מסכת נדה דף ב׳ עמוד ב׳

כיון דמגופה קחזיא מועדה ועלולה היא לכך אין לה חזקת טהרה:

ומאי שנא ממקוה לתרוייהו פריך:

שנעשו על גביו טהרות שנשתמשו בכלים שטבלו בו:

בין בר"ה בין ברה"י בין שהמקוה עומד בר"ה דקיימא לן ספק טומאה בר"ה ספקו טהור הכא טמא דלאו ספק הוא אלא ודאי כדמפרש טעמא לקמן בשמעתין:

לשמאי קשיא למפרע דהא מטמאינן טהרות למפרע ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו:

דאילו מעת לעת טהרות דמטמאין להו משום ספקא דמעת לעת לרבנן וה"ה מפקידה לפקידה דהלל:

תולין אם תרומה הן:

ולא שורפין כדקתני בברייתא דהרואה כתם לקמן בפירקין (נדה דף ו.):

דאיכא ריעותא מגופה אבל אי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרים אף רבנן בראהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וליכא עוד חזקת חיות [והא דאמרי' פ"ק דחולין (דף ט.) גבי בא זאב ונטל בני מעיים התם גמרינן מסוטה דבר"ה ספיקו טהור היינו לפי סברת דברי המקשה דמדמי איסור לסכנתא אבל מסקנא דשני לן בין איסורא לסכנתא לא ילפי' מסוטה. גי'] ומ"מ אם עשו מבהמה גבינות ושחטוה ונמצאת טרפה אין להתיר הגבינות מטעם אוקי בהמ' בחזק' שלא היתה טרפה מתחלה כיון דמעולם לא היתה אותה שעה מבוררת לא חשיבה חזקה כדמוכח בהכל שוחטין (חולין יא:) דקאמר אתיא ממכה אביו ומפרה אדומה דאזלינן בתר רובא והיכי מוכח דלמא משום דמוקי לה בחזקת שאינה טרפה אלא לא חשיב אותה חזקה כדפרישית וצ"ע להתיר הגבינות:

להלל קשה ודאי דמדקאמר ר' שמעון בסיפא ברה"י תולין מכלל דטמאות דקאמרי רבנן ברישא היינו ודאי:

השתא הוא דחזאי ורב דאמר בפ' י' יוחסין (קידושין עט.) הרי היא בוגרת לפנינו גבי קדשה אבי' בדרך וקדשה עצמה בעיר ושניהם ביומא דמשלים ו' חדשים שבין נערות לבגרות ולא קאמר השתא הוא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבא מצפרא וכי פריך התם לשמואל ממקוה וחבית ה"נ מצי למיפרך לרב דדוקא בשערות קאמר רב אלא דפריך לשמואל טפי בפשיטות והא דקאמר התם לימא רב דאמר כר' נתן דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה אע"ג דרב דוקא בשערות קאמר התם נמי רוב העולם בריאים ואית לן למימר דבריא היה כמו שהוא עכשיו:

התם תרתי לריעותא תימה דבפ"ק דחולין (דף י. ושם) אמרינן שחטה ונמצא הסכין פגום ושבר בו עצמות אחרי כן רב חסדא אמר כשרה משום דעצם ודאי פוגם כו' ופריך ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה ומשני סכין איתרעי בהמה לא איתרעי והשתא הא איכא תרתי לריעותא דהרי פגום לפניך והעמד בהמה בחזקת איסור כדאמר הכא דה"נ איתרעי מקוה ואדם לא איתרעי ואפ"ה מטמאינן וי"ל דהתם משום דעצם ודאי פוגם כדאמר התם א"נ אין סברא לחלק בין מקוה איתרעי לאדם איתרעי והתם ה"פ סכין איתרעי ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפי' בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת"ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט כנגד הפגימה אך קשה דאמר התם מנלן דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן מן הבית ודילמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא אלא אוקמי' אחזקה וקשה התם משום דליכא ריעותא ואכתי היכא דאיכא ריעותא מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דמוכח היכא דבא כהן בסוף שבוע וראה והנה כהה הנגע ואיתרע חזקה מטמאינן אדם הנכנס שם באותו שבוע וחייב קרבן אם נכנס בעזרה וקשה אדרבה נימא התם הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה כדאמר הכא גבי מקוה לטמא בודאי וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בבת אחת פחות מכגריס לכך אמרינן התם השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת כהן מן הבית וכשטימא הכהן את הבית אפי' נתחסר הנגע אחרי כן קודם שנכנס זה גזירת הכתוב הוא שהבית טמא עד שיראה הכהן בסוף שבוע ויטהרנו:

היה בודק את החבית אפי' לרבנן דאית להו בהמוכר את הספינה (ב"ב פד.) יין וחומץ מין אחד הוא היינו כשמתכוין לתרום מן החומץ והכא מיירי שנתכוין לתרום מן היין ונמצא חומץ דהוה ליה תרומה בטעות כדמשמע בתוספתא דתרומות פרק התודה והמעשר:

דאילו מעת לעת שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין ואלו התם טטמאה ודאי. איכא מאן דדייק מהכא, דמעת לעת שבנדה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים גזרו לתלות בתרומה וקדשים, מדלא פריך הכא אלא משום דהכא תולין והתם טומאה ודאית, ולא פריך נמי דאילו הכא בר"ה טמא ומעת לעת שבנדה בר"ה טהור. וכן אמרו בירושלמי דמעת לעת שבנדה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד תולין. וטעמא דמלתא, דלא הלכו בטומאה זו ע"ד טומאת סוטה דברשות הרבים טהור, משום דטומאה דהכא בלמפרע היא, ואילו טומאת סוטה בלהבא היא וליתא בלמפרע, הילכך בטומאה זו דלמפרע השוו בה הרשויות לתלות, ולא לשרוף. ויש לי לומר דטעמא דמילתא, משום דלא להוו מילי דרבנן כחוכא, דהכא כיון דאשה זו ודאי נגעה בין בטהרות דרשות היחיד בין בטהרות דרשות הרבים, וכשנגעה מעיקרא בטהרות דרשות היחיד טמאתם, אלמא בטומאה מוחזקת, וא"כ כשחזרה ונגעה בטהרות דרשות הרבים, היאך אתה מטהרם, אמש טמאה ועכשו טהורה, טומאה דמעיקרא להיכן פרחה. וא"ת והלא יש לנו כיוצא בה במעת לעת עצמה, דאילו נגעה בדבר שיש בו דעת לישאל טמא, ובדבר שאין בו דעת לישאל טהור, אעפ"י שנגעה בזה ובזה, לא היא, דהתם מימר אמרינן גזירת הכתוב היא שלא יהא דבר שאין בו דעת לישאל מקבל טומאה מן הספק אלא מן הודאי, וכל דבר שהוא מצד המקבל אינו נראה כחוכא, מידי דהוה קצת אפשוטי כלי עץ ופשוטי כלי מתכות שאלו מקבלין טומאה ואלו אין מקבלין טומאה וכן כל כיוצא באלו. וי"מ דמעת לעת נמי דוקא ברשות היחיד טמא אבל ברשות הרבים טהור כטומאת סוטה, וכמו שטהרו בו נמי דבר שאין בו דעת לישאל כדאיתא לקמן דאלמא כטומאת סוטה ונשאוה שלא לטמא בו אלא דבר שיש בו דעת לישאל וברשות היחיד דוקא ולא ברשות הרבים. ולדבריהם ה"ה דהוה מצי לאקשויי נמי הכא ואילו מעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור ואלו התם בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא. אלא דחדא מינייהו נקט. וי"ל לפי דבריהם, דיש בכלל מאי דאקשינן, דאילו הכא טמאה ודאי ההיא קושיא נמי דאילו הכא ברשות הרבים טהור ואלו התם טמא, דמנא לן דהכא טמאה ודאי, מדקתני בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא וכדפרש"י ז"ל, והילכך כיון דאקשינן דאילו הכא טמאה ודאי, הוה ליה כאילו אמרה דאילו הכא טמא ואפילו ברשות הרבים ואילו הכא תולין וברשות הרבים טהור.

הא דאמרינן הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי חזאי ואתאי. פרש"י ז"ל משום דתחלה נעקר הדם מן המקור ליפול בחבלה אחת בפרוזדור, והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו. ותמיה לי דכי נפלה בחבלה אחת או מעט מעט מאי הוי, ומאי נפקא מינה, דאפילו כי נפל בחבלה אחת דילמא עם סילוק ידיה נפל כלו לפרוזדור וכותלי בית הרחם העמידוהו. ואם לומר שאין כותלי בית הרחם מעמידין דם הרבה, אכתי ק"ל טובא חדא דהאי פירוקא אליבא דהלל נמי איתיה, והלל ודאי לא סבירא ליה הכין ואדרבה כותלי בית הרחם מוקמי, דהא סבירא ליה טמא למפרע דאם איתא דלא מוקמי דמא תהא דייה שעתא. והא דאמרינן לקמן הכי קאמר ליה הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, לאו למימרא דמודה ליה הלל דכותלי בית הרחם לא מוקמי דמא, ואי הוה התם, מעיקרא הוה אתא, אלא לדבריו קאמר ליה כלומר לדידי כותלי בית הרחם מוקמי ליה, אלא אפילו לדידך דקא אמרת טעמא דסבירא ליה דלא מוקמי דמא, מכל מקום עשה סייג לדבריך. ועוד קשה לי דלהאי לישנא אפילו שמאי לא אתי ליה משום דאם איתא דהוה דם, דא"כ לא אקשינן עליה מקוה חבית ומבוי, דלההוא לישנא ליכא לאקשויינהו כלל וכדאמרינן לקמן. ור"ח ז"ל פירש מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא ולא ארגשא הא ודאי אלו אתא מעיקרא הוה מרגשי. ואף לדידיה נמי ק"ל מאי דאקשי' לעיל, דאכתי לא שמעינן ליה לשמאי דאית ליה הכין, וללישנא אחרינא הוא דאמרינן לקמן דאית ליה לשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה ועוד דלההוא לישנא להלל נמי תו ליכא למירמי מקוה חבית ומבוי. ויש לי לומר פירוש לפירושיהן זצ"ל, דהכא עיקרא דמילתא אטעמא דהעמד אשה על חזקתה הוא, ולומר דכיון דבחזקת טהורה קימא, אע"ג דהשתא איתיה לדם לפניך, מ"מ כיון דדרכה של אשה להרגיש בביאת האורח, אי נמי שאין הכתלים מעמידים דם בכל עת, אכתי לשמאי איכא למימר דלא מטמאים לה למפרע כלל, ולהלל די להו אם נחוש לית לתלות, אבל להני לישני דלקמן, מימר קאמר שמאי דלעולם אין אורח בא אלא בהרגשה, וכן אין הכתלים מעמידין דם לעולם, והיינו דאקשינן עליה מכתמים, כלומר דלמאי דקסבר שמאי דלעולם אינו בא אלא בהרגשה, א"כ אף הרואה כתם ואפילו סדינים שלה מלוכלכין בדם אל נאסרנה לבעל, אלמא שמאי אינה רואה אלא בהרגשה קאמר, אבל השתא לאו למימרא שלא תראה אלא בהרגשה, אלא לומר דכיון דדרכן לראות בהרגשה, וזו בחזקת טהרה עומדת לא נחוש לה לטמאה למפרע וכן להלל לא תטמאנה טומאה ודאי, כנ"ל לפי פירושיהן ז"ל.

והא דאקשינן ודילמא הגס הגס חזיתיה. נ"ל דלשמאי בלחוד קא פריך אבל להלל תקשי כלל, דמשום דלימא לא מטמאין לא טומאה ודאית ולא שורפין מספק את התרומה. ופריק התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא איכא לריעותא. וא"ת אכתי מ"ש מסוטה דליכא אלא חדא לריעותא ואתה עושה בה את הספק כודאי. א"ל התם מכאן ולהבא אבל למפרע לא. אי נמי התם משום דאיכא רגלים לדבר שהרי קנא לה. וא"ת עוד מאישה מהא דתנן ומייתי לה לקמן נגע באחד בלילה ולשחר השכים ומצאו מת ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאים, כלומר מטמאין טומאה ודאית לשרוף עליה את התרומה שכל הטמאות דשעת מציאתן ובמקום מציאתן. יש מתרצין דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא מעיקרא, ואע"ג דאמרינן לקמן דאשה הואיל ושכיחי דמים כמי שאינה בדוקה דמיא, משום דחומר טהרות הוא דקאמרינן, אבל ודאי כיון דהפסיקה טהרה בחזקת זו קיימא, אבל אדם זה לא בחזקת חי היה עומד, וכדתניא בתוספתא עלה דההיא מודים חכמים לר' מאיר כשראהו חי, אלמא אלו היה קאי בחזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתיה אע"פ שנמצא עכשו מת במקום מציאתו. ויש מפרשים דלא דמי, דהתם דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו ובמקום מציאתו אבל הכא באשה ספק ביאה הוא, דהא מספקא לן אי הוה דם בההיא שעתא או לא, ולא הוי דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה, והילכך הכא תולין להקל. ויש מקשים לתירוץ זה מקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו דקופה ונמצא שרץ באותה קופה עצמה בזוית אחרת דאמרינן לקמן דמודו שמאי והלל דטהרות הראשונות טמאות, וטמאות ודאות כדאמרינן, ואע"פ שדומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא. ולדידי לא קשיא לי מינה מידי, דההיא דקופה נמי בתולי' קא מפרשי לה וכדבעינא למכתב קמן בס"ד.

הא דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ. לא מפני שהיין והחומץ לענין תרומה שני מינין הם כמו שפרש"י ז"ל, דלא קי"ל כר' דאית ליה הכין, אלא טעמא מפני שנתכוין להפריש מן היין על היין ועלה בידו חומץ וכמו שמוזכר בתוספתא וביבמות פרק האשה רבה הארכתי בה גבי המפריש מן הטמא על הטהור בסייעתא דשמיא.

מדאמרינן מאן תנא חבית ר' שמעון היא משמע דלית הלכתא הכין, אלא אינה תרומה כלל כרבנן משום דכיון דאית ביה תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה כמקוה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בחבית כר' שמעון ובמקוה כרבנן.

ושניהם לא למדוה אלא מסוטה איכא למידק, אדרבה ליכא חד מינייהו דעביד ליה כסוטה, דהא הכא לרבנן ברשות הרבים טמא ואלו בסוטה טהור, ולר' שמעון ברשות היחיד תולים ואלו בסוטה ספקה כודאה. ויפה פרש ר"ת ז"ל דהכי קאמר, ושניהם לא למדוה אלא ממה שהן מחלקים בין זו לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרינן מסוטה, וכל דדמיא לסוטה גמרינן מינה, וכל דלא דמי לא גמרינן, ורבנן סברי מקוה ברשות היחיד דמיא לה וספיקיה כודאי, וברשות הרבים לא דמי לה, דהכא כיון דאיכא תרתי לריעותא, מה שאין כן בסוטה, כודאי טומאה דמי, ור' שמעון סבר ברשות היחיד דמי לה וברשות היחיד כיון דהתם איכא רגלים והכא ליכא התם כודאי והכא תולים.

מקוה שנמדד וכו' פירש״י ז״ל שהמקוה בר״ה והכי משמע לקמן דאמר מ״ל חסר בר״ה וקשיא דהא ספיקא דגמרי׳ מסוטה ספק טומאה הוא וי״ל דרבי׳ ז״ל פי׳ כמ״ד לקמן דגמרי׳ סוף טומאה מתחלת טומאה והנכון דה״פ בין שנעשו הטהרות בר״ה בין שנעשו בר״הי ולקמן לישנא קייטא נקטינן וה״פ מה לי לדון שחסר לגבי ר״ה או לגבי רה״י.

ואלו הכא טמאה ודאי פי׳ מדקתני בין בר״ה כדפרש״י ז״ל ויש מדקדקין מכאן דגמרא דילן אית ליה דירושלמי דאמרי דמעת לעת שבנדה תולין אפי׳ בר״ה דאי לא ה״ל למפרך נמי דאלו מקוה איתיה אף בר״ה ומעת לעת שבנדה ליתיה בר״ה ואין זו ראיה דהא נמי בכלל קושין דהא משום דהתם טומאה ודאי איתיה בר״ה וכדפרכינן והכא כיון דתולין פשיטא דליתיה בר״ה ולשיטת הירושלמי יש לתמוה מ״ש ספק זה מכל ספיקי דעלמא ואפי׳ בדאוריתא ומורי הרשב״א נר״ו תרץ דהכא משום דהוי לשעבר ולא להוי מילי דרבנן כי חוכא דהא אי נגע אמש ברה״י מטמית ליה ואי נגע היום בר״ה מטהרת ליה אמש טמאה והיום טהורה ואע״ג דמפלגי בין שיש בה דעת לישא התם הפרשא במקבל הטומאה וטובא איכא שאין מקבלין אפילו טומאה כגון פשוטי כלי עץ וכלי העשוי לנחת אבל הכא דספקא מצד המטמא מחזי כחוכא.

הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי וכו' פירש״י הרי בתחלה נעקר דם מן המקור ליפול בחבלה א׳ בפרוזדור והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו ע״כ והק׳ עליו דמה לי נפל עליו מעט או שנפל בחבלה א׳ עדיין י״ל שמא עם סילוק ידיה נפל בחבל׳ בפרוזדור וכ״ת דס״ל דאם איתא כותלי בית הרחם לא מוקמינן לה הא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל דא״כ דייה שעתא ואפי׳ שמאי לקמן הוא דאמר ליה כלישנא אחרינא ומהאי טעמא קשה פר״ח ז״ל שפי׳ מי איכא למימר חזאי ואתאי ולא ארגשה דהא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל ולשמאי נמי כאידך לישנא הוא דאמר לה והנכון דפרש״י עיקר הוא ואנן הכי קאמרי׳ דגבי מקוה כיון דאורחיה לחסר מעט מעט וא״א שלא לתלות שום חסרון למפרע אע״ג דאפשר דעד עכשיו לא חסר כשיעור מ״מ הוה ליה חסרון כודאי ושעורי׳ ספק משא״כ בזו שאין לנו בו שום חזקה למפרע וכיון דכן אנן אמרי׳ דהשתא נפל כלו בחבלה והעמד אשה על חזקתה והיינו דפרכינן דהכא נמי דלמא נפל מעט מעט על ידי הגס הגס שבמקור כנ״ל.

דילמא הגס הגס חזיתיה י״א דלשמאי פרכינן אמאי לא חייש הכא לספקא מיהת דאלו להלל משום דילמא לא עביד ליה טומאה ודאית וק׳ דה״ל לפרושי ולשמאי דילמא וכו׳ לכך י״ל דאנן הא פרכינן אפילו להלל שפיר ומדמינן לה למקוה ואיהו מתרץ נפשיה דלא דמו דהכא מי איכא למימר חזאי ואתא כלו׳ כלום יש לנו לומ׳ כן והיינו דלא קאמ׳ הכא ליכא למימר חזאי וכו׳ ומ״ה פרכינן לי׳ שפיר דה״נ איכא למימר דחזאי ואתאי כהגס וכיון דכן מנ״ל דלאו הכי הוה עליו להביא ראיה כנ״ל והא דאמר לעיל היינו משום דמשמע לן דעל החזקה האחרונה שבה נולד הספק יש לנו לדון ולא על הראשונה.

היה בודק את החבית פי׳ החבית של טבל ובדיק לה בריח או דמערה ממנו בכוס א׳ ואח״כ נמצא חומץ פי׳ וכל שהיה כן בשעת הפרשה אין תרומתו תרומה ופירש״י ז״ל דאתא כר׳ דאמר יין וחומץ שני מיני׳ הם אבל בתו׳ פי׳ דאפילו לרבנן דאמרי מין א׳ הם ואם הפריש מזה על זה תרומתו תרומה התם בעושה לדעת ומדר׳ אלעאי אבל בעושה בטעות הפרשה בטעות אינה תרומה לד״ה כל ג׳ ימים וכ׳ בפ׳ המוכר פי׳ נחלקו בפי׳ ר״י וריב״ל ובודאי דקושיי ופרוקי דחבית חדא נינהו בהדי מקוה ולאו כי הדרי אתמור בי מדרשא א״נ דבעינן לדמונייהו משום דבעינן למרמי חבית אמקוה:

חדא הוא דאיכא לריעותא פירוש ומשום חדא לא עבדינן טומאה ודאי ואפי׳ להלל וא״ת והרי סוטה דליכא אלא חדא לריעותא ועשאה הכתוב כודאי וי״ל דהתם להבא ועוד דהתם רגלים לדבר כדלקמן ואיכא דמקשה מההאי דלקמן דנגע בא׳ בלילה דמטמו רבנן לשרוף כדאיתא התם וליכא אלא חדא לריעותא שהוא מת לפנינו דאילו אידך בחזקת טהור הוא וי״ל דשאני התם דודאי ידע והורעא חזקתו שהרי לא הוחזק חי בפנינו בבית זה וכמו שפי׳ בתוס׳ וכדבעי׳ למימר קמן.

מאן תנא חבית ר״ש היא נראה שהלכה כמותו שהרי אמוראי טובא שקלו וטרו בה בפ׳ המוכר פי׳ וכיוון שכן ה״ה שהלכה כמותו במקוה כדאיתא הכא ואע״ג דהאי סוגיא לא קיימא אמתני׳ דהא תניא לקמן כאידך לישנא ה״מ לפי׳ דמתני׳ אבל חבית ומקוה ע״כ מתרצין הכי ויש פוסקין כרבנן תרוייהו והרמב״ם פסק בחבית כר׳ שמעון ובמקוה כרבנן והא לא משמע כלל ורבנן חלוקין עליו ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אין הלשון הזה נפ׳ בדקדוק דהא ליכא חד מנייהו מדמי ליה לסוטה לגמרי וכדמפרש ואזיל לכך פר״ת ז״ל ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה אלא דמ״ס לרה״י לא דמיא ומ״ס לר״ה לא דמיא וכדמפרש ואזיל.

טהרות אלו שביארנו שהן טמאות מעת לעת לא טומאת ודאי היא אלא טומאת ספק ונעשית אב הטומאה מדברי סופרים לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים ולא חלין שנעשו על טהרת הקדש אלא תולין בכלן לא אוכלין ולא שורפין ופירשו בתלמוד המערב אפילו ברשות היחיד שמאחר שטומאת מפרע הוא לא חלקו בה בין רשות היחיד לרשות הרבים ולפי דרכך אתה למד משם שאף ברשות הרבים תולין ויש שדקדקוה כן ממה שאמרו סוגיא זו דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא ר"ל במקוה טומאה ודאי ולא הקשה דאלו הכא במקוה אף ברשות הרבים טמא ואלו מעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור ולא דמו אותה לסוטה לגמרי משום דהואיל והחמירו בה לטמא למפרע החמירו בה אף ברשות הרבים ומ"מ י"מ דמעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור לגמרי וכמו שטיהרו בה דבר שאין דעת לשאל כמו שיתבאר למטה וכן עקר וחלין שנעשו על טהרת תרומה וכן חלין הטבולים לחלה אין מיטמאין באלו כלן:

אע"פ שבספק טומאה אמרו תולין כל שיש בו טומאה ודאית אלא שטהרתו ספק הרי הוא ודאי טומאה ושורפין עליה מעתה כל ספק שאירע בטבילה הן אם טבל אם לא טבל הן אם המקוה שלם או חסר הרי הטמא בחזקתו עד שידע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שעשו על גביו למפרע אפילו ברשות הרבים טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם ולא אמרו ספק טומאת רשות הרבים טהור אלא כשהוא ספק אם נטמא אם לאו כגון ספק נגע בטומאה ספק לא נגע אבל זה שהוא טמא ודאי ואתה בא לטהרו אי אתה מטהרו מספק ואי אפשר לומר העמד מקוה על חזקתו שהרי חסר לפניך והורעה חזקתו:

לענין ביאור מיהא ראוי לשאול לבית שמאי שאמרו העמד אשה על חזקתה א"כ כל ספק טומאה ברשות היחיד לא תטמא ונאמר בה העמד דבר בחזקתו ואין זה כלום שספק טומאה דעלמא יש שם ודאי טומאה אלא שספק נגע ספק לא נגע אבל זו עיקר הטומאה ספק והרי אף בטומאה שם בודאי מצינו שכל שאין לטומאה מקום קבוע כגון נבילה בפי הכלב ועברה בין הטהורים ספק נגע ספק לא נגע שאף ברשות היחיד ספקו טהור ולבית הלל ולחכמים מיהא הואיל ואיתיליד בה ריעותא בגופה הורעה חזקתה ואין מעמידין אותה בחזקתה מכל וכל וכן אין עושין אותה ודאי טומאה כמקוה שאף כשתאמר הגס הגס חזיתיה ר"ל על ידי רפוי הדם היה יוצא מעט מעט ויש בדם זה הנמצא עכשו כמה ראיות זו אחר זו מ"מ ליכא אלא חדא ריעותא והיא זו שהדם לפניך אבל הטהרות בחזקת טוהר הן אבל במקוה איכא תרתי לריעותא שהרי המקוה חסר לפניך והטמא בחזקתו:

ושמא תאמר ואף באיתיליד ריעותא בגופה היאך הורעה חזקתה והלא בפרק המדיר אמרו בענין מחט שנמצאת בריאה שעל הלוקח להביא ראיה ולא על המוכר אף כשהוא מוציא דמסתמא ברשות לוקח נולד הטרפות דאוקמיה אחזקה אע"פ שנולד ריעות בגופה יש מתרצים שהמחט אינו קרוי ריעותא דגופא ושאר טרפיות מיהא היה ראוי לומר בהן שעל המוכר להביא ראיה אלא שקצת גאוני ספרד ומחשובי תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו שאפילו נודע שברשות המוכר היה שם אין לו עליו כלום הואיל ושכיחי סבר וקביל הוא ומ"מ אנו כתבנוה במקומה שלא מטעם חזקה אלא ממה שנמצא ברשותו וכאן נמצאו וכאן היו:

הבודק את החבית להיות מפריש עליה והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים הראשונים ר"ל שהפרישה תוך שלשה לבדיקה הראשונה ודאי יין מכאן ואילך ר"ל שהפרישה לאחר שלשה איפשר שחומץ היה בשעת הפרשה והדבר ספק וצריך להפריש עליהם תרומה שניה בלא ברכה וכבר ביארנוה בבתרא פרק פירות ובאחרון של פסחים:

ולענין ביאור זה שהביאוה כאן להקשות ממנה לשמאי הביאוה שהרי למדנו ממנה לחוש בה למפרע לעשותה מיהא ספק כדין מעת לעת שבאשה ותירצה כשלפניה דהכא איכא תרתי לריעותא חדא העמד טבל על חזקתו ואידך שהרי החמיץ לפניך:

גמ' אדרבה העמד מקוה על חזקתו כו' הכא ניחא דפריך אע"ג דלא הוי דומיא למעת לעת שבנדה מ"מ פריך דלא ליהוי אלא ספיקא דכנגד העמד טמא על חזקתו איכא העמד מקוה על חזקת שלם אבל לקמן דפריך אדרבה העמד יין על חזקתו צ"ע מאי קשיא ליה דנימא מ"ה ספק הוא כדקתני מכאן ואילך ספק וצ"ל דתלמודא אסיק ליה למאי דקאמר ר"ח מסורא דלרבנן בההיא דחבית נמי ודאי הוא וכן מוכחת הסוגיא דפרק י' יוחסין ע"ש:

פרש"י בד"ה טומאה ודאית כו' מדקתני ברה"ר טמא אלמא כודאי משוי לה עכ"ל לפי פירושם צ"ל דבמע"ל שבנדה טהור ברה"ר אף להלל דאל"כ הא איכא מע"ל שבנדה דטמא ברה"ר ולא משוי ליה ודאי וכל זה לגירסתו דל"ג לעיל בשמעתין ספק נגע ספק לא אבל התוס' דגרסי כי העמד דבר על חזקתו כגון ספק נגע כו' והוכיחו מזה לעיל דבמע"ל מטמא ברה"ר וא"כ אין להוכיח נמי הכא מדמטמא ברה"ר דמשוי ליה כודאי ומ"ה הוכרחו לפרש דמדקאמר ר"ש בסיפא ברה"י תולין כו' ולשיטת רש"י הא דפריך לקמן ממבוי לשמאי דוקא היינו משום דמבוי רה"י וספיקו טמא וכ"פ הרע"ב וק"ל:

בגמ' התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו אדרבה וכו' המשך הסוגיא כך היא דעיקר הפירכא היא לשמאי דמטהר באשה לגמרי ובמקוה הוי ודאי טמא ולכך כשמשני התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו פריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו ר"ל והוי חזקת טהרה כנגד חזקת טומאה ולא הוי לן למימר ודאי טמא אלא ספק ומשני הרי חסר לפניך ואתרע חזקת הטהרה ופריך א"כ ה"נ גבי אשה נימא הרי דם לפניך וליכא חזקת טהרה ואמאי מטהר שמאי באשה לגמרי למפרע מטעם דהעמד אשה על חזקתה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא ולכך הוי טמא ודאי והכא חדא לריעותא הלכך אע"ג דאיתרע חזקת הטהרה קצת דהרי דם לפניך אפ"ה מטהר שמאי לגמרי דחדא ריעותא לא חשיבא כלל כך נ"ל שיטת סוגיא זו אלא הסוגיא שאחר זה טורח לישב דפריך מ"ש מהבית וכו' ומשני התם משום דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ופריך אדרבה העמד יין על חזקתו ומאי פריך אין ה"נ כיון דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ואיכא נמי למימר אפכא העמד יין על חזקתו ולכך הוי ספק ולא ודאי דהתם לא פריך אלא מספק לשמאי דמטהר באשה לגמרי ונ"ל דאה"נ דלפי ברייתא זו דקתני גבי חבית ספק דאתיא כר"ש כדמסיק במסקנא לא היה צריך לפלפול זה אלא משום דבמסקנא מסיק דרבנן דאית להו גבי מקוה ודאי ה"נ גבי חבית ודאי משוו ליה לדידהו יקשה לן נמי אמאי היה ודאי מטעם דהעמד טבל על חזקתו אדרבה העמד יין על חזקתו ולכך מסיק נמי גמרא האי סוגיא דפלפולא גבי חבית כמו במתניתין דמקוה וק"ל ועוד הארכתי בדרכים אחרים בשיטה זו בקיבוץ בני הישיבה ת"ל אבל זה נראה בדרך הפשוט:

בתוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה וכו' כמו בנגע בא' וכו' ר"ל ואע"ג דאיכא חדא ריעותא דהרי מת לפניך אפ"ה מוקמינן ליה אחזקת חי והשתא הוא דמת וכן בכל כיוצא בזה בענין טומאה וטהרה ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן לה דטמא אפילו היכי דאיכא חזקה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה והלל כי אמרינן וכו' הא כתבו התוס' לעיל דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע ומ"מ איכא למידק מאי מייתי התוס' הכא ראיה מנגע באחד דמטהרי אף רבנן בראוהו חי מבערב דמוקמינן ליה אחזקה להתיר הגבינות מבהמה שנמצאת טרפה מטעם חזקה אי לאי דהוי חזקה שאינה מבוררת הא משמע בתוס' לקמן (נדה דף ג' ע"ב) בד"ה איכא בינייהו וכו' דלא מטהרי רבנן אלא ברה"ר ולא ברה"י א"כ ש"מ דספק טומאה הוא ולא מוקמינן ליה בחזקת ודאי חי וצ"ל דהא דטמא ברה"י היינו דוקא לקדשים מטעם דכל הטומאות כשעת מציאותן כמ"ש התוס' לעיל וכ"כ לקמן (נדה דף ד') בד"ה שכל הטומאות וכו' דכל הטומאה כשעת מציאותן אינו אלא לקדשים ולכך כשלא ראוהו חי מבערב דל"ל העמידהו על חזקת חי עשאוהו כודאי וטמא אף ברה"ר אבל כשראוהו חי דאיכא כאן חזקת חי נגד הא דכל הטומאות כשעת מציאותן הוי כפלגא ופלגא והוי ספק ולכך ברה"ר טהור ככל ס"ט ברה"ר וברה"י טמא וכל זה דוקא מטעם דאיכא כאן חזקת חי דאי לאו חזקת חי היה אפי' ברה"ר טמא א"כ מייתו שפיר התוס' ראיה דמוקמינן ליה אחזקת חי אע"ג דהשתא מת והוי חזקה יפה לענין חולין דלא אמרינן בהו כשעת מציאותן אע"ג דהשתא איכא ריעותא לפנינו וכן בנדה הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אי לאו טעמא דאיכא ריעותא דמגופה קא חזיא:

ד"ה להלל קשיא ודאי וכו' לא רצו התוספות לפרש כפרש"י דדייק ליה דטמא ודאי מדקתני בין ברה"ר בין ברה"י טמאות משום דאשכחן אף בטומאת ספק דטמא ברה"ר כמו במעת לעת שבנדה שטמא אף ברה"ר ואפ"ה תולין ולא שורפין כמו שכתבו התוספות לעיל בדבור הראשון:

ד"ה התם תרתי לריעותא וכו' אך קשה דאמר התם וכו' יקשה התם וכו' וקשה אדרבא הכל סיומא דקושיא ראשונה דתוספות הוא וק"ל:

בא"ד וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר וכו' וכשטימא הכהן את הבית אפילו נתחסר הנגע וכו'. דברי התוספות האלו דברי מותר הן דל"ל כל זה ונראה דמשום דקשיא להו אפי' את"ל דחזקת הבית הוי חזקה ולא אמרינן השתא הוא דחסר מ"מ איכא נמי חזקה דגברא כנגדה דנימא אוקי גברא בחזקת טהרה ונימא דמעיקרא נחסר הנגע והוי כפלגא ופלגא והוי ספק ואמאי מחזקינן הנכנס בבית באותו שבוע בודאי טמא ומייתי מספק חולין לעזרה דאין לומר דהוי מטעם דכל ספק טומאת ברה"י עשאוהו כודאי א"כ היכי יליף משום דאזלינן בתר חזקה מדכתיב ויצא הכהן מן הבית וגו' דלמא הוי מטעם דספק טומאה ברה"י וספקו כודאי טמא אלא ע"כ צ"ל דקרא בכל ענין איירי אפילו הוה ברה"ר כגון שיש בו הרבה בני אדם כמו שכתבו התוספות במסכת חולין דף י' ע"ב ד"ה ודלמא אדנפיק וכו' א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו אמרת העמד הבית על חזקתו איכא נמי כנגדה העמד גברא על חזקתיה ולכך כתבו התוס' וכשיטמא הכהן את הבית וכו' ר"ל דהואיל דאפילו נאמר דיועיל חזקת גברא דנימא דבשעה שנכנס שם כבר היה הנגע חסר מ"מ אכתי הוא טמא דכיון דכשיצא הכהן מן הבית היה שיעור הנגע בחזקת שלם וטימא הכהן את הבית גזרת הכתוב הוא שהבית טמא והנכנס לתוכו אח"כ אפילו נתחסר הנגע קודם שנכנס הוא טמא לכך מחזקינן להנכנס לשם כודאי טמא אבל אי הוה נוכל לומר דמטעם דהרי חסר לפניך איתדע חזקת הנגע לא היה לנו להחזיק הבית בחזקת טמא כלל ולכך הוכרחו התוס' לפרש ג"כ דדוקא גבי מקוה אמרינן הרי חסר לפניך משום דרגילות להתחסר מעט מעט משא"כ גבי נגע וגם חזקת גברא לא עדיפא כ"כ כמו שכתבנו ולכך מחזקינן הנכנס לשם בודאי טמא וק"ל:

גמ' ומ"ש מחבית עי' רפ"ג דתרומות ובר"ש שם: