מסכת סנהדרין דף מ׳ עמוד ב׳

ואימא לא אמר רחמנא שבע חקירות בחד דינא אלא בכל חדא וחדא עבירה כדכתיב בה בעיר הנדחת תלתא בע"ז תרי ובעדים זוממין תרי:

דאם כן דבעינן שבע ליכתבינהו לכולהו בחדא וניגמרו כל דיני נפשות מינה ומדפלגינהו ש"מ דווקא כתיבי:

ומשני כיון דכולהו בהדי הדדי כתיבן מהדדי ילפינן כלומר כיון דבכולהו כתב בהו דבעו דרישה והשווה אותן להא מילתא ע"כ מהדדי ילפינן ליתן את האמור של זה בזה:

והא לא דמיין להדדי והיכי ילפינן מהדדי:

עיר הנדחת להנך תרתי לא דמיא למילף מינייהו חקירות הכתובות בהן דדין הוא שיהו עדים זוממין ויחיד עובד ע"ז צריכים דרישת העדים המחייבין אותן משום דקילי שכן ממונם פלט אבל עיר הנדחת דחמירא שכן ממונם אבד לא תיתי ביה אלא חקירות האמורות בה:

שכן בסייף עיר הנדחת בסייף ועדים זוממין דפרשתא משמע שמעידין על רוצח מדכתיב (דברים י״ט:כ״א) נפש בנפש עין בעין וגו' ואי נמי משתעי בכל עדים זוממין דיש מהן בסקילה מיהו הואיל ויש מהם בסייף לא אחמיר קרא עלייהו להמיתן עד שיחקרו המזימין אותן:

שכן צריך התראה הנך תרתי מה שאין כן בעדים זוממין דכתיב (שם) כאשר זמם וזה חשב להרגו בלא התראה:

בהיטב היטב ילפינן מהדדי וגזירה שוה מופנה הוא כדמפרש ואזיל ואין משיבין עליה שזו היא מדה בתורה גזירה שוה המופנה למידין ואין משיבין:

שכן בסייף פ"ה דעיר הנדחת בסייף ועדים זוממין דפרשתא משמע שמעידין על רוצח מדכתיב נפש בנפש ותימה דעל כל חייבי מיתות שיעידו שייך לומר נפש בנפש כשהוזמו ועוד דההוא נפש בנפש מוקמינן ליה בפ"ק דמכות (דף ה:) דאין נהרגין עד שיגמר הדין ול"א שפ"ה עיקר דאי נמי מיירי בכל עדים זוממין דיש מהם בסקילה מיהו הואיל ויש מהם בסייף לא אחמיר קרא עלייהו להמיתן עד שיחקרו המזימין אותן:

מדהוה ליה למכתב דרוש תדרוש וחקור תחקור לאו דווקא דא"כ הוו להו ד' אפילו הוה כתוב דרוש תדרוש וחקור (תחקור) הוה משמע ד' מדלא כתיב דרוש דרוש או תדרוש תדרוש כדאמר במרובה (ב"ק דף סה. ושם) ליכתב המצא המצא או תמצא תמצא:

מניין להתראה מן התורה בחבר קמיבעיא ליה למ"ד (לעיל סנהדרין דף ח:) חבר צריך התראה דאי בשאינו חבר הא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד אי נמי מיבעי ליה מנא לן דבעינן המית תוך כדי דיבור:

אחת ואחת ופרקינן כיון דכולהו לחקירה קאתי (כתיבי) [כתובי] ילפי מהדדי ודחינן היכא אמרינן ילפי מהדדי בדדמיין להדדי הני לא דמיין להדדי. עיר הנדחת לא דמיא לעובד ע"ז ולעדים זוממין דאלו הן נהרגין וממונם פלט. ועיר הנדחת הן נהרגין וממונם אבד בשריפה. ע"ז להנך תרתי לא דמיא כו' ושנינן בג"ש בהיטב היטב ילפי מהדדי ובכולן בין בלמד בין במלמד מופנה הוא וכיון דהוא מופנה משני צדדין בלמד ובמלמד למידין ואע"ג דאיכא למפרך למידין ואין משיבין ואתו נחנקים בק"ו מן הנסקלין ומן הנהרגין ואתו נשרפין בק"ו מן הנסקלין ולר' שמעון דאמר שריפה חמורה מסקילה ולא אתי חמור מן הקל אמר לך כתיב בע"ז אמת נכון וכתיב נמי בעיר הנדחת אמת נכון הנה ד' הנה י"א ז' לז' חקירות וג' לג"ש וחד לאתויי נשרפין ואפילו לרבנן מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא. ואקשינן ואימא הני שמונה ללמדך דבעינן חקירות ומתמהינן שמונה חקירות מי איכא ודחינן אין בכמה בשעה כלומר בחציה בשלישה או ברביעה של שעה. ואמרינן הניחא לאביי אליבא דר' מאיר כו'. חלוקת אביי ורבא אליבא דר' מאיר ור' יהודה מפורשת בפסחים פרק א' וכבר פירשנוה שמועה זו שם. אע"ג דלא צריך רמינן עליה כר' שמעון בן אלעזר דאמרינן תניא (לעיל דף לב) אמר ר' שמעון בן אלעזר ב"ד משיאין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהם ויחזרו בהן:

ת"ר מכירי' אתם ההורג והנהרג את מי הרג נכרי הרג או ישראל הרג. התרתם בו וקבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה והמית בתוך כדי דבור וכן בעובד ע"ז את מה עבד לפעור או למרקוליס. ובמה עבד בזיבוח וקיטור בניסוך ובהשתחויה. אמר עולא מניין להתראה מן התורה שנאמר ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו. אטו בראייה מתחייבין אלא עד שיתראה להן טעמו של דבר כלומר יודיעוהו העדים שהעושה כן חייב מיתה וזה בכרת וקיי"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן הנה התראה בחייבי מלקיות. וכתיב נמי בנהרגין

שבע חקירות שהזכרנו בכל דיני נפשות הן וכלן יוצאות מן המקרא שנאמר בעיר הנדחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב והרי ג' חקירות שמלת דרישה ומלת חקירה ומלת שאלה בהצטרף היטב עמה כלם ענין חקירה הם ונאמר ביחיד העובד עבודה זרה ודרשת היטב הרי שהדרישה בלא מלת היטב חקירה היא ומלת היטב חקירה אחרת ונאמר בעדים זוממין ודרשו השופטים היטב הרי ב' והרי בין כלם ז' ואע"פ שהיה לנו לומר שלא תלמוד עיר הנדחת מן האחרים מפני שזו ממונה אבד ואלו ממונן פלט ולא עבודה זרה מן האחרות שזו בסקילה והאחרים בסייף ר"ל שעיר הנדחת בסייף ועדים זוממין יש בהם צד שהם בסייף כגון שהעידו על מחוייבי הרג ועוד שאותם שהוזכרו בפרשה הם מפרט זה ר"ל שמעידים על הרוצח שנאמר נפש בנפש וכן לא עדים זוממין מן האחרים שהאחרים צריכים התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שהרי הם חשבו להרוג שלא בהתראה מ"מ למדים הם זה מזה ליתן את האמור של זה בזה בגזרה שוה מופנית משני צדדין שאין להשיב עליה ואחר שלמדנום בנסקלין ונהרגים באים נשרפים בקל וחומר מנסקלים שהסקילה חמורה והנחנקים בקל וחומר של נהרגין או של נסקלין שההרג חמור מן החנק ושאר דיני נפשות כגון גלות ומלקות בקל וחומר מכלם ודיני ממונות בתורת משפט אחד יהיה לכם אלא שהופקעו מטעם נעילת דלת כמו שהתבאר:

מעתה אע"פ שמרבין בבדיקות בחקירות מיהא אין מוסיפין ר"ל שאין שואלין להם באיזה יובל שמן הסתם אין העדים ממתינים מיובל לחבירו ואפילו היה המעשה בסוף היובל והעדות בתחלת האחר אין שואלין לו אם היה ביובל שיצא או ביובל שנכנס שמ"מ מובן הוא בחקירת איזה שבוע וכן אין שואלין בכמה בשעה שאפילו אמרו בחציה ובאו עדים לומר שמתחלת השעה עמהם היה אין זה כלום שאדם טועה בשעה מראשה ולחציה או לסופה שהרי משתים לשלש עדותם קיימת כמו שבארנו הרבה ראוי לדיינים לדקדק בחקירת העדות שמא בתחבולות שקרות כיונו עדותם בינם לבין עצמם ומתוך כך ראוי להעמיק בדקדוק עדותם עד שיגיע לשאלות שאין הדעת נותנת שיכוונו בה עדותם בינם לבין עצמם ומתוך כך היו נוהגין להסיעם ממקום למקום ומענין לענין עד שתטרף דעתם עליהם ויתבלבל לשונם אם שקר בפיהם ואם אמת אין כאן חשש בלבול שהאמת אינה פחדנית כלל ומ"מ התבאר במשנת חסידים שצריכים הדיינים להזהר שלא יאמרו דברים שיגרמו להם לכבוש עדותם והוא אמרם ז"ל הוו מרבים לחקור את העדים וכו' והזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר:

כל חייבי מיתות ומלקות אין דנין אותם בלא התראה חוץ מן המסית ועדים זוממין וענין התראה הוא שאומרים לו פרוש ואל תעשה עבירה זו שאם תעשה אתה חייב עליה מיתת בית דין או מלקות ואף בהתראה אם פרש ולא עשה את העבירה מיד אלא לאחר כדי דבור פטור שמא שכח וצריך שיתרו בו פעם אחרת בשעת מעשה ושיעשה המעשה בתוך כדי דבור להתראתו ואם בתוך כדי דבור אם שתק להתראתו פטור ואפילו הרכין בראשו לומר יודע אני שכן ולא עוד אלא אפילו קבל עליו התראה והוא שיאמר בפירוש יודע אני שכך הוא עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר יודע אני שכך הוא ועל מנת כן אני עושה ומ"מ דוקא שלא להמיתו במיתת בית דין הראויה לו אלא בדרכים אלו שיש לחוש שאם שתק לא הבין בהתראה ואפילו קבל שמא סבור הוא שדרך הוכחה הוא אומר כן ומ"מ כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ואפילו בהתרו ושתק וכבר בארנו בדין התראה שלא סוף דבר שהתרו בו עדיו אלא אפילו אחד מהם או אחד דעלמא בפני עדים אפילו עבד ואפילו אשה אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו:

גמרא אלא לאביי אליבא דר"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא כו' יש לדקדק ומאי קושיא דהא השתא נמי בחקירות דאיזו שעה נמי איכא למפרך הכי כדפרכינן בפרק קמא דפסחים ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא אלא דע"כ דאית לן למימר כדמשני התם דיהבינן להו כולה טעותייהו לרבי מאיר כו' עיין שם בפירש"י והכי נמי איכא למימר דבחקירות בכמה בשעה דיהבינן להו כולה טעותייהו דחצי שעה לאביי דהיינו דשיילינן להו בכמה בשעה שלישית ואמרי בחציה איכא למימר דטעו חצי שעה מתחלתה עד חציה או מסופה לחציה ולא מתזמו בין אי אמרי להו המזימין עמנו הייתם מתחלתה ועד חציה ובין עמנו הייתם מחציה לסופה אבל אי אמרי להו עמנו הייתם כל אותה שעה שלישית מתזמי שפיר דהיינו דיהבינן להו כל טעותייהו אבל אי לא שיילינן להו אכמה בשעה רק אאיזו שעה אי אמרי בשעה שלישית לא מתזמו בעמנו הייתם כל שעה ג' דאיכא למימר בג' היינו בתחילת ג' ואדם טועה חצי שעה ומעשה הוה בפלגא דשתים איכא למימר נמי דבג' היינו בסוף ג' וטעה חצי שעה ומעשה הוה בפלגא דד' ולא מתזמו עד שיאמרו עמנו הייתם מפלגא דשתים עד פלגא דד' וכן י"ל לרבא התם לר"מ דטועה ב' שעות חסר משהו ולר' יהודה ג' שעות חסר משהו דאי שיילינן להו אכמה בשעה לא יהבינן כולה טעותייהו רק מאותה כמה בשעה ולא מתחילת השעה או מסופה ויש ליישב קצת דהכא פריך לפי הסוגיא דהתם לאביי דטועה אדם חצי שעה ולרבא דטעו אינשי טובא דנותנין להם כולה טעותייהו מאיזו שעה ולא כמה בשעה ומיהו הוא דחוק דא"כ בפשיטות טפי הוי ליה לאקשויי ממתניתין דלא חשיב כמה בשעה בחקירות ודו"ק:

תוס' בד"ה מדה"ל למיכתב דרוש תדרוש וחקור כו' אפילו הוה כתוב דרוש תדרוש או חקור כו' עכ"ל כצ"ל ופירש מהרש"ל דרוש תדרוש וחקרת או חקור תחקור ודרשת ומה שכתב מהרש"ל על דברי התוס' דאין לומר דתלמודא קאמר דרוש תדרוש דווקא בלחוד בלא וחקרת דהוי ג' וכו' עכ"ל אין מקום לקושייתו זאת דאם כן קאמר תלמודא מאי קאמר ושני קרא בדיבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי דאכתי תקשי ליה לא לכתוב וחקרת ולכתוב דרוש דרוש אלא ע"כ דאוחקרת לא קשיא ליה מידי דדרך הכתוב לכתוב לשון דרישה ולשון חקירה וק"ל:

בגמרא אלא אמר רב יהודה והנה אמת נכון וכו' הא חד סרי וכו' דל תלתא לגזירה שוה וכו' מקשין התלמידים ממ"נ אי לא ס"ל לרב יהודה הנך שינויא דלעיל תקשי לך הנך תרי אמת ונכון בעבודת כוכבים ובעיר הנדחת כתובים ואומר דליכא כאן שום ג"ש אלא כל חד כדכתיב דגבי עבודת כוכבים כתיב ודרשת היטב הא תרתי ואמת נכון תרתי הא ד' ובעינן ד' חקירות וגבי עיר הנדחת דכתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב הא תלתא וכתיב נמי אמת ונכון דהוו נמי תרתי הא ה' בעינן ה' חקירות וגבי עדים זוממים דכתיב ודרשו השופטים היטב דהוו תרי בעינן תרי חקירות ואין כאן שום ג"ש ולא ילפי להו מהדדי משום דהא לא דמיין להדדי כדלעיל אלא ע"כ צריך לומר דאית ליה נמי ג"ש דלעיל דהיטב היטב מדשני קרא מדיבוריה כדלעיל אם כן למה לי תלתא לג"ש אבל אין זה קושיא כלל דלעולם השתא נמי ס"ל ג"ש דהיטב דלעיל אלא דלעיל הוי אתי הני תלתא היטב למנין החקירות וגם לנ"ש מדשני קרא בדיבוריה והשתא אית לן מנין שבע חקירות בלא הנך תלתא היטב ואייתרו כל הני תלתי היטב לג"ש והא דקאמר רב יהודה דל תלתא וג"ש ר"ל נמי הנך תלתא היטב כדקאמר לעיל מדשני קרא בדיבוריה ע"כ לג"ש אתי וא"כ ליכא תו לאקשויי דלמא כל חד וחד כדכתיבא ובעבודת כוכבים בעינן ד' חקירות ובעיר הנדחת ה' חקירות ובעדים זוממין ב' חקירות והיטב למניינא אתא דהא ע"כ כל הני היטב לנ"ש אתו מדשני קרא בדיבוריה וק"ל:

בתוס' ד"ה מדהוי ליה למכתב וכו' ואפילו הוה כתיב דרוש תדרוש וחקור הוה משמע ד' וכו' כצ"ל וה"פ דהא דקאמר גמרא מדהוי ליה למכתב דרוש תדרוש והקור תחקור ע"כ לאו דוקא הוא ממ"נ אי ר"ל דה"ל למכתב כל הני ד' א"כ פשוט דה"ל ד' ואפילו אי ר"ל או כך או כך ר"ל דה"ל למכתב דרוש תדרוש וחקור או חקור תחקור ודרוש הוי נמי משמע ד' וכו' אלא ע"כ לאו דוקא הוא אלא שר"ל מדהוי ליה למכתב דרוש דרוש וחקור או חקור חקור ודרוש והא דנקטא גמרא האי לישנא דרוש תדרוש משום דניחא לה למינקט כפל לשון השגור בכמה מקומות כמו הענק תעניק נתן תתן ועיין בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ה) שם בתוס' ד"ה לכתוב או המצא תמצא וכו' אלא שעדיין יש להקשות דמנא להו לתוס' דגמרא ר"ל דלכתוב דרוש תדרוש וחקור או חקור תחקור ודרוש וצ"ל דלאו דוקא קאמר דלמא הגמרא ר"ל דהוה ליה למכתב דרוש תדרוש לחודיה או חקור תחקור לחודיה ודרוש תדרוש לחודיה הוה להו תלתא מדה"ל למכתב דרוש דרוש וכתב דרוש תדרוש כמו דאמרינן גבי המצא תמצא וכה"ג ד"ל הגמרא בחקור תחקור ולא נצטרך לומר דלאו דוקא קאמר ונראה דס"ל דא"א לפרש כך משום דהאי לישנא דדרוש תדרוש לא משתמע ג' חקירות דאע"ג דהתי"ו יתירה היא לא משתמע מינה חקירה דהא אפילו מתיבת ושאלת לא משמע חקירה כמו שפירש"י לעיל כ"ש מיתורא דתי"ו והא דקאמרו התוס' ואפילו אי הוה כתוב דרוש תדרוש וחקור הוה משמע ד' וכו' אין ר"ל שהיה משמע ד' חקירות דמיתורא דתי"ו לא משתמע מינה חקירה אלא ר"ל ד' יתורים וכוונתם לומר דמלשון הגמרא משמע דאי הוה כתיב כן הוה אתי ליה שפיר והא אי הוה כתיב הכי הוה יתורא בקרא ולכך לא הוה מצי למכתב הכי לכך היה מוכרה קרא למכתב ודרשת וחקרת היטב כדכתיבי כן הוא פי' התוס' וכוונתם בזה אבל לעולם ביתורא דתי"ו לא משתמע חקירה ולכך א"א לפרש הגמרא דר"ל דרוש תדרוש לחודיה חקור תחקור לחודיה אלא ר"ל ה"ל למכתב דרוש דרוש חקור או חקור חקור ודרוש והא דקאמר דרוש תדרוש וכו' לאו דוקא קאמר כדפירשתי כן נ"ל ליישב דברי התוס' בדבור זה וספר ח"ש רצה ליישב קושיא זו באופן אחר אבל דרכו רחוקה אצלי וגם כבד על הלשון ודו"ק:

גמ' בהיטב היטב ילפי' עי' לעיל דף ב ע"ב תוס' ד"ה אין: