מסכת שבועות דף ל״ב עמוד ב׳

ומחלוקת בעדי סוטה אותו מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע עד אחד של ממון באותו מחלוקת עצמו חלוקים הם במשביע שני עדי סתירת סוטה וכפרו דלרבי אלעזר דמחייב במשביע עד אחד דממון משום דבר הגורם לממון מחייב נמי בהני שאילו העידו שמא היו גורמין לה שתהא מודה מיראת בדיקת מים:

הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעיד וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין כדאמרינן בפ' כל הנשבעין (לקמן שבועות דף מד:) הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב"ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול:

והכל מודים בעד דר' אבא במשביע עד אחד כעין מעשה דר' אבא דאמר לקמן שהוא חייב כדמפרש ואזיל:

מי יימר דמשתבעת ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור:

דאמר מר לקמן בפרק כל הנשבעין היכא דשניהן חשודין חזרה שבועה על המחויב אותה ומתוך שאינו יכול לישבע שהוא חשוד הוא משלם שהרי או שבועה או תשלומין מוטלין עליו הלכך המשביע עד אחד היודע בדבר וכפר חייב העד קרבן שבועה שאם העיד נתחייב הלוה שבועה ואין כאן שבועה מאחר ששניהן חשודין אלא תשלומין:

נסכא חתיכת כסף מותך לשון (ישעיהו מ) הפסל נסך חרש:

חטפי ודידי חטפי שלי חטפתי שאתה גזלתו ממני:

לישלם שאין כל החוטפין נאמנים לומר שלי גזלתי דא"כ אין לך גזלן שמשלם ואפילו יש עדים:

ואמר מר חזרה שבועה למחויב לה תימה דהוה ליה למימר ואמר יחלוקו דהכי הלכתא דאמר לקמן פרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ועוד תימה דר' אבא הוא דאומר חזרה שבועה למחויב לה כדמוכח התם מנסכא דהכא וא"כ הוה ליה למימר הכל מודים בעד אחד וכשנגדו חשוד דחייב כר' אבא:

הוה ליה כגזלן משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקת מי שהיה בידו ואם היו שני עדים לא הוה מהימן למימר דידי חטפי השתא נמי כיון דמודה הוה ליה כגזלן וא"ת וניהמניה בשבועה דדידיה חטף מיגו דאי בעי אמר לא חטפי והוה מהימן בשבועה דכה"ג אמר בסוף המוכר את הבית (ב"ב דף ע:) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר בשבועה החזרתי לך ולא מ"ל ליה היאך שטרך בידי מאי בעי במיגו דאי בעי אמר נאנסו נאמן בשבועה ויש לומר דירא לשקר בדבר שהעד מכחישו כדאשכחן בחזקת הבתים (שם דף לב: ושם) גבי רבא בר שרשום דקאמר לקוח בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא ואין אדם טוען ברצון דבר שהקול מכחישו מיהו צריכא לטעמא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם דבלא שבועה לא היה חושש להכחיש את העד ואיכא מיגו אבל לישבע בדבר שהעד מכחישו זה ודאי קשה לו כמו בדבר שהקול מכחישו:

שמע מינה משביע עדי קרקע חייב קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה:

אבל כפירה והודאה אימא לא קצת תימה להר"ר יעקב דאורלינ"ש דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא דטעמא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור עדיין ולהודות דאי לאו דיכול לחזור ולהודות שני אמאי חייב:

ומחלוקת בעדי סתירה לאמר דאמר דבר הגורם לממון כממון כו'.

נמצא עד אחד בתביעת ממון כעדי סתירה בסוטה:

הכל מודים במשביע בעד אחד כגון ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה קמי חד סהדא ואמר אין חטפי ודידי חטפי. ואשבעיה וכפר בו דחייב דעדות ממון היא כר' אבא דאמר הוה ליה מחויב שבועה דאוריית' ואינו יכול לישבע דהא איכא חד סהדא דחטפיה והוא לא כפר אלא מודה דחטף. וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם: והכל מודים בנושה בחברו מנה בעד אחד והיו שניהן חשודין והשביע העד וכפר בו שחייב דעדות ממון הוא.

דאמר מר אם שניהן חדושין חזרה שבועה למחויב לה ואינו יכול לישבע ומשלם:

אמר רב פפא הכל מודין במשביע עד מיתה וכפר בו דפטור בדלא אסהיד בבי דינא. אבל אחוי לה לדידה דהא יכולה היא לילך לב"ד ולומר בת בעלי ותטול כתובתה על פיה דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם כו'. בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי (יבמות קיז.) והכל מודים במשבעת עד שראה מיתת בעלה וכפר בו שחייב.

בדלא אמר לא לה ולא (לחברתה) לב"ד דהא מפסידה כתובתה ואקשינן והא כתובתה. ואקשינן והא כתובת אשה ממקרקעי היא.

והמשביע עדי קרקע לא איפשיטא שחייבין ודחינן דלמא דתפיסא לה מטלטלי מחיים. וקי"ל דאי תפשה מטלטלי נפרעת מהן: כפר א' והודה אחד הכופר חייב ואוקמה רב חסדא בשכפרו שתיהן וחזר אחד מהן בתוך כדי דבור והודה ומוקים לה לרישא באפשר לצמצם וסיפא בתוך כדי דבור. ור' יוחנן מוקים לרישא ולסיפא בתוך כדי דבור ורישא כפירה וסיפא כפירה והודאה.

מהו דתימא כפירה והודאה לא קמ"ל מתני' היו לו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן ואקשינן בשלמא שניה חייבין דכבר כפרה לה הראשונה אלא ראשונה אמאי חייבין הא קיימא שניה ופריק רבינא כגון שהיתה שניה בשעת כפרית הכת הראשונה קרובין בנשותיהן לתובע או לנתבע שלא היו ראוין לעדות והיו נשותיהן גוססות באותה שעה.

מי יימר כו' מיהא דאמרינן גבי חשוד לווה דפטור משום דאמר ליה: מי יימר דמשתבע ושקלת. דילמא לא הוה משתבעת ואפילו הכי מחייבינן עד אחד בנסכא דר' אבא, נראה לי ראיה גמורה דכל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כגון נסכא דר' אבא, וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא (ב"מ צח, א) שקיל תובע בלא שבועה, ולא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל אלא בחשוד, משום דאי אמרת שכנגדו נוטל בלא שבועה לא שבקת חיי לחשוד, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שכולן שכנגדו נשבע ונוטל כחשוד, וזו כמדומה שהיא שגגה, דמיהא דהכא יש ראיה מכרחת.

הא דאמרינן בעד מיתה מיהא שהוא פטור כדאמר לה לדידה ולא אמר להו לבי דינא. משום דאיהי מהימנא למימר מת בעלי ותנשא או תתיבם, לאו למימר דאפילו בדאתא העד והכחיש ואמר לא, דהתם ודאי מהימן, ואף על גב דאמרה לדידי אמר לי דמית, וכדאמרינן בכתובת (עב, א) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל שייליה ואשתכח שיקרא דאיהו מהימן ולא איהי, אלא הכא הכי קאמר כגון דאמר לדידה ואיהי גרמה לנפשה שהשביעתו בב"ד, דאי בעיא איהי גופא הוה מציא לאכשורי נפשה אי אמרה מת בעלי על פי מה שאמר לי העד.

והכל מודים שהוא חייב דלא אמר לא לדידה ולא לב"ד וכתבו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דמכאן יש ללמוד דיכול אדם להשביע את חברו מן הספק אם יודע לו עדות אם לאו, דהא הכא איהי לא ידעה דמית ולא ידעה דהאי ידע, דאם איתא איהי נמי ידעה, ואפילו הכי משביעתו.

שמע מינה משביע עידי קרקע חייב ואוקימנא דתפיסה מטלטלי ודוקא דתפסה להו מחיים דבעל, דאי לא, תפיסה דלאחר מיתה במטלטלי דיתמי לאו תפיסה היא, וכן פירש ר"ח ז"ל כאן דתפסה מחיים וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק אלמנה ניזונית (בתחלת הפרק), והביא מכאן ראיה למה שפסק הוא שם דתפיסה דמחיים הויא תפיסה אפילו לכתובה, ואע"ג דתובה אינה גובה ממטלטלי ואפילו מיניה דבעל, וכדאיתא בקידושין (סה, ב) גבי אכילה, ובנדרים (סה, ב) גבי מאי דאמר ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך, אפילו הכי אם תפסה הויא תפיסה וגובה מהן כיון שתפסה, ולא דמיא לעובדא בחבילה כולן היו תפוסין בה ולא תפסה איהי לבדה בחבלה. ומסתברא גם כן דדוקא בשתפסה מחיים לגוביינא וא"נ לשעבוד, הא לאו הכי אלא דהוו מטלטלי בידה פקדון מחיים דבעל וכיוצא בזה לא הויא תפיסה לגבות מהם דמטלטלי דיתמי נינהו, ואפילו חוב דעלמא אינו נגבה מהן לדינא דגמרא, והראיה ממלונא דשטרי (כתובות פה, א) דתפסה ההיא אתתא, ואמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבת ניהליהו, אמרה ליה לא, א"כ הויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא דמטלטלי לב"ח לא משתעבדי, אלמא אע"ג דהוו תפיסי לה מחיים כיון דלא תבעוה מחיים ולא מעכבא להו אחובא לא מהניא לה תפיסה, וגדולה מזו אמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפה עליו במלוה, שכיב ואתא ב"ח דראובן וקטריף ליה מיניה, ופייסיה שמעון בזוזי, דינא הוא דאמרו ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונן גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא אף על גב דלאו מטלטלי בעין נינהו ושמעון תפיסי בזוזי דזקיפא מחיים דראובן, אפ"ה לא הויא תפיסה, דכל דלא תפס מחיים לגובינא או למשכון לאו תפיסה היא, והכא בתפיסה מחיים לגובינא או לשעבוד כתובתה היא, וכעין דמלונא דתבעוה מינה מחיים ולא יהבה להו או שאמרה מחיים דתפסה להו לגבות או למשכון כנ"ל.

לא צריכא כגון שכפרו שניהם וקדם אחד והודה תוך כדי דבור יש מי שפירש כגון שהודה השני תוך כדי דבור לכפירתו, א"נ שכפרו שניהם כאחד וקדם הראשון והודה תוך כדי דבור שלו, ואיכא למידק דאם כן היינו רישא דקתני כפרו שניהם כאחד חייבים, ואוקימנא כגון שכפר השני בתוך כדי דבור של ראשון, ועל כרחין אין השני חייב אלא מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני, דאי לאו כפירת השני לא מעלה ולא מורידה דמצי אלו כבר כפר הראשון ולא היה יכול לחזור בו. ולפיכך י"מ דהכא כגון שכפרו בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה משני עדים חדא מלתא היא, ואלו מרישא לא שמעינן אלא כפירה וכפירה, ויש ספרים דגרסי וקדם אחד וכפר והודה תוך כדי דבורו של חבירו, וכן נראית גירסת הרי"ף ז"ל שכן כתב בהלכות כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה תוך כדי דבורו של חברו, והא דאמר ר' שמעון מה טעם לפי שאינן יכולין לחזור ולהודות לאחר כדי דבור היא, אבל תוך כדי דבור יכולין הן לחזור ולהודות ע"כ, וזה כפירוש האחרון ובעלמא היכא דשייכי התראה אפילו התראה תוך כדי דבור וחזרה תוך כדי דבור של התראה כדיבור דמי, דהתראה מכלל העדות היא וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובו לג, א) דאמרינן התם אמר ר' אלעזר עדים זוממין ממונא משלמי מלקא לא לקו דלאו בני התראה נינהו, אמר רבא תדע דהכי תרינן בהו (מתניתין) [נתרה בהו] מעיקרא אמרי אשתלין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי, נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה, מתקיף לה אביי נתרי בהו תוך כדי דבור דהא תוך כדי דבור כדיבור דמי, דאלמא יכולין הן לחזור בהן אפילו תוך כדי דבור של התראה דהתראה מצרכי העדות היא.

הכל מודים בעד א' דר' אבא וכו' פירשתיה במקומה בארוכה בפ' חזקת עיין שם ומהכא שמעינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם חבירו נוטל ממנו בלא שבועה דאי לא הכא אמאי חייב קרבן לימא ליה מי יימר דקא משתבעת כדאמרינן בסמוך גבי חשוד אלא ודאי כדאמרן. שאין על חבירו שום שבועה ומיהו חרם סתם יש כמו שנוהגין הגאונים ז"ל ובכל הישיבות כי מי יוכל למנוע מזה שלא יאמר ארור סתם וכן קבלנו שאפי' בשטר חוב שיש בו נאמנות בפי' מחרים סתם דלא מהני ליה למנוע מזה שלא יחרים סתם על מי שגובה ממנו שלא כדין. יש כאן בקצת הנוסחאות כיון דאמר מחטפי חטפה הו"ל כגזלן כלומר דאע"ג דלא הוי גזלן ממש שאפי' הוא עצמו אינו אומר שגזל דהא אמר דדידיה חטף מ"מ הוי דונו כגזלן שלא ליפטר בשבועה ואין גי' זו נכונ' וליתא בנוסחי דיוקני דהא לאו דיניה כגזלן דאילו גזלן דעלמא שכנגדו נשבע ונוטל והכא חבירו נוטל בלא שבועה כלל וכדכתיבנא וטעם הדבר משום דגזלן יכול הוא להשבע אלא שאין אנו רוצים לקבל שבועתו מפני שהוא חשוד אלינו וזה אינו יכול להשבע כלל והדבר ידוע שאין דין זה אלא במחוייב שבוע' של תורה בשבועת עד א' או דמודה במקצת או בשבועת השומרים ולא במחויב שבועה דרבנן וכן אין זה אלא במקום ששנים מחייבין ממון שאז עד א' מחייבו שבועה ולאפוקי מי שמביא עד א' על חבירו שהלוהו והוא טוען לויתי ופרעתי שהוא פטור בשבועת היסת דרבנן שאפי' שהיו ב' עדים ג"כ נפטר בשבועת היסת וזה פשוט אלא שיש משתבשים בזה בהרבה דינים. אלא ששניהם חשודים פי' והא דקאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבוע' לא דק ורישא דמתני' דלקמן פ' שבועת הדיינים הוא דנקט. דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה פירוש ומתוך שאינו יכול לישבע משלם בלא שום שבועה ולפיכך חייב העד הזה שכפר בעדותו קרבן דכפירת ממון ומדלא אוקמה כמ"ד יחלוקו דאיכא נמי כפירת ממון בפלגא מיהת יש למדין דהלכתא כמ"ד חזרה שבועה למחויב לה אבל בתוס' דחו ראיה זו משום דכי אמר הכל מודים שחייב בה לרבותא שמודה בזה ת"ק דר"א בר"ש וההוא תנא היינו סתם מתני' וסתם מתני' ר"מ דס"ל לקמן בדוכתה חזרה שבועה למחויב לה:

הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה פי' שמת בעלה ולא אמר להו לב"ד פירוש כי כשהביאו לב"ד כפר ותנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא פי' רש"י ז"ל והעד פטור לפי שיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא ונראה מלשונו ז"ל דבב"ד א' [אין] מתירין אות' לינשא כיון שהכחיש' העד שתלתה בו וכן כתב הרמב"ן ז"ל שקבל דין זה דכל שתולה דין זה באחר כגון זו וכגון עד מפי עד ובא אותו העד ומכחישו אין זה שנתלה בו נאמן והביא ראי' מההיא דאמרינן במס' כתוכות גבי מאכילתו שאינו מעושר דאוקימנא בשאמרה פלוני תקן לי את הכרי ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא ולא מצית למימר אישתכח שקרא ע"פ עדי' דהא קאמר ואזיל ושייליה פי' לדבריו ז"ל דאע"ג דאמרינן עלה בירושלמי וכולהון בעדים היינו דאיכא עדים שכך א"ל ושכפר אותו פלוני שתלתה בו אבל אותו פלוני עצמו אינו צריך עדים וכמו שפי' שם רבינו ז"ל ומיהו ק"ל על פי' רש"י ז"ל כיון שהעד נאמן יותר ממנה היאך תלך לב"ד אחר ותאמר מת בעלי שתנשא דא"כ שלא כדין תנשא שהרי הכחישה העד ואינה נאמנת כלל שאפי' היא נאמנת שכך א"ל חוץ לב"ד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב"ד שהוא מקום עדות שכן הדין בכל עדות דעלמא וכדכתיבנא לעיל וי"ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא ע"פ ע"א שאמרה לו כן חוץ לב"ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעת' הרי האשה כב"ד בענין זה ואילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי אין כפירה בב"ד כלום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא"א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב"ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך שם בהיתר שיתירוהו כנ"ל לפרש לפי דברי רש"י ז"ל ומיהו עדיין ק"ל על פי' למה נפטר העד בכך דהא לאו טענה היא לומר שתלך לב"ד אחר דהא מירתתא דאזל סהדא ומכחישה התם או שידע אותו ב"ד בהכחשתו או סבורה היא שלא תהא נאמנת שם דנשי לאו דינא גמירי לכך הנכון כמו שפי' אחרים דטעם פטורו של עד בדא"ל לדידה ולא אמר לב"ד משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל אלא שתמהני על מ"ש ז"ל כי בב"ד זה אינה נאמנת במקום הכחשת העד ומכאן נלמוד שהאשה שא"ל ע"א שמת כעלה יכולה היא ללכת לב"ד ולומר מת בעלי סתם ותנשא וה"ה אם פירשה ואמרה שא"ל ע"א שמת בעלה אלא שהדבר מסופק כשאמרה כן והעד מצוי אם חייבין ב"ד לשאול את פי העד דבשמעתין לא פטרו עד אף לפי זה אלא לפי שהית' יכולה לומר סתם מת בעלי ומיהו כי ליתיה לעד פשיט' דמהימנ' אע"פ שפירשה מגו דאי בעייא אמרה סתם מת בעלי אלא דכי איתי מספקי' אם יש לב"ד לבדוק הדבר כיון דאיפשר והיה נראה לומר דחייבין וכן נראה מלשון רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב שאילו רצתה אמרה סתם מת בעלי:

ש"מ משביע עדי קרקע חייב פי' דכתוב' דמפסדא בכפירתו של עד אינה גובה מן המטלטלים אלא מן הקרקע ואפי' בחייה משא"כ בחוב דעלמא דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח דמיניה אפי' מגלימ' דעל כתפיה אם גירשה מחייב וכדברירנא בכתובות בס"ד ויש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו ואי משום שארה כסותה הא באלמנה מיהת מדרבנן היא לד"ה משום תנאי כתובה ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וזה פשוט. דלמא דאתפסי מטלטלי פי' רש"י ז"ל שתפסה בהם מחיים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהנייא כדאיתא בפ' הכותב ונראין דברים דאתפסא לאו דוקא אלא ה"ה שתפסה מעצמה דהכי מוכח סוגיין בפ' הכותב כדאיתא התם והוא שתפס מחיים ואמרינן נמי ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא ואמרינן אית לך סהדי דתפסת מחיים והא דנקטינן הכא דאתפסה אורחא דתלמודא הוא לארווחי בתי' לאפוקי מדעתיה דמ"ד שמעת מינה וכדכתיבנ' בכמ' דוכתי ותד' דהא מצית למידחי הכא דמיירי בדייחד לה מטלטלי או בדשעבד לה מטלטלי לכתובתא א"נ באשלי דקמחוניא וארנקי דמחוזא וגמלי דערביי' ודכוותה דאשה גובה פורנא מהם כדאיתא בפ' (האשה שנפלו לה נכסים) [מציאת האשה דף ס"ז ע"א] אלא דלרווחא דמלתא נקט דאתפסא לאו ממש אלא משום דתפיסה מחיים לא מהנייא אלא היכא דידע בעלה בתפיסתן וכדכתיבנא התם בפ' הכותב כנ"ל וכן נ"ל מפי' רש"י ז"ל כאן וכן דעת כל המפרשים ז"ל אלא דחזינא ליה לר"מ הלוי ז"ל שפי' כאן דדוקא נקט הכא דאתפסה בעלה מחיים ולא שתפסה מעצמה:

השתא בזה אחר זה וכו' אמרת א' חייב וב' פטור כפר א' והודה א' מבעיא פי' קושיין מדקתני כפר א' והודה א' שהכופר חייב דהא פשיטא דחייב דכיון שכפרו שניהם א' חייב ואע"ג דהוה משמע שיוכל הא' לומר לא אפסדתיך מידי דסוף סוף כבר כפר חבירי ולא היית זוכה ממון בעדותו כ"ש כשהוד' א' ופרקי' הב"ע כגון שכפרו שניהם והודה א' מהם תכ"ד והא קמ"ל תכ"ד כדבור דמי זו היא גי' רש"י ז"ל וכל הספרים שלנו ופירש"י ז"ל דמתני' לאו חיובא דכופר אתא לאשמעי' אלא פטור' דמוד' דאע"ג שכבר התחיל הב' חבירו להעיד יכול הא' לחזור ולהודות תכ"ד שלו ולעיל בדר"י אשמועי' בתכ"ד בכפירה וכפירה והכא אשמועינן לה בכפירה והודאה וכדמפרש ואזיל ואיכא למידק דהאי לפום חד פי' דפרישנא לעיל בדר"י אהתם נמי שמעינן אפילו בכפירה והודאה דהא פרישנא דכי כפרו שניהם וכפר כל א' מהם תוך כדי דבורו של חבירו אינו אלא לפי שהא' היה יכול לחזור ולהודות תכ"ד שלו וא"ת לההוא פי' מאי קמ"ל הך סיפא וכבר כתבנו לעיל שהוא הפי' המכוון מדקאמר כל א' מהם תכ"ד של חבירו לכך הנכון דה"פ שכפרו שניהם בזה אחר זה תכ"ד כלומר דהב' התחיל לכפור תכ"ד לתשלום כפירתו של א' כההיא דר"י דלעיל ואחר שהשלים הב' כפירתו של א' חזר הא' והודה תכ"ד של שני והשתא קמ"ל טובא דאפילו בכהא יכול א' לחזור ולהודות כאלו הודה תכ"ד של עצמו דכיון דכפירתו של א' תכ"ד של שני כולה כחדא כפירה חשיבה וכן נראה מגירסת רבינו אלפאסי ז"ל שהוא גורס וקדם א' מהם והודה תכ"ד של חבירו:

בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה א' אלא א' אמאי דהא קיימא שניה לקמן בריש פרק שבועת הפקדון מוכח בהדיא דקושיין אליבא דרבה דס"ל שהכופר בפקדון שיש עליו עדים שפטור דהתם פרכי' ליה מהא מתני' כי הכא ומתרצין כדמתרצינן הכא אבל לר"י דאמר התם הכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' דהכא בפשוטה ולא צרכינן לתי' דמתרץ ש"ס הכא והלכתא נמי כדבעינן למימר התם בס"ד והא דמקשינן ומתרצינן הכא סתם אורחא דתלמודא למיעבד הכי כדכתיבנא בכמה דוכתי:

ממה שכתבנו במשנה בענין כפר אחד והודה אחד אתה למד שאם תבע עד אחד והשביעו וכפר שאינו חייב בשבועת העדות מפני שאין עדות אחד מחייב ממון אלא שבועה ואפי' אמ' הנשבע לקבלו עליו כשנים וכן בקרוב או פסול וכן היא שנויה בתלמוד המערב וכן בזו של עד אחד אע"פ שאפשר שאם העיד לא היה זה נשבע שרוב בני אדם נזהרין הם שלא לישבע לשקר מ"מ אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו כממון בענינים אלו ומעתה צריך אתה לידע אע"פ שברוב הדינין כך הוא יש דינין שאף עד אחד חייב ושני עדים פטורים מפני שעד אחד מחייב ממון לפעמים ושני עדים אין מחייבין ואין הדבר תלוי בין עד אחד לשנים אלא אם עדות זו מחייבת ממון אם לאו מעתה הרי שקנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים וזינתה בעד אחד אחר הקנוי והסתירה והדבר ידוע שעד אחד של טומאה אחר הקנוי והסתירה מפסידה כתובתה ואם השביע עד זה של טומאה וכפר חייב בשבועת העדות שהרי עדותו פוטר זה מממון והרי זה כאלו תבע שנים להעיד לו שזינתה אשתו וכפרו ונשבעו שחייבין שהרי היו מפסידין אותו ממון ואין אומרין הלא בלא עדותו מפסדת כתובתה שהרי תבדק ובטנה וירכה מעידים אין זה כלום שהרי אפשר שיהא זכות תולה לה:

תבע שנים להעיד לו שנסתרה אשתו בפניהם אחר קנוי וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאפי' העידו אין כאן חיוב ממון אלא שעדותם מביאה להשקאה ואע"פ שאפשר שלא תשתה ותודה מ"מ דבר הגורם לממון הוא ולא ממון ואין צריך לומר אם תבע עדי קנוי שפטורין שאין כאן אלא גורם דגורם שאפי' העידו צריך הוא לעידי סתירה ואף כשיבאו עדי סתירה אין מחייבין אותה אלא לשתות:

מעתה היה הנתבע מחוייב שבועה בעדותו של זה והיו התובע והנתבע חשודים על השבועה והדבר ידוע בזה שחזרה שבועה למחוייב לה הואיל ואי אפשר להפכה ומתוך שאין יכול לישבע משלם הרי נמצא שמפקיעו ממון וחייב אבל אם היה הנתבע לבד חשוד הרי אפשר להפכה ואין כאן חיוב ממון שאפשר שאף זה לא ישבע:

והוא הדין בתובע לחברו מנה ואמ' לו איני יודע ואחד יודע שחייב לו שנמצא עדותו מחייבו ממון אחר שאינו יכול לישבע וכן בכל כיוצא בזה אע"פ שלא הוזכרו כאן:

חטף כלי מיד חברו ויש לו עד אחד בגזילו וכשבא הלה להזמינו לדין ולתבעו בעד זה שראה את גזילו הוא מודה בגזילו אלא שאומר שלי היה וכבר ידעת בדין זה שאין פוטרין אותו מתוך שיכול לומר לא גזלתי שהרי עד אחד יש כאן ואי אפשר לו לומר כן בלא שבועה ושמא יראת השבועה מונעתו מלכפור ולחייבו אי אפשר הואיל ואין שני עדים בדבר ויש לומר מיגו במקצת שהרי היה יכול לומר לא גזלתי אם ירצה לישבע על כך ולהשביעו אי אפשר שאין שבועה באה על עדות אחד אלא כשהוא כופר בדברי העד ונשבע על כך אבל זה הרי מודה בעדות העד ונפסק הדין בזה שמתוך שאינו יכול לישבע משלם והפוך שבועה אין כאן שאין שבועה בעד אחד או הפוכה אלא בסתירת דברי העד או קיומן ומעתה כל שתבע עד זה להעיד לו וכפר ונשבע הרי נמצא מפסידו ממון ולפיכך חייב בשבועת העדות ובעקר הדין של נסכא מיהא יש לנו בו דין ודברים וכבר נכתבו בבתרא פרק חזקת ל"ד א' כסדרן וכהלכתן:

האשה שהשביעה עד אחד להעיד לה שמת בעלה וכפר ונשבע אם כבר אמר לה כן בחוץ לבית דין אע"פ שכפר בבית דין כשהשביעתו פטור שהרי מ"מ יכולה היא לילך בבית דין אחר ולומר מת בעלי ולא תצטרך לשום עד שהרי האשה שאמרה מת בעלי תנשא או תתיבם כמו שיתבאר במקומו יבמות קי"ד ב' אבל אם לא אמ' כן בחוץ לבית דין והיא סבורה שהוא יודע ומשביעתו וכופר בבית דין חייב שהרי מפסידה ממון שאלו העיד לה היתה נשאת ונוטלה כתובתה שמא תאמר והרי כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ונמצא [שאין] עדות זו מפקיע ממון המיטלטל ודבר ידוע שאין מקום לשבועה זו אפי' בשנים אלא בעדות המפקיע ממון המיטלטל אפשר בשהיתה תופשת מטלטלי או שהתנה לה לגבות ממטלטל שמא תאמר גם כן והרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ויאמר לה מי יימר דמשתבעת וכמו שאמרו למעלה וא"ת בכתב לה נאמנות ומה תאמר לדעת האומר שאין נאמנות מועיל כלל כמו שיתבאר במקומו פרשוה בשהתפישה מטלטלין וכל שהתפישה מטלטלין יכול לפטרה משבועה וי"א שאם התפישה אף שבועה אין כאן ויש שפרשוה בשפטרה בשעת מיתתו שדעתו סומכת על נאמנותה מפני שכבר הכיר טבעה ומנהגה ואני אומר שבדבר זה אין לומר מי יימר דמשתבעת שלא נתנה כתובה לגבות מחיים והדבר קרוב לודאי שלא נפרעה ולא באה השבועה אלא מצד נכסי יתומים אבל החוב הרי הוא כדבר ברור:

גמרא לא צריכא כגון שכפרו שניהם כו' ופרש"י ולאו לאשמועינן חיובא דכופר כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא הניח סברת המקשה דחיובא דכופר אתי לאשמועינן וכגון שהודו שניהם וחזר אחד מהן וכפר תוך כדי דיבור והא קמ"ל דתוך כו' ויש ליישב כיון דכפרו שניהן כאחד וכפרו שניהן בזא"ז משמע דכפרו מעיקרא יש לנו לפרש נמי הא דקתני וכפר אחד דכפר מעיקרא אבל והודה א' דלא תני ליה עד הכא איכא למימר דכפר מעיקרא והודה אחר כך וק"ל:

תוס' בד"ה הוה ליה כגזלן כו' מיהו צריכנא לטעמא דמחוייב שבועה כו' דבלא שבועה לא היה חושש כו' עכ"ל וכתב מהר"י אבן ל"ב יש לתמוה עדיין הקושיא במקומה עומדת אמאי אצטריך לטעמא דכל המחויב שבועה כו' כיון דנסתלק המגו במה שאינו יכול לישבע להכחיש העד כו' והוה סגי דלימא ליפטרי' איכא חד סהדא דמחייבו שבועה ותו לא כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ולי נראה ליישב דלא קשיא להו מעיקרא דלא לימא הך מלתא כולה דהא ודאי אצטריך ליה למימר דאינו יכול לישבע ומשלם דהיינו שלא יוכל לישבע דלא חטף שהרי הוא מודה דחטף אלא אהא דקאמר הוה ליה מחויב שבועה כו' וכל המחויב כו' דמשמע שהוא נתינת טעם אהא דלא נאמן לומר כמו שאמר דדידיה חטף קשיא להו דלא הל"ל הכי דבלאו הכי נמי ליכא מגו אדידיה חטף דאי בעי אמר לא חטפתי כלל כיון דהוי להכחיש העד ואהא תירצו דצריכנא לטעמא דמחויב כו' ודו"ק:

בד"ה אבל כפירה כו' דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא כו' עכ"ל כתב מהרש"ל והר"ן תירץ דקמ"ל דאף הודאה של אחד מהני תוך כדי דבור של כפירת חבירו עכ"ל ולפי מה שכתבו בתוס' לעיל וא"ת אמאי שני חייב כו' ואומר ר"י כו' ויכול הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני ואין לשני כו' עכ"ל לא יתישבו דברי הר"ן הכא דהא נמי שמעינן מרישא ודו"ק: