מסכת נדה דף י״א עמוד א׳

שופעות לאו דוקא:

קפצה הוי אונס:

קפצה וראתה ג' פעמים קבעה לה וסת כדמפרש ואזיל:

אילימא לימים כגון קפצה באחד בשבת וראתה וקפצה באחד בשבת וראתה וכן שלישית קבעה לה וסת באחד בשבת וכל זמן שתראה עוד באחד בשבת ואפילו בלא קפיצה דיה שעתה ואם הגיע אחד בשבת ולא בדקה עצמה טמאה מספק דאורח בזמנו הוא בא כל יומא באחד בשבת:

דלא קפיץ לא חזאי אלמא לאו וסתה הוא:

אלא לקפיצות כיון דראתה שלש פעמים על ידי קפיצה הורגלה לראיית קפיצה ובכל יום שתקפוץ מחזקינן לה ברואה ואם לא בדקה טמאה ואפילו שאר ימות שבת:

לימים ולקפיצות כל אחד בשבת שתקפוץ מחזקינן לה ברואה דזמנה הוא לראות באחד בשבת על ידי קפיצה:

לימים לחודייהו פשיטא דלא קבעה:

אלא לקפיצות והתניא כו' פרש"י לקפיצות לחודייהו וקשה דאם כן לישני בסמוך לא קבעה וסת לימים אלא לקפיצות לחודייהו ולמה חוזר מסברתו ובסמוך נמי דפריך לימים פשיטא לישני דלא קבעה וסת לקפיצות לחודיה כדקס"ד מעיקרא ונראה לפרש אלא לקפיצות אף לקפיצות דהיינו לימים עם קפיצות אבל קפיצות לחודייהו פשיטא להש"ס דלא קבעה:

קפצה וראתה ג' זימני גרסי' כדאמרינן [בהבא על יבמתו] (יבמות דף סד:) דבוסתות סתם לן תנא כרשב"ג לקמן פרק האשה (נדה דף סג.) דתנן אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג' פעמים:

ממעין סתום פירש רש"י כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא וכ"ה בירחא וריש ירחא ומעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת היו בתוך ימי נדה (או כ"ה בירחא וריש ירחא) או ריש ירחא וה' בירחא וכן בשניה ובשלישית חזאי חמש בירחא ולא חזאי ריש ירחא וא"ת ולרב פפא דמפרש שילהי בנות כותים (לקמן נדה דף לט:) ריש ירחא וחמש בירחא תרי זימני ובשלישי חמש בירחא ולא חזאי ריש ירחא דקבעה לה וסת בה' בירחא ברביעית קשה אליביה מתניתין לרבי יוחנן וי"ל דאיהו יפרש מעין פתוח דחזאי שלשה זימני ריש ירחא וחמש בירחא ולמאי דפריש לקמן דר"פ איירי דחזאי ג' זימנין ריש ירחא וחמש בירחא דהאי נמי מקרי מעין סתום יפרש מתני' מעין פתוח כפירוש אחר דרש"י דפירש שראתה א' ב' ג' ד' רצופים בג' חדשים ראשונים:

אלא לקפיצות פירש רש"י ז"ל דכל יום שתקפוץ מחזקינן לה לרואה אפילו בשאר ימות השנה וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. והביא ראיה לדבריו, מדאקשינן הכא לימים לחודייהו פשיטא, מכלל דלקפיצות לחודייהו לאו פשיטא הוא, שהוא עיקר הגורם, דאי לא, ה"ל לאקשויי נמי לקפיצות לחודייהו פשיטא. ועוד הביא ראיה מדאמר רב הונא גופיה לקמן בריש כל היד (נדה טו, ב) גבי הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה לא שאנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות, דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזאי, אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלבד הדבר תלוי. והא דפרקינן לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקמתא לשמעתיה לאו הכי אוקמתא דשמעתיה דרב הונא דרב הונא לא איירי בוסת מורכב בימים וקפיצות, אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום ויום המזדמן. וראיתי להרמב"ן ז"ל שהקשה דאם איתא דמעיקרא קס"ד דלקפיצות לחודייהו תקבע וסת, הכי הוה לן לתירוצי בברייתא לא קבעה לה וסת לימים אבל קבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו, דמאי דאמרינן מעיקרא משנינן. ואין קושיתו מחוורת בעיני, דלכשתמצא לומר דאית ליה לרב הונא דאשה קובעת וסת בקפיצות לחודייהו, אי אפשר להעמיד בריתא בהכין, דעל כרחיך ברייתא בוסת מורכב בימים וקפיצות קא מיירי לדעת רב הונא, דאי בוסת פשוט של קפיצות כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחמשה בשבא וחזאי וקפצה בשבא וחזאי, בכי הא לא הוה צריכה ברייתא לאשמעינן דלא קבעה וסת לימים לחודייהו מתוך אונס של קפיצות, דכל כי האי גוונא אפילו ראתה בלא קפיצות לא קבעה לה וסת, דהא אין כאן ימים מסודרים, ואמאי קתני כל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה לה וסת, אפילו בלא אונס נמי לא קבעה, אלא על כרחיך בוסת מורכב קאמר, וכיון שכן לא איפשר לתירוצי לא קבעה וסת לימים אבל קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, בוסת מורכב בימים ובקפיצות ליכא מאן דאמר קבעה וסת לקפיצות לחודיהו, ואפילו רב הונא מודה בה דלא קבעה אלא לימים וקפיצות אבל לעולם היכא דחזאי בקפיצות המזדמנות, אפשר לומר דקבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו בכל עת שתקפוץ. ומכל מקום אין דבריהם ז"ל מחוורים, דמדאקשינן עליה דרב הונא למאי אלימא לימים, אלמא בימים מסודרים הוא דמיירי רב הונא, דאי בשאינן מסודרים היכי איפשר דלימים קאמר, דהא לא חזאי בחד גוונא, אלא רב הונא בוסת מורכב נמי איירי כברייתא, ואפילו תאמר דאינהו ספוקי מסתפקי בעיקר מימריה דרב הונא, אכתי תקשי לן כי אמרינן בפירוקא דברייתא לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, אם איתא דרב הונא לקפיצות לחודייהו קאמר דקבעה לה וסת, לא הוה ליה למתרץ למסתם לישניה ולמימר לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, דהא ודאי משמע דמעיקרא הוה משמע לן דברייתא ורב הונא בחד גונא איירו, וכיון דלרב הונא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו ולברייתא לא קבעה, הוה לן לפרושי ולמימר הכא במאי עסקינן בוסת מורכב בימים ובקפיצות, והא קמ"ל דלימים לחודייהו או לקפיצות לחודיהו לא קבעה לה וסת. ועוד, דהא ללישנא אחרינא דרב הונא, בודאי רב הונא בוסת מורכב איירי, וכדאוקי רב אשי, אלמא אע"ג דרב הונא קפצה וראתה סתם קאמר, בשקפצה בימים מסודרים קא מיירי, ומינה ללישנא קמא נמי בכה"ג קא מיירי. והא דאקשינן בימים לחודייהו פשיטא לא אקשי' נמי לקפיצות לחודייהו פשיטא, היינו טעמא משום דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא, אלא אדרבה צריכה רבה דאי לא, הוה אמינא דכיון דכל אימת דקפצה ראתה תקבע לה וסת קמ"ל, אבל ימים לחודייהו ודאי פשיטא דהא לא חזאי בלא קפיצה. ועוד בהא דפריך לימים לחודייהו לישנא יתירא הוא דקא דייק, לומר אמאי איצטריך למימר אלא לימים לחודייהו, דהא לאו בדידהו איסתפקא לן, אלא לכ"ע פשיטא דלימי' לחודייהו לא קבעה, ולא הוה ליה למתרץ למימר אלא לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, דהיא היא עיקר צריכותא דברייתא, ואסיקנא דלימים נמי איצטריך כנ"ל. והא דאייתי ראיה מהא דריש פרק כל היד, אף היא אינה ראיה, דהתם נמי דביש לה וסת לימים וקפיצות קאמר. וכן פר"ח ז"ל שם במקומה, הילכך לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו כלל וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת ר"ח ז"ל כאן.

אמר רב הונא קפצה וראתה דם ולאחר כך וכך יום קפצה וראתה ועוד ראתה פעם שלישית בחשבון הימים ובקפיצה, קבעה לה וסת בימים ובקפיצות, אבל לימים בלא קפיצות לא, ובקפיצות נמי בלא ימים לא, דהא תניא כל שתקבענה לוסתה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת ע"כ. ומיהא דוקא וסת הבא מחמת אונסין, כגון קופצת וראתה ואי נמי אכלה פלפלים או שום וכיוצא בזה וראתה, שהאונס גורם לוסתה שיבוא, אבל וסת הנקבע באונסין הבאים מחמת הוסת, הרי הוא נקבע בהן, כגון שהיא רגילה לפהק ולהתעטש ורואה, או שחוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה וכיוצא בזה, וכדתנן לקמן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה סג, א) אלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמר מורת אוחזין אותה וכן כיוצא בזה, וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת, וטעמא שאין אלו גורמים, לוסת שיבא, אלא אדרבה הוסת גורם למקרים אלו שיבואו.

כגון דקפיץ בחד בשבא וחזאי וקפיץ בחד בשבא וחזאי ולשבתא קפצה ולא חזאי. כן נמצא בספרים מדוקדקים. ויש גרסאות אחרות שאין עולין כהוגן. ואפילו לגירסא זאת יש לדקדק כי קפצה בשבתא ולא חזאי, היכי תיסוק אדעתין דקבעה וסת לימים לחודייהו, והא מ"מ לא חזאי בחד בשבתא אלא תרי זימני. ונראה מדברי רש"י ז"ל דה"ג ולשבתא קפץ ולא חזאי ולחד בשבא חזאי בלא קפיצה, מהו דתימא כיון דאמש קפצה ולא חזאי והשתא חזאי בלא קפיצה, לא קפיצות הן עיקר אלא ימים קמ"ל דקפיצה נמי גרמה, והא דלא חזאי בשבתא משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה, והא דחזאי בחד בשבתא בלא קפיצה, לא יום בלבד גרם אלא קפיצה דאמש גרמה שתראה היום, דאמש נעקר הדם ע"י קפיצה וכד מטא זימניה, דהיינו חד בשבא יצא לחוץ. וכן נראה גירסה של הרמב"ם ז"ל.

הא דאמרינן בכולי שמעתין דקפיץ לחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי. לאו דוקא, דאי חזאי בחד בשבא והדר חזאי בחד בשבא דלקמי', בכי הא ודאי לא קבעה לה וסת, משום דחד בשבא ניין דכיון הוה ליה בתוך ימי זיבה, וקי"ל דאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבה, כדאיתא לקמן בפרק בנות כותים בסופו (נדה לט, א) אלא בחד בשבא וחד בשבא דנקט סימנא בעלמא הוא, כלומר שראתה בזמנים מסודרים, ואי נמי דוקא מיירי, כגון שקפץ בחד בשבא ולחד בשבא רביעי הדר וחזאי דהוה ליה פתח נדתה וכן כתב הראב"ד ז"ל.

הניחא לריש לקיש דאמר אין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שפיר איכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק שאם תפסוק ותחזור ותראה בתוך ימי נדתה, חוששת נמי לאותו יום מיהא, כמו שהיא חוששת לוסת שאינו קבוע, דמדקאמר אינה קובעת, משמע דנהי דאינה קובעת הא מיחש חיישא, וכענין שאמרו בפרק בנות כותים (עא ) גמר' כל אחד עשר יום בחזקת טהרה, דמקבע הוא דלא קבעה הא מיחש חיישא. ועוד דאפילו תמצא לומר דבימי נדתה אפילו מיחש לא חיישא, דדמים יתירי הוא דאתוספו בה ואינו עיקר ראיה, מכל מקום תבדוק, דהא איכא שופעת או מדלפת שני ימים או יותר, והילכך הוו להו כולהו ימי ראיה בעונת הוסת וביום א' ושעה א' הילכך וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת, וא"כ תבדוק לראות כמה ימשך ומתי יפסק כדי לחוש לזמן המשכתו. וי"ל דמהא שמעינן דאינה חוששת כלל לראיות שבתוך ימי נדה, בין בפוסקת בין בשופעת ומדלפת, שאין הולכים אלא אחר התחלת הוסת שהוא העיקר, ושאר הדמים תוספת דמים הם ואין חוששין להם דטפילה הן, ובהעקר העיקר נעקר הכל. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וראיה לדבריו, מדתניא לקמן (נדה סג, ב) היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא לה דרגילה למחזי בסוף לילי, והא ודאי כל היכא דתני עם, לאלתר משמע, ואם איתא הוי ליה לר' יהודה למימר כל הלילה וכל היום שלה, דהא א"א דלא עיילא ראיה בתוך הנץ החמה קצת, ותתסר יממא ולילה. ועוד דסתמא קתני היתה למודה להיות רואה, ולא מפליג בין רואה ראיה מרובה לרואה ראיה מועטת, זו ראיה הביא הראב"ד ז"ל, ואע"פ שהוא סובר כסברא הראשונה, כן נראה יותר דההיא מכרעא כן, ושמעתין נמי הכי מוכחא. אלא דקשיא לי קצת מדאמרינן לעיל (נדה י, ב) דפוסקת הוי לה כשתי ראיות, אלמא ראייה שנייה שבתוך נדתה לאו בתר ראייה ראשונה שדינן לה, לומר דאין דמים אלא מחמת ראייה ראשונה אלא בראייה בפני עצמה חשבינן לה, ומעתה תחוש לה. ושמא נאמר, דהתם להחזיקה בדמים בלחוד הוא שאסרו, ומשום חומר דטהרות. ואי נמי אפילו לבעל ונפקא מינה לענין כתמים, דכיון דפסקה וחזרה וראתה אלמא מוחזקת דמים היא אבל מ"מ התחלת הוסת הוא העיקר לענין קביעות ואף לביאת האורח ובהסתלק העיקר יסתלק הטפל.

הא דאמרינן הכא אשה קובעת וסת בימי זיבתה. ה"מ בדחזיתינהו ממעין סתום כגון דחזאי בתמניא בירחא ובתמניא בירחא ובריש ירחא ובתמניא בירחא דאע"ג דראייה שלישית קימא לה בימי זיבה, קבעה לה וסת, כיון דשתי ראיות קמאיתא חזיא ממעין סתום אידך דמים יתירי הוא דאיתוספו בה, כענין שאמרו ברואה בימי נדה.

א״ר יהודה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת כך הגרסא בכל הספרים וכן נראית גרסתו של רש״י שכתב וכן בפעם הג׳ כלו׳ דלישנא קלילא נקט וה״ה דבעיא פעם ג׳ דהא קיי״ל בוסתות כרשב״ג ואפשר דסרכא דלישנא דמתני׳ נקט דהוי כר׳ ומינה שמעינן בקפיצת שלישית לרשב״ג.

והא דקאמר קפצה וראתה פרש״י ז״ל קפצה בחד בשבת וראתה קפצה בחד בשבת וראתה.

למאי אי לימים כלו׳ דקביעת וסת לימים לחודייהו כלו׳ לראות בכל חד בשבת ואפי׳ בלא קפיצה אמאי דהא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי אלא לקפיצת פי׳ הוא ז״ל שראתה ג׳ פעמים ע״י קפיצה בכל יום שתקפוץ מחזיקינן לה כרואה ואפי׳ בשאר הימים עכ״ל פי׳ לפי׳ ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם עדין בקפיצה.

ולכאורה היה נראה מן הלשון דמיירי בשקפצה וראתה ג׳ פעמים ביום ידוע כגון בחד בשבת ואפ״ה קבעה וסת לקפיצת בשאר הימים אבל א״א לומר כן וכדאמרי׳ על ברייתא דבסמוך דכי קבעה וסת מורכב בקפיצת וימים מסויימים לא קבעה וסת לקפיצת לחודייהו לכך יש לומר דמרן ז״ל בקפיצת דימים מסויימים שאינן מכוונים מיירי ואפ״ה קבעה וסת לקפיצת לכל הימים ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם כלל בקפיצה וא״ת דהא כי פרכינן על רב הונא ואמרינן אי לימים ע״כ בימים מכוונים שמעינן לה והיכי היה מוקמינן לה עכשו בימים שאינם מכוונים וי״ל דאנן נקטינן כל מאי דאפשר וכל חדא וחדא כדאיתא דבמאי קאמ׳ רב הונא שקבעה לה וסת אי לימים לחודייהו וכגון שראתה בימים מכוונים כל יומא בלא קפצה ולא חזאי אלא לקפיצת לחוד וכגון שלא ראתה בימים מכוונים.

והתניא וכו' ומיהו הא ק׳ טובא דכיון דאמרינן דלרב הונא קבעה וסת לקפיצת בלא ימים כי פרכינן עליה ממתניתן אמאי פרישנא דקבעה לה וסת לחפיצת לימים ולא לקפיצות לחוד ולא לימים לחוד ולא פרישנא דקבעה וסת לקפיצות לחוד וכדרב הונא דהכי אורחא דתלמודא דהא לקיומא לדרב הונא במאי דאמרי׳ לקפיצת אתינן וי״ל שהרי א״א דהא מתנית׳ לא קתני דקבעה וסת אלא לא קבעה לה וסת ואתא לאשמועינן דלא קבעה לה וסת לימים לחוד כדאמרינן לקמן בסמוך. וא״כ ע״כ כשראתה בימים מכוונים וכדפרשנא לקמן ואלו לימים שאינן מכוונין פשיטא דלא קבעה וסת לימים לחודייהו. וא״ת מ״מ כיון דתנא דמתני׳ לא תנא לן קביעות וסת לקפיצות אלא וסת מורכב לימים וקפיצות וכשקפצה וראתה בימים מכוונים מנא ליה לרב הונא דאשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו כשקפצה וראתה בימים שאינן מכוונים וי״ל דתנא לא נחת אלא לאשמועינן דבוסת מורכב לא קבעה וסת לימים ומשום צריכותא דלקמן ואנן הא דאמרינן דקבעה וסת לימים וקפיצות ולא אמרינן דכיון דמחמת האונס לא קבעה ומשום הכי בא רב הונא ואמר דמחמת האונס הוא קבעה ואפי׳ לקפיצת לחוד ככל הימים אם קבעה אותו בימים שאינן מכוונים וכ״ש שקבעה אותו מורכב לימים וקפיצות אם קפצה וראתה בימים מכוונים ולהאי שיטה דרש״י ז״ל אתיא כפשוטה הוא דאמרינן בפ׳ כל היד לא שנו אלא שיש לה וסת לקפיצות דמשמע כפשוטה דאשה קובעת וסת פשוט לקפיצות לחודייהו ומיהו עדין קשה בלשונו של רש״י ז״ל למה פירש מימרא דרב הונא כשראתה בחד בשבת בחד בשבת דהא אוקימנא מימרא לקפיצות לחודייהו וכשראתה ג׳ פעמים בימים שאינם מכוונים וי״ל דמימרא דרב הונא בתרוייהו איתא אלא דאנן פרכינן דאי לקפיצות לחוד קא תניא וכו׳ ואנן מפרשי׳ דלעולם מימרא דרב הונא לקפיצות או לקפיצות לחוד וכדאמרינן או לקפיצות עם הימים דהא דתניא אלא קבעה לה וסת היינו דכל שראתה אותו מורכב היינו שלא קבעה לה וסת לא לימים לחוד ולא לקפיצות כנ״ל לתרץ לשונו של רבי׳ ז״ל וכן דעת הר״ז הלוי ז״ל.

אבל אחרים מרבותינו הצרפתים ושאר המפרשים ז״ל פי׳ דודאי מימרא דרב הונא בוסת מורכב וה״פ למאי אי לימים לחוד הא כל יומא דלא קפצה לא חזאי ואי לקפיצות נמי הא תניא וכו׳ ופריש׳ לא ימים לחוד ולא לקפיצות אלא לימים וקפיצות וכדרב הונא אבל לקפיצות לחוד לא קבעה לעולם ואפי׳ קבעה וראתה בימים שאינם מכוונים וההיא דפ׳ כל היד לישנא קלילא ופירוש׳ דקבעה לה וסת לימים וקפיצות אלא דנקט לישנא דנקטי הכי כדרב הונא. וא״ת וכי פרכינן בסמוך לימים לחוד פשיטא אמאי לא פרכי׳ נמי אי לקפיצות לחוד פשיטא דבשלמא לפרש״י ז״ל לא נקטי לה משום דזמנין דקבעה וסת לחוד כגון בימים שאינן מכוונים הילכך מרגלי׳ לה כדי שלא יטעה אלא בלשונינו וי״ל דחדא מנייהו נקט וכאלו אמרינן ימים מאן דכר שמייהו דאנן לא הוה פרכינן לעיל מבריתא אלא לקפיצות וה״ל למימר לא קבעה לה וסת לקפיצות לחוד אבל קבעה לה וסת לימים וקפיצות ולמה הוצרך לומר לא קבעה לה וסת לימים ופרכינן דאדרבה הא אצטריכא ליה לאשמועינן וכמפרש ואזיל וזו היא שיטת הראב״ד ז״ל ורבי׳ הגדול ז״ל וכן דעת ר״ח ז״ל לקמן פי׳ כל היד:

כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי קפצא בחד בשבא וחזאי פי׳ לאו בתרי חד בשבא רצופים דא״כ הויא לה ראיה שניה בימי זיבה ממעין פתוח ואין אשה קובעת וסת בכך כדאיתא לקמן בשלהי פ׳ בנות כותיים אלא לומר שראתה מעשרים לעשרים יום בחד בשבא וזה ברור וכן כתבו בתוס׳ ובנמוקי הראב״ד.

ה״ג כגון שקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ולשבתא קפצה ולא חזאי ולמחר חזאי בלא קפיצה מ״ד איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים וכו׳. וזו ג׳ רש״י ז״ל ויש שאין גורסין ולמחר חזאי בלא קפיצה וליתיה כלל דהיכי הוה תיסוק אדעתין דקבעה וסת לימים לחודייהו כלו׳ לחד בשבא והא לא חזיא כי אלא תרי זמנא דהא ודאי ראיה דחזאי בשבתא לא קבעה וסת לחד בשבא אלא הגרסא שכתבתי היא עיקר.

צריך שתדע שקביעות הוסתות נעשה על יד אחד משלשה ענינים והם אבות לענין זה ותחתיהם הרבה מינים הראשון הוא הנקרא וסת הזמן והוא התלוי בימים השני הוא הנקרא וסת המקרה והוא התלוי במקרים המתחדשים באשה מאליהם ונקרא בלשון תלמוד וסתא דגופא השלישי נקרא וסת הסבה והוא התלוי במקרים המתחדשים באשה מחמת גרמות שלה וראוי לקרותו וסת הכפול או וסת המורכב מצד מה שנבאר הראשון הוא נחלק להרבה מינים מהם שרואה לזמן שוה אע"פ שאין הימים שבנתים מצטרפין עולין לחשבון אחד כגון מחדש לחדש או מאמצע חדש לאמצע חדש וכיוצא בזה אע"פ שאין החדשים שוים ומהם לימים ידועים ושוים לחשבון אחד אע"פ שאין זמן שוה כגון מעשרים לעשרים ואע"פ שזו בסוף החדש וזו בתחלת החדש והוא הנקרא וסת הפלגות ר"ל שמחלקים זה מזה ומהם בדלוג כגון חמשה עשר לחדש זה וששה עשר לזה ושבעה עשר לזה או למפרע ומהם לסירוגין ומהם שקבוע לשעות וכל אלו בכלל וסת הזמני דהינו הוא וסת התלוי במקרים המתחדשים בה מאליהם שאין האורח בסבתם אלא שהמקריים באים בסבתו והוא הרבה מינים פהוק או עטוש או צמרמורות וכיוצא באלו ר"ל שאם היא מפהקת או מעטשת או שאחזתה צמרמורות והיא למודה שבכל עת שתארע לה פיהוק רואה או בעטוש או בצמרמורות וכל שאירע לה כן שלשה פעמים נקבע לה וסת לאותו מקרה השלישי הוא שתלוי במקרים המתחדשים מצד גרמתה כגון שקפצה וראתה או אכלה שום וראתה וכיוצא באלו ווסת זה אינו נקבע באותו המקרה לבד שהרי אונס הוא ועל ידי אותה סבה הוא בא ואינו נקבע אלא בצירוף זמן ר"ל שאם היתה למודה שכל זמן שתקפוץ באחד בשבת תהא רואה אם אירע לה כן שלשה פעמים קבעה לה וסת לקפיצה באחד בשבת ולזו הוא נקרא מורכב או כפול שאינו נקבע אלא על ידי שניהם ר"ל הסבה והיום וכל אלו נקבעים בשלשה ראיות חוץ מווסת הפלגה במי שלמודה לראות מעשרים לעשרים וכיוצא בו שאינו נקבע אלא בארבע ראיות שהרי ארבע ראיות אין ביניהן אלא שלש הפלגות וכן הענין בדלוג לדעת קצת ודברים אלו כלם מתבארים בארוכה במסכתא זו והפרטים מסתעפים לכמה דינין כמו שיתבאר בפרטים איש על דגלו:

ובסוגיא זו התחילו בענין וסת הסבה וביאר שאם קפצה ביום ידוע כגון באחד בשבת וראתה וקפצה באחד בשבת וראתה וכן פעם שלישית קבעה לה וסת לימים וקפיצות וחוששת לוסתה בקפיצה ולא עוד אלא שאם קפצה באחד בשבת וראתה ועוד קפצה באחד בשבת וראתה ושבת שלישי קפצה ולא ראתה ואחד בשבת שאחריה ראתה בלא קפיצה אומרין שקפיצת שבת גרמה ראיית אחד בשבת ולא נקבע וסתה אלא בימים וקפיצות אבל אם קפצה באחד בשבת וראתה ועוד קפצה באחד בשבת וראתה ובאחד בשבת שלישי ראתה בלא קפיצה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצה נתגלה הדבר שהיום גורם ולא הקפיצה ולמדת שהקפיצה לבד אפילו ראתה בכל עת שתקפוץ אינה קובעת וסת לקפיצות לבד וכמו שאמרו שכל שתקבענה מחמת אונס אין כאן קביעות וסת וגדולי הראשונים שבגירונדה כתבו בה שטה אחרת לומר שהמעשה בלא יום ידוע קובע וסת הואיל ובכל עת שתעשה למודה לראות והם מפרשים בסוגיא זו דברים שאינם מתישבים כמו שיתבאר בפרק האשה ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומ"מ חד בשבא דנקט צריך שתדע שסימן בעלמא הוא שאם ראתה באחד בשבת הרי אחד בשבת הבא אחריו זמן זיבה הוא ואין אשה קובעת בו וסת אלא לומר שראתה בזמנים מסודרים או תפרשה בחד בשבת רביעי שהוא זמן נדותה:

שבעת ימי נדה ואחד עשר יום של ימי זיבה הבאים אחריהם אין האשה קובעת בהם וסת אפילו ראתה בהם כמה פעמים במה דברים אמורים בשראתה בהן ממעין פתוח אבל ראתה בהן ממעין סתום הרי זו קובעת בין בימי נדה בין בימי זיבה וכיצד הן דינין אלו הרי שראתה באחד בניסן ובחמשה בו שנמצאת ראיית יום החמשה בתוך ימי נדות לראיית יום ראייה שלפניו ומנת כדרכה וטבלה וחזרה וראתה באחד באייר ובחמשה בו וכן באחד בסיון ובחמשה בו הרי קבעה לה לראשון של חדש הבא אבל לא לחמישי שראיית החמישי בימי נדות היתה וכל ראיית חמישי באה ממעין פתוח ואין זה וסת וכן בדרך זה אם ראתה אחד בניסן ובחמשה עשר בו שהוא זמן זיבה לראייה ראשונה וכן אחד באייר וחמשה עשר בו וכן אחד בסיון וחמשה עשר בו קבעה לה וסת לראשון של חדש הבא אחריו אבל לא לחמשה עשר בו שהרי ראיית החמשה עשר בימי זיבה לראיית שלפניה ובאה לה ממעין פתוח אבל אם ראתה באחד בניסן ומנת כדרכה וטבלה וחזרה וראתה באחד באייר ומנת וטבלה וחזרה וראתה בחמשה ועשרים באייר וחזרה וראתה באחד בסיון אע"פ שראיית אחד בסיון בימי נדות של ראיית חמשה ועשרים באייר קבעה לה וסת לכל ראש חדש הואיל והשתים הראשונות באו ממעין סתום שאני אומר ראיית חמשה ועשרים באייר מוסת ראיית אחד בסיון הוא אלא שנתרבו בה דמים וקדמו לבא וכן על דרך זה בימי זיבה אם ראתה אחד בניסן ואחד באייר וחמשה עשר באייר ואחד בסיון אע"פ שראיית אחד בסיון בתוך ימי זיבה לראיית חמשה עשר באייר קבעה לה וסת לראש חדש הואיל ושתים הראשונות באו ממעין סתום ומ"מ כתבו חכמי הדורות שבזמן הזה קובעת וסת בכל זמן שאם אתה מזקיקן לכך אתה צריך ללמדם פתחי נדות וזיבה ובאות לידי מכשול והדברים נראים:

ולענין ביאור זה שאמרו במשנתנו שהנדה אינה צריכה בדיקה מפני שאין בדיקתה מועלת לה כלום ושאלו בה הניחא לריש לקיש דאמר אשה קובעת בימי זיבתה ר"ל מפני שדמיה מסלקין ואף כשבאה ממעין פתוח אבל אין אשה קובעת וסת בימי נדה שפיר שהרי אין בדיקתה מועלת אף לקביעות וסת או לעקירתו אלא לר' יוחנן דאמר קובעת וסת אף בימי נדה תבדוק שמא תועיל בבדיקתה לקביעות וסת ואע"ג דבאשה שיש לה וסת נמי קאי מ"מ מועיל לעקירתו ולקביעות וסת אחר ותירץ ר' יוחנן כי אמרי אנא קובעת דחזיתיה ממעין סתום וכגון שראתה שתי פעמים בראש חדש ובשלישי בחמשה עשר לחדש ובראש חדש על הדרך שביארנו הא ממעין פתוח לא קאמינא ומתניתין במעין פתוח שהרי בתוך ימי נדה היא והלכה כר' יוחנן ובין בימי נדה ובין בימי זיבה קובעת וסת ובלבד ממעין סתום אבל ממעין פתוח בין בימי נדות בין בימי זיבה אינה קובעת על הדרך שביארנו ועדיין יש שואלים בה לריש לקיש נצריכה בדיקה שמא תפסוק ותחזור ותראה בתוך ימי נדותה ותחוש לאותו יום על הדרך שחוששת בוסת שאינו קבוע דאינה קובעת הוא דקאמר הא מיחש חיישא שהרי בסוף בנות הכותיים ל"ט א' אמרו כן ר"ל מיקבע הוא דלא קבעה הא מיחש חיישא אי נמי תבדוק לידע אם עדיין מדלפת בכל ימי הראיה עד שנדון את כלם בעונת הוסת וצריכה לבדוק לראות כמה ימשך עד שתחוש לכל זמן המשכתו ליום הוסת שאחריו ותדע שמכאן למדו רבני צרפת שאינה חוששת לראיות שבתוך זמן הנדות בין בפוסקת בין בשופעת או מדלפת והכל הולך אחר התחלת הוסת ומה שאמרו למעלה בפוסקת דהויין לה שתי ראיות התם להחזיקה בדמים לבד הוא שנאמר כן ומשום חומרא דטהרות אי נמי לבעלה ולענין כתמים לומר שמאחר שפסקה וראתה מוחזקת היא בדמים וכתמה טמא:

בפרש"י בד"ה ממעין סתום כו' בתוך ימי נדתה כי מתניתין דלא מיירי בתחלת נדה כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מפרש"י מן דלא מיירי כו' עד חוץ מנדה ונראה שיש לקיים נוסחות ישנות שבפרש"י ופירוש לפירושו דהוצרך תלמודא לאוקמא מתניתין בתוך ימי נדות ומודה ר"י במעין פתוח ולא סגי ליה בתחלת נדות דהיינו ביום ראשון לנדתה דלא צריכה בדיקה כיון דכבר הוקבע אותו יום משום דמשמע ליה לתלמודא דלא מיירי דוקא בתחלת נדה דהא לא מפליג בה וסתמא קתני כו' דמשמע נמי בתוך ימי נדתה דלא צריכה בדיקה ולכך הוצרך למימר דמודה ר"י במעין פתוח ואע"ג דבלאו הכי א"א לומר דאיירי בתחלת נדה דא"כ תקשה מאי למימרא כדאקשינן לקמן גבי יושבת מכל מקום נראה לו מדלא אסיק תלמודא נמי הכי אי בתחלת נדה מאי למימרא משמע דבלאו הכי ליכא לאוקמא בתחלת נדה כפרש"י משום דסתמא קתני וחדשים מקרוב באו בדפוס שהגיהו ואיירי בתחלת נדה כו' ואולי הבנת המגיה תחלת נדה הוא תחלת וסת ובכל זאת א"א להולמו דאי משום דסתמא קתני מיירי נמי בתחלת וסת מה"ט נמי ע"כ דמיירי נמי בסוף וסת דהיינו מעין סתום כיון דלא מפליג ביה מידי ואם כן אמאי אינה צריכה בדיקה אבל נוסחות הישנות נכונות כמ"ש:

תוס' בד"ה ממעין סתום פירש רש"י כו' ומעין פתוח כגון שהראיות כו' היו בתוך ימי נדה או כ"ה בירחא וריש ירחא או ריש ירחא וה' בירחא כו' עכ"ל כצ"ל ורצה לומר שכתבו ב' דרכים בציור מעין פתוח הראשון הולך בדרך שצייר רש"י מעין סתום ציירו התוס' ההפך ממנו מעין פתוח שהוא בראשונה כ"ה בירחא וריש ירחא וכן בשניה ובשלישית לא חזאי אלא ריש ירחא והציור הב' הוא שכתב ג"כ רש"י במעין פתוח ריש ירחא וה' בירחא וכן בשניה כו' וק"ל:

בא"ד כפי' אחר דרש"י דפי' שראתה אבג"ד רצופין בג' חדשים ראשונים עכ"ל בראתה בא' מג' חדשים אבג"ד נמי סגי וכפרש"י דבג' חדשים כו' נמי ר"ל בא' מג' חדשים וק"ל:

בגמ' לישנא אחרינא וכו' ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת אחרינא חזאי וכו'. נראה דלא גרסינן אחרינא:

בתוס' ד"ה אלא לקפיצות וכו' וקשה דא"כ לישני וכו' ר"ל ולמה משני לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו אבל קבעה וסת לימים ולקפיצות ה"ל לשנויי דקבעה וסת לקפיצות לחודייהו ולא באה הברייתא למעוטי אלא לימים לחודייהו וכ"ת לימים לחודייהו פשיטא הא איכא לשנויי כגון דקפיץ בחד בשבת וכו' כדמשני בתר הכי ולמה חזר מסברת המקשן דהוה ס"ד כדברי רב הונא דקבעה וסת לקפיצות לחודייהו אע"ג דלא קבעה וסת לימים לחודייהו והשתא דמשני דברייתא אתי למעוטי דלא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו כשפריך לימים פשיטא לא אצטריך לשנויי אמר רב אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וכו' אלא ה"ל לשנויי דאתא לאשמועינן הברייתא דאף לקפיצות לחודייהו לא קבעה וסת כיון דלפרש"י לקפיצות לחודייהו לא הוה פשיטא וק"ל:

ד"ה ממעין סתום וכו' ומעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת היו בתוך ימי נדה כגון ריש ירחא וה' בירחא וכן בשניה ובשלישית ראתה בחמש בירחא וכו' והא דכתוב בספרים אי כ"ה בירחא וריש ירחא ובו' דברי מותר הם הגם שיש ליישבו והכל אחד הוא דכשראתה בתחלה בכ"ה לחדש ואח"כ בראש חדש שאחריו וכן בשניה ובשלישית ראתה בר"ח ולא בכ"ה שלפניו א"כ הוי ג"כ ראיות הראשונות בימי נדה וק"ל:

בא"ד וי"ל דאיהו מפרש מעין פתוה דחזאי ג' זימני וכו' ר"ל ובזה איירי מתני' דלא מצרכה בדיקה אבל אי חזאי תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישי ראתה בה' בירחא ולא ראתה בריש ירחא זה מקרי מעין סתום וקבעה לה וסת ולמאי דפרישית וכו' ע"ל בתוס':

ברש"י ד"ה ובתולה שדמיה טהורים וכו' ואפי' נשתנו מראה דמיה וכו' לכאורה משמע דרש"י מפרש הכא כלישנא אחרינא שכתב רש"י לקמן בשמעתין ע"ש:

תוס' ד"ה קפצה וראתה ג' זימני גרסינן וכו' ע"ל לט ע"ב תוספות ד"ה אלמא: