ל״ו עמוד ב׳

מתני' המקשה וראתה דם הרי זו נדה. ובגמרא פריך ומתרץ לה:

קשתה מחמת ולד:

ג' ימים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וראתה כל שלשתן הימים רצופין:

ושפתה מצערה:

מעת לעת ברביעי:

וילדה איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד הלכך הרי זו יולדת בזוב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה כל דמים שראתה מחמת ולד הוא ורחמנא טהרינהו מזיבה דכתיב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד:

לילה ויום דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה יום רביעי דשפתה מעת לעת אין זו שופי אלא אם כן שפתה לילה ויום שלאחר הלילה כלילי שבת ויומו:

ששפתה מן הצער ולא מן הדם דאע"ג דחזיא דם הוי שופי:

כלילי שבת ויומו קים ליה לרבי יהושע דאם לא שפתה לילה ויום אע"פ ששפתה מעת לעת מחמת ולד היה:

נדה ליומא נראה דאף לבעלה לא חיישינן שמא תשפה דאזלינן בתר רוב נשים מקשות דאינן שפות לילה ויום דהא עובדא דשילא בר אבינא נראה דלבעלה הוי ולא לטהרות:

או ששפתה וקשתה וחזרה ושפתה כדי נסבה דהא מרישא שמעינן לה דקתני קשתה שנים ושפתה יום אחד וכ"ש הא דטמאה וכן בסיפא לא היה צריך למתני קשתה ושפתה וקשתה כיון דתנא שפתה שנים וקשתה יום אחד דטהורה אי נמי אתא לאשמועינן אע"ג דלא קשתה כל יום הסמוך ללידה אלא מקצתו וכן ברישא בכי האי גוונא:

ואימא קושי בימי נדה ור"ל ס"ד דמסתבר טפי לאוקומיה בזיבה משום דאשכחן זב אונס דטהור הוא:

גדייה פרש"י דרב אסי טעה בין רי"ש לדלי"ת ואין נראה אלא נראה דאיהו אמר ליה גדייה בדלי"ת רפה כלומר משכהו בדברי טעם עד שיחזור כמו (שמות יב) משכו דמתרגמינן נגודו וכמו (ב"ב דף יג.) גוד או איגוד והוא סבר גדייה בדגש כמו גודו אילנא:

איסי בן מהללאל בערבי פסחים (פסחים דף קיג:) יש תנא דיש לו כל השמות הללו ועוד קרי ליה התם הוא יוסף הבבלי הוא יוסף איש הוצל ולא תנא אחר הוא כמו שיש מפרשין שם דהא בפרק הוציאו לו (יומא דף נב:) פריך מאיסי בן יהודה ליוסף איש הוצל והכא לא מייתי אלא שמות דאיסי דדמי לרב אסי:

מתני' ר' יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו איכא למידק למה לי דקתני כלילי שבת ויומו דאי לאשמעינן שתהא לילה קודמת ליום ולאפוקי מדר' אליעזר הא קתני לילה ויום וכיון דקאמר ר' אליעזר מעת לעת ופליג עליה ר' יהושע ואמר לילה ויום על רחין דוקא קתני לילה ואח"כ יום וא"כ למה לי תו דקתני כלילי שבת ויומו. ודקדקו מכאן בתוס' דקמל"ן דבעינן תוספת קצת מן היום שלפניו ושלאחריו כלילי שבת ויומו דמוסיפין קצת מחול על הקודש.

גמרא אמר רב נדה ליומא פירוש אפילו ראתה בימי זיבה הרי היא נדה ליומא כלומר שאסורה כל אותו היום ואינה טובלת עד הערב כנדה. ואי אפשר לפרש דדוקא במקשה בימי נדה קאמר מדאמר ר' יצחק המקשה אינה כלום ועל כרחין ר' יצחק אדרב ושמואל קאי כלומר המקשה שאמרתם לטמא אינה כלום דאי אמתניתין קאי אמאי קאמר המקשה אינה כלום אדרבה הא אקשינן עליה מתניתין ופירקה רבא אליביה ה"ק בימי נדה נדה. אלא ודאי ר' יצחק על כרחין אדרב ושמואל קאי ועלייהו הוא דפליג דאמר אינה כלום ואם איתא דרב ושמואל אימי נדה קיימי היכי קאמר ר' יצחק אינה כלום אדרבה המקשה נדה גמורה הוה ליה למימר אלא על כרחין רב ושמואל במקשה בימי זיבה מפרשי ליה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה ודאי דאפילו במקשה בימי נדה מטהרי לה אינהו דבר תורה ואינה לרב אלא נדה ליומא ואפילו מדבריהם מדברי רב אסי לשילא בר אבינא דהוה עביד כרב דאלמא לקולא הוה עביד כותיה דרב דאי להחמיר למיסרה אף בימי זיבה לעשותה נדה ליומא למה ליה לרב אסי לצעורי לשילא דעביד לחומרא וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן וז"ל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ודייקינן כנדתה ולא כזיבתה מכלל דאיכא לידה שטהורה משום זיבה ואינה טהורה משום נדה ודלא כרב דאוקמה נדה ליומא מדרבנן אלא נדה לגמרי ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן ולדידיה נמי קשיא לי דהא גמ' (לקמן לז, ולח) מההיא קושיא אמר רב ללישנא בתרא דדוקא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה או קטנה אבל בימי נדה לא ואפילו ללישנא קמא נמי לא אמר אלא ימים הראויין לספירת זיבה או לספירת זבה אבל בימי נדה לא ושמא נאמר דההיא לבתר דהדר ביה רב ואע"ג דאמרינן בסמוך כי נח נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי צנעיה לאו למימרא דבשעת פטירתו ממש הדר ביה אלא קודם לכן ובשעת פטירתו הוא דא"ל לרב אסי דלצנעיה לשילא בר אבינא ורש"י ז"ל לא אמר כן אלא דבימי זיבה מטהר רב ומקל להיות טובלת לערב כנדה ואינה צריכה שימור דלא כשמואל ושילא היה מקל בזה כרב והדר ביה רב ולהורות כשמואל וזה נכון. ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה כלומר מדרבנן דאילו דבר תורה בין בימי נדה בין בימי זיבה טהורה דמחמת עצמה ולא מחמת ולד בין בנדה בין בזיבה אלא דמדרבנן חוששין ואם בימי נדה חוששין, שמא תשפה, ואסורה כנדה ואם בימי זיבה כזיבה ור' יצחק אמר המקשה אינה כלום הקתני המקשה נדה אמר רבא בימי נדה ואסורה כנדה ואם ואסיקנא המקשה בימי זיבה אינה כלום. ובימי נדה נדה גמורה, ויש לפרש דר' יצחק דבר תורה קאמר אבל מדרבנן חוששים שמא תשפה כשמואל וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב זה לשונו ואוקמה רבה בימי נדה נדה בימי זיבה שומרת יום כנגד יום והיא טהורה. ואינו מחוור בעיני דהא על כרחן דר' יצחק אדרב ושמואל קאי כדכתיבנא ואם איתא היכי קאמר אינה כלום אדרבה מודה הוא לשמואל דחוששים שמא תשפה אלא ודאי מדקאמר אינה כלום אין חוששים לה כלל בימי זיבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מא"ב) וא"ת מאי טעמא אין חוששים שמא תשפה והלא חוששים שמא יבקע הנוד ותנן (יבמות סט, ב) הרי זה גיטיך שעה אחד קודם למיתתו אסורה לאכול תרומה מיד, איכא למימר התם הוא משום דסופו ליבקע וסופו למות אבל כאן אדרבה סופה להתקשות כשמתקרבת ללידה, ובתוס' פירשו משום דלא שכיח, וטעמו של רב דאמר נדה ליומא פי' הרב רבי יונה ז"ל מ"כ משום דקושי סותר יומו כשכבת זרע דהכי מוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור ביה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה ע"כ.

הא דאמרינן בימי נדה נדה בימי זיבה אינה כלום. פירוש ימי נדה כל שהתחילה להקשות אחר י"א יום שבין נדה לנדה שראויה להיות בהן נדה וי"א יום בלבד שבין נדה לנדה שאינה ראויה לעולם להיות בהן נדה הן ימי זיבה ואע"פ שלא היתה רגילה לראות אלא משלשים יום לשלשים אין כל הימים שבינתיים לזו ימי זיבה אלא כל שראתה י"א יום הרי זאת נדה. ואלו דברים פשוטים הן אלא שהוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי להרמב"ם ז"ל בפירושי המשנה שלו שלא כתב כן וזה לשונו המעוברת שהתחיל בה הצער ושתת דמה תהיה נדה מפני זה הדם על מנת שיהיה זיבת זה הדם בזמן הנדות רוצה לומר זמן שהתנהגה שתטמא בו עכ"ל ואינו נכון כלל.

חנניה בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קשויה להיות בשלישי שלה אפילו כל היום בשופי אין זו יולדת בזוב. י"מ משום דחנניא בעי לילה ויום כלילי שבת ויומו וכר' יהושע והילכך כל שנכנס קישוייה בשלישי שלה אפילו שעה אחת ושפתה כל שאר אותו יום ושעה אחת מיום רביעי לתשלום כ"ד שעות אפילו כן אין זו יולדת בזוב, ואינו מחוור מדאמרינן לקמן גבי קשתה ג' ימים מתוך י"א יום וכו' ה"ד וכו' ואסיקנא לעולם כדקתני והא קמ"ל דאע"ג דהתחיל קישוי בשלישי אם שפתה מעת לעת טמאה לאפוקי מדחנניא בן אחי ר' יהושע ואם איתא דחנניא כדר' יהושע סבירא ליה לימא לאפוקי מדר' יהושע ועוד דאי לאפוקי מדר' יהושע למה לי הא מתני' היא והא בהדיא קתני לה אם שפתה מעת לעת ור' יהושע אומר כלילי שבת ויומו. וי"מ דחנניא כר' אליעזר דסגי ליה במעת לעת סבירא ליה ועדיפא מדר' אליעזר דאילו לר' אליעזר אע"פ שחל קישויה בשלישי שלה כיון ששפתה מעת לעת הרי זו יולדת בזוב ואילו לחנניא כיון שחל קושי בשלישי שהוא יום הגומר והגורם זיבה גדולה שוב אינה יולדת בזוב ואע"פ ששפתה יום או יומים עד שתראה ג' ימים אחרים בשופי. ויש מפרשים דלילה ויום הוא דבעי והוא שלא חל קושי בשלישי הא אלו חל קושי בשלישי שהוא הגורם זיבה גדולה שוב אינה נעשית זבה עד שתראה ג' ימים אחרים בשופי.

אמר ריש לקיש אמר קרא תשב יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו כלומר סבירא ליה לריש לקיש דתשב מיעוטא הוא לומר יד דישיבה אחת בלבד תהא כזו ומסתברא ליה לרבויי בימי זיבה מפני שכן אונס בזב טהור.

הא דתנן ר׳ יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו דקדקו בתוס׳ דלהכי קתני כלילי שבת ויומו לאשמועינן דבעי תוספת לפניו ולאחריו דאי לאשמועינן שתהא עונת לילה תחלה ואח״כ עונת יום מדקתני לילה ויום נפקא ואפשר דמהא ליכא ראיה ודילמא הוה ס״ד דלילה ויום לאו דוקא וה״ה יום ואחר כך לילה ולא אתי אלא למעוטי מעת לעת ולהכי הדר קתני בלילי שבת ויומו שיהא היום הולך אחר הלילה ונקט שבת ולא נקט ביומו של מעשה בראשית משום שזה ענין מנוחה מן הצער כמנוחת שבת לילה ויום ועם כל זה אין לנו אלא כדברי רבותי׳ הצרפתים ז״ל.

אטו המקשה נדה היא פי׳ דהוה משמע לפום פשטה דקתני שהמקשה ורואה דם נדונת כנדה ואעפ״י שהיא בימי זיבה ולהכי מתמיהים דהא היכי אפשר ומהדרין אמר רב נדה ליומה עיקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל דה״ק המקשה יום אחד בימי זיבה אינה צריכה להיות שומרת יום כנגד יום דאף בזבה קטנה טיהר רחמנא קושי הסמוך ללידה אלא שהיא יושבת נדה ביומא בלחוד מדרבנן ולערב טובלת וטהורה וק״ל דלא חיישינן שמא תשפה למחר ולאפוקי מדשמואל דאמר חיישינן שמא תשפה ואף שמואל מדרבנן בעלמא הוא דאסר וכדמוכח לישנא דחייש׳ אבל רב סובר דאפי׳ מדרבנן לא חיישינן לשופי ואפי׳ למאן דחייש בעלמא למיתה או לבקיעת נוד י״ל דשאני התם דלא סגייא דלא מיית או בקע באיזה זמן שיהא אבל בזו אדרבה כיון שעומדת בזמן לידתה ראויה שיתרחקו ציריה יותר ויותר עד שתלד וא״ת וכיון דרב לא חייש לשופי וסובר דדם קושי דזיבה קטנה טהור למה מטמא ליומו כלל ויש מתרצים בשם הרב ר׳ יונה ז״ל משום דקושי סותר יומו בשכבת זרע וכדמוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור בה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה ע״כ ואינו מתחויר בטעם וי״ל דרב חייש לשופי דיומו דשכיח וכיון דכן עביד לה נדה ליומא מיהת והצריכא טבילה כדי להחזיקה בטומאה ולא תבא פעם אחרת לשמש ביומא ומי׳ עד כאן לא טהר רב בלילה אלא בימי זיב׳ אבל בימי נדה לא איירי אפשר דמודה הוא דהוי נדה כדאמרינן לקמן ושלא כדברי ר״ח ז״ל שפי׳ דברי רב ושמואל אף בימי נדה ולכאורה כך היה נראה מדלא אוקמא רב למתני׳ דת״ק המקשה בימי נדה נדה כדאוקים רבא בסמוך אליבא ר׳ יצחק ומ״מ אין פירושו נכון דאי רב ושמואל בימי נדה איירי נמי היכי אמר להו ר׳ יצחק המקשה אינה כלום דהא לדידיה בימי נדה נדה כדאמרינן בסמוך והכי איהו מפ׳ מתני׳ אלא על כרחין קים ליה דרב ושמואל בימי זיבה דוקא איירו ומש״ה אמר להו דהמקשה הזאת שהם מדברים בהם אינה כלום דעל כרחין ר׳ יצחק אדרב ומשמואל קאי ולא קאי אמתני׳ וכדפרכינן ליה מינה ועוד דמתני׳ בהדיא קתני המקשה נדה והיכי אפשר לומר בה דאינה כלום קתני אלא ודאי כדאמרן וא״ת ואמאי לא אוקמה רב למתני׳ בימי נדה י״ל דרב משמע ליה דמתני׳ בימי זיבה איירי כדקתני סיפא ופתח בזיבה קטנה וסיים בזיבה גדולה אי נמי דרב דין דם זיבה קים ליה שהוא טהור בקושי אבל דין דם נדה לא בריר ליה אם טהור אם לא דהא לא שמיע ליה מתני׳ דבסמוך ולא קים ליה נמי בדרשא דריש לקיש ואבוה דשמואל לקמן בשמעתין כך נ״ל וזו שיטת רש״י ז״ל. והתוס׳ ושטת מורי הרשב״א נר״ו ולהאי שיטתא עובדא דשילא בר אבינא דלקמן דמשמע דלקולא הוה עביד כרב מדבעי למנגדיה רב אתי י״ל דהיינו קולא דדיה דמטהר לה בלילה כסברא דרב ואלו רב הדר ביה לגבי דשמואל דחייש שמא תשפה למחר אבל ר״ח ז״ל סובר שהיה מקל גם לטהר בימי נדה כסברא דרב דאמר נדה ליומא ואלו רב הדר ביה לגבי ר׳ יצחק דאמר בימי נדה וכבר כתבנו שאין פי׳ נכון.

אמר רבא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה הא דקאמר בימי זיבה טהורה אסוק מילתא בעלמא הוא לומר הכי טיהר רחמנא דם זיבה בקושי בלחוד טיהר ולא שיהא זה בכלל לשון משנתינו ויש כיוצא בו בפ׳ כל הכלים וגם בפ׳ כירה כדכתיבנא התם בס״ד. ופי׳ ימי זיבה הם י״א יום הבאים אחר נדה שראויה להיות בהם זבה וכל שעברו אותם י״א יום או ספירתם אם נעשת בהם זבה גדולה קרואין ימי נדה וזה ברור.

חנניא בן אחי ר׳ יהושע אומר כל שחל קושיה להיות בשלישי שלה אפי׳ כל היום כלו בשופי אין זו יולדת בזוב. יש מפרשים דטעמא דידיה כר׳ יהושע לגמרי דס״ל דבעינן לילה ויום כלילי שבת ויומו ודוקא כל היום קאמר ומשום דבעינן לילה ויום אחריו וליתא חדא דלישנא לא משמע הכין ועוד דהא לקמן אתינן לומר דמתני׳ דקשתה ג׳ ימים אתיא ולאפוקי מדחנניא ואי חנניא כר׳ יהושע ס״ל א״כ פשיטא דהא ר׳ יהושע פליג עליה בהדיא ורישא ר׳ אליעזר קתני לה בהדיא ועוד לימא לאפוקי מדר׳ יהושע ורש״י ז״ל פי׳ כל שחל קשויה לאו לשון התחלה הוא אלא ה״ק כל שקשתה בשלישי אפילו שעה א׳ בליל כניסת שלישי ואפי׳ כל היום כלו בשופי ושעה א׳ מליל רביעי להשלמת מעת לעת ולידה שוב אינה יולדת בזוב דבעי׳ שופי כל יום ג׳ המביא לידי זיבה ע״כ נר׳ שהוא סובר כחנניא כר״א ס״ל דסגי במעת לעת בזבה קטנה מיהת ומוסיף עליו שאם קושתה בשלישי כלל שהוא הגורם זיבה גדולה שוב אין השופי מועיל לה אלא א״כ שפתה וראתה ג׳ ימים רצופים והשתא לא סגי דתיהוי זיבה ולפי זה ג״כ אפשר לפרש דר׳ יהושע ס״ל לענין לילה ויום אלא שסובר דלא מהני שופי למי שחל קשויה בשלישי הגורם זיבה ואינו יולדת בזוב אלא כששפתה שלשה ימים וראתה דלא סגיא דלא תהא זיבה וזה יותר נכון.

יש אין טהרה לאחריו וה״ה לפניו אלא דאגב אידך נקטה.

א״ה גבי נדה וכו׳ האי א״ה לאו אא״ב הוא ואיכא דלא גריס ליה.

תשב יש לך ישיבה אחרת פי׳ דתשב לישנא יתירה הוא ומ״מ לא משמע דמרבי אלא ישיבה א׳ וכיון דכן מסתברא לאוקומי בזבה שמצינו אונס בזוב טהור.

גרדיה דהשתא משמע לגנאי כדקסבר רב אסי ומשמע נמי לשבח גרור אותו בדברים ואי גרסי׳ גדדיה י״ל משמע לגנאי מלשון גדו אילנא ומשמע לשון משיכה בדברים מלשון גוד אחית.

המשנה הרביעית והיא בענין החלק השני והוא שאמר המקשה נדה וכו' המקשה נדה ר"ל הרי היא נדה כלומר מקשה לילד וראתה דם הרי זו נדה גמורה ופירשוה בגמ' כשראתה בימי נדותה ר"ל בימים הראויים לנדות שהאשה מטמאה בנדות אף באונס ואף באונס שמחמת קשוי לידה אבל זיבה אע"פ שמטמאה בה אף מחמת אונס מ"מ כל שראתה בו מחמת קשוי לידה אינו כלום וא"כ כל שהיא טהורה וראתה אף מחמת קשוי הרי היא נדה אבל כל שהיא נדה ויצאה לה בימי זיבה וראתה בהם מחמת קשוי לידה אינה זבה כלל ואין כרב שפירש משנתנו בימי זיבה ולהיותה מיהא ליומה הואיל ומצינו שהקשוי סותר במנין שבעה נקיים יום אחד ולמחרתו מותרת בלא שמור אלא אפילו ליומה אינו כלום וכן אין הלכה כשמואל שפירשה גם כן בימי זיבה ומדרבנן לומר שנחוש שמא תשפה ונמצאת קשויה שלא מחמת ולד והוברר הדבר שדם זיבה הוא ולא דם קשוי אלא אינו כלום ואין חוששין שמא תשפה מפני ששפיה אחר קושי דבר שאינו מצוי הוא ואע"פ שחששו בענין טבלים בקיעת נאד וכן בהרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו חוששין למיתה ואסורה מיד באלו סופן לבקוע ולמות אבל זו אדרבה סופה להרבות בקשוי עד שתלד ואין חוששין לשפוי אף מדרבנן וכדקאמר ר' יצחק עלה בגמרא אינו כלום ומ"מ יש פוסקין לחוש מדרבנן ולהצריכה שמור וכבר ידעת שימי זיבה הם אחד עשר יום הבאים לאחר הנדות ואינה חוזרת לפתח הנדות עד שתעבור ימי זיבה ותמנה שבעה נקיים אם בתוך אחד עשר אם לאחר אחד עשר הא כל שעברה אחד עשר יום בלא זיבה או שנעשית זבה אלא שספרה שבעה נקיים הרי הן ימי נדה לטמאה בקשויה אע"פ שלא טבלה כמו שביארנו בפרק ראשון בביאור פתח נדה שבמסכת ערכין ואע"פ שלא היתה רגילה לראות אלא משלשים לשלשים ואע"פ שגדולי המחברים כתבו בפירושי המשנה בענין זה שזמן הנדות הוא הזמן המורגל אצלה להיות בו נדה אשגר לישן הוא ואף הם לא כונו בה אלא למה שכתבנו:

ואח"כ פירש היאך השופי שאחר הקשוי מפקיע דינו של קשוי ומחזיר תורת טומאת הדם לישנה ופירש שאם קישתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום שהם ימי זיבה אם שפת אחריהן מעת לעת נפקע דין הקשוי למפרע ונעשת זבה וכשיולדת נעשת יולדת בזוב והוא הדין לקשתה שנים וראתה יום אחד בשופי ור' יהושע אומר לילה ויום ר"ל שלא כל מעת לעת במשמע אלא שתשפה יום שלם כסדרו לילה תחלה ואח"כ יום ואם התחילה לשפות בתחלת היום אינו מפקיע דין הקשוי עד שתשפה לילה שאחריו ומחרתו ולברר דבריו יותר אמר כלילי שבת ויומו שהכל יודעין שמבערב מתחילין בו בקדשה ובתוספות פירשו שלא הוצרך לכך שמשאמר לילה ויום הדבר ידוע שלילה ואח"כ יום קאמר אלא שפירושו שצריך שתשפה לילה ויום במעט תוספת לפניו ולאחריו כלילי שבת ויומו והלכה כר' אליעזר ופירוש הדברים ששפתה מן הצער ולא מן הדם כלומר כל ששפתה מן הצער ר"ל החבלים והקשוי אע"פ שלא פסק הדם שופי הוא ומינה שאם פסק הדם ולא פסקו החבלים אינו שופי ומ"מ פי' בגמ' בשופי זה שמעת לעת שכתבנו שהוא מפקיע דין הקשוי דוקא כשילדה מתוך אותו השופי וכל שהשופי סמוך ללידה טמא הא כל שחזרה וקשתה עד שנעשה הקושי סמוך ללידה טהור והוא שאמרו קשתה יום אחד ושפתה שנים וילדה או שקשתה שנים ושפתה אחד וילדה או ששפת אחד וקשת אחד ושפת אחד וילדה הרי זו יולדת בזוב אבל שפתה יום אחד וקשתה שנים וילדה או ששפת שנים וקשתה יום אחד וילדה או שקשתה אחד ושפת אחד וקשת אחד וילדה אין זו יולדת בזוב כללו של דבר קושי סמוך ללידה טהור ואינה יולדת בזוב שופי סמוך ללידה טמא והרי זו יולדת בזוב וגדולי המחברים כתבו ששופי שמעת לעת מפקיע דין הקשוי אע"פ שחזרו לה החבלים ושמא הם מכוונים בששפת אחר החזרה מעת לעת וילדה מתוך השופי וכן אמרו בגמרא חנניא בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קשויה בשלישי שלה אפילו כל היום בשופי אין זה יולדת בזוב ודבר זה י"מ דלאו כהלכתא היא אלא שחנניא סובר כר' יהושע שמצריך לילה ואח"כ יום וכל שחל לאו דוקא התחלה שהרי כבר ראת בקושי שנים אלא פירושו כל שנכנס קשויה בשלישי לראייתה אפילו שעה אחת ושפת כל שאר היום ועוד שעה אחת מן הרביעי לתשלום מעת לעת אין זו יולדת בזוב שאין זה לילה ויום ואין נראה כן שאם כן היאך אמרו כללו של דברי לאתויי הא דחנניא ועוד היאך אמרו בסוף הסוגיא לאפוקי מדחנניא היה לו לומר לאפוקי מדר' יהושע אלא חנניא כר' אליעזר סבירא ליה שכל מעת לעת מפקיע אלא שמוסיף על דבריו שכל שנכנס הקשוי בשלישי לראייתה הואיל והוא יום הגומר והגורם לזיבה גדולה אע"פ ששפת רוב היום ושהשלימה מן הרביעי מעת לעת בשופי או אפילו שני ימים אינה יולדת בזוב עד שתראה שלשה ימים אחרים בשופי וי"מ לשטה זו עד שתשפה מעת לעת אחר השלישי ומתוך כך יש פוסקים כחנניא ומדקאמר הכא לאתויי הא דחנניא ויש פוסקין דלא כחנניא ומדקאמר בסוף הסוגיא לאפוקי מדחנניא וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ ראיתי להם שכתבו חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה אפילו כל היום כלו בשופי אין זו יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך לקושי ושמא כך הוא מפרש דבריו של חנניא:

כמה היא קשויה כלומר באיזה זמן הקרוב ללידה דנין את הצער והחבלים בקושי שמחמת לידה ופירש ר' מאיר אפי' ארבעים וחמשים יום ופי' בגמ' כל שראתה בימי זיבה שבתוכם ולאו דוקא כל חמשים ומ"מ אפשר לפרשה בכל החמשים יום וכגון שלא השלימה בהם ספירת שבעה וכן זה שאמרו ארבעים וחמשים פירשו בגמ' ארבעים לבריאה וחמשים לחולה שהחולי מנדנד את הולד וממהר אל לדתה ור' יהודה אומר דיה חדשה ר"ל חדש תשיעי ור' יוסי ור' שמעון אומרין אין קשוי יתר משתי שבתות והלכה כדבריהם והילכך כל שקישת ארבעה עשר יום קודם הלידה הרי זה דם קשוי אבל כל שקשת קודם לכן אע"פ שילדה לה מתוך הקשוי הרי זה יולדת בזוב ובזמן הזה הואיל ואף בטפה כחרדל יושבת שבעה נקיים מספק שמא ראתה שלשה ימים וכן קושי סותר כל שבעה מספק שמא בימי נדה היא כלן יולדות בזוב הן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה נדה ליומא כו' נראה דאף לבעלה לא חיישינן כו' דהא עובדא דשילא כו' עכ"ל בכל דוכתא מחמרינן טפי לטהרות מלבעלה אבל שיעור דבריהם משום דאפשר לפרושי לטהרות הוא דהוה נדה ליומי אם לא תשפה ואם תשפה יהיו הטהרות שנגעה בערב טמאים ואהא קאמרי דאף לבעלה מותרת ולא חיישינן שמא תשפה כו' דהא עובדא כו' כיון דבבבל היה מסתמא לבעלה הוי כמו שכתבו התוס' בפ"ק:

בד"ה או ששפתה וקשתה כו' א"נ אתא לאשמועינן אע"ג כו' וכן ברישא בכה"ג עכ"ל ליכא לפרושי ברישא נמי כה"ג דבקצתו בשופי דהויא יולדת בזוב דהא בכל דוכתא בעינן שופי מע"ל לכ"ע אלא דר"ל כיון דבבות דסיפא אצטריך ליה למתני הך דקשתה ושפתה וקשתה תני נמי כה"ג בבבות דרישא שפתה וקשתה ושפתה וק"ל:

בגמ' כללו של דבר לאתויי מאי לאתויי דחנניא ר"ל לאפוקי מדבריו ולאתויי אתא כל היכא דאיכא שיפוי מע"ל סמוך ללידה אפילו היה קושי ביום ג' הרי זו יולדת בזוב:

שם והשתא דכתיב וטמאה שבועיים כנדתה ובו' דמה ל"ל נ"ל דאתנא דברייתא דלעיל פריך דיליף לה מדמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ול"ל למילף מדמה כיון דעיקר הלימוד מהאי קרא דשבעת ימים תהא בנדתה דאי אקרא פריך להיכי אתי א"כ לפרוך נמי אקרא דכתיב גבי נדה זובה דרצה למילף מיניה לעיל זיבה מחמת עצמה ולא מחמת ולד להיכי אתי:

אָמַר לֵיהּ וְלָא מִסְתַּפִית מַר מִדְּלֵיקָתָא. פירש"י תכוה בגחלתי. ויש להקשות למה לא אמר לו בפירוש מגחלתי ואמאי נקיט לישנא דדליקתא? ונראה לי בס"ד כי שילא הבין מדעתו דרב אסי טעה ולא דייק שפיר בדברי רב ולכן אין לו התנצלות לומר שהוא עשה כאשר גזר עליו רב ולכן אמר לו ' לָא מִסְתַּפִית מַר מִדְּלֵיקָתָא ' כי אותיות 'דְּלֵיקָתָא' אותיות 'לא דיקת' רמז לו אתה תכוה בגחלתי מפני דלא דיקת בדברי רב ולכן אין לך התנצלות מכח דבריו של רב שאמר לך לעשות.

אָמַר לֵיהּ אֲנָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, דְּהוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה וְכוּ'. כתב מהרש"א ז"ל כל שמות אלו היו לאביו על מעלותיו עיין שם. ונראה לי דהוא עיקר שמו אסי בן יהודה וקראוהו ' בֶּן גּוּר אַרְיֵה ' על שם שיש לו יד ושם להלחם במלחמתה של תורה כי החכם הגדול בתורה נקרא בשם 'אַרְיֵה' כמו שאמר ריש לקיש לרבי יוחנן על רב כהנא ארי עלה מבבל (בבא קמא קיז.) ונקרא ' בֶּן גַּמְלִיאֵל ' על שם שהיה עוסק בגמילות חסדים והיינו 'גמלי א־ל' על דרך מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז) ונקרא ' בֶּן מַהֲלַלְאֵל ' על שהיתה תפלתו בכונה זכה ונכונה ושגורה בפיו ושלמה במחשבה טהורה וזהו מהלל אל זו התפלה שהיא מהלל אל. ומה שאמר ' אֲסִיתָא דִּנְחָשָׁא ' נראה דרכם היה לעשות האסיתא מנחשת והבוכנא מברזל לכן מר דימה עצמו לנחשת ומד דימה עצמו לברזל. והא ' דְּעַיְלוּהוּ בַּחֲמִימֵי אַפְּקוּהוּ בִּקְּרִירֵי ' עשו לו מן השמים בכך כנגד הענין שטעה בו כי רב אמר לו גרייה ברי"ש שתדבר עמו בנחת דהיינו שתשפוך עליו מים קרים בדבריך והוא הבין גדייה בדלי"ת ששפך עליו מים חמין שכווהו בשמתא בר מינן.