דף ביאור
מסכת סנהדרין דף ג׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סנהדרין דף ג׳ עמוד ב׳
מסכת סנהדרין דף ג׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־459 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
שאינו משתלם בראש שמשלם יותר מן הקרן וחצי נזק משלם פחות מן הקרן בראש היינו קרן דכתיב (ויקרא ה) ושלם אותו בראשו:
אין דורשין תחלות למניין דלגופיה אתא דלבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות:
ואין ב"ד שקול אין עושין ב"ד זוגות דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואם יתחלקו לחצאין אין כאן רבים:
א"כ דלא למידרשיה אתא לכתוב אל השופט:
לגבי דיינא אצל דיין הרגיל ולא אצל הדיוט:
ור' יאשיה דבעי קרא לאתויי שלישי מי לית ליה ב"ד נוטה שצריך שלא יהא בית דין שקול כדי שיתקיים בו הטייה אחרי רבים ולדידיה ארבעה או ששה כשרין דאי בעי בית דין נוטה קרא לאיתויי שלישי למה לי:
והתניא כו' והא קרא דריש:
סבר לה רבי יאשיה כרבי יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים דהוו להו זוגות וקרא מוקי לה לקמן לדרשה אחריתי:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sanhedrin 3b · Sefaria
תוספות
אין דורשין תחילות פי' בקונטרס משום דאיצטריך למומחין וקשה דמסיק דכ״ע אין דורשין תחילות ור' יאשיה אמר לך אם כן נכתוב קרא אל השופט דהא משופט לא ידעינן מומחין כמו שפירש בקונטרס עצמו ור' יונתן לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא הרגיל ולא אצל הדיוט לכך נראה דה״ק אין דורשין תחילות למניינא ואע״ג דלא איצטריך למומחין וכן משמע בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דלקמן (סנהדרין דף ד.) דבסכת בסכת בסכות מפרש בפ״ק דסוכה (דף ו:) בחד לישנא דכ״ע יש אם למסורת ופליגי בדורשין תחילות ומשמע דלכ״ע סככא לא בעי קרא ואפ״ה מדלינן חד לגופיה ולא מוקמינן למניינא למאן דלא דריש תחילות וצריך לדקדק בכל הנהו דלקמן (סנהדרין דף ד.) קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטוטפות וי' כהנים דסוף פירקין (סנהדרין דף יד:) דדרשינן כולהו למניינא ולא אמרינן אין דורשין תחילות:
רבי יהודה אומר שבעים והא דאמר רבי יהודה בפרק החליל (סוכה דף נא: ושם) גבי אלכסנדריא של מצרים שהיו בה ע"א קתדראות של זהב כנגד ע"א זקנים של סנהדרי גדולה היינו משום דמשה על גבייהו וכן בכל סנהדרי גדולה היה שם מופלא שבב"ד שלא היה מן החשבון:
מוקי לה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא משום דקרא משמע בדיני נפשות דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות דמשמע דבר שהוא רע לכל דהיינו דיני נפשות אבל בדיני ממונות זכות לזה וחובה לזה ואף על גב דדיני נפשות נמי קרי ליה זכותיה דגואל הדם בריש אחד דיני ממונות (לקמן סנהדרין דף לג:) מ״מ חשיב ליה רעות כיון דאין מרויח כלום במיתתו של זה ועדים זוממין אף על גב דכי מיחייבי מפטר רוצח בכך מכל מקום אפשר דמיפטרי כולהו בהכחשה הלכך חשיב ליה רעות כי מיחייבי עדים זוממין מיתה ועוד מצי למימר דע״כ נמי קרא בדיני נפשות משום דדרשינן בריש פירקין (סנהדרין דף ב.) לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה ולא שייך בדיני ממונות דרע לזה וטוב לזה:
דיני ממונות לא כ"ש תימה דבריש המוכר פירות (ב"ב דף צב:) קאמר שמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות כדאמר הכא ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן אלא ברובא דאיתיה קמן דהא בריש פרק סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף סט.) משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות:
מסנהדרי גדולה פריך שפיר דשבעים ואחד כתיב כדדריש בסוף פירקין (סנהדרין דף יז.) אבל סנהדרי קטנה דעשרים כתיב ותו לא כדדריש בריש פירקין עדה שופטת ועדה מצלת ואי עשרים בגמר דין כתיב בל״ט סגי:
Tosafot on Sanhedrin 3b · Sefaria
רבנו חננאל
שלשה מנא לן דתנו רבנן ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי דיין אחד. עד האלהים יבא דבר שניהם הרי שנים. אשר ירשיעון אלהים הרי שלשה. דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ראשון (ראשון) תחילה נאמר ואין דורשים תחילות. פי' האלהים שכתב תחילה לגופיה צריך לפיכך אין דורשין אותו. נשארו ב' אלהים. אין ב"ד שקול. פי' אם יאמר זה זכאי וזה חייב נעשה ב"ד שקול וצריך מכריע לפיכך מוסיפין עוד א' הרי ג'. ור' יאשיה נמי סבר אין דורשין תחילות מיהו כיון דהוה ליה למיכתב ונקרב בעל הבית אל השופט וכתיב אל האלהים שמעינן מינה למניינא הוא דאתא. ואקשינן וכי לית ליה לר' יאשיה דבעינן ב"ד נוטה והרי מה"ת הוא דכתי' לנטות אחרי רבים להטות אמרה תורה עשה לך ב"ד נוטה. ודחינן ר' יאשיה סבר לה כרבי יהודה דלא בעי ב"ד נוטה דאמר סנהדרין גדולה בשבעים דאינון ב"ד שקול תלתין וחמשה ותלתין וחמשה הרי שבעים. ודחינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרין גדולה דכתב בתורה בהדיא אספה לי שבעים איש וגו' דאינון ב"ד שקול. בשאר בתי דינין מי שמעת לר' יהודה דלא בעי ב"ד נוטה וכי תימא הכי נמי דבכל ב"ד לא בעי ר' יהודה ב"ד נוטה והתנן בענין אסיפת הזקנים ועריפת העגלה. ר' יהודה אומר בחמשה ואמרינן מאי טעמא דר"י וסמכו שנים זקני שנים אין ב"ד שקול מוסיפין עוד א' הרי ה' ואסיקנא אפילו רבי יאשיה בעי ב"ד נוטה. מיהו מייתי לה מק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות דקילו לא כל שכן:
ת"ר דיני ממונות בג' רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בג'. פי' אם תפול חלוקה ביניהן יאמרו השנים דבר אחד. והשלשה חולקין עליהם. יגמר הדין כדברי השלשה ויבטלו דברי השנים ואסיק' טעמא דר' אשר ירשיעון אלהים. ירשיעון תרי משמע. נאמר אלהים למעלה ונאמר אלהים למטה מה למטה שנים דירשיעון תרי נינהו אף למעלה שנים. אין ב"ד שקול מוסיפין עוד אחד הרי כאן חמשה:
Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 3b · Sefaria
מאירי
כבר בארנו ששלשה מינין של בתי דינים הם של שבעים ואחד ושל עשרים ושלשה ושל שלשה וזה שכלם בחשבון נפרד ולא בחשבון זוגות טעם הדבר כדי שלא יהא ב"ד שקול ר"ל שיהו חצים לדעת אחת וחצים לדעת אחרת ואין הכרע ביניהם אבל עכשיו כשהם במספר נפרד הוא על כל פנים ב"ד נוטה ר"ל שיש במחלוקתם הטיה לצד אחד ומתוך כך אף בשבעים שמנין שלהם כתוב בהדיא כדכ' אספה לי שבעים איש אנו צריכין לאחד יתר עליהם להכריע לצד אחד ונמצא שאף בבית דין של שלשה אי אתה צריך לבא בהן מכח המקראות שהוזכר בהם שלשה פעמים אלהים שהרי הראשון ר"ל ונקרב בעל הבית אל האלהים לגופו הוא צריך ואין דורשין תחלות אלא שכבר נשארו שנים ואתה מוסיף שלישי מכח בית דין נוטה ויש פוסקין שבזו דורשין תחלות הואיל ונשתנה הלשון שהיה לו לומר ונקרב בעל הבית אל המשפט ונמצא שמן התורה אתה צריך לשלשה ושמא תאמר א"כ האיך אתה הולך בהן אחר הרוב וכמו שאמרו שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב והרי מאחר שמן התורה אתה צריך לשלשה ראוי לומר שאין הדין נגמר עד שיסכימו עליו שלשתם דבר זה על כרחך אתה למד אותו מדיני נפשות שחשבון הנפרד בו מכח בית דין נוטה וכמו שדרשו לנטות אחרי רבים להטות עשה לך בית דין נוטה ומכיון שבדיני נפשות נוטים אחרי המרובים כל שכן בדיני ממונות שלא אמרה תורה שלשה להזקיק את כלם להסכמה אחת אלא שאין ראוי לדון בפחות משלשה ומ"מ יש לך לשאול ואחר שאין לך נטיה אחר הרוב בשלשה אלא בקל וחומר מדיני נפשות דיו לבא מן הדין להיות כנדון והרי דיני נפשות אין נוטין בהן אחר המרובים לחייב עד שיהו שנים מחייבים יתר על המזכים כמו שיתבאר וא"כ אף בדיני ממונות נעמיד הקל וחומר לילך אחר הרוב לזכות אבל לחיוב נצריך להכרעת שנים ונמצא שאתה צריך להסכמת שלשתם יש לומר שבדיני ממונות על כרחך יש בה הכרעה באחד שהרי כל דין ודין יש בו זכות אם לתובע אם לנתבע מה שאין כן בדיני נפשות שאין טובה לשום אדם בחובתו של זה ואין תשובה מעדים זוממין שהטבתם רעה לרוצח ואעפ"כ אין גומרין את הדין לרעה אלא על פי שנים שאלו תארע בהם הכרעת אחד לרעה אע"פ שאין הורגין אותם מ"מ תועיל הכרעה זו שלא להרוג את הרוצח ויש בה טובה לשניהם ולא עוד אלא שכל שנים לגבי אחד כהכרעת שנים היא ושמא תשיבני ומה תאמר בחמשה מ"מ כל הבתי דינין שמכ"ג ולמטה נגררים אחר דינן של שלשה ובאותם השלשה הם נידונים להכריע על פי אחד שבהם:
אע"פ שקריאת התיבות בנקוד המסור להם הוא העיקר שהולכין אחריו יש כח ביד חכמים לפעמים לדון על פי קבלתם מכח המסורת במה שאין מזו הריסה למקרא הא במה שהמסורת מכחיש את המקרא אין לך עמו דין ודברים המשל בזה הרי שנכתבו לדעת ר' שלשה פעמים אלהים בפרשת שומרים וכשפרנסת את הראשון לגופו נשארו שנים ואע"פ שאין לך רבוי במלת אלהים שהרי אף ליחיד היא אמורה לפעמים מ"מ מכיון שאמר ירשיעון הורה שהם שנים ולמדנו השני לו בגזירה שוה ממנו לשנים והרי הן ארבעה ומוסיפין אחד לצרך בית דין נוטה ונמצאו חמשה וחכמים נחלקו עמו שיש אם למסורת וירשיען כתוב בלא וא"ו לרמז שאין בו הוראה אלא לאחד אלא שלשון אדנות נאמר בלשון רבים לפעמים ואין כאן אלא שנים ואחד לנטיה ונמצאו שלשה וכן הלכה:
Meiri on Sanhedrin 3b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ר' יהודה אומר כו' היינו משום דמשה על גבייהו כו' עכ"ל וצ"ע הא דמשה על גבייהו לא קאמרי' אלא לרבנן דסברי שבעים ואחד אבל לר"י קאמרינן דמשה לא היה אלא משום שכינה ולפי פירוש רש"י שם משום שכינה לא שייך למימר הכי בשאר סנהדרי גדולה ע"ש ודו"ק:
בד"ה מוקי לה כו' ועוד מ"ל דע"כ כו' לא כהטייתך לטובה כו' עכ"ל ר"ל לטובה ע"פ אחד ולרעה על פי שנים הך מלתא לא שייכא בד"מ דבכל פעם איכא טובה ואיכא רעה דרע לזה וטוב לזה וק"ל:
Chidushei Halachot on Sanhedrin 3b · Sefaria
מהר"ם
ברש"י ד"ה והתניא וכו' והא קרא דרשינן כצ"ל וכתב זה משום דקשה לרש"י מאי פריך מהברייתא לרבי יאשיה שהוא תנא ופליג לכך כתב והא קרא דרשינן ובמאי מוקי רבי יאשיה לקרא:
ד"ה אפילו תימא רבי יאשיה מודה היכא דחלוקין אזלינן בתר רובא ר"ל אע"ג דלרבי יאשיה לית ליה ב"ד נוטה היינו לענין שיכולין להיות זוגות אבל מ"מ אינו צריך שיהא דעת כולן שוה כדס"ד דמקשה אלא מודה הוא היכא דחלוקין אזלינן בתר רובא ק"ו מדיני נפשות:
בתוס' ד"ה מוקי לה בדיני נפשות וכו' מכל מקום אפשר דמפטרו כלהו בהכחשה ר"ל דאין מתחייבים אלא על ידי הזמה דהיינו שבאו שנים ואמרו להם עמנו הייתם באותו יום אבל אם שנים מכחישים אותם ואומרים שזה לא הרגו ושקר אתם מעידים העדות כלה בטלה והרוצח והעדים כולם פטורים:
ד"ה מסנהדרי גדולה פריך שפיר וכו' דבור זה קאי אמאי דפריך בגמרא אלא מעתה תהא סנהדרי גדולה צריכא קמ"א ותהא סנהדרי קטנה צריכא מ"ה וכו':
Maharam on Sanhedrin 3b · Sefaria
גליון הש"ס
גמרא ואמרינן מ"מ דר"י הלשון קשה קצת דהא לקמן דף יד ע"א איתא בברייתא דר"י עצמו אמר כן:
שם אלא ה"ט דרבי ק"ל דלמאי צריכין לטעמא דרבי אף למעלה ב' הא מפשוטו דמקרא דאשר ירשיעון והיינו ב' נדע דבעינן ג' מכח דאין ב"ד שקול וע"כ אידך קרא דאלהים אתא לרבוי' דהיינו ד' ואין ב"ד שקול הרי כאן חמשה:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 3b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סנהדרין, דף ג׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־459 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 122 מילים
נפתחת ב״שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ הוּא, תְּנָא נָמֵי חֲצִי…״
- קטע 232 מילים
נפתחת ב״שְׁלֹשָׁה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת…״
- קטע 338 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: רִאשׁוֹן תְּחִילָּה נֶאֱמַר, וְאֵין…״
- קטע 438 מילים
נפתחת ב״נֵימָא בְּדוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת קָמִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: דּוֹרְשִׁין…״
- קטע 515 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יוֹנָתָן, לִישָּׁנָא דְּעָלְמָא נְקַט, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי:…״
- קטע 630 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה לֵית לֵיהּ בֵּית דִּין נוֹטֶה?…״
- קטע 717 מילים
נפתחת ב״סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: שִׁבְעִים. דִּתְנַן:…״
- קטע 815 מילים
נפתחת ב״אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה,…״
- קטע 917 מילים
נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא: לָא שְׁנָא, וְהָתְנַן: סְמִיכַת זְקֵנִים…״
- קטע 1022 מילים
נפתחת ב״וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? ״וְסָמְכוּ״ –…״
- קטע 1137 מילים
נפתחת ב״דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִילּוּ רַבִּי…״
- קטע 1228 מילים
נפתחת ב״אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – לָא? אֶלָּא הָא…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, מַיְיתֵי לַהּ בְּקַל…״
- קטע 1434 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, רַבִּי אוֹמֵר:…״
- קטע 1529 מילים
נפתחת ב״מְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּהֵא…״
- קטע 1628 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא,…״
- קטע 1733 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי: ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״…״
לשון המקור
שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ הוּא, תְּנָא נָמֵי חֲצִי נֶזֶק, דְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ הוּא. וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵא חֲצִי נֵזֶק, תְּנָא נָמֵי נֵזֶק.
שְׁלֹשָׁה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״ – הֲרֵי כָּאן אֶחָד, ״עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״ – הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: רִאשׁוֹן תְּחִילָּה נֶאֱמַר, וְאֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. אֶלָּא ״עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם״ – הֲרֵי כָּאן אֶחָד, ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד – הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה.
נֵימָא בְּדוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת קָמִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת, וּמַר סָבַר: אֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. אָמַר לָךְ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הַשּׁוֹפֵט״. מַאי ״אֶל הָאֱלֹהִים״? שְׁמַע מִינַּהּ לְמִנְיָינָא.
וְרַבִּי יוֹנָתָן, לִישָּׁנָא דְּעָלְמָא נְקַט, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: מַאן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא – לִיקְרַב לְגַבֵּי דַּיָּינָא.
וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה לֵית לֵיהּ בֵּית דִּין נוֹטֶה? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״? הַתּוֹרָה אָמְרָה: עֲשֵׂה לְךָ בֵּית דִּין נוֹטֶה.
סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: שִׁבְעִים. דִּתְנַן: סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים.
אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, דִּכְתִיבִי קְרָאֵי. בִּשְׁאָר בֵּי דִינָא מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?
וְכִי תֵּימָא: לָא שְׁנָא, וְהָתְנַן: סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה.
וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? ״וְסָמְכוּ״ – שְׁנַיִם, ״זִקְנֵי״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה.
דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה הוּא דְּלֵית לֵיהּ, הָא בִּשְׁאָר בֵּי דִינָא אִית לֵיהּ. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בִּשְׁאָר בֵּי דִינָא נָמֵי לֵית לֵיהּ. וְאֶלָּא הַאי ״לִנְטֹת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מוֹקֵים לֵהּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.
אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – לָא? אֶלָּא הָא דִּתְנַן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּיב – זַכַּאי, שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּיב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי – חַיָּיב. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה?
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, מַיְיתֵי לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מִדִּינֵי נְפָשׁוֹת: וּמָה דִּינֵי נְפָשׁוֹת דַּחֲמִירִי, אָמַר רַחֲמָנָא ״זִיל בָּתַר רוּבָּא״, דִּינֵי מָמוֹנוֹת לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
תָּנוּ רַבָּנַן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, רַבִּי אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה, כְּדֵי שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה. אַטּוּ בִּתְלָתָא מִי לָא גָּמַר דִינָא בִּתְרֵי? הָכִי קָאָמַר: מִפְּנֵי שֶׁגְּמַר דִּין בִּשְׁלֹשָׁה. אַלְמָא קָסָבַר: תְּלָתָא כִּי כְּתִיבִי – בִּגְמַר דִינָא כְּתִיבִי.
מְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּהֵא סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה צְרִיכָה מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד? וּתְהֵא סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה צְרִיכָה אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה, כְּדֵי שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים?
אֶלָּא ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מִשְּׁעַת אֲסִיפָה שִׁבְעִים. ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״ נָמֵי, מִשְּׁעַת שְׁפִיטַת הָעֵדָה. הָכִי נָמֵי: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״, מִשְּׁעַת קְרִיבָה שְׁלֹשָׁה.
אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי: ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״ – תְּרֵי. נֶאֱמַר ״אֱלֹהִים״ לְמַטָּה וְנֶאֱמַר ״אֱלֹהִים״ לְמַעְלָה. מָה לְמַטָּה שְׁנַיִם, אַף לְמַעְלָה שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל – מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה.