דף ביאור
מסכת סנהדרין דף ו׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סנהדרין דף ו׳ עמוד ב׳
מסכת סנהדרין דף ו׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־611 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
נגמר הדין שאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב:
אסור לבצוע משבאו לדין אסור לדיינים לבצוע:
המברך המשבח:
אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכיון שהיה שומע מחלוקת ביניהם קודם שיבואו לפניו לדין היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהן:
תורת אמת וגו' משתעי באהרן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (מלאכי ב׳:ז׳):
הרי שגזל כו' ובוצע לשון גזילה דכתיב (משלי א׳:י״ט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח:
כנגד יהודה שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו:
אתאן לתנא קמא תנא קמא דאמר אסור לבצוע דריש ליה להאי משפט וצדקה שהיה דוד דן את הדין וחייב את החייב וראה שהיה עני מחויב ממון והיה משלם לבעל דינו מתוך ביתו:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sanhedrin 6b · Sefaria
תוספות
נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע כגון שכבר דקדקו בדין היטב וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא איש פלוני אתה חייב דכיון דנתברר כל כך אין להטעותו לעשות פשרה שאילמלא היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה לפשרה בשום ענין ופירש בקונטרס שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ולשון הש"ס מוכח כן בודאי אבל קשה מאי ביצוע שייך השתא אחר שנפסק הדין לגמרי ובדוחק י"ל שלא יטעו אותו לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה:
אבל אהרן פי' כיון שלא היה דיין ולא היה הדין בא לפניו אלא לפני משה ודאי לדידיה שרי:
טחנה ואפאה להכי נקט ואפאה לפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה ומייתי לה פרק כל שעה (פסחים דף לז.) הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין עשאן באילפס חייבין בחמה פטורין:
אלא כנגד יהודה והא דכתיב (בראשית מ״ט:ט׳) מטרף בני עלית על מעשה דתמר שיבחו הכתוב כדמתרגמינן את אודיתא ולא בהיתתא:
ונמצא חזק רודפו פירוש לדיין כדמוכח בתר הכי הא דנקט אחד רך שאם היו שניהם חזקים השני היה מסייעו:
לא תכניס את דבריך גבי רש ועשיר לא שייך לשון יראה שאינו ירא מפניהם אלא כלומר אל תכניס את דבריך כדי לחלוק לו כבוד:
Tosafot on Sanhedrin 6b · Sefaria
רבנו חננאל
ואיזה משפט שיש בו שלום ויש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע שלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם צדקה שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ודרש ר' זה המקרא בזה הענין דן את הדין וזיכה את הזכאי חייב את החייב אע"פ שלא שילם מתוך ביתו עשה משפט וצדקה משפט לזה שהחזיר לו ממונו. וצדקה לזה שהוציא גזילה מתוך ביתו:
רבי יהושע בן קרחה אומר מניין לתלמיד היושב בפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק שנאמר לא תגורו מפני איש אל תכניס דבריך מפני איש פי' לא תגורו מלשון אוגר בקיץ בן משכיל כי המשפט לאלהים הוא (וידעו) ויהיו העדים יודעין לפני מי הן מעידין שנאמר ועמדו שני האנשים וקי"ל בעדים הכתוב מדבר וכן פירושו ועמדו שני האנשים והם העדים ואשר להם הריב לפני ה' ויהיו הדיינים יודעים את מי הם דנים ולפני מי הם דנים (ומי הם דנים) ומי עתיד להפרע מהן לפני מי הם דנים לפני הקב"ה שנאמר בקרב אלהים ישפוט וביהושפט כתיב ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושין כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה' ושמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 6b · Sefaria
מאירי
כל שבאין לפניו לדין מצוה עליו לפתוח להם בפשרה ואפילו שמע את דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה אם נשמעו לו בכך משתדל לבצוע ביניהם וכך היא המצוה שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם איזה הוא משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה בצוע וכן הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו איזה הוא משפט שיש עמו צדקה הוי אומר זה בצוע ואפילו התחילו לדון ונתנו טענותיהם יום אחר יום כל שלא נגמר הדין מצוה עליו לפתוח בפשרה הא לאחר גמר דין והוא שכבר אמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי וי"מ משהסכימו כולם לומר כן אע"פ שלא אמרו עדין ומשהגיעו לכך אין לו לפתוח להם עוד בפשרה אלא יתרצו ביניהם או יקוב הדין את ההר שאף הדין הגמור צד צדקה יש בו שמונע מלהעמיד גזילה בתוך ביתו:
מי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה הואיל ונשתנה קנאה אלא שדמים הוא חייב לו ומברך עליה הא אם גזל עיסה אין מברך על החלה אבל אם גזל פת אפויה ואכלה הואיל ויש כאן הנאה מברך המוציא וברכת המזון שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ויש חולקין אף בזו וכבר כתבנוה בבבא קמא פרק הגוזל צ"ב א':
מי שבאו לפניו שנים לדין אחד רך ואחד קשה עד שלא ישמע את דבריהם או שישמע ולא ידע להיכן הדין נוטה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב חזק ונמצא רודף את הדיין ויש גורסין שמא יתחייב רך ונמצא קשה רודפו כלומר שמבהילו לפרוע ויגרום לו היזק גדול על שלא עיגן את דינו וכן לאיזו סיבה שתהיה יכול לישמט שלא להזקק להם אבל מ"מ אם שמע את דבריהם והוא יודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי שנאמר לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש ומ"מ אם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם על כל פנים:
תלמיד היושב לפני רבו וראה רבו שטועה ומטה את הדין אין לו לשתוק לכבוד רבו אלא יזכירנו הלכה שנאמר לא תגורו מפני איש:
לעולם תהא יראת שמים על פני הדיינין והעדים שלא להטות את דבריהם חוץ מן הקו השוה כלל ויהיו העדים יודעין את מי הם מעידין ולפני מי הם מעידין ומי עתיד ליפרע מהם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י"י ובעדים הכתוב מדבר כמו שיתבאר במקומו וכן יהיו הדיינין יודעין את מי הם דנין כלומר שעדותם ודינם כביכול על הקב"ה הוא בתלמוד המערב אמרו וכי אפשר לו לאדם לדון את בוראו אלא אמר הקב"ה אני אמרתי דיהא לשמעון מנה ולראובן ולא כלום ואתם בוטלין מזה ונותנין לזה עלי לשלם לזה וליפרע מזה וכן יהיו יודעין לפני מי הם דנין ומי עתיד לפרוע מהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכן הוא אומר ביהושפט שאמר לשופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי אם לי"י ובתלמוד המערב אמרו ר' עקיבא כד הוה בר נש אמר איזיל מידון קומוי הוה אמר לון הוו יודעין שאתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם שנ' ועמדו שני האנשים וכו' לפני י"י ולא לפני עקיבא בן יוסף שמא יאמר הדיין מה לי ולצרה שאם אטעה אענש תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשיעשה כפי שכלו והוא ראוי לכך אינו נענש אע"פ שטעה הא אם יודע בעצמו שאינו ראוי לכך אל יכניס עצמו בגדולה ממנו והוא שאמרו במסכת ע"ז י"ט ב' רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה:
Meiri on Sanhedrin 6b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה נגמר הדין כו' דלא מיחסר אלא איש פלוני כו' עכ"ל וה"ד גמר דין איש פלוני אתה חייב כו' דקאמר היינו דגמרו כן בדעתם ואף שעדיין לא אמרו כן לבעלי דינין ור"ש בן מנסיא דקאמר ואתה יודע להיכן הדין נוטה כו' צ"ל דהיינו אפילו לא גמרו כן בדעתם אלא שכ"א מהם שיודע בדעתו להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע וק"ל:
Chidushei Halachot on Sanhedrin 6b · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה אלא כנגד יהודה והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה דתמר שבחו הכתוב וכו' וצ"ל לפ"ז דכתיב מטרף בני אינו ר"ל יוסף ובני לא קאי איוסף אלא ליהודה קורא בני וה"ק מטרף ר"ל מדין מיתה של תמר אתה בני יהודה עלית ר"ל סילקת את עצמך והורית שממך נתעברה וגם מפירש"י משמע שהוא מפרש הכתוב כן שכתב וכן מהריגת תמר הודה ואמר צדקה ממני אלא שרש"י פירשו ג"כ על יוסף אבל מ"מ לפי הדרך שפירשו שקאי אמעשה דתמר צריך לפרש הפסוק כאשר כתבתי והא דכתבו התוס' כדמתרגמינן את אודית ולא בהתיתא בתרגום אונקלוס שלפנינו אין כתוב בפסוק מטרף בני עלית אלא לעיל מזה בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך כתוב בתרגום שלנו יהודה את אורית ולא בהתיתא וכו' ואפשר דס"ל להתוס' דמתרגם כן בפסוק הראשון דיהודה אתה יודוך וגו' מכלל שס"ל להתרגום דגם מטרף בני עלית הכתוב בפסוק השני איירי נמי ממעשה דתמר ולא ממעשה דיוסף כן נ"ל לפרש דעת התוס' שמפרשים כוונת התרגום כן אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל שבידינו תרגם ג"כ בפסוק הראשון דקאי על מעשה דתמר ואעפ"כ בפסוק מטרף בני עלית תרגם דקאי על מעשה דיוסף ודו"ק:
ד"ה ונמצא חזק רודפו פירוש לדיין כדמוכח בתר הכי וכו' ר"ל דמייתי עלה לראיה קרא דלא תגורו מפני איש דקאי אדיין והא דנקט אחד רך וכו' ר"ל דבשלמא אם היה אפשר לפרש דקאי אבעל דין הוי אתי שפיר דנקיט אחד רך ואחד קשה לומר שאם יתחייב החזק ירדוף להרך אבל השתא דקאי חזק רודפו אדיין א"כ למה נקט אחד רך ואחד חזק הא בששניהם חזקים מכ"ש שיש להדיין לגור מפניהם דאיזה מהן שיתחייב ירדוף אותו:
ד"ה אל תכניס דבריך גבי רש ועשיר לא שייך לשון יראה ומו' הוקשה להתוס' למה התנה הכא לפירושו של רבי חנן שמפרש לא תגורו לשון הכנסה יותר מלעיל גבי אחד רך ואחד קשה ומתרץ דלשון זה לא אצטריך לשום פירוש דפשוט הוא דלא תגורו הוי לשון יראה אבל הכא גבי רש ועשיר לא שייך לשון יראה הוצרך לפרש לא תגורו הוא לשון הכנסה ופירוש לא תכניס דבריך לשון אוגר בקיץ לחמה כדלקמן בשמעתין:
Maharam on Sanhedrin 6b · Sefaria
גליון הש"ס
גמרא והא ר"ה תלמידיה דרב עיין שבת דף קכח ע"א וש"נ:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 6b · Sefaria
בן יהוידע
וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר "יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר" (דברים א, יז). יש להקשות מה ענין הָר דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד דקרא כתיב (עובדיה א, כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַהֳ' הַמְּלוּכָה, ופרשנו הכונה בזכות משפט אמת ישפטו את הר עשו, והר ציון שערים המצויינים בהלכה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים פז, ב) 'אֹהֵב הֳ' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן'. והכי קאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט שעולים במקום המצויין בהלכה לשפוט בו דין אמת הנה בזה יזכו לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו ותיבת לִשְׁפֹּט קאי להכא ולהכא ונדרשת כפלים וכיון דהמשפט היא דינא דמלכותא בסוד דינא דמלכותא 'דינא' שהוא סוד שם 'אדנ־י' לכן וְהָיְתָה לַהֳ ' הַמְּלוּכָה ולכן משה רבינו ע"ה רוצה בדין אמת כדי שבזה 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר' הוא הר הידוע שהוא הר עשו. אבל אהרן הכהן ע"ה סבירא ליה שגם בשלום שהוא הפשרה נשפוט הר עשו ונתגבר עליו ולכן היה אוהב שלום ורודף שלום (משנה אבות א, יב) והיינו כי שָׁלוֹם [376] שהוא פשרה עולה מספר שע"ו ובזה נכניע עֵשָׂו [376] שהוא שע"ו. ברם קשה באומרו ' אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם ' כי רודף משמע שדוחה השלום ומסירו ומבריחו. ונראה לי בס"ד הכונה אם יש קטטה ומריבה בין ראובן ושמעון משתדל לעשות שלום ביניהם אך לפעמים לא יועילו מעשה השלום שיש רשע מלשין את שמעון אצל ראובן ובזה סותר כל בנין שבונה אהרן הכהן ע"ה כדי להשים שלום בין ראובן לשמעון חבירו לכן מה עשה אהרן ע"ה רודף שלום שיש בין אותו רשע ובין ראובן כדי שלא יהיה נכנס אצלו ולא יהיו דבריו נאמנים אצלו כי כן שורת הדין מחייבת לעשות לבעלי המחלוקת. וכמו שנאמר גבי נתן הנביא שהגיד לדוד המלך ע"ה מה שעשו אדוניה ויואב בענין המלכות שאמרו יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ (מלכים א' א, כה) בעודו דוד בחיים ועשה בזה פירוד בין דוד המלך ע"ה ובין אדוניהו ויואב ודעמייהו כדי לבטל המחלוקת. וכן היה עושה אהרן הכהן ע"ה לאותם רשעים בעלי מחלוקת הבאים אצל ראובן ומדברים לשון הרע על שמעון כדי להגדיל השנאה ולרחק השלום מביניהם שהוא יהיה רודף את השלום שיש בין אותם רשעים לבין ראובן אשר זה השלום הוא הסותר בנין השלום שעושה הוא ובזה אז יוכל לעשות השלום בין ראובן לחבירו שמעון. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם יש מריבה לראובן עם שמעון בשביל דברי בזיון שדבר עליו או בשביל מעשה רע שעשה בסתר להזיק לו והוא רוצה לעשות שלום בין ראובן לשמעון מחמת שאמר לראובן שקר דברו על שמעון לפניך ואין לו עון אשר חטא הנה יזדמן לפעמים כך אין דבריו מתקבלים אצל ראובן כי יאמר: אהרן מכזיב הדברים ואומר שקר כדי לעשות לנו שלום ובשביל השלום הוא משנה ואומר לא כן היה הדבר! לכן מה יעשה אהרן? תחילת הכל יהיה רודף שלום ומבריחו בדבריו שאומר לראובן אם ככה אמר שמעון וכך עשה אז גדול עונו מנשא ואתה תרדפהו עד החרמה ותרד עמו עד לחייו ולא תעשה שלום עמו בשום אופן כי איש כזה אין מן הראוי לעשות עמו שלום ולהתקרב אליו, ואחר שישמע ראובן דברים אלו יהיה לו אמונה באהרן הכהן ע"ה בראותו שמקנא קנאתו וחס על כבודו ורוצה להרחיק השלום מביניהם ואחר כך יורד עמו בדברים בהדרגות שאומר לו כפי הנראה מדבר זה מוכח דשקר ענו בשמעון ואז מיעצו לעשות שלום ועתה יהיו דבריו מקובלים אצלו ואינו אומר ראובן בדעתו דאהרן הוא מגמתו לעשות שלום ולכך מסביר הדבר לזכות את שמעון לפני ואינו כן נמצא מתחילה הוא רודף שלום שמדבר דברים להראות שהוא מבריח את השלום בין ראובן לשמעון אך כונתו כדי שבזה יעשה השלום בין ראובן לשמעון עד כאן דבריו נר"ו.
"אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט! (זכריה ח, טז). קשא למה נקיט שתי חלוקות, די בחלוקה ראשונה להקשות ממנה? ונראה לי בס"ד דתחילה מקשה איך אומר משפט שלום והלא במקום שיש משפט אין שלום ואם תאמר הכי קאמר: משפט שסופו יהיה בו שלום כי ראובן ושמעון מריבים זה בזה זה חושב חבירו מעביר עליו הדין וזה חושב להפך לכן הם מריבים זה בזה אבל אחר שבאו לפני הדיין ואמר לו פלוני חייב פלוני זכאי יעשו שלום ביניהם כי החייב כיון שידע שהדין עם חבירו למה יריב עמו, וכן חבירו אשר ראה שזה קבל הדין ועשה כמו שאמר הדיין למה יריב עמו, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת יתרו על פסוק וְכָל הָעָם עַל מְקֹמוֹ יָבֹא הַזֶּה בְשָׁלוֹם (שמות יח, כג) עיין שם. וכן נמי הכי קאמר 'וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם' ואיך אומר משפט שלום? ואם תאמר הכי קאמר משפט שאחריתו שלום עוד קשה 'בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט' דאחר שקבלו הדין ועשו שלום אין עוד משפט ואיך הכתוב נקיט אחר שלום מלת שִׁפְטוּ? ומשני אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? זֶהוּ בִּצּוּעַ! והכי קאמר קרא 'מִשְׁפַּט שָׁלוֹם' זה הבצוע בו 'שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט! (שמואל ב' ח, טו). קשא למה לא הביא מקרא מלא בתורה האמור גבי אברהם אבינו ע"ה דכתיב בפרשת וירא (בראשית יח, יט) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הֳ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט? ונראה לי בס"ד דהתם הקדים צדקה למשפט והיינו תחילה יתחיל בפשרה שהיא צדקה ואם לא יכול לגמור הדבר בפשרה אז יעשה משפט ובזה ליכא קושיא כלל אך הביא קרא דדוד המלך ע"ה דשם קדים משפט לצדקה ואי אפשר לפרש כן דאם עשה משפט אסור לעשות צדקה שהוא פשרה וכמו שאמר רבי שמעון בן מנסיא לקמן. ועוד נראה לי בס"ד לתרץ גבי אברהם אבינו ע"ה כתיב יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט שהוא מלמד לאחרים לעשות כן, ויש לפרש מלמד לדיינים לעשות משפט דוקא ומלמד לאחרים רועי בקר ודומיהן לעשות פשרה אבל הדיינים ודאי אסור להם לעשות פשרה זו צדקה ואם כן ליכא קושיא בזה, מה שאין כן בקרא דדוד שהיא מדבר בדוד המלך ע"ה עצמו שעושה משפט וצדקה שפיר מקשי והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה ואיך נקיט תרתי בגוף אחד? ומה שאמר (שמות לב, ה) 'וַיַּרְא אַהֲרֹן' וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאָה חוּר שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיו, נראה לי דריש וַיַּרְא [217] שעולה מספר חוּר [214] עם כולל ג' אותיות.
קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי הַאי 'לְכָל עַמּוֹ'? 'לָעֲנִיִּים' מִיבָּעִי לֵיהּ! (שמואל ב ח, טו). קשא מה יתרץ תנא קמא לקושיא זו? ונראה לי כי דוד המלך ע"ה בסוד הלבנה דלית לה מגרמא כלום ולכך נקרא עני ועל כן קרי לעניים 'עַמּוֹ' שהם בחינתו או 'עִמּוֹ' בחיר"ק שהם במקום אחד.
"וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִּשְׁפָּט", אֵין לוֹ לַדַּיָן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (דברי הימים ב' יט, ו). נראה לי בס"ד הטעם דייחס הדין לעינים כי בכוונות של המרכבה צריך לכוין עין ימין מרכבה אל חמשה הויו־ת [26×5=130] שהם מספר עין [130] וכן בעין שמאל נמצא שניהם הם קלקל [260] שאם יראה בעיניו ראיה אמיתית אינו מקלקל הדין ואם לאו הרי זה קלקל הדין. ובזה יובן (תהלים כה, טו) עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ' שהיא מרכבה לשם הוי־ה 'כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי' שלא אטעה. ומספר שני עין יחד עולה עֲמָקִים [260] שצריך הדיין לשדד עמקים בראיית עיניו לכך תלה הדין בעיניו ואמר אֵין לוֹ לַדַּיָן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. וכתיב וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִּשְׁפָּט, הוא כי 'מִּשְׁפָּט' [429] עם הכולל ת"ל כמנין ה' פעמים אלקים [86×5=430] שעולים ת"ל ולכן כתיב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) ה' אלקים רצונו לומר ה' פעמים אלקים שעולים ת"ל כמנין משפט. ולכן כתיב (תהלים פב, א) בְּקֶרֶב אֱלֹקִים יִשְׁפֹּט, (דברים א, יז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. ולזה אמר 'וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִּשְׁפָּט' רצונו לומר עמכם שם אלקים הרמוז במספר משפט.
Ben Yehoyada on Sanhedrin 6b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סנהדרין, דף ו׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־611 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״נִגְמַר הַדִּין, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ.…״
- קטע 234 מילים
נפתחת ב״סרמ״ש בנק״ש סִימָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל…״
- קטע 345 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי…״
- קטע 427 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל…״
- קטע 535 מילים
נפתחת ב״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר ״בּוֹצֵעַ״ אֶלָּא…״
- קטע 636 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצוֹעַ,…״
- קטע 731 מילים
נפתחת ב״וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה…״
- קטע 824 מילים
נפתחת ב״אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא. דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה…״
- קטע 942 מילים
נפתחת ב״מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה: מִשְׁפָּט לָזֶה –…״
- קטע 1040 מילים
נפתחת ב״קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי: הַאי ״לְכׇל עַמּוֹ״ –…״
- קטע 1167 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ…״
- קטע 1259 מילים
נפתחת ב״וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד…״
- קטע 1355 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מִנַּיִין לְתַלְמִיד…״
- קטע 1457 מילים
נפתחת ב״וִיהוּ הַדַּיָּינִין יוֹדְעִין אֶת מִי הֵן דָּנִין,…״
- קטע 1553 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָּמֵי גְּמַר דִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה…״
לשון המקור
נִגְמַר הַדִּין, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ.
סרמ״ש בנק״ש סִימָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אָסוּר לִבְצוֹעַ, וְכׇל הַבּוֹצֵעַ – הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, וְכׇל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ – הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״בֹּצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳״.
אֶלָּא יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא״. וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר: יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר. אֲבָל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן״.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים, וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ? אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳״.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר ״בּוֹצֵעַ״ אֶלָּא כְּנֶגֶד יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ״. וְכׇל הַמְבָרֵךְ אֶת יְהוּדָה – הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳״.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם״. וַהֲלֹא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט – אֵין שָׁלוֹם, וּבִמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם – אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּיצּוּעַ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה״. וַהֲלֹא כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט – אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה – אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּיצּוּעַ.
אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא. דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּיב אֶת הַחַיָּיב. וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּיב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ – זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.
מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה: מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחְזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁשִּׁילֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל עַמּוֹ״. מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחְזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁשִּׁילֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ.
קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי: הַאי ״לְכׇל עַמּוֹ״ – לַעֲנִיִּים מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, רַבִּי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילֵּם מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה: מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחְזִיר לוֹ מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁהוֹצִיא גְּזֵילָה מִתַּחַת יָדוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לַדִּין, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן דִּין נוֹטֶה – אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן: ״צְאוּ וּבִצְעוּ״. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן: ״צְאוּ וּבִצְעוּ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ״. קוֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב – אַתָּה יָכוֹל לְנׇטְשׁוֹ; מִשֶּׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב – אִי אַתָּה יָכוֹל לְנׇטְשׁוֹ.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן דִּין נוֹטֶה – אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: ״אֵין אֲנִי נִזְקָק לָכֶם״, שֶׁמָּא נִתְחַיֵּיב חָזָק וְנִמְצָא חָזָק רוֹדְפוֹ. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה – אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר לָהֶן: ״אֵינִי נִזְקָק לָכֶם״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מִנַּיִין לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרָאָה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר, מִנַּיִין שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״. רַבִּי חָנִין אוֹמֵר: לֹא תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ. וִיהוּ עֵדִים יוֹדְעִים אֶת מִי הֵן מְעִידִין, וְלִפְנֵי מִי הֵן מְעִידִין, וּמִי עָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה׳״.
וִיהוּ הַדַּיָּינִין יוֹדְעִין אֶת מִי הֵן דָּנִין, וְלִפְנֵי מִי הֵן דָּנִין, וּמִי עָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״. וְכֵן בִּיהוֹשָׁפָט הוּא אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי אִם לַה׳״. שֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּין: מָה לִי בְּצַעַר הַזֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט״. אֵין לוֹ לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת.
הֵיכִי דָּמֵי גְּמַר דִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה. אִינִי? וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִידֵיהּ דְּרַב הֲוָה! כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר לְהוּ: אִי דִּינָא בָּעֵיתוּ, אִי פְּשָׁרָה בָּעֵיתוּ? מַאי ״מִצְוָה״ נָמֵי דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה?