מסכת שבועות דף כ״ח עמוד א׳

אפי' כל שהוא שיור נמי מעכב שלא עבר על שבועתו וראוי לשאילה:

מיגו דמהניא שאלה כו' דהא כי אכליה לכזית קמא עדיין כל זיתים שבה אסורין עליו ומהניא להו שאלה וכיון דנשאל וקיי"ל חכם עוקר נדר מעיקרו ואשתכח דלא הויא שם שבועה כלל הלכך כזית קמא אשתכח דלא באיסורא אכליה:

ואחר כך נשאל על הראשונה אלמא אע"ג דאזלא לה כולה נשאל עליה:

שלא גלח פתח אהל מועד את ראש נזרו כדכתיב:

דר' אליעזר במסכת נזירות (דף סג.):

תגלחת מעכבא לשתות יין וליטמא למתים הלכך הוי שיור:

א"ר אשי נזירות קא רמית כו' לעולם משעבר על שבועתו לא חזיא לשאילה ולא מהניא לה שאלה ודקשיא לך נזירות לאו קושיא היא:

מי גרם לשניה שלא תחול כלומר מי גרם לך לומר שהימים המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך ראשונה היתה גורמת לך לומר כן:

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו מה שפירש בקונטרס אין שבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינא ביה האדם בשבועה וחלה עליה שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינא ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונטרס ואי אפשר ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון שבשעה שאוכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזה הככר שנשבע עליו ואע"פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול של תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו וכל זה דוחק ומה שפי' נמי בסמוך גבי אכל את ראשון כו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אינו ר"ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא"כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין כאן שגגה בשעת אכילת איסור ואין נ"ל כלל שהיה הקונטרס ר"ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא שיתחייב מלקות כיון שאח"כ אכל התנאי בשוגג ועוד דלפירוש ר"ת אדרבה חייב קרבן באכל איסור תחלה במזיד ותנאי בשוגג אלא ר"ל כדפרישית שאכל איסור ראשון וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו ושוב מצאתי בתוס' רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכן כתוב בפירושים אחרים מרש"י ועל מה שפי' בקונט' בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין ועוד דוחק לפי' הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרוייהו ונראה לפרש דלא מיפטר משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן דבשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפי' בקונט' והא דקאמר ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה"ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה"ה שניה בשוגג תחלה ואח"כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א"כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד הביא עצמו לידי איסור אי נמי אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאיניש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמר בריש פ"ב דנדרים (ד' טו.) כי לא זהיר בתנאי אבל באיסוריה מיזהר וכפי השיטה זו יש לפרש הסוגיא וכן משמע מתוך פירוש ר"ח דחיילות השבועה תלוי באכילת התנאי אלא דקרי לאיסור ראשונה וגרס איפכא ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור וקרי לאיסור ראשונה לפי שמזכירה תחלה לא אוכל זו אם אוכל זו והא דנקט שתיהן בשוגג לא איצטריך אלא משום דבעי למיתני שתיהן במזיד והא דנקט לבסוף אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה ותחלה נקט בלשון ראשונה ושניה לא דק בלישניה ור"ת מפרש כפי' הקונט' דבאכילת מעשה הראשון תלוי חיילות השבועה ובין של תנאי ובין של איסור אם אוכלה תחלה בשוגג לא קרינא ביה האדם בשבועה אלא שמפרש ר"ת דאותה שאוכל תחלה קרי ראשון בין של תנאי בין של איסור ושל בסוף קרי שניה והשתא אתי שפיר הא דצריך לפרש אכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי וכשאכל תחלה במזיד האיסור ואח"כ התנאי בשוגג חייב דלא בעינן שגגה באכילת האיסור אלא שישגוג בשעה שעובר על השבועה וצריך לדחוק לפירושו הא דקאמר זו בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' פטור דהיינו טעמא דפטור על הראשונה אף על גב דהיינו ראשונה במזיד ושניה בשוגג כגון שאכלה בזדון עצמה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם התנאי דלאו שב מידיעתו הוא אי נמי כשאוכל השניה בזדון עצמה ובשגגת חברתה אע"פ שאוכל בהיתר דעלה דידה לא חיילא השבועה מיירי כגון שאינו יודע שיהא פטור עליה לפי שלא היה אדם בשבועה ולשון זדון עצמה משמע מתכוון לאוכלו באיסור אף על פי שאוכל התנאי הלכך לאו שב מידיעתו הוא ודוחק:

ומקשינן עליה פריק איבעי תימא כשנשבע שלא אוכל ככר זו ואע"ג דכיון דאכל כזית ממנה עבד בשבועתו אמרי מגו דמהניא שאלה למשרא ליה כזית בתרא מהניא מני לכזית קמא למפטרי למפרע: איבעי תימא כשנשבע שלא אוכלנה ולא מחייב עד דאכיל לה כולה מיהו אי שייר ממנה כזית חשוב לאתשולי עליה ואי לא לא: ואקשינן וכי אם אכלה כולה אינו נשאל עליה והא גבי נזירות דמנה הראשונה ושלמה והפריש עליה קרבן וקתני נשאל על הראשונה עלתה השניה בראשונה.

ודחי' בשלא כיפר דכיון דלא כיפר עדיין לא השלימה והתניא כיפר כו'.

ופריק רב אשי נזירות קא רמית עלה דשבועה מי גרם לשניה שלא תחול במקום הראשונה הלא הראשונה שהיא בחזקת נזירות כיון שבטלה נמצאת מנינא לשניה:

אמימר אמר אפי' אכלה כולה כיון דמחוסר מעשה נשאל עליה מגו דמהניא שאלה למלקות לפטרו אם היה מזיד מהניא מני אכלה בשוגג לקרבן אבל כפתוהו על העמוד אינו נשאל עליה כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור. והא שנייה דאמימר לענין כפתוהו ליתא ולא דמיא לדשמואל דהתם רץ ונפטר בדינו אחרי כפיתה ודמי כמי שלקה. אבל האי לא רץ ועומד להלקותו ויש לו להשאל עד שילקה וקמייתא דאמימר איתא ושמעתא דבתרא ברורה היא לענין מלקות:

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו יאכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב. ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור.

נ"ל דהגירסא דייק' הכי אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אם אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור, שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר"י ור"ל, תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זה ולא אוכל זו אם אוכל זו אבל זו בזדון עצמה ובשגגת חברתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה פטור, זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב. ומסתברא לי דהכי פירושה, ותחלת כל דבר צריכים אנו לדעת שכל תולה אכילה זו באכילת זו לעולם אין השבועה חלה, אלא אם כן אכל את התנאי במתכוין, כלומר שנזכר בשעת אכילתה שהיא תנאי על אחרת, שאלו לא נזכר בתנאי לא קרינן ביה האדם בשבועה. עוד יש לדעת שהראשונה שנזכר בשמועה זו הוא ככר התנאי, לפי שבאכילתה תלוי איסור חברתה, וכן מזיד שנזכר בשמועה זו לא מזיד דוקא כלומר שמתכוין לעבור אלא [מזיד] שהוא יודע כבר התנאי ונזכר בשעת אכילה, ובאכילה זו חלה השבועה דהשתא קרינן ביה האדם [בשבועה]. וכך פירוש השמועה ראשונה בשוגג שלא נזכר בשעת אכילה שעשאה תנאי, מעתה א"א להתחייב באכילה השניה שהיא ככר האיסור בכלום, לא מלקות אעפ"י שהתרו בו בשעת אכילתה ולא קרבן אם אכלה בשוגג כלומר לא נזכר באיסורו לפי שבשעת התנאי היתה ראויה לחול השבועה ולא חלה, דבשעת אכילתה לא נזכר ולא קרי ביה האדם בשבועה, אבל אכל את הראשונה שהיא ככר התנאי במזיד כלומר במתכוין, וזכור שהיא תנאי, על השניה אז חלה עליו השבועה באכילת השניה, דהא קרינן ביה באכילת התנאי האדם בשבועה, והילכך כשאכל את השניה בשוגג חייב קרבן ואם במזיד מזיד ממש חייב מלקות, אכל את שתיהן בשוגג פטור, וזו פשוטה דהינו אכל את הראשונה בשוגג, אלא בגררא דאכל את שתיהן במזיד דאיצטריכינן נקט להא.

גירסת רוב הספרים איבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר ממנה כזית חשי' ואי לא לא חשיב וכו' וי"מ דמתרץ נמי מוד' דכל שאמר שלא אוכלנ' ונשאר ממנה משהו לא עבר על שבועתו אלא דאפ"ה כי לא אישתאר מיניה כזית לא חשיב לאיתשולי עלה ויש גירסא שמסייעת לפירוש זה דגריס אי שייר ממנה כזית חשיב לאיתשולי עלה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עלה אבל אין פירוש זה נכון דכיון דלא עבדיה לאיסורי' וכוליה איסור' תלי באותו משהו הנשאר למה לא יהא נשאל עליו דהא לגבי דהאי כוליה איסורא איכא לכך הנכון כמי שפי' שהמתרץ סותר דעת המקש' וס"ל דאע"ג דאמר שלא אוכלנ' כל היכא דלא אישתאר מינה כזית דהיינו שיעור אכיל' לא חשיב ההוא שיורא כלל וכמי שאכל' כולה דמי דעבדי' לאיסור' וכנרא' בירושלמי דגרסי' בר"פ על פלוגתא דר"ע ורבנן בשבוע' שלא אוכל ואכל כל שהוא [מה נפיק מביניהון במילי'] דעלמא ופריק שבוע' שלא אוכל ככר זו כלומר ככר זו כולה ואכל' חסר כל שהוא על דעתי' דר"ע פטור על דעתיהון דרבנן חייב ע"כ אלמא קים להו לרבנן דהלכתא כוותייהו דלא חשבינן אכילת כל שהוא אכיל' לקולא ה"נ לא חשבי לי' לחומרא וכל שנשבע על הככר ואכלה חסר כל שהוא חייב כאלו אכל' כולה וכן הגירסא השנייה יש לפרש כן כי איכא כזית חשיב אותו כזית לעכב באכילת הככר שלא יהא כמי שאכלה כולה ולאיתשול עלי' וכי ליכא כזית לא חשיב שיורה לדונה כאלו לא אכל' לאיתשולי עלה וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל:

מיתיבי מי שנזר וכו' פירוש קושיין דהתם קתני ומנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל על הראשונ' אלמא אפי' לאחר שעשה כל מניינו והקריב קרבנותיו מיתשיל עלה ופריק הב"ע בשלא כיפר פי' דהא דקתני והפריש היינו והפריש בלחוד ומאן דקארי לה סבר דהפרויש היינו הקריב וכדאיכא טובא דתני הכי וא"ת בדרבא נמי עדיין לא כפר דהא מחוסר הוא י"ל שזה אינו כלום דמ"מ בדרבא עבדיה לכולי' איסורא ואין הקרבן לכפר אלא על מה שכבר עבר אבל בנזיר כל זמן שלא כפר עדיין הוא באיסור נזירותו כדמעיקרא ליאסר בכל איסורי נזיר והיינו דאמרינן בסמוך בשלא גלח ור"א הוא דאמר תגלחת מעכבא לי' בכל איסורי נזיר והא דרבא בגלות לרבנן הוא דלא מעכב באיסור שבועה. א"ר אשי שבוע' נזירות קא רמית מי גרם לשניי' שלא תחול הראשונ' וכו' זה הלשון תמוה ענין תירץ זה אצל קושיא זו האחרונ' דהא מכל מקום כבר עבר כל ענין נזירותו והותר בכל איסוריו וא"ה נשאל עליו אבל כך פי' שכבר אמרנו דהא דשתי נזירות איתא אפי' באותו היום שהמנין ההוא כיון דאפשר בשאל דאף הוא גם לנזירות בתרייתא כמו קמייתא והרי הוא כאלו מונה אותו לשניי' וכאלו הנזירות בראשונה קיימת והי' מניינו לשניי' הוא נידון דהא (כתיבי) [חיילי] אהדדי וכ"נ מפירוש רש"י ז"ל דוק ותשכח. אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה וכו' אבל כפתוהו על העמוד לא מיתשיל כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור דהא קרינא ביה ונקלה אחיך לעיניך ולא היא דהתם רץ הכא לא רץ וק"ל אמימר היכי מדמי להוי"ל דאיהו ס"ל דשמואל או רץ קאמר ותלמודא דחי ורץ דוקא א"נ דאמימר סבר דפט רא דהתם משום קלון הכפיתה והמרוצה שגם הכפיתה מעיקר הקלון הלכך נהי דלא מיפטר ממלקות בכפיתה לחודה דינא הוא דכיון דנקלה בכפיתה שלא יהא עוד נשאל עליה דהא קרינא ביה ונקלה אחיך קצת ובש"ס דחי דליכא לאיפלוגי בין הא לההיא א"נ דעיקר קלון דהתם המרוצה היא והכפיתה טפיל' בעלמא או בהכשר קלון כנ"ל ודעת כל הפוסקים ז"ל דכיון דבלשון ולא היא אמרה ש"ס דליתא לדאמימר בהא ואפי' כפתוהו על העמוד נשאל עליה כיון דלא רץ:

אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו וכו' שמוע' זו יש בה שינוי גירסאות ושינוי פירושים אבל הגירסא המחוורת והפירוש המחוור היא גירסת רש"י ז"ל ופירש ועליו הסכימו רוב גדולי המפרשים ז"ל וגם רבותינו התוס' ז"ל וכך היא הגירסא אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו וכו' אם אוכל ככר זו אכל את הראשונ' בשוגג ואת השניי' במזיד פטור אכל את הראשו' במזיד והשניי' בשוגג חייב שתיהם בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכלי' לאיסוריה חייב אכלי' לאיסוריה והדר אכלי' לתנאיה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו' לא אוכל זו אם לא אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור זו בשגגת עצמה וזדון חברת' וזו בשגגת עצמה וזדון חברת' חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניי' מחייב אראשונ' באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו'. והנני מקדי' כללי הלכ' זו כדי שתבא פשוט' לפנינו והם ג' כללים הכלל הא' הראשונ' ושניי' האמור' כאן לככר של תנאי קורא א' ולככר של איסור קורא שניי' מפני שהככר של תנאי היא סבה א' לאיסור זה ובאכילתה תלוי איסור הב' שהיא של איסור וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד. הכלל הב' שהוא עיקר ההלכ' הוא שכל המיובים האמורים כאן בין לקרבן ובין למלקות תלויין באכילת ככר של תנאי שהיא נקראת ראשונ' שאם אכלה במזיד שאמרנו דהיינו במתכוין וזכרון שבועתו אז חייב על ככר של איסור או קרבן כשאכלה בשוגג גמור כדינה או מלקות אם אכלה במזיד גמור ובהתראה כראוי ואם אכל' בשוגג דהיינו שכחה שלא הי' זכור שבועתו הרי הוא פטור ומותר על השניי' לגמרי וטעמא דמלתא משום דבעינן האדם בשבוע' פרט לאנוס וכיון דלאכילת האיסור תלוי בשל תנאי נמצא חלות השבוע' תלוי באכילת התנאי (ואף) [ואם] באכילתה זכור שבועתו הו"ל האדם בשבוע' וחלה עליו חיוב שבוע' ואם הוא שכוח באות' שעה הוי אנוס דלא קרינן לי' האדם בשבוע' ולפיכך כל שהכא שונה שוגג ואנו אומרים כי הוא פטור פירוש פטור ומותר וכדתנן נדרי שגגות ושגגת שבועות מותרות הכלל הג' דלעולם אינו חייב מלקות אלא בששתיהן במזיד ובהתרא' ושתהא ההתרא' בשניי' דהיא אכילת איסור דסוף סוף עליה הוא לוקה ולכך הוא פטור ממלקות לר"ל כשאכל את שניי' [בראשונ'] אף במזיד לפי שעליה צריך התרא' והיא התראת ספק שאין בה איסור אלא באכילת תנאי אבל כשהשניי' אכל באחרונ' במזיד והתרא' חייב מלקות אף לר"ל דהא התראת ודאי זה דין המלקות אבל כשהחיוב הוא חיוב קרבן כגון שהא' במזיד דהיינו מתכוין והב' בשוגג גמור רש"י ז"ל סובר דלכ"ע אינו חייב קרבן על הב' אלא כשאכל' באחרונ' שכבר הית' אסור' עליו אבל אכלה בתחל' אין עליו קרבן דהא כי אכלה עדיין לא הית' אסור' ואע"פ שכשאכל אחר כך את הראשונ' דהיינו ככר שלתנאי חזר' הב' שאכל בתחל' אסור' למפרע אינו מתחייב עליה קרבן למפרע וטעמא דבכולהו קרבנות כתיב ועשה אחת מכל מצות י"י אשר לא תעשנה שבשעת עשיית החיוב הויה בלא תעשינה וכן דעת רבותינו ז"ל אלא שאנו צריכים ליזהר שיש בקצת פירושי רש"י ז"ל כעין טעות סופרים בתחלת ההלכ' שסותר כל מה שחוזר ומפרש בהלכ' בענין והוא שכתוב שם דכל שאכל התנאי במזיד בין שאכל ככר האסור בתחל' או בסוף חלה עליו שבוע' להתחייב קרבן על השניי' ובלבד שתהא בשוגג או להתחייב עליה מלקות ובלבד שתהא בה התרא' והלשון הזה סותר מה שפירש הוא ז"ל אחרי כן בחיוב הקרבן וכבר חקרנו אחר פירושים מדוייקים ואין בהם הלשון הזה וט"ס הוא שבלבל כל הפירושים שנעתקו ממנו ויש לדחוק ולהלום אותו שאין הכלל הזה אלא ללמד עיקר חלות החיוב שתלוי באכילת התנאי בין שהוא בתחל' או בסוף אבל לא החיוב ממש דהא לענין המלקות לר"י בעי אכילת התנאי ראשונ' וה"ה דבעינן נמי לעניי הקרבן שתהא של תנאי ראשונ'. מעתה נחזור להלכ' והיא פשוט' לפנינו אכל הא' דהיינו של תנאי בשוגג דהיינו שכחת שבוע' וזה הב' של איסור במזיד גמור פטור ומותר ראשונ' במתכוין ושניי' בשוגג גמור חייב קרבן וכשאכל את הראשונ הזאת ראשונ' ממש לפירוש רש"י ז"ל שתיהן בשוגג פטור ומותר ולא הי' צריך לאומרה דהא אף כשהראשונ' לבדה שוגג פטור ומותר אלא דבעי למינקט כולהו אנפי שתיהן במזיד אכלי' לתנאיה בתחל' חייב לדברי הכל על השניי' מלקות ודאי דהא התראת ודאי היא אכלי' לאיסורי' בתחל' בפלוגתא דר"ל ור"י דהא ק"ל דהתראת ספק שמה התרא' וחייב. בבא תנינא דרבא לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו נמצא שכל א' מהן עשויה עליה כאיסור לעצמ' מחמת תנאי חברתה ויש בה תנאי ויש בה איסור הלכך כשאכל כל א' מהם בזדון עצמה שהי' יודע שהית' אסור' עליו ובשגגת חברת' שלא הי' זכור באכילתה שהית' תנאי לחברת' כי לא הי' זכור מה שאסר חברת' עליו באכיל' של זו הרי הוא פטור ומותר על שתיהן דהא אכילת התנאי של כל א' מהם הי' בשוגג ושכח' ואם הי' הדבר בהפך שאכל כל אחד מהם בשגגת איסור עצמה אבל בזדון חברת' שהי' זכור באכילת' כי חברת' נאסרת באכילת' הרי הוא חייב קרבן שהרי הית' ראשונ' במזיד ושניי' בשוגג אלא שפירוש רש"י ז"ל אינו חייב קרבן אלא על האחרונ' לפי שאכל' אחר אכילת תנאו דלפום פשוטה של הלכ' אף על הא' חייב אבל יאמר רש"י ז"ל שסתם רבא דבריו בזה משום דהא פשיטא דהא בעייא אשר לא תעשנה. אבל קצת רבותינו הראשונים וגם מן האחרונים ז"ל היו תופסין בזה הלכ' כפשוט' מדלא פריש ליה ש"ס לקרבן לד"ה דחיובא בדאכלי' לתנאיה מעיקרא והדר אכלי' לאיסורי' וכדפריש לענין מלקות למחלוקת ר"ל ור"י וסברין לומר דאע"ג דאכיל לאיסורי' מעיקרא כי הדר אכלי' לתנאיה במזיד חזרה אכילת ככר של איסור באיסור גמור למפרע וקרינא ביה אשר לא תעשנה ואין דעתי מכרעת בזה אלא שנסמוך על דברי רבותינו ז"ל שהכריעו כרש"י ז"ל עד יבא מורה צדק:

ולענין ביאור סוגיא מה שהקשו משמועה זו לדברי רבא שהיה אומר שלא לישאל אלא בשיור כזית שהרי בשמועה זו אמרו נשאל אע"פ שמנה את הראשונה והפריש וכפר וגלח ותירצו בו מי גרם לשניה שלא תחול פי' הואיל ואין עכוב לשניה שלא תחול אלא ראשונה ונמצא שהיה מנין השניה ראוי לחול אף בזמן מנין הראשונה אלמלא שראשונה מעכבת הרי הם כנזירות אחד והרי לא נשלם עדין ונראה לי בפי' דבר זה שזה שאמר מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה הוא לעקר תירוץ קושיא שהקשו לרבא ומלת אינה נתוספה בו ליתן טעם ממה שעלתה לו שניה בראשונה וראיתי מי שגורס ואינה בתמיהה והוא נמשך יפה לפירושנו וגדולי הרבני' פרשוה מי גרם וכו' והרי אינה ונמצא שכל מה שמנה לשניה נמנה למפרע והרי הראשונה כלה לפניו לישאל עכשו עליה:

שתי נזירויות אלו שאלו עליהם בתלמוד המערב מה אנן קיימין אם אמ' הרי עלי שתי נזירויות היאך חלה תחתיה והרי נדר שהותר מקצתו הותר כלו אם אמ' ל' יום ול' יום הרי ששים עליו ואין נזירות שני ראוי לחול אלא לאחר ל' ראשונים ופרשוה באמ' הריני נזיר הריני נזיר וגדולי המחברי' כתבו בין שנדר שתיהן כאחת בין בזו אחר זו שהנזירות חל על נזירות כמו שיתבאר:

הרי שנשבע על הככר שלא לאכלו ואכלו יכול לישאל עליה להפקיע מעליו קרבן או מלקות ואע"פ שנשלם הענין לגמרי שהרי אע"פ שלא הביא(ו) קרבנו אין קרבן הבא על השבועה מכלל עניני השבועה עד שיהא נקרא שיור שהרי אינו מביאו אא"כ עובר על שבועתו אעפ"כ יכול הוא לישאל ואע"פ שאין כאן לומר על דרך מה שאמרנו למעלה מי גרם לשניה וכו' שהרי לענין שבועה אם נשאל עליה נעקר הדבר לגמרי בלא שיחול אחר במקומו והיה לנו לומר שמאחר שאכלו כלו הואיל ונעשה האיסור אין בו צד לישאל ולעקור את הדבר למפרע בלי שיחול אחר במקומו אעפ"כ יכול הוא לישאל להפקיע את הקרבן ואפי' הפריש הואיל ולא הביאו או את המלקות במזיד ואפי' כפתוהו על העמוד הואיל ולא לקה עדין נשאל ופוטרין אותו מן המלקות ואין אומרין הרי הוא כמי שלקה ואין זה נקרא שיור שהרי כפתוהו ורץ פטור שהרי עכשו מ"מ לא רץ ועדין חיוב מלקות עליו ושאלה מפקיעתו ואם אין שיור כלל אין כאן שאלה ולא סוף דבר כשהביא קרבן או לקה שהרי זה כבר נתכפר ומה לו עוד לישאל אלא אכלה כלה במזיד ובלא התראה שאין כאן דין קרבן ולא דין מלקות מ"מ עונש שבועה עליו ואין לו תקנה בשאלה אא"כ נשאר ממנה כזית ואע"פ שבנזירות אמרוה אף בכפר וגלח כבר ביארנוה מטעם מי גרם לשניה וכו' מה שאין לומר כן בשבועה כמו שביארנו ושיור כזית שצריך ושמועיל בה אין בו חלוק בין שבועת שלא אוכל ככר זו לשבועת שלא אוכלנה שאם לשבועת שלא אוכל אע"פ שנעשה האיסור בכזית הראשון מתוך ששאלתו מועלת לכזית אחרון מועלת אף לראשון ואם לשבועת שלא אוכלנה אע"פ שלא עבר אלא על כלה שיור כזית נקרא שיור פחות מכזית לא נקרא שיור ויש חולקין בזו האחרונה ואף חכמי הדורות שלפנינו חולקין לומר שאף במזיד ולא התרו בו ואכלה כלה נשאל לענין האיסור והעונש שהרי מ"מ מחוסר הוא דין שמים עד שילקה ולא יראה כן:

תגלחת הנזיר אינה מעכבת אלא מכיון שהביא קרבנותיו שותה יין ומיטמא למתים אלא שמ"מ מצוה לגלח ודברים אלו יתבארו במקומם בע"ה:

כל שנשבע על הככר אלא שתלה איסורו באחר כגון שאמ' שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו שנמצאת האחת איסור והאחת תנאי והרי אתה רואה שכל שבועה כזו אינה חלה בשעת השבועה אלא בשעת אכילת התנאי וכל שנשבע בדרך זה נחלקו בה קצת מפרשי' ויראה מדברי גדולי הרבני' שאותה של תנאי היא הנקראת ראשונה ואפי' אכלה אחרונה ואותה של איסור נקראת שניה ואפי' אכלה ראשונה ופי' טעם הדברים מפני שסתמו כך הוא אומר אם אוכל זו לא אוכל זו ונראה לי עוד טעם בדבר מפני שהיא סבה להיות השבועה חלה הוא קוראה ראשונה ודעתם בזה שכל שזכר את שבועתו בשעת אכילת התנאי שבועתו חלה ואין כאן שבועת שגגות ומתחייב באכילת האיסור אפי' אכלו ראשון שאכילת התנאי מעוררתו להתחייב למפרע ומתחייב מלקות אם אכל את האיסור במזיד והתראה וקרבן אם אכלו בשוגג שלשגגה באיסור לקרבן או להתראה באיסור למלקות אנו צריכים אבל אם שכח שבועתו בשעת אכילת התנאי אין שבועה חלה עליו כלל ואין כאן האדם בשבועה לא לקרבן אם אכל את האיסור בשוגג ולא למלקות אם אכלו במזיד והתראה ועל הקדמה זו הוא מתחיל בפרטיו ואומר אכל את הראשונה ר"ל של תנאי בשוגג ששכח שבועתו או תנאו והשניה במזיד שזכר שעליה נשבע פטור שהרי בשעת אכילת התנאי לא חלה שבועתו ואין כאן מלקות אף בהתראה ואין צריך לומ' קרבן שהרי מזיד הוא ולא עוד אלא שאף לכתחלה מותר בה כמו שביארנו כ"ו א' בשבועת שגגות ראשונה ר"ל של תנאי במזיד שהוא זכור שהיא תנאי לחברתה ונמצא ששבועתו חלה עליו עכשו ואח"כ אכל השניה בשוגג חייב קרבן שהרי יש כאן שבועה ושגגה בשל איסור אכל את של איסור תחלה בשוגג ואח"כ אכל את של תנאי במזיד חייב קרבן שאכילת התנאי מעוררתו כמו שכתבנו וא"ת אחר שאכל את התנאי במזיד וכבר אכל את האיסור הרי אינו שב מידיעתו ואינו בר קרבן וכל שכן שאינו בר מלקות שהרי האיסור אכל בשוגג יש לומר שמזיד היה באכילת התנאי שהוא זכור תנאו ומ"מ אינו זכור שאכל את האיסור וי"מ שאפי' זוכרו שב מידיעתו הוא שאכילת האיסור חמורה לו לאדם מאכילת התנאי והוא שאמרו בשני של נדרים ט"ו א' כי לא מזדהר בתנאיה באיסוריה מיהא קא מזדהר אכל של איסור תחלה במזיד ואח"כ את התנאי בשוגג פטור מכלום שתיהן בשוגג פטור מכלום שהרי מ"מ הואיל ואכילת התנאי בשוגג אין כאן שבועה שתיהן במזיד אפי' אכל את של איסור תחלה חייב שהתראת ספק שמה התראה ואין צריך לומ' אם אכל את של תנאי תחלה שיש כאן התראת ודאי בשל איסור ויש גורסין ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור אלא שהם מפרשי' ראשונה את של איסור מפני שכך הוא שלא אוכל זו עם אוכל זו והכל אחד:

בד"ה אמר רבא כו' לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא כו' אינו רצה לומר איפכא מבבא דקאי כו' עכ"ל כנראה מדבריהם איפכא מבבא דקאי בה דהיינו אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד דפטור דאיירי התנאי בשוגג והאיסור במזיד ואיפכא מיניה האיסור בשוגג והתנאי במזיד אבל אם כן בפשיטות הוי ליה לדחויי דליכא לפרש דבריו דא"כ מאי קאמר מה"ט המ"ל למנקט נמי האיסור ברישא דהא למאי דנקט נמי התנאי ברישא לא חיילא קאמר וצ"ע:

בא"ד ואין נ"ל כלל שהיה הקונטרס ר"ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא כו' עכ"ל יש לדקדק דלפום הך סברא דמתחייב למפרע מלקות בראשון האיסור במזיד ושניה תנאי בשוגג אמאי קאמר לקמן בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' דפטור הא לגבי ראשונה הוי ראשון האיסור במזיד ושניה התנאי בשוגג וחייב מלקות למפרע וי"ל דמצינן למימר דקושטא הוא דחייב מלקות ולא נקט פטור אלא מקרבן דומיא דאידך בבא שגגת עצמה וזדון חברתה דחייב היינו נמי בקרבן אבל ממלקות פטור שגגת עצמה כו' ולקמן לפי' ר"ת דראשון האיסור במזיד ושניה התנאי בשוגג חייב קרבן שפיר קא קשיא להו בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' אמאי קתני פטור כיון דחייב קרבן על הראשונה כמו שגגת עצמה וזדון חברתה דקתני בה חייב קרבן בשניה:

בא"ד שאכלה בזדון עצמה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם התנאי כו' עכ"ל וגבי שגגת עצמה וזדון חברתה כו' ליכא לאקשויי בכה"ג בזדון חברתה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם האיסור מידיעתו הוא ולא ליתחייב קרבן על השניה די"ל דכשאכל השניה לא שייך למימר דהיה דעתו לאכול באותה שעה גם האיסור שהרי האיסור כבר נאכל בתחלה ולתירוץ שני שכתבו התוס' דאיירי באינו יודע שיהא פטור עליה לפי שלא היה אדם בשבועה כו' ולא שב מידיעתו הוא גבי שגגת עצמה וזדון חברתה כו' לא שייך למימר הכי דעל אכילת התנאי ודאי אדם יודע שהוא פטור ודו"ק:

גמ' אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו עיין תשובת מהרשד"ם חלק י"ד סי' רמא: