מסכת שבועות דף י׳ עמוד ב׳

ה"ג אחת לא משמע ליה דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב:

אלא לעולם אחת משמע ליה נמי אחיצון דהא איתקוש ושאני הכא דאמר קרא כו' - הכי פירושא אחת דסיפיה דקרא דממעטינן מינה שאין אחר מכפר כפרתו דסמיך יכפר לבשנה משמע ליה נמי אחיצון דהא בשעיר פנימי כתיב ביה כדכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר וחטאת יום הכפורים היינו פר כהן גדול ושעיר וכיון דבשעיר הפנימי כתיב וחיצון איתקש לפנימי דרשינן נמי אחיצון שאין אחר מכפר כפרתו אבל אחת דרישיה דקרא דדרשי' מיניה דהוא אינו מכפר כפרת אחרים לא מידריש אחיצון דהא לאו בשעיר כתיב אלא במזבח כתיב וכפר אהרן על קרנותיו של מזבח הפנימי אחת הלכך שעיר החיצון לא מימעיט מהכא דלאו למזבח איתקש:

תמידים שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה ותנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר במסכת ראש השנה (דף ז.) חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ונמצאו בכל שנה ושנה ארבעה טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה:

נפדין תמימין להכשירן בשנה זו מחללין אותן על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה שעושין מהן רקועי פחים ציפוי לבית קודש הקדשים כדתנא במסכת שקלי' (פ"ד מ"ד) וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע"ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקיימא לן (מנחות דף קא.) מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אלו של צבור נפדים ולקמיה מפרש טעמא ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה החדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש הא מילתא נקט הכא משום דמותביה לקמן ממתני':

קדושה שבהן קדושת הגוף שבהן דקים לן שאינה מתחללת בלא מום היכן הלכה:

ואת לא תסברא דבמידי דצבור לא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה היכא דחילול לצורך תקנה:

מותר הקטורת הנותר בכל שנה מתרומה ישנה:

מה היו עושין בה להכשירה לשנה הבאה דאין לך שנה שאין בה מותר קטורת משלשת מנים יתירים שמפטמין בכל שנה למלוא חפנים ביוה"כ ואי אפשר שיכנסו כולם בחפניו כדתניא בכריתות (דף ו:) אחת לששים או לשבעים שנה היתה חציה של שיריים:

אותה לא משמע ליה וא"ת א"כ מנלן דמכפר אאין בה ואין בה דלמא לא מכפר אלא אדר"ח גרידא דהיינו טהור שאכל את הטמא ולא טמא שאכל את הקודש דבשלמא לר"ש כיון דדריש אותה על כרחך מיבעי ליה לאוקומה כפרה דרגלים אאין בה ואין בה כדקתני לעיל ולר"מ נמי אע"ג דלא דריש אותה אתי שפיר דהא דריש חטא שאין מכיר בו אלא ה' וגם אית ליה ג"ש דעון עון מציץ וילפינן כולהו מר"ח אבל לר"ש בן יהודה דלא דריש אותה ולא דריש נמי חטא שאין מכיר בו אלא ה' דהא קאמר דראש חדש לא מכפרת אלא על טהור שאכל את הטמא קשה וי"ל דלענין זה ודאי דריש אותה כיון דלרגלים אין להם כפרה אחרת אלא זאת אבל בשיש לרגלים כפרה אחרת דהיינו אין בה ואין בה מכפר נמי אדראש חדש ולא פשיטא ליה דרשה דאותה דסבירא ליה דאין סברא למעט שלא ישא אחר אותו עון אלא בשאינו נושא אלא עון זה והשתא אתי שפיר הא דפריך לעיל אלא דרגלים אמאי לא מכפרי אדר"ח פי' אמאי לא מכפרי נמי אדר"ח ולא פשיטא ליה דרשה דאותה כיון שיש להן כפרה אחרת כדפרישית מיהו גבי דרשה דאחת בשנה דפשיטא ליה טפי מדרשה דאחת יכפר צריך לפרש כדפירשתי לעיל ועי"ל דלר"ש בן יהודה איתקוש שעירי רגלים לשעיר החיצון מה חיצון מכפר על דבר שיש בו כרת דהיינו טומאת מקדש וקדשיו אף שעירי רגלים כן:

קדושה שבהן להיכן הלכה וא"ת הא בפרק בתרא דכתובות (דף קה. ושם) אמר דדייני גזירות נוטלין שכרם מתרומת הלשכה וכן (שם קו.) מגיהי ספרים וטובא חשיב התם אלמא לב ב"ד מתנה עליהן ומאי קשיא ליה הכא וי"ל דשאני התם דלא קדש קדושת הגוף:

מותר הקטורת פ"ה מותר משלשה מנין היתירים בכל שנה ממלוא חפנים ביוה"כ דאי אפשר שיכנסו כולם בחפניו ובחנם פירש כן דבלאו הכי יש מותר שבכל שנה היו מפטמין שס"ה מנים למנין ימות החמה וג' מנים לחפני כה"ג ביום הכפורים ומשס"ה היה נשאר בכל שנה פשוטה י"א מנין כמנין ששנות החמה יתירים על שנות הלבנה ואע"פ שהיו צריכין למלאות בהן לשנים מעוברות שהן גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט מ"מ צריכין היו לחדש בר"ח ניסן כדי שיהיו מתרומה חדשה ומיהו הא דתניא בפ"ק דכריתות (דף ו:) ' דא' לע"ב שנה היו בו חצאים של שיריים א"א לפרש אלא ממותר ג' מנים של יום הכפורים שהרי כל מותר של י"א של שנה פשוטה היו צריכין למלאות במעוברות ובסוף המחזור חמה ולבנה שוין רק שעה אחת ותפ"ה חלקים אלא המותר שלשה מנים היה נשאר ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה וב' מנים וחצי נשאר בכל שנה נמצא לע"ב שנה ק"פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דשס"ח ולא דק וי"ס דל"ג שתים אלא אחת לשבעים שנה ותו לא וכן יש בירושלמי פרק טרף בקלפי וניחא טפי למימרא דלא דק דאי גרסי' שתים לא ניחא כל כך ובפטום הקטורת הכתוב במחזורים גרס אחת לששים שנה או לשבעים שנה ויכול להיות כשכלים ס' שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו:

מפרישין לא גרסי' ממנה שמתרומת הלשכה היו מפרישין והתם במסכת שקלים (דף ו.) לא איירי בתרומת הלשכה ומאי ממנה שייך:

מפרישין שכר האומנין פ"ה שמזכין להן ע"י אחד מן הגזברין ולפי' הא דקאמר בסמוך ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעתן מאחר שכבר זכו בהן ומיהו לשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן ולכך נראה דלב ב"ד מתנה עליהן ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ואם תאמר ולמה להו כולי האי יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן ומיהו לבן עזאי דאמר במס' שקלים בפ' התרומה (שם) דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא ואפי' לר"ע נמי דאמר מתחלל על המלאכה ה"מ בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות צבור דגבי הני מיתניא אבל בקטורת של צבור החמירו טפי אי נמי הכא איירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה וצריך ליתן להן מתרומה חדשה ולמאי דאמרינן במעילה בפרק ולד חטאת (מעילה דף יד: ושם) דהני אומנין באומני הבנין מ"מ אין יכולין לתת הקטורת בשכרן דאין נותנין שכרן אלא מקדושת בדק הבית:

ואתקש חיצון לפנימי מתני' ר' שמעון בן יהודה אומר משמו שעירי ר"ח מכפרין על טהור שאכל הטמא מוסף עליהם של כגלים שמכפרין על טהור שאכל הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. מוסף עליהן של יוה"כ שמכפר על טהור וכו'. וגמרא דילה פשוטה היא.

ואקשינן אי הכי דרגלים נמי נכפרו אדיום [כפורים] דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב. ופרקינן אלא לעולם אחת משמע ליה ושאני התם.

דאמר קרא על קרנותיו אחת בשנה בקרנות המזבח הפנימי הוא דמכפר כפרה אחת. אכל בקרנות מזבח החיצון מכפר אפילו שתי כפרות:

יתיב רבה וקאמר אמר עולא ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין: אמר ליה רב חסדא מאן צאית לך ולר' יומנן רבך. וכי קדושה שבהן להיכן הלכה:

אמר ליה רבה והרי קטורת שנשתיירה מן השנה שעברה שנינו בשקלים פ"ד שמחללין אותה על מעות האומנין. פי' אומנין שבנו ביה"מ או עשו מלאכה בקדש ובאין ליטול שכרן נותנין להן בשכרן מותר התרומה ומחללין אותה בשכרן כו'. אמאי מחללין אותה נימא קדושה שבהן להיכן הלכה אלא ש"מ כל כי האי גוונא לא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה.

תמידין שלא הוצרכו נפדין תמימים פירוש מוכרין אותן לאחרים ואותן מעות היו נופלין לקופות תרומה ישנה, ואח"כ היו לוקחין אותן מתרומה חדשה, אבל לחלל אותן להדיא על מעות תרומה חדשה א"א, שאין הקדש מתחלל על הקדש.

מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין פירוש מפרישין מן הקטרת, ויש שאין גורסין ממנה, אלא מפרישין שכר האומנין ופירוש מפרישין ממעות הלשכה שכר האומנין, ומחללין עליהם את הקטרת. ובירושלמי הקשו עלה במסכת שקלים (פ"ד ה"ג) ולא נמצא הקדש מתחלל על הקדש, ומפרקינן אמר ר' שמואל בר ביסנא מביא מעות מן החולין ומביא קטרת ומחללה עליהן, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, ואותן מעות מה יעשה בהן ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת ובמעשה לחם הפנים, ובנמקי הרמב"ן ז"ל פירש לוין הגזברין מעות מן החולין ומחללין הקטרת עליהן, ופורעין בהן שכר בית גרמו, וכיון שלוו לצורך מעשה הלחם פורעין אותן מן השקלים, והאי דנותנין אותם לאומנין בשכרן ואין מוכרין אותה לאחר ויחזרו ויקחו אותה מתרומת הלשכה, משום דצניעא מילתא טפי כדפירש רש"י ז"ל. ואני תמיה דהא משמע דתמידין שאמרו שנפדין תמידין לא הצריכו לפדותן בצינעא (כן) ע"י בונין בבית המקדש, דנפדין אמרו ולא אמרו מפרישין מהן שכר האומנין כדרך שאמרו בקטרת, ואולי מפני שפעמים רבות נפדין ע"י מום אפילו עכשו שנפדין תמימים אינו מתפרסם כ"כ, ולפיכך לא חששו להן מפני הרואין אבל בקטרת שאינה יוצאה לחולין אלא עכשו חששו ועושין דרך צינעא כל שאיפשר.

אותה לא משמע ליה פי' דס"ל דהאי אורחיה דקרא הוא א"ה דיו"הכ לא ליכפרו ארגלים לאו מוא"ו דשעיר דבתריה ולא מבנין אב דר"י דהא כתיב מעוטא דאחת. לעולם אחת משמע ליה פי' ואפי' גבי חיצון דהא איתקש פנימי לחיצון דדרשינן מלבד חטאת הכפורים. שאני התם דאמר קרא קרנותיו קרנותיו פי' רש"י ז"ל דבשלמא אחת דסיפא דקרא כיון דקאי אשעיר פנימי יליף מיניה חיצון בהיקשא דידהו אבל אחת דרישא דאתא למעוטי שתי כפרות אמזבח פנימי קאי דכתיב על קרנותיו אחת בשנה וכאן דכן ליכא טעמא דיליף מיניה שעיר חיצון ונכון הוא. ואחרים פירשו דודאי גם אחת קמא אשעיר קאי אלא דס"ל לר"ש בן יהודא דלא יליף מיניה שעיר החיצון בהיקשא דידהו דרחמנא כתב ביה מיעוטא מדכתיב קרנותיו קרנותיו דמזבח הפנימי וגם זה נכון:

אמר עולא אמר ר"י תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים פי' תמידין שלא הוצרכו פי' רש"י ז"ל שהם ד' טלאים שנותרו בלשכת הטלאים של תמידין ביום אחרון של אדר דחול שאין פוחתין לעולם בלשכת הטלאים מששה טלאים שיוכלו לברור מהם שנים לתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים לקיים את הכבש האחד המיוחד וכשינטלו מהם שנים ליום אחרון של אדר נותרו שם ד' שלא הוצרכו שהרי למחרתו בר"ח ניסן אין להם להקריב אלא מתרומה חדשה של שנה הבאה דמתחדשה בניסן ואיכא דקשיא ליה למה אין לוקחין ביום אחרון של אדר ב' טלאים מתרומה ישנה וד' בהקפה לצורך מחר שלא מצינו שלא יוכלו לקנות טלאים משנה זו לשנה אחרת ובלבד שיפרעם מתרומה חדשה ולאו מילתא הוא כי הגזברים לא היו לוקחין הטלאים ששה ששה שאין עניות במקום עשירות אלא (אם) היו לוקחי' טלאים לרוב בשנה לקיים מצות הכבש הא' המיוחד ואח"כ נותנין מהם בלשכת טלאים ששה ששה:

נפדין תמימים פי' דכיון שהוצרכו לצורך חובת תמידין רצו לעשות מהם תקנה שיקרבו בכך לכך אמרו אע"פ שהן תמידין יהיו נפדין שמוכרין אותם לאחרים ותחול קדושתם על אותם מעות ואחר כך יקנו אותן מאותו לוקח מתרומה חדשה ויקריבום תמידין והמעות הא' שקבלו מהם פירש"י ז"ל שיהיו למותר התרומה ישנה שעושים מהם רקועי פחים צפוי לבק"הק וכדאיתא במשנה מס' שקלים ואע"ג דאיכא מ"ד התם דמותר תרומת הלשכה קייץ למזבח הא דנקט רבינו ז"ל סברא דמ"ד לרקועי פחים לא משום דאי ס"ל לר"י כמ"ד שהוא קיץ למזבח לא היה אומר שיהיו נפדין תמימים כיון דמצו אזלי לקייץ המזבח שהם עולות נדבה דהא ליתא דהא לא איתמר לקמן דלר"ש תמידין אלו מקייצין אלא משום דס"ל שאין לפדותם תמימים דלית ליה כמ"ד ב"ד מתנה כדאיתא לקמן אלא נקטה רבינו ז"ל משום דהוי הילכתא כמ"ד לרקועי פחים וכן בירושלמי. א"ל רב חסדא מאן ציית לך ולר"י רבך פי' דר"י רביה דרבה הוה כדאמרי' בעירובין דאמרו ליה לרבה קרקפנא חזיתיה לרישך ביני עמודי ומשום ר"י קאמר כדאיתא התם. קדושה שבהם להיכן הלכה פי' קדושת הגוף שבהם להיכן הלכה שיהיו נפדים בעודם תמימים דהא ק"ל שאין פדיון לדבר הקדוש קדושת הגוף וכדנפקא לן מדכתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ובבהמה בעלת מום הכתוב מדבר ואין הפרש בזה בין קרבן יחיד לקרבן צבור ואע"ג דאשכחן דפורעים כמה דברים מתרומת הלשכה כדאיתא במסכת שקלים ובפרק שני דייני גזירות ודוכתי אחריני התם משום דתרומת הלשכה גופא אינו אלא קדושת דמים והא פשיטא:

א"ל ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה פי' דלא אמרינן לה בדברים של צבור כהא כשיש בדבר צורך שום דבר של תקנה. והתנן מותר הקטורת מה היו עושין בו משנה היא במס' שקלים ופירש"י ז"ל שהוא מה שנותר מג' מנים יותר ממלא חפניו דיו"הכ ואחרים פי' שהוא מה שנותר בכל שנה שהיו מפטמים לשס"ה ימים כמנין ימות החמה ונשארו י"א יום על שנת הלבנה אבל בכריתות מוכח כפירש"י ז"ל דהא מותר קאמר התם דאחת לשבעים שנה היתה באה חצאי' אם לא עשו לה תקנה ומותר ימי החמה היה נכנס בחודש העיבור כדאיתא התם וכן פי' בתוס'. ה"ג מפרישין שכר האומנין ול"ג מפרישין ממנה וכדמוכח ממאי דפרשינן בסמוך בס"ד מפרישין שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים לפום פשטא הוה משמע שמפרישין מן הלשכה מעות האומנין ומחללין אותה עליה' אבל ק' חדא דא"כ ליתני ומחללין אותה עליהם ועוד שאין הקדש מתחלל על ההקדש וכן שאלו בירושלמי על משנה זו ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש בתמיהא ופריק אמר ר"ש בן לקוניא כיני מתני' מביא מעות מחולין ומביא קטורת ומחלל עליהם ונותנין אותה לאומנים וחוזרים ולוקחים אותה מהם פי' דהא דקתני מפרישין שכר האומנין לא מתרומת הלשכה אלא ממעות של חולין שלוקחין בהקפה לכך ומחללין הקטורת על אותן מעות של חולין ונותנין אותם אחר שנתחלל אל האומנין בשבח וחוזרין ולוקחין אותה מהם מתרומת הלשכה ופורעין מה שלוו מתרומת הלשכה כיון שלצורך האומנים לוו אותם כשם שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל מפי' רש"י ז"ל נראה שהפרשה זו היתה מתרומת הלשכה אלא שזיכו בהם לאחד מן הגזברי' במקום האומנין לענין זה כדי שיחזרו חולין ולא שזיכו להם בתורת פירעון גמור דא"כ היאך חוזרין ופורעין אותם פעם ב' מן הקטורת אלא שיקבלו אותם כעין משכון דבהכי יצאו לחולין ליחלל הקטורת עליהם אבל פי' זה אינו נכון שאם לא זיכו אותה זכייה גמורה זכייה אין כאן ומשכון אין כאן ובקדושתן הן עומדים ואין לנו אלא פי' הירושלמי ומ"מ לשני הפירושים ל"ג ומפרישין ממנה דהוה משמע שמפרישין אותו מן הקטורת וא"ת למה לן כולי האי ימכור אותה לאחרים מיד כדעבדינן מתמידין שלא הוצרכו ותצא בדין לחולין ונחזור ונקח אותה ממעות הלשכה י"ל שזו כבר פירשא רש"י ז"ל הא דעבדינן צניעא מלתא טפי דבשלמא בטלאים של תמידין אין ידוע לכל שהן של תמידין דהרבה יש של חולין אבל קטורת ליכא אלא של צבור ומגנייא מילתא לזבונה וא"ת ויתנו אותה לאומנין בשכרן ותחלל בכך בשלמא לבן עזאי דאמר במסכת שקלים שאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא אלא לר' עקיבא דאמר מתחלל מאי איכא למימר וי"ל דאף ר"ע לא אמר אלא ביחיד שהתנדב דברים הראויין לקרבנות צבור דגבי הכי מתנייא התם אבל בקטורת של צבור מגנייא מילתא לחללה אף על המלאכה: ואמאי נימא קדושה שבהן להיכן הלכה פי' שהרי הן מחללין את הקטורת בעודה בקדושת הגוף שלה בלא שום פסול ופירש"י ז"ל דקס"ד דקטורת קדושת הגוף היא משום שמתנה במכתשת שהיא כלי שרת ומתרץ לה דקטורת קדושת דמים היא דמכתשת לאו כלי שרת היא והקשו עליו דהא ליכא למימר שהמכתשת כלי שרת שהרי אין משרתים בו בקדש ועוד דאם כן היתה נפסלת בצאתה חוץ לעזרה אלא רבא סבר דקטורת קדושת הגוף מקדשה לה לכשנתן למכתשת שנכנסת בזיקת קטורת ולהכי קתני נתנה למכתשת נפסלת בטבול יום ואידך מהדר ליה דלא מקדש לה אלא קדושת דמים עד שיקדשנה בכלי שרת:

כבר ידעת שהתמידים הקרבים בכל יום בשחר ובין הערבים היו נקחים מתרומת הלשכה וכן ידעת שמשהגיע ראש חדש ניסן אין מקריבים קרבנות הצבור אלא מתרומה חדשה שנ' זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והביא לי קרבן מתרומה חדשה מעתה כל שהגיע ניסן ונמצאו עדין בידם בהמות לתמידים הן הרבה הן מעט כגון אותם ארבעה שהיו נשארים לשם בכל שנה מצד מה שאמרו אין פוחתין מששה טלאים בלשכת הטלאים ומפני שאם ימצאו בעלי מום יטלו להם מן הנשארים ונמצא שאחר שהקריבו שנים ביום אחרון של אותה שנה נשארו ארבעה טלאים וכן אם נשארו יותר במקרה פודין אותם במעות של אחד ויוצאין לחולין בידו ואין אומרי' קדושה שבהם להיכן הלכה אע"פ שבשאר מקומות ר"ל בקדשי יחיד תמימין נפדין ואומרין קדושה שבהם להיכן הלכה מה קדשי שמים אין נפדין בכל מום ואותן המעות יתערבו במותר התרומה הישנה שהיו מקייצין בה את המזבח וי"א שהיו עושים רקועי פחים צפוי למזבח ר"ל בית קדשי הקדשים שכן לב ב"ד מתנה עליהם בקדשי צבור שאם לא יצטרכו יצאו לחולין וכח בית דין יפה לעשות סתם מה שאין כן ביחיד שאע"פ שמענין קדשים דברים שבלב דברים אינו אלא להתחייב במה שגמר בלבו להתנדב אבל לב ב"ד מועיל להוציא קדשים לחולין על הדרך שביארנו ואח"כ חוזרין ולוקחין אותם מאותו פלוני מדמי תרומה חדשה וא"א לפדותם מדמי תרומה חדשה בלא יציאה לחולין שאין הקדש מתחלל על הקדש:

סמי הקטורת אף הם היו באים מתרומת הלשכה וכן הוא צריך לבא מניסן ואילך מתרומה חדשה מעתה כל שנשאר מן הקטורת משהגיע ראש חדש ניסן והוא הנקרא מותר הקטורת הן שנשאר הרבה הן שנשארו אותם שני מנים וחצי שהיו מפטמין שלשה מנים יתרים בכל שנה למלא חפנים של יום הכפורים שהוא חצי מנה ונשארו שני מנים וחצי ולא עוד אלא שי"מ י"א מנים יתרים מצד לענין ימות החמה ואנו מונין למנין הלבנה מפרישין מאותו המותר בכדי שכר האומנים ופי' גדולי הרבנים אומנות מפטמי הקטורת אלא שבמסכת מעילה י"ד ב' נראה בפי' שענינו באומנים שבנו במקדש או במלאכת הקדש שדינם ליטול שכרם מתרומת הלשכה ומחללין אותם על מעות האומנים וביאור דבר זה שאם היה שכרם עשר סלעים מפרישין מן הקטורת שוה י"א סלעים ונוטלין מן האומנים סלע אחד משלהם כנגד אותו שוה סלע שהעדפנו להם בקטורת על כדי שכרן ומחללין את הכל על אותו סלע וכמו שאמרו הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מהו ואותו סלע שנטלנו מן האומנין הולך לתרומה ישנה והרי שוה י"א סלעים קטורת חלין ביד האומנין וחוזרין ולוקחין אותה מהם מדמי תרומה חדשה ובשקלים ירושלמי פ"ד ה"ג פי' שמביא מעות מן התרומה ומחללן על בהמה ואח"כ מחללי' עליהם את הקטורת ונותנין את הקטורת לאומנין וחוזרין ולוקחין אותו מהם מדמי תרומה חדשה ואע"פ שהקטורת קדושת הגוף הוא כמו שיתבאר בסמוך אף בזו לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן וברביעי של שקלים פרשנוה בדרך אחרת והוא שפרשנו שם מותר הקטורת מה היו עושי' בה מפרישין ממנה ר"ל מתרומת הלשכה משיגיע ניסן שכר האומנין אם חזרו חולין בידיהם ומחללין אותו מותר על שכר האומנין וחוזרין מעות השכר לקיץ המזבח האומנין נוטלין מותר הקטורת בשכרם ואח"כ חוזרין ולוקחין מהם את הקטורת מתרומה חדשה ובזה הדבר נעשה בצניעות יותר שאלו מוכרין אותה וחוזרין ולוקחין אותה בדבר מזולזל ביותר וכן נראה שפרשוה כאן גדולי הרבנים אלא שהם פרשוה באומני הקטורת ולפי סוגיא האמורה במסכת מעילה פרק ולד חטאת בשמועת בונין בחול ואח"כ מקדישין אתה צריך לפרשה באומני בנין ואף שטת אותה סוגיא כשתעיין בפירושה מעידה יותר על מה שפרשנו בשמועה זו תחלה:

בד"ה אותה לא משמע כו' ויש לומר דלענין זה ודאי דרש אותה כיון דלרגלים אין להם כפרה כו' דהיינו אין בה ואין בה כו' עכ"ל ויש לדקדק מי הכריח לתוס' לעיל לפרש לר"מ דאית ליה דרשא דחטאת לה' מי שאין מכיר כו' דמיירי באין בה ואין בה אימא דלית ליה הך דרשא דמי שאין מכיר כו' והיקש הגמור דאית ליה ממועדות היינו מציץ כמו לר"ש ולר"ש בן יהודה ומשמע ליה דרגלים מיירי באין בה ואין בה דדריש אותה כמו שכתבו הכא התוס' לר"ש בן יהודה דאיכא לרגלים כפרה אחרת דהיינו אין בה ואין בה דאותה בא למעט בשאינו נושא אלא אותו עון אבל בשנושא עון אחר דהיינו אין בה ואין בה מכפר נמי אדר"ח וי"ל דר"מ כיון דאית ליה מהיקשא דמועדיכם דרגלים מכפרין נמי אדחיצון דהיינו אין בה ויש בה א"כ מדיוקא דאותה ליכא לאוכוחי דרגלים מכפרין באין בה ואין בה אלא מדיוקא איכא למימר דמכפר אאין בה ויש בה כמו בחיצון אלא ע"כ דאית ליה [דרשא] דמי שאין מכיר כו' אבל ר"ש בן יהודה דס"ל דרגלי' אין מכפרין אאין בה ויש בה מדרשא דאחת א"כ ע"כ מדיוקא דאותה איכא למגמר דרגלים מכפרין אאין בה ואין בה ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דלר"ש בן יהודה איתקש רגלים לשעיר החיצון כו' אע"ג דהך היקשא דרגלים לשעיר החיצון הוי היקש הלמד מן ההיקש מ"מ כיון דלענין היקשא דרגלים מר"ח בטהור שאכל הטמא הוי היקש גמור דציץ לאו עבודה היא עבדינן היקשא דמועדות לכולה מלתא כמו שכתב ר"ת בספר הישר וכצ"ל לר"ש כמ"ש לעיל ולר"מ נמי ה"מ לפרש כן לעיל אלא דניחא להו לתוס' לפרש בפשיטות דהיקשא מר"ח דכתיב לה' חטאת שאין מכיר כו' ע"כ הוי היקש גמור לר"מ כמ"ש לעיל ודו"ק:

ויש מדקדקין בסוגיא דשמעתין דפסיקא ליה דרשא דאחת בשנה מהיקשא דחיצון לפנימי למעט דרגלים לא מכפרי אחיצון דיוה"כ למה לא נאמר כן גבי דרשא דעון א' מהיקשא דר"ח לרגלים וליוה"כ ולמעט דרגלים איוה"כ ודיוה"כ אדרגלים ולאו קושיא היא כלל דבכ"מ בהנהו היקשא אזלינן בתר דוכתא דמפורש ביה טפי ולהכי ודאי בההוא היקשא דאחת בשנה דאינן אלא פנימי לחיצון דבפנימי הוא דכתיב אחת בשנה לית לן למעוטי שלא יכפר החיצון על הפנימי אלא למעוטי פנימי על החיצון ולענין כפרת חיצון ארגלים הוי כאילו כתיב אחת בשנה בגוף דחיצון כמ"ש התוס' לעיל אבל בהאי היקשא דמועדות לענין דרשא דאותה ועון א' כו' ודאי בר"ח דכתיב ביה בגופיה דרשינן להו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל ברגלים ויוה"כ דתרוייהו אתו מהיקשא מר"ח ואין מפורש באחד מהם טפי מבחבירו ודאי דאין לדרוש מהיקשא למעט מאחד לחבירו כיון דהמיעוט אינו מפורש באחד טפי מבחבירו ודו"ק:

בד"ה מותר הקטורת כו' נמצא לע"ב שנה ק"פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דשס"ח ולא דק כו' עכ"ל ויש לפרש דדק שמה שאמר שהיה בו חצאים היינו מה שצריך לחצי שנה דרוב שנים פשוטות הן דהיינו שנ"ד ימים ולא החצי ממה שהיו מפטימין שס"ה כדי למלאות המעוברות והשתא חצי שנ"ד הוא קע"ז ועוד ג' מנים שהיו צריכים בחצי שנה שבו יוה"כ הרי ק"פ מנים כמו שנשארו בע"ב שנה וק"ל: