מסכת סנהדרין דף ל״ג עמוד א׳

מיכן שפותחין כו' ומדיליף פתיחת הזכות מהכא היינו אי לא קטלת לא תידחל כאביי ורבא:

מה שעשה עשוי אלמא לא הדר:

במומחה יש בו כח לחזור ולא מצי למימר ליה בעל דין אנא כי טעמא קמא דידך עבדינא אבל בשאינו מומחה מצי אמר ליה מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דילמא קמא עיקר ובהאי הוא דטעית:

פטור מלשלם אלמא מה שעשה עשוי ומיהו פטור מלשלם דכיון דמומחא הוא מזלא בישא דההוא גברא גרם ליה למיטעי:

יש גדול הימנו אותו גדול מחזיר דבריו של זה דיש בו כח לבטל:

אין גדול ממנו לא ציית ליה בעל דין לאהדורי עובדא ואפי' זה אומר טעיתי לאו כל כמיניה:

טועה בדבר משנה שטעותו מצוי בדבר המשנה אין דינו דין לגמרי וחוזר:

שיקול הדעת לקמן מפורש:

מה שעשה עשוי וישלם מביתו וא"ת טיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי ועוד אי מה שעשה עשוי אמאי משלם דאכתי לא מיתוקמא דעירבן עם פירותיו עד לבסוף וי"ל דהשתא סבירא ליה כשעירבן בעל הבית ולבסוף ס"ל כשעירבן חכם והשתא מה שעשה עשוי שעירבן ברוב פירותיו טהורים דבטלי ברובא וישלם מביתו שעירבן בפירות מועטים וא"ת למאי דס"ד בפ' עד כמה (בכורות דף כח:) דאתיא כר"מ הא שמעינן ליה בפרק הניזקין (גיטין ד' נד:) גבי נפלו ונתפצעו דאפי' שגג לא יעלו דקנסינן שוגג אטו מזיד ואם כן היכי בטלי ברובא וי"ל כיון דעל פי חכם עביד לא קניס האי שוגג אי נמי לענין דינא דגרמי מוקי לה כר' מאיר בפ' עד כמה (בכורות דף כח:) ולא כוותיה לכל מילי:

כאן במומחה כולי סוגיא בטעה בשיקול הדעת דאי בדבר משנה הא רב נחמן ורב יוסף גופייהו שמעינן להו בכתובות בפרק אלמנה (ד' ק:) דאמרי ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים וא"ת בפ"ק דמכילתין (ד' ה.) דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו כו' כי טעה נמי בשיקול הדעת אמאי לא היה חוזר הא מומחה הוה וי"מ דמומחה דהכא היינו במומחה דסמיכא:

השתא נמי לא כלום עבדת בלא נטל ונתן ביד איירי דאי האכילה ר' טרפון לכלבים א"כ טובא עבד ותימה דבפ' עד כמה (בכורות ד' כח: ושם) בההיא דן את הדין בעי לאוקומי כר"מ מקמי דאוקי כשנטל ונתן ביד אמאי חייב חכם כשטיהר את הטמא במה שעירבן בעל הבית בפירותיו נימא כיון דאילו לא עירבן הוה הדר השתא נמי לאו כלום עבד וי"ל דסוגיא דהכא אתיא כרבנן אבל לר"מ דדן דינא דגרמי חייב אע"ג דאילו לא עירבן הוה הדר דהא מראה דינר לשולחני ונמצא רע מחייב לר"מ בהגוזל קמא (ב"ק ד' ק. ושם) אע"ג דאילו הוה קמן הוה הדר:

דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה איני והתנן בבכורות פרק ד' דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא הטהור טיהר הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ופרקי' מתניתין במומחה לפיכך תני מחזירין. והא דתנן ישלם מביתו בשאינו מומחה והא מדקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם מכלל שעמד הדין ואין מחזירין אפילו מומחה לרבים ופריק רב נחמן במומחה שיש גדול ממנו עמד הדין וישלם מביתו ומומחה שאין גדול ממנו פטור מלשלם. רב ששת אמר מתניתין טעה בדבר משנה לפיכך חוזר. הא דבכורות טעה בשיקול הדעת לפיכך ישלם מביתו ומותבינן עליה מהא דתנן בבכורות פ"ד מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ואמרו חכמים כשרה היתה וא"ל ר' עקיבא לר' טרפון מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם. והנה ר' טרפון בדבר משנה טעה דתנן בפרק ואלו טרפות אלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה כו' עד ניטלה האם שלה. ואם איתא לימא ליה טועה בדבר משנה אתה חזור בך דטועה בדבר משנה חוזר. ופרקי' חדא ועוד קאמר ליה ופשוטה היא. וא"ת פרה הרי האכילה לכלבים וליתא דתיהדר הכי קאמר ליה לימא ליה אילו הות פרה הות הדרא לך דינך לאו דינא הוא ולא מידי עבדת כו'. א"ל רב המנונא לרב אסי הא דאמרת טעה בשיקול הדעת ישלם מביתו אפי' טעה בדר' חייא ור' הושעיא א"ל אין. ואפילו טעו בדרב ושמואל כלומר אם טעה ועשה באיסורי כשמואל ובממון כרב א"ל אין. ואפי' בדידי ובדידך א"ל וכי אנן קטלי קני באגמא אנן. כלומר חוטבי עצים אנן. רב חסדא אמר הא דתנן ישלם בשנשא ונתן ביד ומתניתין לא נשא ונתן ביד לפיכך מחזירין. ואמרי' בשלמא חייב הזכאי משכחת לה בשנשא ונתן ביד שנטל מן הנתבע ונתן לתובע. אלא זיכה החייב היכי משכחת לה בשנשא ונתן ביד דליחייב ופשטינן כיון דאמר ליה לחייב פטור אתה כאלו נשא ונתן ביד הוא. ואקשינן עליה ממתניתין דאוקמה בשלא נשא ונתן ביד לפיכך מחזירין בשלמא לזכות משכחת לה כגון דאמר ליה חייב אתה ועדיין לא פרעו כלום ונמצא שטעה אע"פ שאמרו (פרעו) שיפרע מחזירין. אלא לחובה היכי משכחת לה כלומר שהיא עכשיו על דין האמת לחובה היכי משכחת לה כגון דא"ל פטור אתה וזיכה החייב ונמצא שטעה ודן על החייב שזכאי כיון שלא נשא ונתן ביד מחזירין הדין. והא אמרת למעלה דכיון דא"ל לחייב פטור אתה כאלו נשא ונתן ביד הוא וחייב לשלם. ופרקינן מתניתין חדא קתני והכי קתני מחזירין לזכות כגון דאמר ליה לזכאי חייב אתה שהיא חובה לו ואקשינן אי הכי גבי דיני נפשות נמי נימא חדא קתני וכי תימא הכי נמי דקתני מחזירין לזכות

כבר ייעדנו הרבה פעמים במסכתא זו שבפרק זה יתבארו עיקרי הדינין בדיין שטעה על איזה צד חוזר הדין ועל איזה צד אינו חוזר וכן על איזה צד פטור הדיין מלשלם ועל איזה צד הוא חייב לשלם ובשמועה זו הגיעה השעה לפרוע הקפה זו ותדע שדבר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים והריני מסדר תחלה פסק ענין זה על דעת גדולי הפוסקים אלא שאני צריך להעירך תחלה על ביאור הסוגיא לדעתם ואח"כ לסדר פסק הענין על יסוד אותו הביאור הרי שאמרו במשנה שבדיני ממונות מחזירין את הדין והקשו על זה ממה שאמרו בבכורות דן את הדין חייב את הזכאי וזיכה את החייב טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ונמצא שאין הדין חוזר אלא הדין קיים והדיין משלם ותירץ רב יוסף כאן במומחה כאן כשאינו מומחה ופירשו גדולי הפוסקים שמשנה זו שבכאן שנאמר בה שמחזירין פירושה כשאינו מומחה וזו שבבכורות שנאמר בה שהדין קיים ומשלם מביתו פירושו במומחה ויש מקשים לפירוש זה שבמסכת בכורות יראה שמשנה זו של בכורות בשאינו מומחה שהרי סמוך לה למעלה ממנה אמר מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו וסמך לה מיד דן את הדין חייב את הזכאי וכו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו שנראה שעל אותו שאינו מומחה הוא אומר כן ואין זה הכרח לדעתי שמ"מ שתי שמועות הן ונסמכו לדעתי זו לזו מדמיון ישלם מביתו ומ"מ זו כדינה שאינו מומחה לראיית מום שבבכור וזו כדינה במומחה לדין והענין הוא שראיית הבכור היתה סמוכה הרבה אצלם על דרך מה שאמרו ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר והרבה היו אצלם מומחין לדין שלא היו מומחין אצל ראיית הבכור:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשה בה אח"כ מתוך עצמה שהרי אמרו בסופה שאם היה מומחה פטור מלשלם אלמא שראש המשנה בשאינו מומחה ותירצה רב נחמן כאן ביש גדול ממנו כאן בשאין גדול ממנו שהמומחה שאין גדול ממנו בעירו פטור מלשלם ואותו שיש גדול ממנו בעירו משלם ונמצא דעת רב נחמן ורב יוסף שוה שמשנתנו בשאינו מומחה ומשנת בכורות כלה במומחה אלא שראשה במומחה שיש גדול ממנו וסופה במומחה שאין גדול ממנו וחזר רב ששת ותירץ המשניות שלא בהפרש בין מומחה לשאינו מומחה אלא שמשנתנו בטועה בדבר משנה ואפי' מומחה חוזר הדין ומשנת בכורות בטעה בשקול הדעת ובין מומחה ובין אינו מומחה הדין קיים אלא שאם אינו מומחה משלם והמומחה פטור ורב חסדא חזר ותירץ את שתיהן בשאינו מומחה ומשנתנו בשלא נשא ונתן הדיין ביד ומשנת בכורות בשנשא ונתן ונמצא דעת רב נחמן ורב יוסף שזו במומחה וזו בשאינו מומחה וכל שאינו מומחה הדין חוזר וכל שהוא מומחה הדין קיים אלא שאם יש גדול ממנו משלם ואם אין גדול ממנו פטור ודעת רב ששת ששתיהן אף במומחה וכל שטעה בדבר משנה חוזר ואם בשקול הדעת דינו קיים אלא שהמומחה פטור מלשלם ושאינו מומחה משלם דעת רב חסדא ששתיהן בשאינו מומחה וכל שלא נשא ונתן ביד הדין חוזר ואם נשא ונתן ביד הדין קיים ומשלם הא מומחה דינו קיים בכל ענין ופטור:

וגדולי הפוסקים פסקו כתירוצו של רב חסדא משתי סיבות אחד מפני שהוא אחרון שבתירוצים ואחרת ממה שהעמידו זו של בכורות במקומה בשנשא ונתן ביד והוא שאמרו שם לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ותירצוה כגון שנשא ונתן ביד ואע"פ שלענין טועה בדבר משנה אין ספק שהלכה כרב ששת שהרי כל התלמוד מלא לומר נעשה כמי שטעה בדבר משנה וכו' מ"מ לענין תירוץ המשניות אין הלכה כמותו אלא יש צד חזרה אף בטועה בשקול הדעת וכן אין הלכה כרב נחמן אלא כל שהוא מומחה אין המחאתו נפקעת בשיש לו גדול ממנו ולענין סדור הדברים לענין פסק לא נשלם הביאור בסוגיא זו אלא בהצטרף עמה הרבה דברים שנאמרו בענין זה בפרקים שעברו מענין נטל רשות מראש גולה ומענין קבלוהו בעלי דינין עליהם ומענין שנים שדנו שאין דינם דין כלל ומהרבה שמועות כיוצא באלו שנזכרו במה שעבר:

ומה שנראה לגדולי הפוסקים בענינים אלו אחר שצירפו דברים שבפרקים הראשונים האמורים בענין זה עם דברים שבסוגיא זו ועם מה שצירפנו בדבריהם הוא שיש לחלק ענין זה לששה דרכים אחד בין במומחה בין בשאינו מומחה ושלשה במומחה ושנים בשאינו מומחה הראשון שהוא בין מומחה בין שאינו מומחה הוא בשטעה בדבר משנה וכל שהוא כן אין דינו דין כלל בין מומחה בין אינו מומחה בין נשא ונתן ביד בין שלא נשא ונתן ביד בין נטל רשות מראש גולה בין שלא נטל רשות בין קבלוהו בעלי דין בין שלא קבלוהו בכלם חוזר הדין וחוזרין ודנין כהלכה ומ"מ אם אי אפשר להחזיר את הדין כגון שטימא את הטהור והשליכוהו או שנטל הזוכה ממונו והלך לו הואיל ואלו היה הדבר בידינו היה חוזר נמצא שלא עשה כלום ופטור אפילו נשא ונתן ביד והוא שאמרו בכאן בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים והרי טעה בדבר משנה שהרי אמרו ניטלה האם שלה כשירה ואמרו על זה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת ואע"פ שר' טרפון נשא ונתן ביד היה שהרי הוא עצמו האכילה לכלבים ושמא תאמר והלא אחר שאין דינו דין נשא ונתן ביד מיהא מזיק גמור הוא נראה לי שמ"מ הרי הוא כעין מזיק ברשות אחר שבאו לפניו לדין או להוראה ואע"פ שאמרו במזיק ברשות שחייב לשלם דווקא ברשות חכמים כגון פשתן הדולק בנר חנוכה וכן באותן שאמרו פותקין ביבותיהן וכו' שאע"פ שברשות עושין מ"מ אם הזיקו חייבין לשלם אבל אלו כעין מזיק ברשות הניזק הוא וכל שכן באחרות שאין אתה מחייבן מדינא דגרמי שאין דינא דגרמי אלא בשכונתו להזיק כמו שבארנו בקמא פרק הכונס נ"ה ב' ומ"מ י"א שאם נשא ונתן ביד חייב שהרי אחר שאין דינו דין מזיק בידים הוא ואע"פ שפטרו את ר' טרפון שהאכיל את הפרה לכלבים הם מפרשים שלא האכילה הוא עצמו אלא שהאכילוה על פיו ויש לך לשאול לשיטה זו א"כ כשהקשו בבכורות לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דיני דגרמי והרי אין דינא דגרמי בשאין כונה להזיק זו אינה אלא בטועה בשקול הדעת שדינו קרוי דין אפילו בצד חזרה או בצד תשלומין וכל שדינו נכלל בשם דין כל שאינו מומחה ועושה עצמו כן כונה להזיק הוא עד שפירשוה בנשא ונתן אבל זה אין דינו נכלל בשם דין כלל ואין זה אלא דינא דגרמי ופטור בהם אחר שאין כונתו להזיק וכן בנשא ונתן אינו אלא כמזיק בעלמא ופטור הואיל והוא כעין מזיק ברשות וכן שיש כאן פשיעת בעל דין שמאחר שטעותו מבורר כל כך היה להם שלא לסמוך עליו ומ"מ אם היו הבעלים מהם באים ומפקפקים ובא החכם והכריחו על כרחו אם בדין לפרוע אם בהוראה שהאכיל על כרחו לכלבים יראה שבמומחה שנטל רשות פטור שכך ראוי לו להכריח ולנגוש אבל בהוראה חייב שלא היה לו להכניס עצמו בכך אלא יגלה דעתו והוראתו והשומע ישמע או יאכיל לכלבים כדי להפרישו מאיסור ובלבד שלא על כרח בעל דבר אבל נשא ונתן ביד האמור בכאן ובבכורות לענין איסור והיתר וטומאה וטהרה אינו אלא שנשא ונתן ביד שלא על כרח בעל דבר הא כל שנושא ונותן על כרחו של בעל דבר בהוראה חייב אף במקום שאפשר לו לישא וליתן בסתם ביד ובדין פטור שהרי צריך הוא לכך:

הדרך השני והוא ראשון שבשלשה דינין האמורין במומחה הוא מומחה שנטל רשות מראש גולה וטעה בשקול הדעת וזה דינו דין ופטור מלשלם והוא שאמרו בפרק ראשון האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה ליפטר לנקוט רשותא מבי ריש גלותא ואין בזה חלוק בין נשא ונתן ללא נשא ונתן ומ"מ כל שאפשר להחזיר את הדין מחזירין שכל שיש פסידא לבעל דין והוא כשהדיין פטור מחזירין את הדין אלא שאם אי אפשר להחזיר דינו דין ופטור מלשלם:

השלישי מומחה שלא נטל רשות אלא שבעלי דינין קבלוהו עליהם וטעה בשקול הדעת ואף זה דינו כנטל רשות מכל וכל שנטילת רשות וקבלת בעלי דין שוים הם ועל זה נאמר מה שאמרו בפרקים שקדמו רבה בר בר חנה דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב אמר ליה אי קבלוך עליהו לא תשלם וכן מר זוטרא דן דינא וטעה עד אי אינהו קרו לך לא תשלם וכל זה בשלא היה אפשר להחזיר הא כל שאפשר להחזיר מחזירין אחר שיש פסידא לבעל דין ר"ל שהדיין פטור:

הרביעי מומחה שלא נטל רשות ולא קבלוהו בעלי דין עליהם וטעה בשקול הדעת אם נשא ונתן ביד דינו דין ומשלם מביתו ואין מחזירין את הדין כלל אפילו היה אפשר להחזיר ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין אלא שאם אי אפשר להחזיר משלם והוא שאמרו במעשים שהזכרנו אי לא קבלוך זיל שלים וי"א בזה דינו דין ופטור מלשלם ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק שלישי שאמר ר' חייא על ר' ישמעאל כבר הורה זקן וכן בירושלמי מה שנתת על פי בית דין נתת וכו' ואין זה ראייה שר' ישמעאל לא טעה כל כך שיהא דינו של ר' חייא הבא אחריו ברור כל כך שנחזיק את הראשון בטעות אלא כשני דיינין שחולקים ולא נתגלה לנו על האחד שטעה ר"ל שתהא סוגית התלמוד הולכת על שיטה שכנגדו שהרי באותה שעה היה ר' חייא מתחיל לחלוק על סברתו של ר' ישמעאל ולא עוד אלא שר' ישמעאל ור' חייא כקבלום עליהם היו שהרי דיינים קבועים ומומחים היו:

החמישי בשאינו מומחה אלא שקבלוהו עליהם בעלי דין וטעה בשקול הדעת אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו וזו היא משנה של בכורות שהעמדנוה בנשא ונתן ביד וכבר ביארנו עליה שבאינו מומחה היא שנויה ונאמר בפרק ראשון שהיא אמורה בקבלוהו עליהם והוא שאמרו שם שנים שדנו אין דיניהם דין והקשו ממשנה זו שאף ביחיד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ותירצוה בקבלוהו עלייהו שיכולים הם לומר כי קבלינך אדעתא דדיינת לן דין תורה ומעתה אם לא נשא ונתן פטור מלשלם וחוזר הדין וזו היא משנתנו דיני ממונות מחזירין והעמדנוה בשלא נשא ונתן ואם אי אפשר להחזיר פטור וגדולי הפוסקים כללו בשער זה אם לא קבלוהו אלא שנטל רשות ולא יראה כן שאין רשות להדיוט כלל:

גמרא ואם איתא לימא ליה טועה בדבר משנה כו' חוזר כו' לפי מה שפירש הרא"ש דר"ע ושאר חכמים היו גדולים מר' טרפון נראה דה"מ למיפרך הכי לרב יוסף ולרב נחמן דאם איתא דמחזירין בגדול הימנו לימא ליה ר' עקיבא הכי דחוזר וכדמסיק כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא כו' השתא נמי לאו כלום עבדת [א] ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו וא"ת טיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי ר"ל כיון שאנו יודעים שהוא טמא איך שייך לומר שמניח לעשות איסור להחזיקה בטהור ועוד אי מה שעשה עשוי והוא נשאר טהור מה צריך לשלם הא מרויח הבעל בית בהודאתו ולשון זה של תוס' מיותר הוא דהא אפילו לא היה מה שעשה עשוי אלא היה טמא לא שייך לומר שישלם מביתו דמה ישלם כיון דהאמת הוא שהוא טמא:

בא"ד דאכתי לא מתוקמא דעירבן עם פירותיו עד לבסוף לשון זה אינו מתיישב על לשון קושיית התוס' דלעיל מיניה דהקשו אי מה שעשה עשוי ר"ל שהוא טהור אמאי משלם א"כ אפילו ידע השתא דעירבן עם פירותיו עדיין תקשה מה משלם כיון דמה שעשה עשוי והוא טהור וצריך לומר דשיטת התוס' כך הוא כאילו אמר וכ"ת דמה שעשה עשוי איירי כשעירבן עם פירותיו ברוב טהורים וישלם מביתו איירי שעירבן בפירותיו מועטים זה אינו דהא אכתי לא מתוקמא דעירבן עם פירותיו וכו' ותירץ וי"ל דלעולם השתא נמי ידע דאיירי שעירבן עם פירותיו אלא דהשתא היה סבר דאיירי כשעירבן הבעל הבית ובסוף משני דאיירי שעירבן החכם בעצמו והשתא מתוקמא שפיר הא דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו וכו':

ד"ה השתא נמי לאו כלום עבדת בלא נטל ונתן איירי וכו' ותימה בפרק עד כמה וכו' וי"ל דסוגיא דהכא אתיא כרבנן וכו' ויש לדקדק לפי זה הסוגיא דהמקשה דהכא דהוא רב המנונא אתי כרבנן דלא דייני דיני דגרמי ולא מתוקמא לדידהו דמשלם מביתו אלא כשנשא ונתן ביד אבל כשלא נשא ונתן ביד אפילו אינו מומחה פטור מלשלם והשתא תקשה לך ממה נפשך אי הוה ס"ל לרב המנונא דרבי טרפון נשא ונתן ביד והאכילה לכלבים א"כ מאי פריך השתא נמי לאו כלום עבדת דאי נשא ונתן ביד טובא עבד כמו שכתבו התוס' בריש דבור זה ואי הוה ס"ל דאיירי דרבי טרפון בלא נשא ונתן ביד ולא האכילה בידים לכלבים א"כ תקשה ליה הואיל וכרבנן ס"ל השתא מה היה צריך ר"ע לומר פטור אתה שכל המומחה לרבים פטור אפילו לא היה מומחה היה פטור כיון שלא נשא ונתן ביד וא"א ליישב דברי התוס' אלא שצריך לומר שהתוס' ס"ל כסברת הרא"ש שכתב דלא איצטריך לרבנן נשא ונתן ביד אלא בחייב את הזכאי דשם אפילו אם טעה בשיקול הדעת אם היה נודע שטעה קודם שהנתבע נתן המעות להתובע היה התובע מחזיק בשלו רק השתא שכבר נתן הנתבע המעות ליד התובע ואחר כך נודע שטעה הדיין בשיקול הדעת מה שעשה עשוי ואין עוד כח להוציא המעות מיד המוחזק לכך אין הדיין מתחייב בנתינת הנתבע המעות ליד התובע ופטור לרבנן דלא דייני דינא דגרמי וכן בטיהר את הטמא דאם נודע שטעה קודם שעירבן בעל הבית עם פירותיו הטהורים לא היה לו שום הפסד ולכך גם כן אין החכם מתחייב במה שעירבן בעל הבית עם הפירות ופטור לרבנן אלא אם כן נשא ונתן הדיין או החכם ביד אבל בזיכה את החייב וטעה בשיקול הדעת דלא הדר דינא ומיד על ידי דיבורו של הדיין מפסיד התובע אפי' לא נשא ונתן ביד חייב הדיין לשלם דהדבור חשיב מעשה ולא גרמא כמו בכהנים שפיגלו במקדש וכן בטימא את הטהור מתחייב החכם בדיבורו אע"ג דלא נשא ונתן ביד ולא מקרי גרמא כן הוא סברת הרא"ש הגם שאין זה לשונו ממש כן צריך לפרש דבריו ע"ש והשתא לפי סברא זו יתיישב סוגיא דשמעתין שפיר דלעולם רב המנונא סבירא ליה דמסתמא לא האכילה רבי טרפון לכלבים בידים ואף על פי כן אם לא היה מומחה היה חייב לשלם על ידי דבורו אפילו לרבנן דדבור חשיב מעשה ולא גרמא כיון דלא הדר דינא אפילו אי הוה פרה הכא אבל לרב ששת דסבירא ליה דטעה בדבר משנה חוזר אם כן למה ליה למימר שהוא פטור מטעם שהוא מומחה תיפוק ליה דהוי טועה בדבר משנה שחוזר ואי הוה פרה הכא דיניה לא הוה דין השתא נמי לאו כלום עבד וק"ל נ"ל:

גמ' מיכן שפותחין בדיני נפשות תחלה לזכות עיין קידושין דף סב ע"א ובחידושי מהרי"ט שם:

הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן עיין רש"י ז"ל. וקשא והלא רבי טרפון עשיר גדול היה ויש לו מעות הרבה לשלם ואינו נצרך למכור חמורו! ועוד למה נקיט חמור לנקוט בהמה אחרת או חפץ אחר? ונראה לי בס"ד דכונתו למכור חמורו ממש ולשלם כדי שיהיה דבר זה בזכרונו ולא ישכחנו ובזה עושה סייג לעצמו שלא יורה שום דבר מדעתו ולכן חשב בדעתו למכור חמורו החשוב שהוא מיוחד לו לרכוב עליו תמיד כשיצטרך לרכוב. ועוד נראה לי בס"ד נקיט כן לשון מליצה כי באמת היא לא שמע מרבותיו כלום בדבר זה דנטלה האם ולא למד בנטלה האם דטרפה וכעת ששאלו אותו נסתפק בדבר אם תחיה והטריף משום דספיקא דאורייתא לחומרא ולכך אזיל לחומרא ועתה שנודע לו דמן הדין כשרה אמר בלשון מליצה 'הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן' כלומר החומרא שחששת בעבורה הלכה והפסידה את החמור שלך או רצונו לומר הלכה לאיבוד החומרה שלך שאין לה מקום לחול. או יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) שנקרא טרפון מלשון טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו (תהלים קיא, ה) עיין שם. וכן כאן אמר טרפון לשון טרפות רצונו לומר הטרפות שהטרפת הוליכה מידך החמור שלך שבזה אתה חייב לשלם דמי הבהמה שהטרפת אותה.