מסכת נדה דף ל״ג עמוד א׳

אילימא תחתיו דזב דהוא מדרס הזב:

ומאי ניהו נישא בגד הנישא על הזב. מאי טעמא והנושא והנישא כתיב לא ידענא מאי היא ונראה בעיני שהוא פי' משובש:

נתקו הכתוב מטומאה חמורה מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם יכבס בגדיו ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ואפסקינהו ביטמא מכלל דהאי יטמא לאו באדם ובגדים קמיירי אלא באוכלין ומשקין והנושא אותם נדרש בתורת כהנים לנושא משכבו ומושבו של זב:

אימא להכי אפסקינהו קרא דלא יטמא אדם לטמא בגדים שעליו להכי כתב יטמא דאדם לחודיה טמא או אם נגעו בגדים יהו בגדים טמאים ולא הוא:

יעלה לרגלה יעלה לסופה. כגון בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה:

ז' ימים ואפילו בא עליה בשביעי:

מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים שעליו דאתי בקל וחומר ממשכבה אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו:

וכלי חרס בהיסט. ואע"ג דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו בהיסט זב וזבה מיטמא כדכתיב (ויקרא טו) (כל כלי) חרס אשר יגע בו הזב ואמרי' במכילתין איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו:

והנשא כתיב חסר וי"ו. תימה דבמסורת הוא מלא מיהו מצינו שהמסורת הוא חולק על הש"ס במסכת שבת (דף נה:) גבי בני עלי מעבירם כתיב ובמקראות שלנו כתיב מעבירים מלא:

מה היא מטמאה אדם וכלי חרס משום דבהשותפין (ב"ב ט:) גבי נושא נבלה ומדרס אע"ג דמטמא שאר בגדים שעליו אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטינהו הכא:

כלל ופרט המרוחקין זה מזה מפורש בפ' החובל (ב"ק פה.):

תניא א"ר מאיר וכו' לרבי יוחנן דאמר בפ' כל היד (לעיל נדה יט:) ירד ר"מ לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא דם ירוק יפרש דם ירוק דהכא לאו ירוק ממש כי ההיא דלעיל אלא דיהה ממנו וכן לעקביא מטמאה כותית דם ירוק דיהה מדם ירוק שהוא טמא ולעיל פי' בע"א:

סופרתו למנין ז' וא"ת ודאמר בכיצד צולין [ובמס' נזיר] (דף טו:) מקצת היום ככולו וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות וכי ככותים סובר דהכי פריך לקמן (נדה דף סט.) לרב דאמר יום שפוסקת בו עולה למנין שבעה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה וי"ל דר' יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף ספירה כמו שומרת יום אבל בתחלה כמו שאומרים כותים מודה דלא אמרינן ומה שקשה מפ"ק דר"ה (דף י.) נפרש בסוף מכילתין בע"ה:

דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה אין האמת כן מדפריך בפ' בתרא (לקמן נדה דף סט.) ורב ככותאי אמרה לשמעתיה:

רואה הויא וסתרה אור"י דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופין דקי"ל כרבנן בפ' ר' עקיבא (שבת פו:) דבעינן שש עונות שלמות א"נ אחר ראייה אחת ואחר תיקון רבי זירא דסופרת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל דמסתמא צריך נמי נקיים מזרע דכעין דאורייתא תקון ומכאן אשה ששמשה וראתה מיד אין לה להתחיל לספור נקיים עד אחר יום ד' דבעינן ו' עונות שלמות וכן פסק ר"ח ואפילו רבא דפליג הכא ארמי בר חמא נראה דחזר בו מדלא השיבו וכולהו אמוראי סברי פרק יוצא דופן (לקמן נדה דף מב.) דרואה הויא וסתרה אף לר"ש וכ"ש לרבנן והא דקאמר רבא לקמן (נדה דף לז.) ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אביי אומר שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם משם אין להוכיח דרבא לא חזר בו דהתם איירי בטומאת לידה שטמאה ז' ועושה משכב ומושב כמו נדה ולכך קאמר שלא תהא מפסקת אבל קרי דלא סותר אלא יום א' לא מפסיק:

אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא דהיינו עליונו של זב וטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה. כלומר מדלא ערבינהו בקרא ולכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו והנושא אותו יכבס בגדיו, ופלגינהו ביטמא שמע מינה להקל בעליונו אתא ולנתקו מטומאה חמורה ולומר דהאי יטמא לא באדם וכלים אלא באוכלים ומשקים, והנושא אותם לא אעליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו של זב, וכן נדרש בתורת כהנים (פר' מצורע פרק ד). ובתוספות אמרו שרש"י ז"ל בעצמו הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו של זב דהא כתיב ביה טומאת ערב כדכתיב וכל הנוגע בכל אשר אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וא"כ אי אפשר דמיירי באוכלים ומשקים, דאוכלים אין להם טומאת ערב דאין להם טהרה במקוה, וכתבו הם ז"ל שהוא ז"ל גריס גרסא אחרת ופירשו פירוש אחר בתשובה, אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר קושיא זו מתורצת לפי גרסה ראשונה דאיכא למימר דמשום דנתקו הכתוב דרשינן ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב עיל מיניהוכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והכי קאמר כל המרכב אשר ירכב עליו יטמא, וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו, והוא עצמו כלומר עליונו עצמו, יטמא עד הערב.

מה היא מטמאה אדם וכלי חרס והאי דנקט כלי חרס משום דבבבא בתרא (ט, ב) ממעט גבי נושא נבלה דאע"ג דמטמאה שאר כלים אינו מטמא אדם וכלי חרס.

הא ד אתקיף רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה לאו משום דסבירא ליה הכין דהא ליכא מאן דאית ליה הכין כדאמרינן בשלהי מכלתין (סט, א) אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב בכותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', אלמא ליכא מאן דסבירא ליה הכין, אלא הכי רמי בר חמא טעמא הוא דקא בעי אמאי לא ספרה, כיון דקימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא דק"ל אמאי לא נספריה דהא אמרינן בפסחים פרק כיצד צולין (פסחים פא, א) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופרש"י ז"ל טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא היא מטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו. ואקשינן עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שמור. ופרקינן אי בעית אימא בשופעת כל תלתא אי בעי' אימא ברואה תרי בין השמשות. אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי נספריה. וליתא, דר' יוסי לא אמר אלא בסוף מנין אבל בתחלת מנין או באמצעיתו לא אמר, וטעמיה דר' יוסי משום דכיון שהיא יכולה לטבול באמצע היום והרי היא מותרת לבעלה דבר תורה היאך תטמאנה לאחר מכאן, אבל באמצע ספירה ותחלת ספירה דאפילו כשעבר היום כולו בטהרה אינה טהורה היאך יהא מקצתו ככולו, ותדע דאנן נמי בסוף מנין בזבה גדולה מקצת היום ככולו אמרינן כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה טבילה ומותרת היא לבעלה. אלא לדידן אי חזיא בתר טבילה סתרה למפרע דלמפרע מטמיא, ולר' יוסי דאית ליה דמכאן ולהבא מטמיא סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ואי חזיא לא מטמיא למפרע. אבל בתוס' הקשו דאדרבה בתחלת החשבון ובאמצעיתו הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום ככולו מבסוף החשבון, מק"ו דנדה שתחלת היום עולה למנין ז' בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלתה נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא, ואע"ג דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה, ואפילו הכי אין מקצת היום עולה לה בסופה דאין טבילת נדה אלא בלילה כל שכן זבה דמקצת היום עולה לה בסופה דהוה לן למימר דיעלה לה בתחלתה, דהכי גמרינן ליה לקל וחומר כי האי בר"ה פרק קמא (י,..), דאמרינן אמר רבא ק"ו, ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה, עולה לה בתחלתה, שנה שיום אחד עולה לה בסופה, אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה ונשאר להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הענין בקושיא. ולפי דבריהם הקשו הם ז"ל כיון דרבי יוסי על כרחיך אמר הכא בסוף החשבון ובתחלת החשבון ובאמצעיתו מק"ו כדאמר א"כ אמאי לא אקשו ליה התם, אי הכי שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה כדאקשינן הכא. ובודאי אם קושיתם קושיא לא היה יכול לתרץ שם כמו שהוא מתרץ כאן ברואה סמוך לשקיעת החמה, דהא לר' יוסי לא למפרע מטמא אלא מכאן ולהבא כענין שאמר בשומרת יום כנגד יום. ואלא מיהו נראה לי דעיקר קושי' ליתא, חדא דאיכא למימר דעדיפא מינה אקשי' לה זבה גדולה היכי משכחת לה וכי אוקמה בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות תו ליכא לאקשויי משכבת זרע דהתם נמי כיון דאתית להכי שכבת זרע ברואה בין השמשות כלומר בתחלת היום וכל שכן אי מוקמת ליה בשופעת. ועוד דנראה לי דלר' יוסי על כרחיך באמצע ספירה מודה הוא דמטמיא למפרע ואלו ראתה באמצע ספירה אפילו מפלגיה דיומא ולעיל, סותרת היא כל החשבון, דאף הוא נמי סבר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואם הימים הראשונים סותר בזב, אף שכבת זרע סותר יום א', דהכי גמרינן הילכתא דזיבה גמורה סותרת למפרע כל ז' אע"פ שספר ימים טהורים גמורים, וזיבה קטנה דהיינו שכבת זרע סותרת יום א' כדאמרינן לעיל בריש פרק המפלת (נדה כב, א) והילכך אף הוא סותר למפרע כלומר אם ראה קרי בסמוך לשקיעת החמה סותר כל אותו היום למפרע וכדאוקימנא ליה הכא נמי בשמעתין, ותדע לך דר' יוסי באמצע ספירה לא אמר דהא איהו הוא דפסק הלכתא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושאר הימים לא בדקו כר' אליעזר דתניא התם בפרק תינוקת (נדה סח, ב) ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי ר' אליעזר והלכה כדברי ר' אליעזר אלמא ר' יוסי אחר אחד לכלן בעי ואלו ראתה באמצע ספירה סותרת כל החשבון וכל שכן כשראתה בסוף היום שסותרת אותו היום אלא אם כן תדחוק דכל שאינה רואה בתחלת היום אף על פי שראתה בסופו הרי זו כאלו לא ראתה כלל ואין כאן הפסק טומאה כלל והא דתניא התם נראין דברי ר' עיקבא משום חשש דשמא ראתה בתחלת היום קאמר, ולא ניחא דכיון דאשכחן לרמי בר חמא הכא דאית ליה אפילו בכותאי דמקצת היום ככלו ואפילו הכי אמר הכא ברואה קרי סמוך לשקיעת החמה שסותר יומו למפרע למה נאמר שיהא ר' יוסי חולק עליו בכך ומיקל טפי מכותאי כדי שנקשה עליו. ועוד דלפי דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אין הפרש לר' יוסי בין תחלת היום לסופו דאפילו ברואה בתחלת היום אם נגמר היום בטהרה טהור ככותאי וכרב דימי דאמר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וא"כ סתירת זיבה לדידיה היכי משכחת לה אלא בשופעת כל היום, ולדידיה זבה גדולה אפילו ברואה שני בין השמשות היכי הויא והלא אפילו ראתה בתחלת היום מכל מקום כיון שפסקה עולה לו אותו מקצת היום לשמור של אמש ואע"פ שראתה נמי בבין השמשות השני גם כן אינו סותר דהא מכאן ולהבא היא רואה לר' יוסי מה שאין כן אפילו לכותאי וא"כ לדידיה לא משכחת זבה גדולה לעולם אלא בשופעת, אלא ודאי לר' יוסי דאמר מכאן ולהבא היא רואה פשיטא שאין יום שפוסקת בו עולה למנין ז', ותדע עוד דלר' יוסי ודאי רואה באמצע היום לא טהורי מטהר לה לגמרי אלא מפלג פליג ליה ליומא פלגיה טהור ופלגיה טמא, ופלגא קמא דטהור הוא סליק ליה שמור אידך פלגא דטמא צריך יומא אחרינא לשמור דידיה, והילכך באמצע ספירה כיון דמקצתו מיהא מטמית ליה על כרחיך סתר הכל למפרע ואפילו חזיא בפלגא דיומא משום דהא איהו בעי אחר אחד לכולן. ועוד הקשו מפני מה לא אמרו שם בר"ה זבה תוכיח וראיתי להרמב"ן נ"ר שתירץ דמקצת היום טמא בתחלתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחלתו ככולו טהור, סוף היום כתחלתו בין בסופה בין בתחלתה. הילכך ביום נקי של זיבה בתחלת ספירה ליכא למיספריה שהרי עבר מקצת היום בטומאה בתחלתו, ובסוף החשבון כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלר' יוסי הרי הוא ככולו טהור גמור דאפילו ברואה במקצתו לא סתרה ולרבנן סתרה אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. ופי' לפי דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלבסוף ששה והיא טהורה, והילכך קל וחומר ומה אפילו כולו טמא עולה לה וסופרתו חצי טהור לא כל שכן שיעלה לה. ואינו מספיק לפי דעתי דאכתי תהדר קושיין לדוכתיה, והלא אלו אתה אומר סוף היום נגרר לתחלתו אם כן מקצת היום טמא בתחלת נדה כיון שהתחילה לראות מפלגא דיומא ולעיל, אמאי עולה לה בחשבון ז' דאע"ג דאי אתה רשאי לטהר סופו כתחלתו ולעשותו כיוצא בו לגמרי, מכל מקום לא יעלה לה למנין שבעה דאי לאו האי טעמא מאי ק"ו דאמרינן התם בר"ה, ועוד נדה בסופה היכא דלא חזיא בתחלת היום לימא הכין ותטבול ביום ז' ותשמש כזבה דמקצת היום בטהרה ככולו טהור, אלא שי"ל בזו דכל יום שביעי של נדה בין רואה בין אינה רואה טמא הוא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בספירת ז' נקיים של זבה דאדרבה הנהו ימי טהרה נינהו והילכך בנדה אפילו לא ראתה בתחלת יום ז' שלה אינו עולה לה דאדרבה גורר סוף היום אחריו מה הוא טמא אף סופו טמא אבל מ"מ תחלת נדה קשיא. ועוד תחלת זבה שמקצת היום בתחלתו טהור למה גורם אותו היום טומאה להצריכה ז' נקיים דהא בדידה נמי כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים וא"כ נימא מה תחלת היום טהור בתחלתו אף סוף היום לא יעלה למנין ג' ימים להצריכה ז' נקיים דלכולי עלמא לא תהא זבה גדולה אלא א"כ רואה ג' בין השמשות, ונ"ל ודאי דסוף היום כתחלתו לעולם בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והיינו דלענין זבה בין קטנה בין גדולה בסוף המנין מקצת היום ככולו לרבנן כדאיתא להו ולר' יוסי כדאיתא ליה וסוף נדה נמי כיון שעל כרחיך תחלתו טמא דז' ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בשביעי של ספירת זיבה הילכך אף סוף היום כתחלתו מה תחלתו טמא אף סופו טמא וכן נמי בזבה יום שפוסקת בו, אבל תחלת נדה אעפ"י שתחלת היום טהור היה אפ"ה אין סוף היום שראתה בו בטל לגבי התחלת היום הטהור לפי שאין כחו של תחלת היום אלים לפי שאינו גורם שום דבר וכ"ש יום ראשון של זבה שאין תחלת היום שלא ראתה בו מעכב על מקצתו שראתה בו אלא מקצתו הגורם הוא יותר אלים להיותו ככולו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שבאמצע הספירה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי לא אמרו כן אלא בתחלת המנין ממש אבל שתהא טומאה מפסקת באמצע הספירה לא דאחר אחד לכולן בעינן וקרי נמי סותר יומו הואיל וזיבה וראייתה דם סותר את הכל. וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי נ"ל דמהאי טעמא נמי הוא לפי שהשנה אינה גורמת דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה לה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום א' שגורם הוא אלים ועולה והילכך כי היכי דעולה בנדה בתחלתה הם הכי נמי בשנה ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרינן מה שאין כן בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאינה עולה לה בסופה אפילו כן עולה לה בתחלתה משום דאין מקצת היום שאינו גורם עומד כפני מקצת יום גורם הילכך אף בשנה כן כיון דבין בתחלתה בין בסופה אין דבר גורם עומד לה כנגדו הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה כנ"ל.

הא ד בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא. אליבא דר' שמעון בעי לה אבל אליבא דרבנן פשיטא דרואה הויא כדאיתא בפרק יוצא דופן (מב.) אלא דרבא אית ליה דאינה כרואה משום פרכיה ולקמן בפרק יוצא דופן נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא הלכתא כמאן.

ופולטת שכבת זרע דהכא פרש"י ז"ל כגון שמשה בזוב שאלו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשת זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפילו לכשתמצא לומר שהיא כרואה אינה סותרת לפי שאין שכבת זרע מטמא לאחר ג' ימים מפני שהוא מסריח ואינו ראוי להזריע כדאמרינן לקמן. אבל הראב"ד ז"ל פי' בששמשה ביום שביעי לטהרתה אחר שטבלה ובתוס' העמידהו אליבא דחכמים דאמרין בשבת פרק ר' עקיבא (פו.) דשש עונות שלימות בעינן וזמנין משכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לה' עונות.

מאיש אשר יגע במשכבו נפקא בדין הוא דמצי למפרך נמי דבמשכבו איכא כבוס בגדים מה שאין כן בזה אלא דאידך פרכא עדיפא ליה.

גר׳ רש״י ז״ל אלא הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו זב ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב וכו׳. ויש נסחאות דלא גרסי׳ ומאי ניהו נישא נתקו הכתוב מטומאה חמורה וכו׳ פי׳ מדכתיב יטמא יטמא שני פעמים דהכי כתיבי קרא וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא יכבס בגדיו דהוה ליה למכתב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנשא אותם יכבס בגדיו ואמאי פלגינהו ביטמא אלא ודאי להקל עליו עליונו של זב שלא יטמא אלא טומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין ומאי דכתיב והנשא אותם יכבס בגדיו לאו אעליונו של זב אלא לנשא משכבו ומושבו האמורים למעלה וכן נדרש בת״כ אין לי מטמא בגדים אלא נושא מרכב בלבד משכב ומושב מנין ת״ל והנושא אותם והיינו דפרכי׳ הכא ואימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה כלו׳ דילמא להכי פלגינהו ביטמא למעוטי עליונו מכבוס בגדים דכתיב בנושא אבל מטומאת אדם או בגדים לא מעטי׳ ופרקינן דיטמא טומאה קלה משמע וא״ת והא כתיב ביה יטמא עד הערב ואלו באוכלין ומשקין לא שייך הכי דהא לית להו טהרה במקוה תירץ רבינו הרמב״ן ז״ל דיטמא עד הערב על עליונו של זב עצמו קאי וה״פ דקראי וכל המרכב אשר ירכב עלין הזב יטמא וכן הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו שאותו תחתיו יטמא עד הערב. ובתוס׳ כתבו כי מפני קושיא זו שהוקשה לו לרש״י ז״ל גורס גרסא אחרת ופירוש אחר בתשובה מאי ניהו נישא מ״ט הנישא קרי ביה הנישא כלו׳ דהאי והנשא נדרש לפניו ולאחריו דמדכתיב הנשא חסר אתא לאשמועינן דה״ק יטמא עד הערב הנישא עצמו הניכר שהוא עליונו ופשטיה דקרא למרכבו ומושבו ומשכבו של זב שהנושאן טעון כבוס בגדים וכן הנישא על משכבו ומושבו יטמא והגרסא הראשונה היא הנמצאת בספרים והיא המחוורת.

יכול יעלה לרגלה פי׳ שיטהר בטהרתה ואפי׳ בא עליה בשביעי שלה שיטבול ויטהר כמוה ת״ל וטמא שבעת ימים מה היא מטמאה אדם וכלים וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס פי׳ נקט כלי חרס לרבותא לפי שמצינו נשא את הנבלה שמטמא כל כלים חוץ מאדם וכלי חרס כדאיתא בת״כ בפ׳ ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכר״נ דריש לפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבה שאר כלים כבגדים ואינו מרבה אדם וכלי חרס נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה פי׳ שאין משכבו כמשכבה לטמא אדם ובגדים אלא אוכלין ומשקין ומיהו מגע ומשאו שוין למגעה ומשאה לטמא אדם ובגדים כדאמ׳ בסמוך אימא היא לא חלקת אף הוא לא תחלוק בן בין מגעו למשכבו לקולא כלומ׳ שלא יהא מגעו מטמא אלא אוכלין ומשקין ופרקי׳ עליו להטעינו משמע כלומר שיטמא אדם לטמא בגדים במגעו והא דתניא בת״כ נמצאת אומר מגעו כמשכבו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א׳ ופוסל א׳ ההיא לענין מה שמטמא אחרי כן הכלי שנגע הוא שזה דינו כמשכבו ומיהו אומר רבי׳ שמשון ז״ל שהנדה חמורה מבועלה שהנדה הנושא אותה מטמא בגדים באדם הנוגע בה ואין זה כבועל נדה שהנושאו טהור מדקתני במשנת כלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב התחתון כעליון למעלה מהן זובו של זב ומעינותיו שמטמאין במגע ומשא דהיינו הנושא אותם מכלל דרבותה מבועל בנדה טהור לגמרי דאין לומר דלענין טומאת בגדים דקאמר דא״כ ליתני ששוה מגעו למשאו כדקתני התם בסיפא גבי מרכב וא״ת א״כ נמצא בועל נדה קל מנבעלה שהיא מטמא אדם ובגדים במשא ואילו בועל נדה הנושא אותו טהור לגמרי או אינו מטמא בגדים לכל הפחות והיכי קתני התם למעלה מהם בועל נדה וכו׳ וי״ל דהתם טובא קתני למעלה מהם ואעפ״י שיש כמה למעלה חומרות שאינה במה שלמטה דלמעלה מהם דקתני כלהו אבבא קמייתא אאבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה כל זה מיסודו של רבי׳ שמשון ז״ל.

פולטת שכבת זרע מהו שתסתור פרש״י ז״ל וכגון ששמשה בזוב באיסור דהא בזבה גדולה עסקינן ואלו שכבת זרע לאחר ג׳ ימים אינו כלום כדאי׳ בפר׳ עקיבא ובתוס׳ אמרו דמשכחת לה בשמשה בטהרה למאן דאמר התם דשש עונות שלמות בעינן וכגון ששמשה בא׳ בשבת לערב וראתה לאלתר קודם שקיעת החמה וראתה ג״כ ביום שני ויום שלישי ויום רביעי הוא תחלת מנינה ופלטה בו ביום דהוי עונה ששית ויש שפי׳ במשמשת ביום שביעי בתרבות רעה לר׳ שמעון ואח״כ פלטה והיא סותרת כל שבעה לטהרות דאלו לבעלה אין פולטת סותרת בשביעי כדברירנא בשמעתא דטועה הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן. וא״ת והא רבא גופיה אמר לקמן דטומאת לידה ג״כ מפסקת ביניהן י״ל דנקט מאי דמודו ביה כ״ע ואפי׳ אביי בר פלוגתיה א״נ איידי דנקט גבי זב האי לישנא אלמא אספיקא דלא שרפינן ולישנא קלילא נקט ורמינהו על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי ע״ה וא״ת מאי קושיא דהא מתני׳ מיירי לענין משכבות שלנו שדרס הכותי שאין שורפין עליהן את התרומה ואלו בגדי עם הארץ שהם מדרס לאוכלי תרומה אינו אלא שמא ישבה עליהם נדה כדאמר׳ בפ״ב דחולין מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהם נדה וי״ל דה״מ לעשותן במדרס שהוא מטמא אדם וכלים לטמא את התרומה אבל לטומאת מגע בעלמא אם חזרו נגעו הבגדים בתרומה הא ודאי מחמת מגעו של ע״ה הם טמאים ולהכי פרכי דאמאי גרע מדרסות שדרס בהן ממגע בגדיו אי נמי דרב פפא משמע ליה דכי קתני ואין שורפין עליהם את התרומה לאו אמשכבות דרישא בלחוד קאי אלא אפי׳ אבעלי נדות עצמן ואפי׳ על מגען בתרומה ומיהו דעת ר״ת ז״ל דע״ה עצמו עושה מדרסות ואעפ״י שלא גזרו עליו הסט כדמוכח בפ׳ הניזקין דפרכינן וניחוש שמא הסיטן אשתו נדה ואמרינן התם מנחתן בכפישה או באנחותא וכשבא עם הארץ נוטל את שתיהן ולא אמרו במשניות דכלים שבחצר שיש בו ע״ה אפי׳ מוקפין צמיד פתיל טמאין אלא משום חשש אשתו נדה דוקא הסט לא גזרו עליו לפי שהיא גזרה שאין יכולין לעמוד בה שאין לו לחבר מי שיעביר לו חבית ממקום למקום אבל מדרס גזרו עליו והא דאמרינן התם מדרסות קאמרת וכו׳ התם נקט הכי משום שאר מדרסות דתני בהדיא בגדי פרושין מדרס לאו כלי תרומה הוא אבל רבי׳ שמשון ז״ל סובר שלא גזרו מדרס בעם הארץ שאף היא גזירה שאין יכולין לעמוד בה שלא יכנס עם הארץ לביתם. ועוד מדתנן גנבים שנכנסו לבית מה הם מטמאים אוכלין ומשקין וכלים וכלי חרס שאין מוקפים צמיד פתיל אבל לא המוקפין צמיד פתיל ולא אמשכבות וכו׳ והמושבות ואם יש גוי עמהם הכל טמא וגם בירושלמי דמס׳ חגיגה על מתני׳ דבגדי עם הארץ וכו׳ מוכיח כן בפי׳ שלא גזרו בע״ה טומאת מדרס כלל ועוד יש להשיב עליו מדתנן שמטמא משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ הוא בזב הוה לן למפרך למה לא יהא משכבו של כותי מטמא אדם וכלים מי גרע מע״ה ואמאי שבקי׳ רישא ופרכינן אסיפא וי״ל בזו דקים ליה דרישא לא מיירי אלא בטומאה דאוריתא אבל סיפא קשיא ליה דפסיק דינו ותני שאין חייבין עליהם קרבן ואין שורפין עליהם את התרומה משום צד לא מדאוריתא ולא מדרבנן משום שטומאתן ספק.

בועל נדה כנדה לטמא אדם וכלים וכן לטמא אף כלי חרס בהיסט אע"פ שבשאר טמאות אין מטמא אלא מאוירו בזב וזבה ונדה מיהא מטמא בהיסט ועומד שבעה ימים בטומאה ולא שיהא עולה לרגלה ר"ל שאם בא עליה באמצע שבעה יהא מונה עמה אלא בא עליה ביום אחרון לנדתה מונה לעצמו שבעה:

עליונו של זב שכתבנו כבר פירשנו שאינו נוגע בו כגון עשרה בגדים זה על גב זה ומונחים בראשו של זב והתחתון שהוא נוגע בראשו מטמא אדם אבל עליונו שאינו נוגע בבשרו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין וי"מ עליונו של זב כגון שהזב בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שניה והכריע הזב את הכלים ובתוספות הקשו בה שהרי זה היסט הוא והיסט ודאי טומאה אחרת היא וכן שממקרא אחר יוצא לנו בפרק יוצא דופן ודחקו לתרצה בהרבה פנים אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו:

כשהאשה סופרת שבעה נקיים צריכה למנותם חוץ מיום שפוסקת בו אינו בכלל ומה שהקשו עליה בסוגיא זו מן הכלל הידוע מקצת היום ככלו אע"ג דלא איתרצה שפיר מ"מ אף המקשה לא היה סובר כן ר"ל לכלול יום שפוסקת בו בכלל השבעה שהרי בפרק אחרון מצינו אמר רב נדה שהפרישה ביום שלישי סופרתו למנין שבעה ואמר ליה רב ששת רב ככותאי אמרה לשמעתיה ר"ל שהיו מונין יום הפסקה בכלל השבעה מאחר שמקצת היום הסמוך לערב היה להם בטהרה אלמא ליכא דסבירא ליה הכי אלא כותאי ולדעתם אף שכבת זרע שסותר יום אחד במנין הזב כמו שביארנו בפרק שלישי דוקא שראהו בין השמשות שלא נשאר כלום מן היום בטהרה הא כל שנשאר מן היום מקצת בטהרה אותו מקצת עולה לו ואינו סותר כלום אבל לדידן אין מקצת היום כלום לענין זה אלא באשה כל שראת בתוך שבעה סותרת הכל וכן בזב שראה זיבה אבל אם ראה קרי סותר יום אחד ומ"מ יש דברים שמקצת היום עולה בהם בעניינים אלו והוא מקצת הראשון של יום ולענין קרבן פסח והוא שאמרו בפסח שני שהזב שספר שבעה וטבל בשביעי שוחטין עליו ואוכל לערב ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם אינו אוכל ופטור מלעשות פסח שני וכן בזבה גדולה וכן בזבה קטנה שראת שני ימים שטובלת ביום השמור ושוחטין עליה ואוכלת לערב ואם ראת אחר זריקת הדם אינה אוכלת ופטורה מפסח שני ונמצא מקצת היום שעבר פוטרו מפסח שני וטעם הדבר שמאחר שיכולה היא לטבול באמצע היום ומותרת לבעלה מן התורה שחיטתה וזריקת דמה כראוי היא אע"פ שבראייתה סתרה למפרע כל המנין אשה בדם וזב בזיבה או יום אחד לזב בקרי אבל נדה שאינה יכולה לטבול בשביעי שלה עד הלילה אין השחיטה והזריקה עליה כלום ולא נפטרה מפסח שני ואע"פ שר' יוסי הוא שאמרה שם ואין הלכה כמותו ודאי לעקר הענין הלכה כמותו אלא שהוא בא עליה מטעמא דמכאן ולהבא הוא מטמא ואין מה שחוזרת ורואה מטמאתה למפרע לאחר טבילה אלא מדרבנן ובזו ודאי אין הלכה כן אלא סתרה כל מנינה למפרע מן התורה:

תד"ה מה היא מטמאה אדם וכלי חרס משום דבהשותפין גבי נושא נבלה ומדרס כו' עכ"ל בההיא דהשותפין לא מייתי הא דנושא מדרס אינו מטמא אדם וכלי חרס אלא נושא נבלה מייתי התם ואדרבה לפי מ"ש התוס' לקמן דאמר בת"כ דנושא מדרס מטמא שנים ופוסל א' דהוי נושא מדרס אב הטומאה ומטמא אדם וכלים ויש לקיים דבריהם הכא דאיירי שפירש הנושא מן המדרס דלא הוה אלא ראשון ואינו מטמא אדם וכלים כמ"ש לקמן:

בד"ה תניא אר"מ כו' ולעיל פי' בע"א עכ"ל ובד"ה סופרתו למנין כו' נפרש בסוף מכילתין בע"א בעה"י עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רואה כו' אחר ראיית ג' ימים רצופין כו' עכ"ל ולפי זה פליטה שאחר ג' הוא יום א' מנקיים ורבא דפריך ותסתור כו' שלא תהא טומאה ראשון מפסקת ביניהם אע"ג דלא משכח לסתור בכה"ג טפי מיום א' ראשון של ספירת ז' נקיים מ"מ פריך ליה כיון דבאמצע הספירה כגון בששמשה באיסור לא משכחת דהפליטה סתרה בשמשה בהיתר נמי לא סתרה דאין סברא שפעם תסתור הפליטה ופעם לא תסתור א"נ לסברת רמי בר חמא פריך ליה דסבר מקצת היום ככולו בתחלת ספירת ז' נקיים דהשתא שפיר משכחת לה שפליטה שאחר ג' ימי זיבה הוה באמצע הספירה ביום ב' לספירתה ודו"ק:

תד"ה מה היא מטמאה אדם וכו' משום דבהשותפים וכו' נ"ל משום דהוקשה לתוס' מפני מה פרט גמרא אדם וכלי חרס ה"ל למימר אדם ובגדים ול"ל למפרט כלי חרס לכך כתבו התוספות משום דאשכחן במקום אחר כגון בנושא נבלה או מדרס שמטמא בגדים שעליו גם שאר בגדים ואעפ"כ אינו מטמא אדם וכלי חרס לכך נקטה הכא גמרא אדם וכלי חרס וכצ"ל בתוס' משום דבהשותפים וכו' אע"ג דמטמא בגדים שעליו ושאר בגדים אינו מטמא אדם וכלי חרס וכו':

ד"ה סופרתו למנין שבעה וכו' וזבה גדולה אמר התם דמשכחת אליביה ברואה בין השמשות. פירוש דרבי יוסי ס"ל ביום ז' של ספירת ז' נקיים מקצת היום ככולו וכן בשומרת יום כנגד יום ס"ל ג"כ מקצת היום ככולו וא"כ כשראתה היום אותו מקצת היום הנשאר אחר הראיות עולה לה לשימור וא"כ כבר נטהרה מהראיה שראתה היום וכשתראה למחר היא טומאה בפ"ע שהרי אין יכולה להצטרף עם הראיה שראתה אתמול משום שכבר נטהרה ממנה וכן מקצת היום של יום ג' עולה לשימור יום ב' וכשתראה ביום ג' היא טומאה אחרת בפ"ע וא"כ היאך משכחת זבה גדולה בתורה ואמר התם דמשכחת כשראתה בין השמשות וכן פעם שניה בבין השמשות דהוה תחלת היום וסוף היום בטומאה ואין כאן מקצת היום בטהרה כן משמע שם בתוספות ולקמן בסוף מכילתין ורש"י מפרש התם דכשרואה באמצע היום אינה טמאה אלא מכאן ולהבא וכן ביום הג' וא"כ אותו מקצת של תחלת יום הב' הוי שימור לראית יום האתמול ומקצת היום שלפני הראיה של יום ג' הוי שיעור לראית יום הג' וכל ראייה וראייה היא טומאה בפני עצמה ואין יכולה להצטרף ליום שלפניו אבל בשמעתין משמע מפרש"י שאותו מקצת היום שאחר הראייה הוא עולה ליום שלם שפי' א"כ דלענין נקיים מקצת היום ככולו זב שפסק וכו' ואי מקצת היום ככולו מאי סותר הא איכא קצת היום לבא משמע דר"ל שאותו קצת היום שאחר הראייה עולה לו ליום שלם והראייה אינה סותרת אלא מקצת היום שלפני הראייה ולכך משני בגמרא דמאי סמוך לשקיעת החמה וא"כ הראיה סותרת כל היום שלפני הראיה:

[בא"ד] וי"ל דרבי יוסי לית ליה מקצת היום ככולו אלא בסוף הספירה פירוש כגון ביום הז' של הספירה או בשומרת יום כנגד יום דכל יום הוא סוף ספירה דהא אינו צריך כ"א יום אחד אבל לא בתחלת הספירה כמו שאומרים הכותים ויש לדקדק בשמעתין דפריך רבא א"כ הזב דסתר בזיבה היכי משכחת לה כיון דלא ס"ד הא דמשני כגון דחזאי בבין השמשות עדיפא מינה ה"ל למפרך א"כ זבה גדולה היכי משכחת לה כדפריך התם בפרק כיצד צולין ויש לפרש דהוה ס"ל דהכותים ס"ל אפכא דבסוף ספירה לא אמרינן מקצת היום ככולו דאל"כ לא משכחת זבה גדולה אבל בתחלת ספירה אמרינן שפיר מקצת היום ככולו ולכך לא פריך אלא משכבת זרע וק"ל:

ד"ה רואה הויא וכו' דמשכחת ששמשה בהיתר וכו' דקי"ל כרבנן וכו' ור"ל כגון בשבת לאחר חצי יום וראתה אח"כ בו ביום וראתה ג"כ ביום א' וביום ב' דהוו להו שלשה ימים רצופים ומתחלת לספור ז' נקיים ביום ג' שהוא יום ראשון לספירתה ועדיין אין השש עונות שלמות כלין עד אחר חצי יום ג' ואם תפלוט קודם חצי היום ג' אז היא סותרת אותו יום: