מסכת שבועות דף כ״ח עמוד ב׳

שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה:

אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:

תלאן זו בזו שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי:

הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו':

אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה):

זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה:

שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה:

אשניה מיחייב דהתראת ודאי היא:

כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו' תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (שבועות ד' כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ' ארבעה נדרים (נדרים ד' כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא"ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי' עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (שבועות ד' כה. ד"ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל:

שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו' זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ"ב דנדרים (ד' יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע"כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו:

שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכלה לתנאיה שהיא השניה שאמר בה אם אוכל זו והדר אכל לזו שאמר בה שבועה שלא אוכל חייב מלקות. פ' הראשונה היא האיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסוריה שהתרו בו בשעה שבא לאכלה אל תאכל אותה שאם תאכל עוד האחרת תלקה וחזר ואכל השניה זו התראת ספק: באנו למחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש למ"ד התראות ספק כו':

תלאן זו בזו כגון דאמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ושלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת חברתה ובזדון עצמה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה חייב. שנמצאת אכילתו בשתיהן בזדון עצמן.

אבל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה פטור שנמצאת אכילתו בשתיהן בשגגת עצמן וכ"ש אם אכלן לשתיהן בשוגג שפטור. שתיהן במזיד אראשונה דהיא התראת ספק באנו למחלוקת ר"י ור"ל אשניה ודאי חייב מלקות דהיא התראת ודאי היא ופשוטה היא אלא משום שיש טעות בנוסחאות הוצרכנו לכותבה:

אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכלו שתה [מותר].

ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות.

היכי דמי שבועות שגגות לאו כהאי גוונא ש"מ:

איפא תני שבועות בי רבה שאליה אבימי אחוה אמר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי והוא אכל מהו א"ל אין חייב אלא אחת. אמר ליה אישתבשת הרי יצאת שבועה לשקר דאילו נשבע לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת. שבועה (חלה) [היא] על שבועה. אבל לא אכלתי [ולא אכלתי] חייב על כל אחת ואחת. הדר בעא מיניה שובעה שלא אוכל שמונה.

שבועה שלא אוכל תשע שבועה שלא אוכל עשר מהו. א"ל חייב על כל אחת ואחת.

תלאן זו בזו אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד, ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה. אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב (ויקרא ה, יז) אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה.

אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' פי' דלכל שבועה שהיא תלויה בתנאי ושאינו זכור שבועתו בשעת קיום התנאי דלא חייל שבועה אאיסורו ומותר בה לגמרי ומשום דהא עיקר חידושו של דבר בכולה מימרא דילי' נקט רב מרי סתם אף אנן נמי תנינא כלימר תנינא כדרבא. ה"ג קונם שאני אוכל ושאני שות' ושכח ואכל ושתה מותר ול"ג פטור ואי גרסי' לי' פטור ומותר בעי לומר דע"כ ה"ק קונם ככר זה עלי או דבר פלוני עלי אם אני אוכל או שותה דאי קונם מה שאני אוכל או שותה קאמר כששכח יאכל ושתה למה יהא מותר דהא היינו כל שגגת קונמות שבעולם ובשבוע' נמי אם נשבע שלא יאכל ולא ישתה ושכח ואכל ושתה חייב קרבן והיינו קרבן דשגגת קרבן דלהבא אע"כ כדאמרן דשאני אוכל ושאני שותה תנאי הוא (למקומ') וקתני שאם שכח שבועתו ועבר על תנאו בשגגת שבועתו כלומר שלא היה זכור ממנ' מה שהוא פטור ומותר וכדקתני רישא דההיא מתני' ד' נדרים התירו חכמים ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרי' כך שבועות שגגות מותרות כלומר דאפילו בשבוע' דחמיר' הדבר כן. ובשלמא שבועת שגגות דלשעבר היינו אכלתי מותרות בשכחת אכילתו כדרב הונא ורב אסי אלא שבועת שגגות דלא אוכל ה"ד כך הגירסא בספרים וה"פ דליכא לפרושי קונם מה שאני אוכל ולא דכוותה שבוע' שלא אוכל שאם שכח ואכל שיהא פטור ומותר וכדפי' לעיל אע"כ קונם אם אני אוכל קתני ודכוותה בשבועה שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אני אוכל זו או שותה היום ושכח אותו יום ואכל או שתה וקתני שהוא מותר (כדברו) וכדרבא ש"מ ורבא דיוקא דמתני' קמ"ל. עיפא תני שבועות ביה רבא פגע ביה אבימי אחוה וכו' עד השתבשת הרי יצאה שבועה מפיו לשקר פי' דעיפא שמע בב"ה דשתי שבועות שוות פטור על האחרונ' שכבר מושבע בה משום ראשונה והם אמרוה בשבוע' דלהבא והוא סבור שהדין כן אף בשבוע' משעבר להכי א"ל אינו חייב אלא אחת ומיהו א' דמחייב מיירי בשגגת קרבן (דאי לא לא הוה מיפטר אלא דסבור שלא אכל כלל) [דאי לא אלא דסבור שלא אכל כלל הוה מיפטר] מדרב כהנא ורב אסי א"ו בשגגת קרבן סבור שאינו חייב עלי' קרבן כדלעיל דף כ"ו שכך השיב ר"נ לרבא. א"ל השתבשת כלומר נשתבשת מעצמך שלא הבנת דברי רבותיך שהרי יצתה שבוע' מפיו לשקר דבשלמ' בשבוע' דלהבא שהוא בא לחייב עצמו לעשות או שלא לעשות אין שבוע' חלה על שבוע' שכבר נתחייב בראשונה בחיוב זה והב' שבועות שוא אבל כל שנשבע לשעבר שחיובו לפי שהוא מוציא שקר מפיו אפילו הן אלף חייב על כולם דהא באחרונ' הוציא שבוע' מפיו לשקר:

תשע ועשר מהו פי' שנשבע שלא יאכל ט' וחזר ונשבע שלא יאכלי' מהו א"ל חייב על כל או"א פי' דקסבר דכיון שמנין עשר גדול מתשע הרי שבוע' חלה על הי' שנשבע באחרונ' ולכך א"ל באידך דבסמוך דאי אמר י' וט' פטור על האחרונ' דט' בכלל י' א"ל השתבשת דכי אמר ט' והדר אמר י' וכי עשר הוא דלא מצי אכיל הא ט' מצי אכיל בתמיה הא ודאי כל שנשבע שלא יאכל מעט אינו יכול לאכול המרוב' וכי אשתבע בעשר ואח"כ בט' חייב על שתיהן דכי אשתבע הכי אשתבע בקמייתא על עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל וכדקא מפרש ואזיל ואומרים בתוס' דקמייתא דט' ועשר שפיר כדעיפא כגון שהיו עשר ככרות מונחות לפניו ונשבע שבוע' שלא אוכל ט' אלו דשרי בעשירית וכי הדר משתבע שלא יאכל כל הי' מגו דחיילא שבוע' אעשירית חיילא אט' בכולל ואפשר דבהא אישתבש עיפא שלא חלק בין אומר ט' סתם לאומר ט' אלו וא"ת והיכי לא פריש הכי ש"ס כדמפ' אביי באידך ומנין דמשכחת להא דעיפא וי"ל דהתם הוא דאשמועינן אביי חידוש רבא כדבעי לפרושי עלה אבל בהא פשיטא דכי אמר אלו משכחת לה:

עשר ותשע מהו וכו' עד י' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל פי' בניחותא כדכתיב לעיל וא"ת ומ"ש שבועה שלא אוכל ככר זו שאסר עצמו בכל כזית ממנה הכא נמי כשאמר לא אוכל י' יהא אסור אפילו בא' מהן בכזית וי"ל דשאני הכא דנחית למנינא וקפידא בכוליה מנינא הוא וכן האומר שבועה שלא אוכל ככר אחת כיון דתפס מניינא אינו נאסר אלא באחת והאומר שבועה (שלא) אוכל עשר חייב באכילת כולם כל היכא דאיתנהו וכי ליתנהו חייב במה שאפשר לו וכן בנשבע לפרוע לחברו מנין ידוע וכדכתיבנא לעיל:

שבועה שלא אוכל תאנים וענבים פירוש שפירש שאסר עצמו בשניהם ממש ולא בא' מהם אליבא דר' יונתן או לר' יאשיה אפילו בנשבע סתם דלא משמע אלא שניהם דוקא וחזר ונשבע שלא אוכל תאנים ואכל תאנים פי' בשוגג גמור ודקאמר והפריש קרבן פירוש על שבועת דתאנים וחזר ואכל ענבים לחודייהו הו"ל ענבים אלו חצי שיעור פי' והפרשת קרבן חילקה בין תאנים לענבים:

תלאן זו בזו שאמ' אם אוכל זו לא אוכל זו ואם אוכל זו לא אוכל זו שנמצאו שתיהן של איסור ושתיהן של תנאי אכל זו בזדון עצמה שזכור הוא שנשבע עליה אם יאכל את חברתה ובשגגת חברתה שהוא שכוח שנשבע על חברתה אם יאכל זו וכן אכל זו על דרך זה בזדון עצמה ושגגת חברתה נמצא שבשתיהן הוא מזיד באיסורן ושוגג בתנאן והילכך פטור לגמרי בין מקרבן בין ממלקות מן המלקות שהרי כשהוא מזיד באיסור אינו סבור לאכול את התנאי ומן הקרבן שהרי מ"מ מזיד הוא באיסור זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שהיה שכוח שנשבע עליה אם יאכל האחרת אבל זכור היה שנשבע על האחרת אם יאכל זו וכן אכל את השניה בשגגת עצמה וזדון חברתה על דרך זה ונמצא בשתיהן מזיד בתנאן ושוגג באיסורן חייב קרבן על כל אחת מהן וגדולי הרבנים פרשוה על השניה לבד ואין צרך בכך שתיהן בשוגג פטור וזה אינו צריך לומר אלא שבא להשמיענו שאם אכל שתיהן במזיד בתנאי ובאיסור חייב מלקות בין על הראשונה בין על השניה ואע"פ שהראשונה התראת ספק למדת משטה זו שהכל תלוי באכילת התנאי הן שיאכלנה תחלה הן שיאכלנה בסוף ומ"מ אסור לו לכתחלה לאכול את האיסור אע"פ שדעתו שלא לאכול את התנאי שמא לא יזהר על התנאי וכמו שאמרו בתנאיה לא מזדהר וכן נראה ממה שאמרו בשני של נדרים י"ד ב' קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר וא"ת לדעתנו מה לנו אם יישן למחר והרי שנת מחר תנאי היא ואם התנאי בשוגג נפקע הכל מ"מ אין לו לגרום שגגה לעצמו וי"מ שמא יישן במזיד וכמו שאמרו בתנאיה לא מיזדהר ואע"פ שלשון לא מזדהר בשוגג משמע שאפשר לפרשו שאינו נזהר בו כל כך שלא יאכלנו אף קרוב למזיד:

ומקצת חכמי צרפת חידשו בסוגיא זו דרך אחרת לומ' שאין הדבר תלוי באכילת התנאי אלא באכילת אותה שהוא אוכל בראשונה הן של תנאי הן של איסור ואם אכל של איסור בתחלה בשוגג אע"פ שאכל אח"כ את התנאי במזיד פטור מן הקרבן הואיל ושעה שבו חלה השבועה שוגג היה שבמעשה ראשון חלה השבועה וכן כתבו שמותר לאכול לכתחלה אחת מהן בין של תנאי בין של איסור שאין השבועה נגמרת אלא באחרונה ומעתה מותר בראשונה אף לכתחלה וכל שנשבע בתליית דבר אחר הרי הוא כמי שאומר שאין דעתו להיות השבועה חלה אלא כשיאכל הראשונה בכונה ואף הם גורסי' בחייב ופטור כגירסתנו אלא שמחליפין את הענין בראשונה ואחרונה וסדור פירושם בביאור הסוגיא ופסק שלה כך הוא ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור בין מקרבן בין ממלקות אפי' היה של איסור תחלה ואח"כ של תנאי ואף לכתחלה היה מותר בה אלא שנמשך לשון פטור אחר לשון חיוב ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן איזו שתהא ראשונה או אחרונה שאכילת האחרונה מעוררת הראשונה על הדרך שכתבנו בשטתנו שתיהן בשוגג פטור וזו לא הוצרכה שהרי מכיון ששגג בראשונה מותר הוא בשניה אף לכתחלה אלא שנגררה אחר שתיהן במזיד שהשמיענו בה שלוקה בהתראה ואין התראה נופלת אלא בשל איסור ומתוך כך העמידה במחלקת ולענין פסק לוקה בה אף בראשונה של איסור שהתראת ספק שמה התראה:

תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה [ר"ל שהוא זכור] שהיא האיסור ושגגת חברתה ר"ל ששכח את התנאי וכן בחברתה שנמצא מזיד באיסורין ושוגג בתנאים פטור מקרבן או ממלקות זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שנעלמו ממנו איסורין והוא זכור לתנאי' על הדרך שביארנו חייב והם מפרשי' גם כן חייב בשניה ולשטתם אני מפרשה בחיוב שתים על הדרך שביארנו בשטתנו ונמצאו לך שלש שטין בסוגיא זו האחת שוה לחברתה בגירסא ומתחלפת ממנה בענין והאחרת שוה לחברתה בענין ומתחלפת בגירסא:

ויש בזה שטה רביעית מתחלפת בגירסא ובענין לגדולי ספרד ולגדולי המחברים הנמשכים אחר קבלתם ואף הם מפרשי' ראשונה ושניה כשטתנו ר"ל שהתנאי קרוי ראשון לעולם וכשאכל את התנאי בשוגג ר"ל שלא זכר שהיא תנאי לחברתה ואת האיסור במזיד ר"ל שידע באיסורו ושנשבע עליו אע"פ שלא נזכר שנשבע אלא בתליית אחרת הואיל ומ"מ לא אכלה אלא אחר התנאי מזיד הוא וחייב מלקות ואין שגגת התנאי מעלה ומוריד כלל ראשונה במזיד שנזכר שהיא תנאי ושבאכילתה נאסרה חברתה ושניה בשוגג שאינו זכור שהיא זו שנשבע עליה או שלא נאסרה לו עדין פטור שהרי שוגג הוא באיסורו שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד חייב תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה שיודע שנשבע עליה ובשגגת חברתה ששכח תלייתה בחברתה ונמצא זכור בכל אחת מהן שבועה בלא תנאי וחייב על שתיהן זו בשגגת עצמה וכו' שלא נזכר באיסורין כלל פטור שתיהן בזדון חייב שתיהן בשוגג פטור:

ארבעה מיני נדרים התירו חכמים עד שאין בהם שום צרך לשאלה ולהיתר חכם נדרי זירוזין נדרי שגגות נדרי אונסין נדרי הבאי:

נדרי זירוזין כיצד הרי שהיה חברו מדירו שיאכל אצלו ונדר שלא יאכל אצלו והרי שנדר זה המפציר בו קנם עלי אם לא תאכל וזה האחר קנם עליו אם יאכל בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין וכן אם נדר המוכר שלא ליתן מקחו אלא בסלע וכן הלוקח שלא יתן אלא שקל ונתפייסו לשלשה דינרי' שנים פטורים שלא נתכון כל אחד מהם אלא לזרז את חברו:

נדרי שגגות כיצד קונם עלי פירות אם אכלתי היום וכבר אכל אלא שלא היה זכור או קונם עלי פירות אם אוכל היום ואכל בשכחה מותר בפירות וכן בשבועה על הדרך שביארנו למעלה כ"ו א' ובשמועה זו:

נדרי אונסין כגון להרגין ולחרמין וכמו שביארנוה למעלה וכן הדין בשבועה:

בד"ה כשם שנדרי כו' ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא כו' עכ"ל ולשון מותרים נמי דנקט היינו דומיא דמתני' וק"ל: