מסכת נדה דף ל״ה עמוד ב׳

שהוא עושה משכב ומושב אב הטומאה מה שאין כן בקרי:

אלא פשיטא בראייה ראשונה דהוי בכלל קרי כדאקשינן לעיל הזב ואשר תצא ממנו וכו':

דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור:

מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת:

יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה לאחר שמנתה ז' נקיים לבד ימי טומאת לידה:

וראתה טהורה היא דדם טהור הוא וכי לא טבלה וראתה טמא:

אמרו להם בית שמאי הוא הדין כו' כלומר כי היכי דאמרינן ביולדת גמורה גרידא שלא טבלה וראתה טהורה כך יולדת בזוב שעברו עליה ימי לידה ושבעה נקיים ולא טבלה וראתה טהורה:

כאן שספרה בראיותה בספרה ז' נקיים. מתניתין דמודו בית שמאי כשעברו ימי לידה ועדיין לא ספרה אחריהם שבעה נקיים והכי קאמר אף על גב דאמרי בית שמאי ביולדת גרידתא כרוקה וכמימי רגליה מודים ביולדת בזוב שלא ספרה דכל זמן שלא ספרה זבה היא ואם ראתה לא הוי כרוקה וכמימי רגליה דאילו רוק מטמא לח ולא יבש כדאמר בדם הנדה (לקמן נדה נו.) וכי ירוק כעין רקיקה דהיינו לח אבל דמה מטמא לח ויבש כשאר דם הנדה כדילפינן בדם הנדה (שם דף נד:):

אי אתם מודים בנדה תימה מאי קסברי בית הלל דקמייתי מנדה דפשיטא כדמהדר להו בית שמאי וי"ל דמייתי משום דאיתקש לידה לנדה דכתיב כימי נדת דותה וכתיב וטמאה שבועים כנדתה:

איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה כו' איכא בינייהו טובא כל הני דפריך בסמוך אלא דפשוט יותר נקט:

בשופעת והשתא אפי' בטבלה יטמאו בית הלל לח ויבש ומתניתין דנקט ולא טבלה משום בית שמאי וא"ת דבעדיות קתני הך דיולדת גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל הלא בשופעת מתוך מ' (למה) הוו בית הלל לקולא וי"ל דכי אתשיל בתחלת לידה אתשיל:

אי בשופעת למאי איצטריך וא"ת מכל מקום משום בית שמאי איצטריך כדמשני ומאי סלקא דעתיה דמקשה דהא לרב נמי לא אצטריך סיפא אלא לאשמועינן דמודו בית שמאי דמטמא לח ויבש משום דלא ספרה ויש לומר דלרב איצטריך לאשמועינן דמודו בית שמאי ביולדת בזוב משום דמעיין אחד הוא דאי מרישא הוה אמינא דטעמייהו משום דקסברי ב' מעיינות הן ואפילו ביולדת בזוב מטהרין ובית הלל סברי דמעיין אחד הוא לכך אצטריך סיפא אלא ללוי דמוקי רישא בשופעת וסברי ב"ש מעיין אחד הוא סיפא מאי קא משמע לן:

אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראתה טמאה ואיכא למידק דשפיר קאמרי להו ב"ש לב"ה ומאי קסברי ב"ה. ותירצו בתוספו' משום דאיתקש יולדת לנדה דכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לידתה. וי"ל דעל זו היתה עיקר מחלוקת של רב ולוי דנחלקו בסמוך אליבא דב"ה וב"ש במעין אחד ושתי מעינות דלוי משום שהוקשה לו מה שהיה מדמה ב"ה דם היולדת שלא טבלה לדם הנדה שלא טבלה ושפיר קאמרו להו ב"ש לב"ה, משום הכי סבר דבדם היולדת בעצמו פליגי ובשופעת דוקא דב"ה סברי דשתי מעינות הם ועד שיסתם הטמא אינו נפתח הטהור וה"ל דם נדה ממש ואהדרו להו ב"ש דמעין אחד הוא והתורה טהרתו ואפילו שופעת והילכך אינו דומה לדם הנדה דהתם אפילו טבלה כל זמן שתראה טמאה אבל כאן התורה טהרתו אלא שהאשה טמאה עד שתטבול והוה ליה כמימי רגליה. ורב סבר דלכולי עלמא מעין אחד הוא אלא דבית הלל סברי דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא ועד שתספור ימי לידה ותטבול לא טהרתו תורה והלכך דם נדה ממש הוא וב"ש סברי ביומא לחודייהו תלא רחמנא והרי דומה כמימי רגליה ומה שהקשו להם בית הלל יולדת בזוב תוכיח ומיטעא הוה טעו במה שהודו להם ב"ש ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש דסברי דאפילו בשספרה מודו להו ואמרו להו לא אלא דוקא בשלא ספרה הא ספרה ה"ה והיא התשובה.

דם היולדת שלא טבלה בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי מטמא לח ויבש. פי' ולא משום שתהא נדה באותו ראייה ואע"פ שלא טבלה ואע"פ שבא מן המעין טמא ויהא הדם כדם הנדה דכל דם שתראה לאחר שעברו ז' לזכר ושבועים לנקבה אין הדם מטמאה את האשה לרב דאמר מעין א' הוא בפוסקת ואפילו בשופעת אלא שהדם בעצמו טמא כל שלא טבלה לבית הלל מדין תהא בנדתה עד שתבא במים הכי נמי תהא בדין לידתה עד שתבא במים כיון דאית להו לבית הלל דבימים וטבילה תלא רחמנא אבל לב"ש דסברי דימים לחודיהו תלא רחמנא דמה נמי לאו דם יולדת היא אלא דכיון דלא טבלה וטמאה היא אף דמה נמי מטמא לח ואינו מטמא יבש כרוקה וכמימי רגליה. וכולי עלמא בשטבלה אינו מטמא כלל ודלא כרשב"ג דאמר מקור מקומו טמא וכן כתב רבינו הר' יונה זצ"ל, וד כתב ר' זצ"לבשם הרב ר' שמעון בר' שמשון ז"ל שהביא ראיה לכך שאינה נעשית נדה בראיה שלאחר שבעה דלזבה ושבועים דנקבה ואפילו קודם שטבלה מדאמרינן לרב רישא אינה נעשית נדה בשפיעתה עם יציאת שבעה קודם גמר טבילה דאי נעשית נדה אין מקום לקולא דרב.

קסלקא דעתא דפסק כלומר דסתמא קתני ואפילו פסק והוא הדין לשופעת והא דאקשינן בסמוך אי בשופעת מאי טעמא דבית שמאי ללוי בלחוד הוא דקא מקשה כלומר לדידך דאמרת דשתי מעינות הן אי בשופעת מאי טעמא דב"ש, אלא לרב מאי איכא בין בית שמאי לבית הלל דפרקינן איכא בינייהו יומי וטבילה. ק"ל דמהכא משמע דאכתי לא ידענין דאית להו לב"ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא ולתרוצה לדרב דוקא הוא דאמרינן הכין ואם כן ללוי נמי דב"ש היכי ניקו, אלא ע"כ ללוי נמי ב"ש ביומי לחודייהו תלא רחמנא סבירא להו וכדאיתא נמי בהדיא בסמוך וא"כ מאי קשיא ליה תו לרב. וי"ל דהכי קאמר בשלמא ללוי כולהו סבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא ובהא הוא דפליגי דבית שמאי סברי מעין א' הוא וב"ה סברי שתי מעינות הן אלא לרב כיון דלכולי עלמא מעין א' הוא במאי פליגי ואהדר ליה דביומי וטבילה פליגי כנ"ל.

הא דאוקי לוי בשופעת איכא למידק א"כ אמאי קתני שלא טבלה דבשופעת לא שנא טבלה ולא שנא לא טבלה, וי"ל דמשום בית שמאי איצטריך דאי טבלה טהור לגמרי אבל בשלא טבלה מטמא לח כמימי רגליה. ועוד כתב רבינו הרב ר' יונה ז"ל מ"כ דאי קתני דם היולדת שטבלה בית שמאי מטהרים נהי דהוה שמעינן מינה דבית שמאי סבירא להו דמעין אחד הוא אבל מכל מקום לא הוה ידענא דסבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא קמ"ל דם היולדת שלא טבלה דאפ"ה לא מטמאי ליה בית שמאי אלא לח כמימי רגליה אלמא ביומי לחודייהו תלא רחמנא.

הא דאקשינן אי בשופעת למאי איצטריך. ופרקינן לב"ש איצטריך ולאשמעינן דיולדת בזוב דבעיא ספורים לא אמרי ב"ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא, קשיא לן ולרב דמקשה הכי מי ניחא הא ע"כ לדידיה נמי לא איצטריך אלא לבית שמאי ולאשמעינן נמי דיולדת בזוב לא תליא ביומי לחודייהו וכאוקמתיה דלוי ממש. ובתוס' תירצו דלרב איצטריך לבית הלל לאשמעינן דמעין א' הוא ואפילו כשפסק טמא משום דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא דאי סבירא להו דשני מעינות הן אמאי מטמא לח ויבש כיון שפסק הא הוה ליה כמימי רגליה.

רב אמר מעין אחד הוא ולוי אמר שני מעינות הם והקשו בתוס׳ ללוי מיהא דתניא בבכורות נכרי׳ שילדה ונתגיירה אין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הם למה אין לה ימי טהרה דהא מעין טהור הוא ותירצו דמוקי לה כב״ש דאמרי מעין אחד הוא ולא טהרתו תורה אלא ליולדת ישראלית עוד הקשו מדתנן לקמן יוצא דופן אין לן ימי טומאה וימי טהרה וליכא למימר בהא דב״ש היא דהיכי סתמינן כב״ש דהא מחלוקת ואח״כ סתם הוא ובפ״ק פרכינן וסתם לן תנא כב״ש ומהדרין סתם ואח״כ מחלוקת הוא מכלל דמחלוקת ואח״כ סתם דהלכה כסתם לא הוה סתים לן כב״ש ותי׳ דדילמא לוי מפרש לה לומ׳ שאין לנכרית ימי טהרה כבת ישראל ולא ליולדת דרך דופן כיוצא דרך רחם לומר שאם ראתה דם תוך ימי לידה או בסופו אין לה טהרה עד שתשב זו ימי נדה ואע״פ שהם בתוך ימי טהר משום דכיון דלית להו לידה דם שרואית תוך לידה או בסופו תחלת נדה הוא מה שאין כן ביולדת גמורה בת ישראל ומיהו לאחר ז׳ ימי נדה אין הכי נמי שיש לה דם טהר ואין זה מחוור כל הצורך בלשון המשנה והבריתא.

עוד תירצו דדילמא אע״ג דללוי שני מעינות הם שניהם מן המקור אלא שהתורה טהרה אחת מהם הכא בימי טהר ולא טהרה אותו אלא ביולדת בת ישראל וביולדה גמורה וזה יותר נכון. ולענין ההיא ביוצא דופן תירוץ הרשב״א נר״ו דדילמא אין מעין של טוהר אלא ליולדות דרך רחם וגם זה אפשר.

לרב רישא לקולא פי׳ דלרב אעפ״י ששופעת אם טבלה טהורה והדם טהור ושמעינן מהכא דאפי׳ לב״ה ולמ״ד מעין אחד כי אמרינן ביומו וטבילה תלה רחמנא ה״מ לענין הדם בעצמו אבל האשה אינה טמאה בו כלל שאם לא כן מה קולא יש כאן והלא כיון דשופעת היא א״א שלא ראתה דם אחר סוף לידה קודם שתטבול והיא צריכה להיות טמאה שבעה כדין נדה אלא ודאי כדאמרן וכן כתב הרב ר׳ יונה ז״ל בשם הר׳ שמשון ז״ל.

קס״ד דפסקא פי׳ אף דפסקא כלו׳ דמתני׳ סתמא קתני בין בשופעת ובין בפוסקת.

בשלמא לרב דאמר מעין א׳ הוא היינו טעמא דמטמא לח ויבש פי׳ משום דס״ל דביומי וטבילה תלה רחמנא טהר׳ שלו כיון שהוא טמא תדיר אלא ללוי הא מעין טהור הוא ומה עסק לטבילה אצל דם ואפי׳ לפי׳ התוס׳ דאמרו דללוי גם זה בא מן המקור אלא שהתורה טהרתו מ״מ אין טעם לתלות טהרתו בטבילה כיון שהוא אינו גורם טבילה לעולם כנ״ל.

הב״ע בשופעת פי׳ ועד שנסתם הטמא אין הטהור נפתח כדלעיל וא״ת אי בשופעת אמאי קתני שלא טבלה אפילו טבלה נמי וי״ל דמשום ב״ש הוא דנקטה ולדידהו מודה לוי דמעין אחד הוא הילכך אלו קתני שטבלה הוא ס״ד דלב״ש ביומי וטבילה תלה רחמנא קמ״ל דאע״ג שלא טבלה טהור דביומי בלחוד תלה רחמנא כן תירצו בתוס׳ ולהאי פי׳ בדין הוא דמצי למפרך השתא מדקתני לא טבלה אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דאי בשופעת מ״ט דב״ש וכתירוצא דההיא מיתרצא אידך ממילא.

בשלמא ללוי היינו דאיכא וכו' פי׳ ודכ״ע בין לב״ש בין לב״ה ביומי בלחוד תלה רחמנא ומ״ה מטהרין ב״ש אעפ״י שלא טבלה אלא לרב דאמר דאפי׳ לב״ה מעין אחד הוא מאי איכא בין ב״ש ובין ב״ה כלו׳ במאי דפליגי ומ״ט דב״ה ופרקי׳ איכא בנייהו יומי וטבילה וכלה חדושא דהאי פירוקא אינו אלא מפני טעמו של ב״ה וכדפרישנא דאלו טעמא דב״ש אף ללוי נמי שמעינן ליה הכי על כרחין הכי נמי בלחוד תלה רחמנא וכדפרישית דאי לא ללוי נמי מטהרין וק׳ למאי הוה קשיא לן מעיקרא לרב מאי בינייהו והיכי לא נחתינין למאי דתריצנא השתא דסברי ב״ה דיומי וטבילה בעינן וי״ל דהיינו משום דבכלה פרשה ליכא אלא מעין א׳ וימים בלחוד ומשמע דבהא תליא כלה מילתא ומאי דקתני שלא טבלה משום ב״ש הוא דנקטה והשתא פרקי׳ דב״ה סבירי דיומי וטבילה בעינן ומשום דכתיב בימי נדת דותה תטמא וכדאיתא לקמן כנ״ל.

קס״ד הכא נמי דפסקה פי׳ כן הגרסא בכל הספרים וק׳ מאי נמי דהא ללוי דפרכינן ליה מינה בשופעת אוקימנא לרישא וי״ל דהא נמי אקס״ד קאי דכאלו אמרי׳ הכא נמי קס״ד דפסקא ומיהו עדין קשה דאדרבה כיון דלוי אוקמא בשופעת הוה לן למימר דסיפא נמי בשופעת וי״ל דקושיין משום מאי דפרכינן בסמוך דאי בשופעת למאי אצטריך פי׳ בתוס׳ דבשלמא לרב דאוקמא בפוסקת אצטריך לב״ה לאשמועינן דמעין אחד הוא ואפילו כשפסק הדם טמא משום דביומי וטבילה תלה רחמנא דאי ס״ל דשני מעינות הם אין כאן מקום לטבילה דכיון דנפסק הראשון כבר בה הטהור דאינו אלא כדמעתה בלבד אלא ללוי למאי אצטריך לב״ה דהא כיון דס״ל דשני מעיינות הם והיא שופעת עדין פשיטא שהוא טמא גמור ופרקי׳ דלב״ש אצטריך פי׳ ואע״ג דלית הלכתא כב״ש כדאי הם לפרש דבריהם במה נחלקו ובמה הם מודים וכאותה ששנינו ומודים בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין.

וזיבה הוא שבא מצד חולי ויוצא שלא בקושי ושלא בהנאה ואינו מתדבק אלא נגרר ויוצא כמי בצק של שעורים ודומה ללובן ביצה המוזרת אבל שכבת זרע יוצא בקושי והנאה והיא לבנה ומתדבקת ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת וביצה המוזרת פירושה שהוטלה תחת התרנגולת אלא שלא השריצה אפרוח וכמו שאמרו ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם:

כבר ביארנו במשנה שזה שאמרו שמודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזב פירושו קודם שספרה וא"כ זה שנאמר בסוגיא זו אמרו להם בית הלל לבית שמאי יולדת בזוב תוכיח טועים היו בהודאתם של בית שמאי שהיו סבורים שיהו מודים להם אף בלא ספרה עד שהשיבו להם הוא הדין והיא התשובה כלומר שלא הודינו ביולדת בזוב אלא בשלא ספרה הואיל ואפילו טבלה אינו כלום אבל בספרה הלכו אלו לשיטתם ואלו לשיטתם והלכה כבית הלל כמו שביארנו במשנה:

זה שטמאה תורה דם היולדת כל שבעה לזכר ושבועים לנקבה וטיהרתהו לאחר כן נחלקו בה רב ולוי שלדעת רב מעין אחד הוא התורה טמאתהו והתורה טהרתהו וללוי שתי מעיינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא ונפקא מינה שאם שופעת מתוך שבעה לזכר לאחר שבעה או מתוך שבועים של נקבה לאחר שבועים שמאחר ששופעת ודאי מעין אחד הוא לרב טהור וללוי טמא שהרי מעין טמא הוא וכן אם שופעת מתוך ארבעים של זכר לאחר ארבעים או מתוך שמונים של נקבה לאחר שמונים לרב טמא וללוי טהור שהרי מעין טהור והלכה כרב בין לקולא בין לחומרא:

יש מי שאומר שלדעת בית הלל הואיל ודם היולדת שלא טבלה מטמאה לח ויבש אף האשה נעשית בו נדה וצריכה לספור שבעה ועיקר הדברים שכל לאחר שבעה לזכר ושבועים לנקבה אע"פ שהדם עצמו מטמא אינה נעשית נדה באותה ראיה ויש ראיה לדבר שהרי אמרו בשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה רב לקולא והרי מאחר שנדה ויולדת טבילתן בלילה על כל פנים הואיל ושופעת הרי היא רואה לאחר שבעה ואעפ"כ טובלת עם שפיעתה:

היולדת אף לדעת האומר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מטמאה את בועלה כנדה וטמאה שבעה אף בלילות כבימים ואע"ג דימים כתיב פירושו ימים שלמים ומ"מ לדעת פסק אין אנו צריכין לאלו שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלא שאפשר לפרשה בילדה בזוב ומחמת קושי:

תוס' בד"ה איכא בינייהו כו' אלא דפשוט יותר נקט עכ"ל אין זה מבורר לן דהא פשוט ליה טפי בפסקה דהכי ס"ד דמקשה לאוקמא מתני' בפסקה ובהכי מוקים לה רב ובפסקה שפיר א"ב לדרב דאמר מעיין א' הוא מטמא לח ויבש וללוי דב' מעינות הן אינו מטמא ואפשר דניחא ליה למימר בשופעת דא"ב ברישא ובסיפא אבל בפסקה ליכא בינייהו אלא ברישא בתחלת לידה:

בד"ה בשופעת והשתא אפי' כו' ויש לומר דכי אתשיל בתחלת לידה אתשיל עכ"ל וליכא לאקשויי דאכתי מצינן לאשכוחי בתחלת לידה דב"ה לקולא בפסקה וביולדת בזוב ולא ספרה דיש לומר נמי דכי אתשיל בשופעת אתשיל ולא בפסקה א"נ ביולדת גרידא ולא ביולדת בזוב וק"ל:

בפרש"י בד"ה מש"ה מטמא לח ויבש כו' אלא ביומי וטבילה עכ"ל יראה שפי' הכא כן לפי המסקנא אבל הכא ודאי המקשה לא אסיק אכתי אדעתיה דטעמא דב"ה משום דביומי וטבילה תליא מלתא דהא בתר הכי פריך אלא לרב מאי בינייהו ופרש"י ומ"ט דב"ה דמטמאי ומיהו ניחא ליה השתא טפי לרבי משום דלרב ודאי סרך טומאות מיהת איכא כיון דמעיין א' הוא אלא שהתורה טהרתו אי ביומי גרידא אי ביומי וטבילה אבל ללוי פריך דליכא סרך טומאה כלל דהוה כדם מגפתו דב' מעיינות הן:

ד"ה בשופעת וכו' והלא בשופעת מתוך מ' לאחר מ' הוו ב"ה לקולא כצ"ל:

ד"ה אי בשופעת וכו' הא לרב נמי לא אצטריך סיפא וכו' וי"ל דלרב וכו' ואפילו ביולדת בזוב מטהרין ב"ש וב"ה מטמאין משום וכו' כצ"ל: