דף ביאור

מסכת סנהדרין דף ס״ז עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף ס״ז עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־499 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

סימנא בעלמא ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר דתחלת חלול מיהא הוה:

מתני' המסית זה הדיוט מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא:

המסית את ההדיוט הוא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חלוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב (דברים י״ג:ו׳) וסקלתו באבנים ובנביא כתיב (שם) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

אמר לשנים יחד הן עצמן נעשו עדים ואין צריכין להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לבית דין דכתיב (שם) לא תחמול ולא תכסה עליו:

אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בפניהם:

ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם כלומר אומר איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב"ד:

מכמינין לו דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה (דברים יט) מעמידין ליה מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו:

ביחוד כלומר אין איש עכשיו עמנו ויכול אתה לומר מה שאמרת לי:

ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 67a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

תוספות

רבינא אמר כו' פי' הקונטרס ול"ג אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי ואין זו שיטת הש"ס ור"ת מפרש דרבינא משני כולה מתני' דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט דמשמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר לי' דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא:

Tosafot on Sanhedrin 67a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

מאירי

המשנה השלש עשרה והכונה בה ככונת שלפניה ואמר המסית ר"ל מסית זה שנמנה בנסקלים זה הדיוט המסית אבל נביא המסית אינו אלא בחנק וכן שהוא מסית את ההדיוט ר"ל יחיד או יחידים אבל אם הסית רוב העיר הרי זה בחנק ודבר זה אין הלכה כן אלא בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה הניסת יחיד או רבים מיתת כלן בסקילה שאין דין עיר הנדחת לידון בסייף אלא בשמדיחיה שנים ואין דין נביא בחנק אלא כשמתנבא בשם ע"ז אפילו להתיר את המותר ואמר שהמסית והניסת בסקילה אע"פ שלא עבד הניסת אחר שקבל ממנו את דבריו ולימד במשנתינו דרך ההסתה האיך היא ואמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת וכך שותה ר"ל כך מאכלת וכך משקה וכן כך מטיבה לעובדיה וכך מריעה למרחיקיה:

ואמר שכל חייבי מיתות אין מכמינין להם חוץ מזה אמר לשנים הן הן עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו אמר לאחד והרי שאין ממיתין אותו על פי עד אחד הרי הניסת אם לבו שלם יש לו לרמותו בדברים ולומר לו יש לי חברים רוצים בכך ואזדווג עמהם עד שיביאוהו לומר כן בפני שנים אם היה ערום ואינו רוצה לדבר בפניהם מכמינין לו עדים אחורי הגדר ומדליקין את הנר בבית פנימי ומושיבין עדים בבית החיצון שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותם וכל כיוצא בזה והוא מחזירו לאותן הדברים האיך נעשה מאותן הדברים שאמרת לי ביחוד והלה משיבו וזה אומר לו והאיך נניח אלהינו שבשמים לעבוד עצים ואבנים אם חוזר בו או שתק הרי טוב אחר שהניסת לא קבל את דבריו ואם לא חזר בו אע"פ שהניסת לא קיבל את דבריו ואומר כך הוא חובתינו כך הוא יפה לנו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו האומר אעבוד או אלך ואעבוד או נלך ונעבוד פירוש בכדרכה וכן בארבע עבודות אף שלא כדרכה כלן לשון הסתה הם ונסקל עליהם כמו שביארנו למעלה המדיח ר"ל שנים שהדיחו רוב העיר ושהיו מתוכה על הדרך שיתבאר והודחו רוב אנשי העיר אחריהם הרי הם בסקילה ואנשי העיר בסייף כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

וכבר התבאר שאין המסית צריך התראה ושמצוה ביד המוסת להרגו תחלה ומ"מ המוסת צריך התראה לא החמירו לידון שלא בהתראה אלא על המסית לבד וכמו שאמרו כל חייבי מיתות אין מכמינין עליהם חוץ מזו כך נראה לי וכן הסכימו בה עמי גדולי הדור:

המשנה הארבע עשרה והכונה בה ככונת שלפניה והוא שאמר המכשף ר"ל שנמנה בכלל הנסקלין הוא שעושה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים עד שנראה כעושה ואינו עושה פטור כמו שכתבנו למעלה אלא שמכין אותו מכת מרדות ונמצאת למד במלאכת הכשוף שנים מלקטין קשואין דרך כשוף שהאחד חייב והאחד פטור כיצד העושה מעשה שהיו שם קשואין ולקטן ממש דרך כשוף חייב האוחז את העינים שמראה כאלו נלקטו ולא נלקטו פטור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בין שהיה המכשף איש או אשה כלן בסקילה ולא נאמר מכשפה לא תחיה אלא שהכשוף מצוי בנשים ודבר הכתוב בהוה וכל מעשה שדים הרי הוא בכלל כשפים כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברא בריות יפות שלא מזווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוף ודומה לזה שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כמו שיתבאר במקומו כל שנאסר בדברים אלו שכתבנו לא נאסר אלא בלמד לעשות אבל להבין ולהורות הכל מותר ולא עוד אלא שאין מושיבין בסנהדרין אא"כ היו יודעין דרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז כדי שידעו בטיב כל הענינים הבאים לפניהם:

Meiri on Sanhedrin 67a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בפירש"י בד"ה האומר אעבוד כו' הלשונות הללו הוי מסית וחייב עכ"ל כל הני לישני באומר ניסת משמע ומוקמינן להך מתני' לעיל בניסת מפי אחרים ולא בניסת מפי עצמו דהכי משמע דבמסית דנקט ברישא קמשתעי נמי הכא וזה שפירש"י הלשונות הללו הוי מסית וחייב ר"ל דאיירי בניסת על ידי מסית וחייב המסית דקתני ברישא כיון דהניסת מתחייב בלשונות הללו ע"י ולא מהני ליה למסית בכה"ג חזרה משא"כ ברישא דלא ליסת על ידו ומש"ה גם הוא אם חוזר בו פטור ודו"ק:

בד"ה מכשפה וא' האיש וכו' דהא גבי אוב וידעוני כו' דכתיב איש או אשה עכ"ל ויש לדקדק דא"כ ב' כתובים אוב וידעוני מלמדין על מכשפה דאיש נמי חייב ומשמע דרבי יהודה סבר דשני כתובין מלמדין אבל שאר תנאי מצו סברי דאין מלמדין ויש לומר דלשאר תנאי לא הוצרך לפרש מהיכא קאתי איש דהא מהיכא דקאתי מיתתן במה אי למ"ד מלא תחיה כל נשמה אי למ"ד מכל שוכב עם בהמה איש ואשה נמי שוין אלא דלר"י דאצטריך לפ' הכי דאית ליה ב' כתובין מלמדין לענין מיתה קאמר דהכי נמי לענין איש וק"ל:

תוס' בד"ה רבינא אמר כו' ואין זה שיטת התלמוד כו' עכ"ל ר"ל שהמתרץ הראשון לא יתרץ רק חדא ויניח חדא בקושיא אבל לפר"ת ניחא דרבינא ודאי מתרץ כולה ורב פפא דלא מתרץ רק חדא היינו משום דבהך חדא לא מסתבר ליה כרבינא וק"ל:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 67a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מהר"ם

במתניתין אמר לשנים הן עדיו וכו' אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינים לו עדים וכו' ובגמרא אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז ואמר רבי יהודה וכו' כצ"ל:

שם כי קתני מסית זה הדיוט להכמנה דתניא ושאר כל חייבי מיתות וכו' כיצד עושין לו וכו' יש לדקדק מה צריך להביא ברייתא זו הא במתני' גופא קתני בהדיא דמכמינים לו עדים ונראה משום דהא דקרי ליה מסית הדיוט היינו כלומר הדיוט ושוטה כמו שפירש רש"י והיינו שטותו שמדליקין לו נרות בבית הפנימי ומדברים עמו ואינו מרגיש שבשביל כך עושין זה כדי שיהיו העדים שמבחוץ רואים אותו והוא אינו רואה אותם וק"ל:

ברש"י ד"ה המדיח זה האומר וכו' פירוש זה שייך למתניתין דלקמן בסמוך:

ד"ה מדיח עיר הנדחת שנו וכו' ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא וכו' ר"ל דרישא היא מתניתין דריש פרק דקתני אלו הן הנסקלין וקא חשיב נמי מדיח:

בתוס' ד"ה רבינא אמר וכו' ואין זה שיטת הגמרא ר"ל מה שפירש רש"י דרבינא ורב פפא לא פליגי אלא שזה מתרץ חדא וזה מתרץ חדא אין זה שיטת הגמרא שזה יתרץ חדא וזה יתרץ חדא:

Maharam on Sanhedrin 67a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

בן יהוידע

תָּנוּ רַבָּנָן "מְכַשֵּׁפָה" אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "מְכַשֵּׁפָה"? מִפְּנֵי שֶׁרֹב נָשִׁים מְצוּיוֹת בִּכְשָׁפִים (שמות כב, יז). נראה לי בס"ד מפני דהכשפים הם רוחות טומאה וידוע דהקליפה ורוחות הטומאה נאחזים בכוחות הדינין מוצלחים ביותר ולכן דהנשים הם בחינת הדינין [מצויות] במעשה כשפים ביותר. ועוד נראה לי הטעם כי הנשים מצוי בגופם טומאה ביותר מחמת דם נידות ולכן נגררים אחר כשפים כי מצא מין את מינו וניעור.

Ben Yehoyada on Sanhedrin 67a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

סִימָנָא בְּעָלְמָא.

קטע 2

מַתְנִי׳ הַמֵּסִית – זֶה הֶדְיוֹט, וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט. אָמַר: יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתֶה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרֵיעָה.

קטע 3

כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבְּתוֹרָה, אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ.

קטע 4

אָמַר לִשְׁנַיִם: הֵן עֵדָיו, וּמְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד: הוּא אוֹמֵר ״יֵשׁ לִי חֲבֵירִים רוֹצִים בְּכָךְ״.

קטע 5

אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: ״אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּיִחוּד!״ וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: ״הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים?״ אִם חוֹזֵר בּוֹ – הֲרֵי זֶה מוּטָב, וְאִם אָמַר: ״כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ, כָּךְ יָפֶה לָנוּ״ – הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.

קטע 6

הָאוֹמֵר: ״אֶעֱבוֹד״, ״אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד״, ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד״; ״אֶזְבַּח״, ״אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח״, ״נֵלֵךְ וְנִזְבַּח״; ״אַקְטִיר״, ״אֵלֵךְ וְאַקְטִיר״, ״נֵלֵךְ וְנַקְטִיר״; ״אֲנַסֵּךְ״, ״אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ״, ״נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ״; ״אֶשְׁתַּחֲוֶה״, ״אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה״, ״נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה״.

קטע 7

גְּמָ׳ הַמֵּסִית זֶה הֶדְיוֹט. טַעְמָא דְּהֶדְיוֹט, הָא נָבִיא בְּחֶנֶק. וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, טַעְמָא דְּיָחִיד, הָא רַבִּים בְּחֶנֶק.

קטע 8

מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: נָבִיא שֶׁהֵדִיחַ – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק.

קטע 9

אֵימָא סֵיפָא: הַמַּדִּיחַ זֶה הָאוֹמֵר ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ. אֲתָאן לְרַבָּנַן. רֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן?

קטע 10

רָבִינָא אָמַר: כּוּלָּהּ רַבָּנַן הִיא, וְלָא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי.

קטע 11

רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי קָתָנֵי ״מֵסִית זֶה הֶדְיוֹט״, לְהַכְמָנָה.

קטע 12

דְּתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מִזּוֹ.

קטע 13

כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ? מַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר בַּבַּיִת הַפְּנִימִי, וּמוֹשִׁיבִין לוֹ עֵדִים בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הֵן רוֹאִין אוֹתוֹ וְשׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָן. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: ״אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד״, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: ״הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״? אִם חוֹזֵר בּוֹ – מוּטָב, וְאִם אָמַר: ״כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ״ – הָעֵדִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִבַּחוּץ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.

קטע 14

וְכֵן עָשׂוּ לְבֶן סָטָדָא בְּלוֹד, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח.

קטע 15

בֶּן סָטָדָא? בֶּן פַּנְדִּירָא הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא: בַּעַל סָטָדָא, בּוֹעֵל פַּנְדִּירָא. בַּעַל? פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה הוּא! אֶלָּא, אִמּוֹ סָטָדָא. אִמּוֹ? מִרְיָם מְגַדְּלָא נְשַׁיָּא הֲוַאי! כִּדְאָמְרִי בְּפוּמְבְּדִיתָא: ״סְטָת דָּא מִבַּעְלַהּ״.

קטע 16

מַתְנִי׳ הַמַּדִּיחַ – זֶה הָאוֹמֵר: ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״.

קטע 17

הַמְכַשֵּׁף – הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּיב. הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר.

קטע 18

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ כָּאן.

קטע 19

הַמְכַשֵּׁף – זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְכַשֵּׁפָה״ – אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְכַשֵּׁפָה״? מִפְּנֵי שֶׁרוֹב נָשִׁים מְצוּיוֹת בִּכְשָׁפִים.

קטע 20

מִיתָתָן בַּמֶּה? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה״. מָה לְהַלָּן בְּסַיִיף, אַף כָּאן בְּסַיִיף.

קטע 21

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה.

קטע 22

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי דַּנְתִּי ״לֹא תְחַיֶּה״ מִ״לֹּא תְחַיֶּה״, וְאַתָּה דַּנְתָּ ״לֹא תְחַיֶּה״ מִ״לֹּא יִחְיֶה״!

קטע 23

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי דַּנְתִּי יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִיתוֹת הַרְבֵּה, וְאַתָּה דַּנְתָּ יִשְׂרָאֵל מִגּוֹיִם, שֶׁלֹּא רִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב אֶלָּא

מסכת סנהדרין דף ס״ז עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״ז עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור