בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבועות דף י״ב עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבועות דף י״ב עמוד ב׳

    מסכת שבועות דף י״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־295 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    קיץ כבנות שוח למזבח כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב ט״ז:ב׳) הלחם והקיץ לאכול לנערים:

    וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל:

    אין מקיצין בעולת העוף אין לוקחין בדמי הנדבה עולת העוף:

    הא בורכא דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא:

    לנדבת צבור אזלא כדרבנן דפליגי עליה דר"א:

    ואין עולת העוף בצבור דתניא בת"כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף:

    להא דר' יוחנן דאמר לעיל תמידין שלא הוצרכו לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מקיצין בהן את המזבח בגופן ואין צריכין רעיה:

    סכין מושכתן למה שהן סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרש מתחלה לכך ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו וכגון עולת תמיד עולה לקיץ אם אינו ראוי לתמיד:

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    כבנות שוח לאדם משמע שהן טובות ובקרא נמי כתיב (בראשית ג׳:ו׳) כי טוב העץ למאכל והיינו בנות שוח כדמשמע בבראשית רבה כי גרמו שוחה לאדם א"נ בנות שבע שגרמו ז' ימי אבילות וקשה לר"ת דבפ"ק דע"ז (דף יד. ושם) משמע דלא חזו לאכילה כל כך דקתני גבי שביעית הוסיפו עליהן אלכסוסין ואיצטרובלין מוכסוסין ובנות שוח אבל מעיקרא לא הוה בהו שביעית משמע דגריעי ותירץ ר"ת דלאו משום דגריעי אלא ששנינו במס' שביעית (פ"ה מ"א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שעושין לג' שנים וכשהפרי נחנט בשביעית אינו נגמר עד שנה שניה של שמיט' והשתא מעיקרא סבור דאזלינן בתר לקיטה ובסוף סבור דאזלינן בתר חנטה ועוד תירץ ר"ת דגרס בפ"ק דע"ז (שם) מוכסוסין בנות שוח בלא וי"ו ופרי אחת הוא והוא גרוע ואינו אותו ששמו בנות שוח גרידא וכן משמע בפ"ק דבכורות (דף ח. ושם) דשנים הם דהא אמר הזאב והארי לג' שנים וכנגדן בבנות שוח נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו שום חבר וי"א מוכסוסין בנות שוח ומיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) משמע דבנות שוח הן גרועין שלא נחשדו עליהן עמי הארץ דחשיב להו גבי קלין שבדמאי ושמא פרי הוא שגדל ביערים כמו עוזרדין דחשיב בהדייהו ולפי שמצוי להן מן ההפקר לא נחשדו שלא לעשר הגדל בגנותיהן ובפרדסותיהן ולא מפני שהוא גרוע:

    הא בורכא תימה היכי ס"ד דמקיצין בעוף האמר זה מדרש דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם יהא לנדבת עולה משום דכתיב (ויקרא ה׳:י״ג) לה' לכהן איזהו דבר שהוא לה' ולכהן הוי אומר זה עולה שבשר עולה כולה לה' והגיזה והעור לכהן ובעוף אין לכהן חלק בו וי"ל דהתם במותר מעות כגון הפריש מעות לחטאת ואשם כדכתיב (מלכים ב י״ב:י״ז) כסף אשם כסף חטאת והכא כשנתותר גוף אשם:

    ואין עוף בצבור משום דכתיב ביה נפש דמשמע ביחיד דוקא וא"ת והאמר בפ' טרף בקלפי (יומא דף מא: ושם) אי זבן פרידה אחת אי עולה זבן עולה אזלא לנדבה וי"ל דאין לקנות עוף במעות שנתותרו אך אם כבר בא עוף לפנינו מקיצים בו דמה יעשה ממנו [וע"ע תוס' תמורה כג: ד"ה וששה]:

    ואף שמואל סבר לה פי' בקונטרס להא דאמר דלר"ש מקיצין בהן המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן פי' סכין השוחטת סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע"פ שאין זה אותו קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה וקשה דבפ"ק דזבחים (דף ג. ושם) מוכח דמילתא דשמואל כרבנן דר"ש דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ואמאי דגרס בסמוך תניא נמי הכי קשה דמתני' ה"ל לאיתויי ונראה כפירוש הערוך דפי' סכין מושכתן למה שהם אם תמידים אם מוספין סכין מושכתן להיות כן דטרם משכן לסכין אין לומר איזה תמיד איזה מוסף אלא תלויין ועומדין בתנאי לב ב"ד דאף ע"פ שאמרו שהן תמידים אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחיטת תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף והוי סייעתא לר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי רבנן נפדין תמימים שהרי עדיין לא משכן לסכין ול"ג תניא נמי הכי אלא תניא וי"מ תניא נמי הכי אדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן דקתני אם לא קרב ברגל כלומר בפסח יקרב בר"ח כו' ואם לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל פירוש בסוכות ואם לא קרב ברגל זה של סוכות יקרב ברגל אחר היינו שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אבל טפי מרגל אחר דהיינו בפסח הבא לא מצי לאקרובי לגופיה דה"ל תרומה ישנה ולא להקיץ בגופו לפי שמתחלתו לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון כלומר לכפר בחטאת וא"א לשנותן בנדבה אלמא אין מקיצין בגופן אלא בדמיהן אבל קשה דאמאי נטר עד הכא לעיל ה"ל לאיתויי:

    שמתחלה לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון אע"ג דבמתני' מפרש משום דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו תרתי בעינן מקדש וקדשיו ומזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי ואע"ג דמשמע לעיל דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין אפילו במותר חטאת הפנימית היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאת צבור לעולה:

    ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו אין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחר מכפר כדפ"ל א"נ כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד:

    לא זז משם עד שמוחלים לו ואף על גב דתנן במתני' בפרק בתרא דיומא (דף פה: ושם) על עשה ועל לא תעשה תשובה מכפרת ואמר נמי במס' חגיגה (דף ה.) כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד אפי' בשאר עבירות אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו הדין אבל במצות עשה מוחלין לגמרי:

    Tosafot on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    קייץ למשבח כבנות שבע שהן תאני חוורתא לאדם שאוכלין אותן בקינוח סעודה:

    דרש רב נחמן ב"ר חסדא אין מקיצין צעולת העוף כדרב שימי דאמר מותרות לעולת נדבת צבור אזלי. ואין עוף בקרבנות צבור:

    ואף שמואל סבר להא דאמר ר' יוחנן דאמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. כתומר לב ב"ד מתנה עליהן ואין נקבעין בזבח ידוע אלא בשעת שחיטתן. שעד זמן השחיטה אע"פ שאמרו עליהן כי הם תמידין רשאין לשחטן לשום זבח אחר שכך מתנה עליהם לב ב"ד שאם ירצו להקריבם לשם זבח אחר רשאין.

    תניא נמי הכי כר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אין נפדין תמימין. דתניא מודה [ר"ש] בשעיר שלא קרב בר"ח יקרב ברגל ושלא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון:

    מתני' על שאר עבירות שבתורה כו' תירצה רב יהודה למתני' הכי עבירות הקלות עשה ולא תעשה. והחמורות שהן כריתות ומיתות ב"ד בין שעשאן בשגגה בין שעשאן במזיד. ואותן שעשאן בשגגה. בין שנודע לו ספיקן בין לא נודע ספיקן שעיר המשתלח מכפר.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    קרבנות הצבור סכין מושכחתן למה שהן פירש רש"י ז"ל: דאליבא דר"ש קאמר, כלומר שאם מתחלה עולה (עולה) חובה לסוף עולה נדבה ואין צריכין רעיה, וה"ק סכין השוחטו סתם מושכתו לקרבן שהופרשו מתחלה לכך, ואפי' אין זה אותו קרבן עצמו כגון עולה תמיד לעולת קיץ, וכן פי' גם הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ללשון אחר, ואיו מחוור אלא אליבא דרבנן דר"ש דאית להו נפדין תמידין קאמר, וכדגרסי' בפ"ק דזבחים (ו, ב) דגרסינן התם אמר ר' זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עליהם כדשמואל, דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכחתן למה שהן, והכי נמי מוכח הכין מדאמרינן ואף שמואל סבר לה להא דר' יוחנן דאמר ר' יהודה אמר שמואל (ל)קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן, ור' יוחנן כרבנן אית ליה דלב ב"ד מתנה עליהם, אלמא שמואל נמי לרבנן דר"ש קאמר. ור"ח ז"ל פירש מושכן למה שהן עכשו, כלומר שאין הקדש התמידין מושכן להיות תמידין, ולא הוקבעו לכך, אלא הסכין הוא שמושכן וקובען למה שהן, שעד שעת השחיטה יכול לשנותן ולפדותן אם לא הוצרכו לצבור, דלב ב"ד מתנה עליהם וכדר' יוחנן קמית', ול"ג תניא נמי הכי ואמתני' קאי, וגם כן פי' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בא' מן הלשונות והוא הנכון, וכן פי' בתוס'.

    Rashba on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    ריטב"א

    כבנות שוח לאדם פי' דברייתא לישנא כלילא דכבנות שוח לאדם כך הם אלו קייץ למזבח והקשה ר"ת ז"ל דהכא משמע דבנות שבע משובחות הן ואלו בתוספתא תניא ומייתינן לה בפ"ק דע"ז הוסיפו עליהן אלכוסין ומוכוסין ובנות שוח אבל מעיקר' לא משום דגריעי כדפי' רש"י ז"ל וכן בפ' כיצד מברכין דמוני להו במתניתא גבי החלין שבדמאי שלא נחשדו עליהם עמי הארץ. ומשמע לפי שהן גרועין ואין חסין עליהם מלעשרן ותי' דההיא דשביעית לא מפני שהן גרועות אלא מפני שהן מתבשלות להיות להן גמר פרי עד ג' שנים והחונטות בשביעית אין נלקטת עד שנה שנייה לשמיטה וכדתנן התם בנות שוח שביעית שלהן שנייה לשמיטה ומעיקרא סבור דאזלינן בהו בתר לקיטה ולכך אין בהם משום שביעית ולבסוף אמור דאזלינן בתר חנטה וההיא דהקלין שבדמאי לאו משום דגרועות אלא שהיו מצויין הרב' וכמו שאמרו בירושלמי שגדלין בגנותיה' ובפרדסותיהן הרבה ואפשר שאף ביערים הם מצויות וכעין עוזרדין דמני התם בהדייהו ויש מתרצין דתרי מיני בנות שוח הן יש מהם גרועות ויש מהם חשובות תדע דבפ"ק דע"ז אמרי' דבנות שוח הן תאיני חוורתא ואלו במס' נדרים דתאיני חוורתא ובנות שוח שני מינין הם:

    דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מקייצין בעולת העוף אמר רבא האי בורכה תמיהא מילתא במאי קמפלגי הני אמוראי דהא היינו פלוגתא דר"א ות"ק במתני' ואשם שמתו בעליו וכו' ואוקימנא פלוגתא דידהו בנדבת עולת העוף בחד לישנא דהתם וכדכתיבנא לעיל ואי רבא כר"א ס"ל לא הול"ל האי בורכא וי"ל דרבא משמע ליה דכיון דפסיק ואמר רב נחמן אין מקייצין בעולת העוף מכלל דס"ל דהא דכ"ע היא וליכא בה פלוגתא דאי לת"ק דהתם קאמר לא הו"ל למימר הכי בהדיא ומשום דרבא סבר כלישנא בתרא דהתם דהא פלוגתא דתנאי היא להכי אמר האי בורכא ורב נחמן בר יצתק אמר דלאו בורכתא היא דאיהו אמרה ניהליה דס"ל דפלוגתא דת"ק ור"א אינו בלישנא קמא דהתם דבנדבת יחיד פליגי דאלו בנדבת עולת העוף לא פליגי כלל ויהיב טעמא למלתיה משום דמותרות לנדבת צבור אזלי ואין עוף בצבור והא דאמרינן אין עוף בצבור פי' רש"י ז"ל דנפקא ליה מדתניא בספרי והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין צבור מביאין עוף וא"ת ולרבא וכן לההוא לישנא בתרא דאמרי' דעולת העוף איכא בינייהו ההיא דספרי מאי אמרי בה וי"ל דלא שמעת להו א"נ בשאר נדבות דלאו הוו ממותרות ואידך סבר דההיא סתמא היא בכל דבר והקשה הרב ר' משה מאיברא ז"ל ותיפוק ליה ממדרש יהוידע דבמסכת שקלים דאמרי' כתוב א' אומר כחטאת האשם הוא וכתוב א' אומר אשם הוא אשום אשם לה' עד שבא יהוידע ודרש כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו ממותר חטאות ואשמות יקחו בהם עולות הבשר לה' והעורות לכהנים ויתקיימו ב' המקראות ומעתה אין מקריבין ממותרות אלו עולת העוף דא"כ היאך יתקיימו ב' המקראות שהרי אין עור בעולת העוף ותי' דמוקמי לה להא דהכא במותרות שמנים וסלתות ושאר המותרות השנויין במס' שקלים שמקייצין בהם את המזבח ולא כמותרות חטאות ואשמות ומשום הא אצטריך הכא טעמא דאין עולת עוף בצבור ונכון הוא ומיהא ההיא מתניתא דאשם שנתכפרו בעליו קשיא לר"א לההיא לישנא דאוקמי פלוגתייהו בעולת העוף וי"ל דלההיא לישנא לית ליה לר"א מדרש יהוידע א"נ דההוא במותרות אחרות של אשם אבל נתכפרו בעליו באחר או שמתו בעליו דהלכתא גמירי לה שתהא רועה הכי גמירא לה דתהוי אפי' בעולת העוף כנ"ל:

    ואף שמואל סבר לה להא דר"י דאמר ר' יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן פי' רש"י ז"ל סבר לה לדר"י דאמר לעיל דלר"ש תמידי שלא הוצרכו מקייצין בגופן ממש בלא רעיה דאמר שמואל אליבא דר"ש קרבנות צבור שלא הוצרכו סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשה מתחלה ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו כגון עולת תמיד לעולת קייץ המזבח אם אינו ראוי לתמיד והקשו עליו דא"כ מאי למה שהן למה שהיו מבע"ל ועוד סכין מאי עביד בהא ועוד דבפ"ק דזבחים מוכח בהדיא דהא דשמואל לרבנן היא ולא לר"ש דאמרינן התם א"ר זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עלייהו כדשמואל דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ואלו ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה לכן הנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל דהא דר"י היינו דר"י קמייתא דריש שמעתין דאמר בתמידין שלא הוצרכו לרבנן נפדין תמימים והיינו דשמואל קרבנות צבור שלא הוצרכו סכין מושכתן למה שהן בסופן והיינו מטעמא דפריש תלמודא לעיל לדר"י דלב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לא יהיו לדמיהן נמצא שלא נולד עיקר הפרשתן עד שעת שחיטה שהסכין מושכתן למה שהן בשעת שחיטה אם לעולת תמיד אם לעולת קייץ דאע"ג דההיא דר"י רחוקה היא מסוגייא דהשתא הא לא קשיא דכולה סוגיין על ההיא דר"י גרידא והיא עיקר השמועה:

    הא דגרסי מוקצת נוסחי תניא נמי הכי כבר פירשתיה לעיל לשיטת רש"י ז"ל ועוד יש לפרשה לפי אותה שיטה דסייעתיה מדאריך טובא בהא מתניתא מה יעשו משעיר זה ולא אישתמיט לומר שיקייצו בגופם מכלל דשעירי חטאת אין מקייצין בגופן ומיהו העיקר דלא גרסי' ליה וכדכתיבנא לעיל:

    הא דתנן ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר פנימי מכפר ולעיל תנן שהוא מכפר גם על שגגת מקדש וקדשיו לא תיקשי לן הא דדרשינן לעיל בפרקין כפרה א' מכפר ואינו מכפר שתי כפרות דהא פרישנא לעיל ואוכחנא מדוכתה דההיא לא איתמרא אלא למימר שאינו מכפר על כפרתו ועל מה שאחרים מכפרים כגון אדחיצון או אדציץ ודכוותיה אבל אדידיה מכפר הוא כמה כפרות והכא הא כתיב עליה ומפשעיהם לכל חטאתם שהוא כולל הזדון והשגגות דפשעים אלו המרדים וחטאות אלו השגגות כדאתמר בגמ' וגדולה מזו שהיו רוצים להביא אף ג' טומאות חמורות אי לאו דמעטינהו קרא. ה"ג אלא שהפר מכפר ולא גרסינן שדם הפר דהא אין הכפרה בדם לחוד אלא עם וידויו כדאמרינן בגמרא לר' יהודה דאוקימנא מתני' כוותיה:

    היינו זדונות היינו הודע פי' רש"י ז"ל דליכא לפרושי דהודע היינו שנודע לו לבסוף שחטא כדכתיב בקראי או הודע אליו חטאתו אשר חטא דא"כ הו"ל חייבי חטאות ודאין שאין יו"הכ מכפר עליהם כדתנן במשנת כריתות וכדכתיבנא לעיל בפרקין להכי פרישנא היינו שהודע לו ספיקו דהיינו אשמות תלויות שיו"הכ תולה עליהן ופטורין כדאיתא התם:

    Ritva on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · Public Domain

    מאירי

    כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל שאמרו עליו לרעות ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה וכל נדבה האמורה בענינים אלו פי' עולה לקיץ המזבח והיא עולת צבור ואין בעליה סומכים עליה ונסכיה קרבים משל צבור ומה שאמ' ר' יהושע יביא בדמיו עולה פי' שיביאה בעליה בתורת עולת יחיד לסמוך עליה ולהקריב נסכיה משלו ואין הלכה כן אלא לנדבת צבור ומעתה אין לוקחין בדמים אלו עופות שאין צבור מקריבין עולת העוף כך אמרו בתורת כהנים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף ומאחר שפסקנו שהתמידין שלא הוצרכנו נפדין תמימים על הדרך שביארנו למדת שקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן כלומר שהשחיטה גומרת ענינם ולא הקדשתן או הפרשתן שאין קדושתן מוחלטת בהקדשתן או בהפרשתן הואיל ואפשר ליפדות תמימים ואין הקרבתן מתבררת וגדולי הרבנים פרשו בו ענין אחר:

    Meiri on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה לנדבת צבור אזלא כרבנן דפליגי עליה דר"א עכ"ל דס"ל לעיל ימותו ור' יהושע דסבר לעיל דאזלי לנדבת יחיד היינו במותר אשם של יחיד שמתו בעליו או כו' אבל הכא במותרות של צבור ר"י נמי מודה דאזיל לנדבת צבור ויש לדקדק לעיל דמפרש מה דבין דברי ר"י לדברי חכמים כו' אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו לדברי חכמים הכל באה לנדבת צבור ואין מקיצין בעולת עוף דאין עולת עוף בצבור ולר"י מותר אשם יחיד לנדבת יחיד אזלא ומצי לאתויי עולת עוף וי"ל דאפי' לר' יהושע נדבת יחיד מ"מ לא מצי לאתויי עולת העוף דאין לכהן חלק בו מדרשא דיהוידע הכהן כמ"ש התוס' ודו"ק:

    תוס' בד"ה הא בורכא כו' דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם כו' עכ"ל מותר חטאת היינו לר"ש אבל לר"י אין לך מותר חטאת הבא לנדבה אלא מותר אשם מדרשא דיהוידע ועיין בתמורה פ' ולד חטאת וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה ואין וכו' דמה יעשה ממנו עיין נזיר דף כז ע"א תוס' ד"ה וכ"ת:

    Gilyon HaShas on Shevuot 12b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבועות, דף י״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־295 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 117 מילים

      נפתחת ב״קַיִץ כִּבְנוֹת שׁוּחַ לַמִּזְבֵּחַ. וְהָכְתִיב: ״כִּי כׇל…״

    2. קטע 245 מילים

      נפתחת ב״דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: אֵין…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״וְאַף שְׁמוּאֵל סָבַר לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר…״

    4. קטע 445 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשָׂעִיר,…״

    5. קטע 58 מילים

      נפתחת ב״תָּנָא: לֹא הוּקְדַּשׁ אֶלָּא לְכַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ…״

    6. קטע 611 מילים

      נפתחת ב״וְעַל זְדוֹן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה…״

    7. קטע 737 מילים

      נפתחת ב״דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי…״

    8. קטע 89 מילים

      נפתחת ב״עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבְּתוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״הַיְינוּ קַלּוֹת הַיְינוּ עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! חֲמוּרוֹת…״

    10. קטע 1048 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: עַל שְׁאָר…״

    11. קטע 1132 מילים

      נפתחת ב״הַאי עֲשֵׂה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא עֲבַד…״

    12. קטע 123 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    קַיִץ כִּבְנוֹת שׁוּחַ לַמִּזְבֵּחַ. וְהָכְתִיב: ״כִּי כׇל שְׂאֹר וְכׇל דְּבַשׁ וְגוֹ׳״! תָּנֵי רַב חֲנִינָא: כִּבְנוֹת שׁוּחַ לְאָדָם.

    דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: אֵין מְקַיְּצִין בְּעוֹלַת הָעוֹף. אָמַר רָבָא: הָא בּוּרְכָא! אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי בּוּרְכְתָא? אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ – דְּאָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: מוֹתָרוֹת לְנִדְבַת צִבּוּר אָזְלִי, וְאֵין עוֹלַת עוֹף בְּצִבּוּר.

    וְאַף שְׁמוּאֵל סָבַר לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר – סַכִּין מוֹשַׁכְתָּן לְמַה שֶּׁהֵן.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשָׂעִיר, שֶׁאִם לֹא קָרַב בָּרֶגֶל יִקְרַב בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאִם לֹא קָרַב בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ יִקְרַב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאִם לֹא קָרַב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יִקְרַב בָּרֶגֶל, וְאִם לֹא קָרַב בְּרֶגֶל זֶה יִקְרַב בְּרֶגֶל אַחֵר; שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לְכַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

    תָּנָא: לֹא הוּקְדַּשׁ אֶלָּא לְכַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

    וְעַל זְדוֹן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי?

    דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״; פְּשָׁעִים – אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״, וְאוֹמֵר: ״אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא״. חַטָּאוֹת – אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״.

    עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבְּתוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת כּוּ׳.

    הַיְינוּ קַלּוֹת הַיְינוּ עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! חֲמוּרוֹת – הַיְינוּ כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין! הוֹדַע – הַיְינוּ מֵזִיד! לֹא הוֹדַע – הַיְינוּ שׁוֹגֵג!

    אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעֲשָׂאָן בְּשׁוֹגֵג בֵּין שֶׁעֲשָׂאָן בְּמֵזִיד. אוֹתָן שֶׁעֲשָׂאָן בְּשׁוֹגֵג – בֵּין נוֹדַע לוֹ סְפֵיקָן, בֵּין לֹא נוֹדַע לוֹ סְפֵיקָן. וְאֵלּוּ הֵן קַלּוֹת – עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵלּוּ הֵן חֲמוּרוֹת – כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין.

    הַאי עֲשֵׂה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא עֲבַד תְּשׁוּבָה – ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״! אִי דַּעֲבַד תְּשׁוּבָה – כֹּל יוֹמָא נָמֵי, דְּתַנְיָא: עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, לָא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ!

    אָמַר רַבִּי זֵירָא: