דף ביאור

מסכת סנהדרין דף ע״ח עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף ע״ח עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף ע״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־312 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

גמ' על משענתו מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:

וכי תעלה על דעתך למה לי למימר ונקה המכה ממיתה:

אלא זה שאמדוהו מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכן שחזר והכביד:

ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא:

יליף ממקושש דכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר:

מקושש בר קטלא הוא פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג:

דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לא כדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו':

הוראת שעה היתה אי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו:

ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 78b · Sefaria

תוספות

מגדף הוראת שעה היתה איכא למאן דאמר לקמן (סנהדרין דף פ:) מקושש נמי הוראת שעה היתה:

לא היה יודע באיזו מיתה ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית:

בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני כו' ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת ואע"ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה (לעיל סנהדרין דף לב.) דסלקא דעתך כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן ור' נחמיה אית להו תרי אומדני וכי היכי דמוקי ליה ר' נחמיה לתרי אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי קרא ויש לומר דקשיא ליה משום דונקה המכה אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה:

וחד אמדוהו לחיים ומת פירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מבית דין זכאי:

Tosafot on Sanhedrin 78b · Sefaria

מאירי

מי שהכה את חברו בדבר הראוי להמית אם אמדוהו לחיים מחייבין אותו בחמשה דברים על הדרך שביארנו בב"ק ופטור מן המיתה אפילו הכביד ומת ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו עד שנראה מה אחריתו של זה אם מת לו הרי זה נהרג ואם נתרפא לגמרי כשאר הבריאים מתירין את החבוש ומחייבין אותו בחמשה דברים ואע"פ שבהולך על משענתו אמרה תורה ונקה המכה אין סוף הדברים כשהולך ונשען על המטה שאף הנוטה למות יכול לעשות כך אלא משענת כחו והוא שתרגם אונקלוס על בורייה וכל שאמדוהו לחיים ולא הספיק לגבות חמשה דברים עד שמת נותנן ליורשים על הדרך שביארנו במקומו ונזק שלו אומדין משעת הכאה ר"ל כמה היה שוה קודם הכאה וכמה שוה לאחר הכאה אפילו אמדוהו תחלה למיתה ואח"כ אמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים ולא הספיק ליתנם עד שמת שהוא חייב ליתנם ליורשים אומדין אותו משעת הכאה ואין אומרין הואיל ולא אמדנוהו עד עכשיו וקודם שעה זו חשבנוהו כמת לא יהא האומד אלא משעה זו ועדיין הוא חולה וערכו מועיל אלא משעת הכאה על הדרך שבארנו:

המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם או שנתכון לאחד מעובדי האלילים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור ואפילו התרו בו לומר הזהר שאם תטעה ותהרוג את זה אתה חייב ושהוא מקבל ההתראה ואומר על מנת כן אני עושה ולא מטעם התראת ספק כדרך שפירשוה גדולי הרבנים שאלו כן האומר ששמה התראה משנתינו קשה לו אלא לא נגעו בה אלא מטעם שמ"מ לא לבר חיוב נתכוין ולענין פסק אי אתה צריך לאלו שהרי אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור שהרי אלו נתקיימה מחשבתו לא מת וכן אם נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור שהרי בעיקר המעשה לא היה בו כדי להמית אבל אם נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו ומת חייב שהרי בעיקר המחשבה ובעיקר המעשה יש בו להמית וכן הלכה:

נתכון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת או נתכוין להמית את הקטן והיה בה כדי להמית והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור ולענין פסק אי אתה צריך לזו שהרי אף נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור שהלכה כר' שמעון שכל המתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין הואיל ודין מיתה עליו כמו שיתבאר וכן פטור מן הגלות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

Meiri on Sanhedrin 78b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפירש"י בד"ה מקושש כו' ורבנן סבירא להו כמ"ד לא בעינן שיודיעו בהתראתו כו' עכ"ל דלר"י דסבר לקמן דבעינן להתרות באיזה מיתה נהרג לא ידע משה במקושש כלל אי בר קטלא הוא ועיין בתוספות בפרק יש נוחלין ובחידושינו שם ולר"י מה שהטילו עליו ספק מיתה לחובשו במקושש נמי משום דהוראת שעה היתה ולפי זה המ"ל תלמודא רבנן דהכא דלא ילפי ממקושש היינו נמי דהוראת שעה היתה כמו במגדף וכן ר' נחמיה דיליף ממגדף אע"ג דהוראת שעה היתה ה"ה דהמ"ל דס"ל כר"י במקושש דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא ויליף חבישה ממקושש אלא דניחא לתלמודא לאוקמא כולהו תנאי דהכא כרבנן דר"י וק"ל:

תוס' בד"ה בשלמא כו' ולאו לפוטרו ממיתה כו' ויש לומר דקשיא כו' אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה עכ"ל דאמדוהו למיתה וחיה משתמע שפיר מאם יקום אבל אמדוהו לחיים ומת לא משתמע כלל מאם יקום ולהכי הוצרך רש"י לפרש איפכא דרש להו לרבנן דאמדוהו למיתה וחיה דרש ליה ר"נ מולא ימות ולרבנן דרש ליה מאם יקום דאמדוהו לחיים ומת לא משתמע מאם יקום לרבנן מיהו מפירוש רש"י נראה דאמדוהו למיתה וחיה נמי איצטריך לפטור ממיתה דלא תימא הואיל ויצא מבית דין חייב נקטליה כו' לא יתיישב קושיית התוספות דכי היכי דמוקי ליה לר"נ ונקה המכה אאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה הכי נמי איכא לאוקמא לרבנן ונקה המכה אאמדוהו למיתה וחיה וצ"ע מיהו יש לדקדק לפי דברי התוספות בשמעתין מאי פריך ור"נ אמדוהו לחיים ומת הא כיון דר"נ יליף חבישה ממגדף ונקה המכה אתא לפטור ממיתה וא"כ על כרחך לא אתיא אלא לזה שאמדוהו למיתה והקל דלאמדוהו למיתה וחיה לא צריך קרא כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' ואמדוהו לחיים ומת לא משתמע מיניה כיון דקאי אאם יקום וי"ל דהכי פירושא ור"נ אמדוהו לחיים ומת מנליה לפטור ממיתה ולא ניחא ליה למימר דפליגי בהא ולר"נ קושטא דחייב מיתה באמדוהו לחיים ומת דאם כן הויא סברת ר"נ הפוכה מסברת רבנן דמר מיקל באמדוהו למיתה והקל טפי ומר מיקל באמדוהו לחיים ומת טפי ועוד דלא מצינו דפליגי בהכי אלא באמדוהו למיתה והקל ולכך פריך מנליה לפטור ממיתה כיון דלא הוזכר בקרא כלל אבל לרבנן דהוזכר אמדוהו לחיים ומת בולא ימות לענין חיוב ממון אף על גב דלא הוזכר פטור מיתה דהא ונקה המכה קאי אאם יקום ומשמע חבישה לרבנן מכל מקום מדחייביה קרא ממון שמעינן דפטור ממיתה וקאמר דלר"נ לענין פטור מיתה לא צריך שהרי יצא כו' ואין להקשות נמי דבלאו הכי לא צריך לפטור מיתה באמדוהו לחיים ומת דנילף ליה מאמדוהו למיתה והקל דפטור לר"נ די"ל דבאמדוהו מיתה והקל יש לפוטרו טפי ממיתה כיון דראינו שהקל עליו החולי גם אם ימות אחר כך אנו תולין בו דלאו מאותה הכאה מת מה שאין כן באמדוהו לחיים ומת שלא היקל מעולם בחליו ומיתתו מוכחת למפרע דאמידתו לחיים בטעות הוה ומזה הטעם כתבו התוספות לקמן באמדוהו לחיים ומת הא דפטור מן המיתה לאו מן הדין הוא כו' אבל באמדוהו למיתה והקל כו' מן הדין הוא פטור ממיתה כיון שהקל עליו החולי מיתתו שאחר כך אין אנו תולין אותה בהכאה זו אלא בדבר אחר וקרוב לזה כתב לקמן מהרש"ל מיהו קצת קשה דאכתי לר' נחמיה באמדוהו לחיים ומת אע"ג דפטור ממיתה מנליה לחייבו ממון דהא באמדוהו למיתה וחי אף על גב דודאי פטור ממיתה כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' מכל מקום איצטריך לחייבו ממון כמו שכתבו התוספות וי"ל באמדוהו לחיים ומת לר"נ קושטא הוא דפטור נמי מממון ומשום הך קושיא שהקשו התוספות לרבנן בפירוש הקונטרס דבשניהם משלמין ממון דליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין כו' דלר"נ ודאי פטור מממון מהאי טעמא דהוי כחייבי מיתות שוגגין דהא מסברא שהרי יצא מבית דין זכאי פוטרו ממיתה וקצת דחוק לומר דפליגי נמי באמדוהו לחיים ומת דלר"נ פטור מממון ולרבנן חייב ויש לומר דשמעינן ליה מפלוגתייהו דלר"נ כיון דמסברא שמעינן פטור מיתה שהרי יצא כו' הוה ליה כחייבי מיתות שוגגין מה שאין כן לרבנן דמקרא דמחייב ממון שמעינן ליה פטור מיתה ואהא קשיא להו דאכתי דהא דפוטרו נמי ממיתה לרבנן היינו משום שיצא זכאי מבית דין וקרא לא אתא אלא לחיוביה ממון ואמאי חייביה ממון כיון דהוה ליה כחייבי מיתות שוגגין כו' ואין להקשות לפי מה שכתבו דמדחייביה ממון שמעינן דפטור ממיתה אם כן לר"נ לא לכתוב ונקה המכה לפטור ממיתה באמדוהו למיתה והקל ואנן שמעינן ליה מדחייביה ממון דיש לומר דאי לאו ונקה המכה לא הוה מוקמינן אידך קרא לאמדוהו למיתה והקל אלא חד לאמדוהו למיתה וחיה וחד לאמדוהו לחיים ומת כרבנן אבל השתא דכתיב ונקה המכה לפטור ממיתה על כרחך דלאמדוהו למיתה והקל אתי דלאמדוהו למיתה וחיה לא איצטריך לר"נ לפטור מיתה וכי ס"ד כו' ולאמדוהו לחיים ומת נמי לא אתי דלא משתמע מאם יקום והדברים ברורים למבין ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 78b · Sefaria

גליון הש"ס

תוס' ד"ה לא וכו' דמחלל שבת בפרהסיא ק"ל דלפי זה לא היה ספיקו של משה רבינו ע"ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר א"כ עדיין מנ"ל לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב"ה הסכים עם משה רבינו ע"ה בסברא זו ודוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנ"ל:

Gilyon HaShas on Sanhedrin 78b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וְזֶה נֶהֱרָג? אֶלָּא זֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, וּלְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת – שֶׁהוּא פָּטוּר.

קטע 2

וְרַבָּנַן, הַאי ״וְנִקָּה הַמַּכֶּה״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? מְלַמֵּד שֶׁחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ.

קטע 3

וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חֲבִישָׁה מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִמְּקוֹשֵׁשׁ.

קטע 4

וְרַבָּנַן נָמֵי לֵילְפוּ מִמְּקוֹשֵׁשׁ? מְקוֹשֵׁשׁ בַּר קְטָלָא הוּא, וּמֹשֶׁה לָא הֲוָה יָדַע קְטָלֵיהּ בְּמַאי. לְאַפּוֹקֵי הַאי, דְּלָא יָדְעִינַן אִי בַּר קְטָלָא הוּא אִי לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.

קטע 5

וְרַבִּי נְחֶמְיָה יָלֵיף מִמְּגַדֵּף, דְּלָא הֲוָה יָדַע אִי בַּר קְטָלָא הוּא, וְחַבְשׁוּהּ.

קטע 6

וְרַבָּנַן: מְגַדֵּף – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

קטע 7

כִּדְתַנְיָא: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֶלָּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מִיתָה נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא פֹרַשׁ וְגוֹ׳״. אֲבָל מְגַדֵּף לֹא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳״, שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ אִם הוּא בֶּן מִיתָה כׇּל עִיקָּר אִם לָאו.

קטע 8

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי אוּמְדָּנֵי: חַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה. אֶלָּא לְרַבָּנַן, תְּרֵי אוּמְדָּנֵי לְמָה לִי?

קטע 9

חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת.

קטע 10

וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת – לָא צְרִיךְ קְרָא, שֶׁהֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי.

קטע 11

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְחָיָה – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן. וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – הַלֵּךְ אַחַר אוֹמֶד הָאֶמְצָעִי, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אוֹמֶד אַחַר אוֹמֶד.

קטע 12

תַּנְיָא אִידַּךְ: אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְחַיִּים. לְחַיִּים – אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְמִיתָה. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן, וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – מְשַׁלֵּם נֶזֶק וָצַעַר לַיּוֹרְשִׁים.

קטע 13

מֵאֵימָתַי מְשַׁלֵּם? מִשָּׁעָה שֶׁהִכָּהוּ. וּסְתָמָא כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.

קטע 14

מַתְנִי׳ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה, וְהָרַג אֶת הָאָדָם; לַנׇּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל; לַנְּפָלִים, וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּימָא – פָּטוּר.

קטע 15

נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל לִבּוֹ, וָמֵת – פָּטוּר. נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ

מסכת סנהדרין דף ע״ח עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף ע״ח עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

לשון המקור