מסכת סנהדרין דף נ״ח עמוד ב׳

אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאחווה דתרוייהו ממש ליכא למימר דא"כ היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דא"כ היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה:

ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב (ויקרא י״ח:ח׳) ערות אביך היא ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם):

דודתו אחות קהת אביו:

מאי לאו אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה:

לא דודתו מן האב אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא:

תא שמע וגם אמנה וכו' מכלל דבת האם אסורה קשיא לר"ע:

אחותו הוה בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא ליה:

אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו' בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו:

מפני מה לא נשא אדם את בתו שכשאכלה חוה מעץ הדעת היתה ראויה למות מיד ואי משום אדם שהיה שרוי בלא אשה היה יכול ליקח בתו ומסיק כדי שישא קין את אחותו:

מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור משמע דלישראל מותר באשתו בשלא כדרכה וכן משמע בסוף פ"ב דנדרים (דף כ:) ההיא איתתא דאתיא קמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי התורה התירה לו ולאו היינו היא למעלה והוא למטה דמה מפסדת בכך אלא שלא כדרכה שמצערתה כדאמר התם אם תענה את בנותי שלא כדרכן ואמר וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה וקשה דבספ"ג דיבמות (דף לד:) חשיב שלא כדרכה מעשה ער ואונן וי"ל דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ויכחיש יופיה אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי:

קץ ידא פ"ה שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך וי"ל דדינא הוא דהא מקרא דריש וזרוע רמה תשבר ובפ' כל היד (נדה דף יג: ושם) גבי יד לאמה תקצץ אמר דינא תנן כדרב הונא דרב הונא קץ ידא אלמא דינא הוא והא דאשכחן בפ' ד' וה' (ב"ק דף לז.) גבי חנן בישא דרב הונא גופיה לא חייבו אלא ממון שאני הכא דמועד ורגיל בכך היה להכות באגרוף דדיניה הוא בכך וכן יד לאמה רגיל בכך:

עבד שמל וטבל לשם עבדות אם נשתחרר דינו אחר שחרורו כגר אחר שנתגייר אבל בעוד שלא נשתחרר יצא מכלל גוי ולכלל ישראל לא בא ומותר באמו שהרי יצא מכלל גוי ואין אוסרין לו עריות האסורות לגוי ולכלל ישראל לא בא שנאסור לו עריות שאנו אוסרים על שאר הגרים שאין גזירה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה אלא בישראל גמור ומ"מ כל ערוה שאינה תלויה באיסור קורבא שלו כגון אשת איש וזכור ובהמה דנין אותו כשאר הגרים להרגו בסקילה וחנק:

בן נח שהכה את ישראל או שחבל בו חייב מיתה בידי שמים אלא שאינו נהרג עליה וכל ישראל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה ואע"פ שעדיין לא הכה קראו רשע:

כבר ביארנו שבית דין מכין והורגין שלא מן הדין בהוראת שעה מעשה באחד שהיה רגיל להכות בני אדם באגרופו ודנוהו לקוץ את ידו וכן כל כיוצא בזה ומ"מ יש שפירשו קץ ידו לענין ממון ר"ל שהענישוהו בדמי ידו:

לעולם יהא אדם שוקד על דלתות התורה וקובע עצמו בלמודה ואל יטעה עצמו לומר לא יגעתי ומצאתי דרך צחות אמרו עובד אדמתו ישבע לחם אם עוטה אדם עצמו כעובד לאדמה ישבע לחם ואם לאו אל ישבע לחם והוא הדין בלחמה של תורה:

גמרא נכרי מותר בבתו וא"ת כו' פירש"י בין לר"א ובין לר"ע דקסבר רב הונא לא ילפי' שאר עריות מהנך כו' מדפרט כל הני כו' עכ"ל מכאן תשובה לבעל כסף משנה בפ"ט דהלכות מלכים שכתב על דברי הרמב"ם שפסק הלכה כר"ע ולא חשיב עריות דאסורות לבני נח כ"א הנך דפרט ר"ע בברייתא וכתב הכסף משנה וז"ל דה"ל לרבינו לפסוק כר"מ אליבא דר"ע דכל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר"מ למימר דלא סבר ר"ע הכיי עכ"ל ולפום חורפיה לא עיין דהא במסקנא דקתני מפני מה לא נשא אדם את בתו כו' ואמר רב הונא נכרי מותר בבתו כו' ע"כ בין לר"א בין לר"ע לא ילפינן שאר עריות אפילו מיתות ב"ד מהנך דכתיבי בקרא כפירש"י וכיון דרב הונא אמורא ובתראה הוא וליכא בתלמודא מאן דפליג עליה פסק הרמב"ם כוותיה אליבא דר"ע ואע"ג דללישנא בתרא אוסר רב הונא בתו לנכרי הא אדחייא לה ההוא לישנא והברייתא דקתני מפני מה לא נשא אדם בתו כו' כוותיה אזלא כלישנא קמא וק"ל:

תוס' בד"ה מפני מה כו' היתה ראויה למות מיד ואי כו' עכ"ל פי' מיד שאכלה מעץ הדעת היתה ראויה למות מיד קודם שהסיתה את אדם ואי משום אדם כו' וק"ל:

בד"ה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כו' עכ"ל כצ"ל הגי' בגמ' אבל בגמ' שלפנינו איכא בלשון אחר מי איכא מידי דישראל לא מחייב כו' ואין זה מדוקדק דהא ודאי דאיכא מידי דישראל לא מחייב אלא שאסור לו ונכרי חייב מיתה כגון גזל וכיוצא בו וק"ל:

רש"י ד"ה שלא כדרכה וכו' שמתוך שאינה נהנית עי' יומא דף פ"ה ע"א תוס' ד"ה מה רוצח. ובקידושין דף כב ע"ב:

הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ סוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ" (שמות ב, יב) (משלי כ, כה). נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שכתב הגאון השל"ה ז"ל שנרמז בפנים של אדם שם הוי־ה שמספרו כ"ו בעינים שהם דוגמת שני יודי"ן וחוטם שהוא דוגמת וא"ו הרי מספר כ"ו, ועוד נרמז בנחירים שלו ששני נקבים דוגמת שני יודי"ן והכותל שמפסיק ביניהם דוגמת וא"ו הרי מספר כ"ו וב' פעמים כ"ו הוא שם ב"ן שהוא הוי־ה במילוי ההי"ן. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) כי שם ב"ן הוא סוד המלכות הנקראת יראת ה' בסוד עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ' (משלי כב, ד) וזהו עַל פְּנֵיכֶם דייקא שיאיר שם ב"ן שהוא סוד יראה על פניכם והארה זו הוא סוד השכינה. ולכן הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר אור הקדושה אשר על פניו של חבירו ולכן הכתוב אומר 'יָלַע קֹדֶשׁ' רצונו לומר סוטר אור הקדושה החופף על הפנים של האדם.

"הִכִּיתָ" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "תַכֶּה" (שמות ב, יג) קשא היכא אתמר הרמת יד בקרא? ונראה לי בס"ד דבר זה מוכרח מדקרי ליה 'רָשָׁע' אף על פי שלא הכה ואיך יתכן על מחשבה בלבד שחשב להכות קרי ליה רָשָׁע? אלא ודאי דאיירי בהיכא דעשה מעשה של הרמת יד. אך קשא דילמא הוה רשע מעיקרא ולאו משום הרמת יד קרי ליה 'רָשָׁע'? ונראה לי בס"ד דאם כן למה הוצרך לקראו עתה בשם רשע והלא איכא למטעי דדוקא זה שהוא רשע קפדינן בהרמת יד שלו אבל אם הוא צדיק והרים יד כיון דזה אדם חשוב וזה להפך לא קפדינן אהרמת ידו אלא ודאי דאיירי בצדיק ובעבור הרמת יד בלבד קראו 'רָשָׁע'!

אָמַר זְעִירִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא נִקְרָא 'חוֹטֵא' (שמות ב, יג) (שמואל א ב, טז). יש להקשות מאחר דריש לקיש הוכיח מפסוק של תורה שנקרא 'רָשָׁע' מה ראה רבי חנינא להוכיח מפסוק של נביאים שנקרא 'חוֹטֵא' דהוא מלתא זוטרתי? ונראה לי בס"ד דאיכא דסבירא ליה אין למידין הלכה מקודם מתן תורה ולכן לא ניחא ליה לרבי חנינא בהוכחה דריש לקיש שהיא מזמן דקודם מתן תורה.

אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא קְבוּרָה (שמות ב, יג) (איוב כב, ח) נראה לי בס"ד דהוי מדה כנגד מדה דהידים מדרגה תחתונה לגבי הראש וזה שהרים ידים על ראש חבירו להכותו עשה תחתונים למעלה ולכן יהיה לו קבורה דהוה ליה תחתונים למעלה כי האדם הוא תמיד עומד על העפר ובקבורה נעשה העפר עומד תמיד למעלה ממנו הרי תחתונים למעלה.

לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת (איוב כב, ח) (משלי יב, יא) נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל קין והבל חלקו העולם קין לקח הקרקע והבל לקח המטלטלין ובזה היו מריבים זה בזה, קין אמר להבל עמוד דאויר דקרקע דילי היא, והבל אמר פשוט בגדיך דמטלטלין לי הם מיד וַיָּקָם קַיִן עַל הֶבֶל וַיַּהַרְגֵהוּ (בראשית ד, ח) עיין שם. וידוע דארץ נבנית בגבורה וידוע דגבורה נקראת בשם זרוע כמו שנאמר על פסוק נִשְׁבַּע הֳ' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ (ישעיה סב, ח) וידוע דקין מצד הגבורה והבל מצד החסד. וזהו שאמר לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת, כלומר לאותם שהם משורש קין שהם מצד הגבורה שנקראת זרוע.

מַאי דִּכְתִיב "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם", אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה, יִשְׂבַּע לֶחֶם, וְאִם לָאו לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם (משלי יב, יא). נראה לי בס"ד אם יש לאדם תגבורת תאוה לא ישבע לחם דאם יש לו מנה רוצה מאתים אבל אם יש לו מדת הסתפקות הרי זה ישבע לחם אמנם מדת הסתפקות קשה מאד כפי הטבע אצל האדם כפי טבעו ומזגו וצריך לכפות טבעו ודא עקא אבל אם הוא עבד לאחרים אדרבה מדת ההסתפקות היא אצלו טבעית יען דכל מה שקנה עבד קנה רבו ואם יש לו מנה למה ירצה מאתים הלא לא שלו הממון! וידוע כי טוב עולם הזה מכונה בשם אדמה וזהו שאמר אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה רצונו לומר יש לו מדת הסתפקות המצויה בעבד טבעית, לאדמה, הוא טוב עולם הזה הרי זה יִשְׂבַּע לֶחֶם. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בדרוש השמיטה כי עבודת הקרקע וכל מלאכות שעושה האדם בעולם הזה הוצרכו לאדם כדי לברר על ידם ניצוצי קדושה וזהו שאמר אִם עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה, פירוש שנותן כוחו בשביל תיקון האדמה לברר ממנה הרי זה יִשְׂבַּע לֶחֶם הם ניצוצות הבירור שנקראים בשם 'לֶחֶם'. או יובן בס"ד הכונה שאינו עוסק אלא רק במלאכה אחת שאינו מדלג ממלאכה למלאכה וכמו שאמר החכם 'לֹא נִצְּחַנִי אֶלָּא בַּעַל מְלָאכָה אַחַת' וזהו שאמר עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּעֶבֶד רצונו לומר אינו עוסק אלא במלאכה אחת כמו העבד שאין לו אלא אדון אחד לעבוד אותו כן הוא אין לו אלא מלאכה אחת הרי זה יִשְׂבַּע לֶחֶם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הכונה אם האדם יש לו שדה לא יחשוב שהיא שלו ועוסק בה אלא חושב שהיא של הקדוש ברוך הוא והוא עוסק בה כעבד שעוסק בשדה אדונו הנה זה יִשְׂבַּע לֶחֶם שישלח לו הקדוש ברוך הוא ברכה במעשיו וירויח מאותה שדה כיון שהוא חושב שאותה שדה היא של הקדוש ברוך הוא אבל אם חשב שהשדה שלו והוא עוסק בשלו לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם דאז אין שדהו ראויה לברכה הנמשכת מן שלשה הויו־ת של חב"ד [חכמה בינה דעת] שעולים מספר לֶחֶם [26×3=78].