דף ביאור
מסכת סנהדרין דף כ״א עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סנהדרין דף כ״א עמוד ב׳
מסכת סנהדרין דף כ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־697 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
על הייחוד דאשת איש ועל הפנויה:
שבקש להולמו ולא הולמתו שתשב בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו:
מאי רבותיה דחמשים איש לבן מלך:
נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים נטולי טחול על ידי סם שהטחול מכבידו לאדם וחקוקי כפות הרגלים אין בשר בפרסותיהם ורצים על הקוצים ועל הברקנין ואינן ניזוקין:
מתני' אספניא שכר חיילות מדי שנה בשנה הנכנסין והיוצאין עמו כל השנה:
גמ' לו משמע להרחיב דעתו ולהגדיל ברבוי סוסים:
הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות י״ד:י״ג):
בעשה ולא תעשה לא גרסינן:
ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sanhedrin 21b · Sefaria
תוספות
סוסים למה לי פי' דמשמע תרי הכי גרסינן אי לא כתיב אלא סוס ה"א לכמה סוסים חד לאו הוא דאיכא כתב רחמנא סוסים והדר סוס לחלק על כל אחד פי' אי כתיב סוס גבי לא ירבה הוה אמינא על סוס אחד בטל הוא עובר כדמוכח קרא דהרבות סוס ומ"מ לכמה סוסים ליכא אלא חד לאו לכך שינה הכתוב לעבור על לא תעשה על כל סוס וסוס ויש ספרים משובשים דגרסי לעבור בעשה ולא תעשה פי' לא ירבה סוסים למה לי כלל ולא יתכן דלמען הרבות סוס לאו עשה הוא אך קאי אלאו דלא ישיב:
כתב ליבונאה י"מ כזה שהאות נעשית מן הלבן שממלאין החלק דיו והכתב נעשית מאיליו מנייר חלק ולא נהירא דאין זה כתב דהוי חק תוכות וחק ירכות דאמרינן בגיטין (דף כ.) אין כתב לגבי גט וכי היכי דגבי גט אינו כתב גבי ספר תורה נמי אינו כשר ועוד אמאי לא כהלן כתבא למקרי (דניאל ה׳:ח׳) הרי לא נשתנה כתיבת האותיות כלל ור"ת פי' דשם מקום רישמא ליבונאה וכותבין בו כתב משונה:
Tosafot on Sanhedrin 21b · Sefaria
רבנו חננאל
ייחוד של עריות אסור מן התורה ובייחוד דפנויה אמר רב באותה שעה גזרו על ייחוד דפנויה גרסי' בגמרא בפרק עשרה יוחסין עלו מבבל. אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אסי לא אמרו אלא אייחוד דפנויה אבל אייחוד דאשת איש אין מלקין דאם כן אתה מוציא לעז על בניה:
ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך ביקש להולמו ולא הלמתו פירוש ביקש שתמלא ראשו חלל העטרה ותתישב העטרה של מלכות בראשו ולא הולמתו שזו היתה עדות לבית דוד. ומפורש בע"ז פרק כל הצלמים אסורין כתיב ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות נזר כלילאי עדות אמר רב יהודה אמר רב עדות היא לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ושאינו ראוי למלכות אינו הולמתו. מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב נשים בקדושין ובכתובה פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה:
לא ירבה לו סוסים אלא כדי רכבו ופרשיו אבל בטלנים אסור ואסיקנא ועובר על עשה ועל לא תעשה על כל סוס בטל וכסף וזהב לא ירבה לו. אלא כדי ליתן אפסוניא:
ירושלמי ר' יהושע בן לוי אמר ובלבד אפסוניא של שנה זו בלבד פי' אפסוניא הוצאת המאכל וכסות. לא ירבה לו נשים. המלך מוזהר להרבות אבל לא ההדיוט. ויהי לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים וכתיב קרא אחרינא ארבעת אלפים אוריות סוסים ופירשנו ארבעים אלף איסטבלאות כל אחת היו בה ד' אלפים סוסים אם ארבעת אלפים איסטבלאות היו בכל אחת מ' אלף סוסים. אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה פירשוה קודם שנשא שלמה את בת פרעה א"ר יצחק בשעה שנשא שלמה לבת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ונבנה עליו כרך גדול של רומי:
מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול הדור רבוי נשים כתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. רבוי סוסים דכתיב ותעלה ותוצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וגו':
וכותב ס"ת לשמו אמר רבא אפילו הדיוט אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו'. תנא המלך כותב לו שתי תורות אחת שיוצאה ונכנסת עמו. כיצד יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו. יושב בדין והוא עמו מיסב והוא עמו. ועושה אותה כמין קמיע ותולה אותו בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. אבל אינו נכנס בה לא במרחץ ולא בבית הכסא לא להשתין מים שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו וכותב לו תורה אחרת שתהיה מונחת לו בין גנזיו:
אמר מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בלשה"ק ובכתב עברי וחזרה ונתנה בימי עזרא בלשון ארמי וכתב אשורי וביררו להן ישראל לשה"ק וכתב אשורי והניחו כתב עברי ולשון ארמי להדיוטות מאן אינון הדיוטות כותים. כתב עברי כתב ליבונאה.
Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 21b · Sefaria
מאירי
מצות עשה על כל אדם לכתוב ספר תורה לעצמו ואפילו הניחו לו אבותיו א"כ מה המלך יתר עליו שהמלך אם לא הניחו לו אבותיו צריך לכתוב שנים כמו שבארנו ספר תורה זה שהמלך מביא עמו לא משנה תורה בלבד אלא כל התורה כאותה שמונחת בבית גנזיו ולא נאמר משנה התורה אלא שהיא שנייה אצלו לאותה שבבית גנזיו:
ובסוגיא זו אמרו וכתב לו את משנה התורה כתב הראוי להשתנות והוא שהכתב נשתנה בימי עזרא לכתב אשורי אבל הלשון לא נשתנה ובספרי פרשת שופטים אמרו משנה אין לי אלא משנה תורה כל התורה מנין תלמוד לומר את כל דברי התורה א"כ למה נאמר משנה שעתידה להשתנות ור"ל גם כן על הכתיבה ויש גורסין שם שעתידה להשתנן כלומר שהמלך היה משונן בפרשת הקהל וכן נראה ממה שסמכו שם אחרים אומרים אין משנין אותו ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד:
Meiri on Sanhedrin 21b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס קשה לי דמנ"ל זה דלא ישיב היינו שמא ישיב דלמא הוא באמת ב' לאוין דלא ירבה לו סוסים דהיינו הרבה סוסים אפי' בלא שישיב העם למצרים ואח"כ הוא לאו בפני עצמו דלא ישיב העם מצרימה למען הרבות אפי' סוס אחד דבלא"ה מותר לירד למצרים שלא לקבוע שבתו שם כמ"ש הרמב"ם אבל בשביל להרבות סוס אחד לא ישיב מצרים או דתחלה אמר לא ירבה לו היינו אבל מרבה למרכבתו ופרשיו. אבל לא ישיב מצרימה למען הרבות סוס ולא נקט לו דלהשיב מצרימה אסור אפי' להרבות סוס למרכבתו:
Gilyon HaShas on Sanhedrin 21b · Sefaria
בן יהוידע
"וַאֲדוֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" מְלַמֵּד, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָלְמוֹ, וְלֹא הוֹלְמַתּוּ (מלכים א א, ה). נראה לי בס"ד יליף זה מתיבת 'אֲנִי' וסגי לומר 'מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֶמְלֹךְ' לכך אמר תחילה בקש לנסות בעטרה אם הולמתו מוכח שהוא יקבל מלכות אביו בתורת ירושה שימלוך תחת אביו וכיון שראה שלא הולמתו אמר אני אמלוך אני דייקא שאינני צריך לקבל המלכות מאבי בתורת ירושה אלא אני אמלוך בכחי ועוצם ידי אפילו אם אינני בנו של דוד המלך.
בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם, וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי (מלכים א י, כז). הנה בודאי הגמור אין מאמר זה כפשוטו דאיך יתכן לומר שכל הארץ הגדולה והרחבה אשר כרך רומי בנוי בה היתה ים קודם שנשא שלמה המלך ע"ה את בת פרעה ובמשך שנים שלא הגיעו לשבע מאות שנים נתחדשה קרקע זו בתוך הים ונבנה עליה כרך גדול של רומי שהיה בנוי בזמן בית שני. על כן ודאי מאמר זה נאמר על דרך החידה שבו רמוז ענין עמוק ונראה לי בס"ד דידוע שאין הקדוש ברוך הוא גוזר ונותן ממשלה לאומה אחת על ישראל אלא עד שגוזר ומכין דבר שבו תהיה המפלה של אותה אומה לאחרי זה והנה הכתוב אמר וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כה, יד) והכונה שיפרע מאדום באותיות נקימה שהם חמשה אותיות שנמשך כוחם מן חמשה גבורות מנצפ"ך שכל פעולות הדין יוצאות משם ומספרם עולה כמנין הר [205] שבהם יהרוס את הר עשו בנקימה שהיא מספר הר וככתוב וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא) והנה בודאי בעת שנשא שלמה את בת פרעה ניתנה שליטה לאדום על ישראל ואמרתי הטעם כי מלוי שם פַּרְעֹה הוא מספר עשו כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"א דהמלוי עולה שע"ו שהוא אותיות עֵשָׂו [376] אבי אדום ובאותו זמן שניתנה שליטה לאדום על ישראל הקדים הקדוש ברוך הוא רפואה למכה על פי הכלל הנזכר הידוע והכין דבר שבו תהיה מפלת אדום ותכלית הבירור של ניצוצי קדושה. ולזה אמר יָרַד גַּבְרִיאֵל רמז למדת הגבורה וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם רמז לאותיות נקימה הבאים מחמש גבורות מנצפ"ך והוא כי אם תחבר אותיות 'קָנֶה' עם אותיות 'יָּם' יהיה מזה צירוף 'נְקִימָה' שבאותיות אלו תהיה מפלת אדום והעברת רוח הטומאה מן הארץ וביטול הקליפות והוא הדבר אשר הבטיח השם יתברך וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל. ואמרו וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן נראה בס"ד במפלה זו שתהיה לאדום והסטרא אחרא יעלה ויאיר נר של שט"ו נצוצי קדושה שהם כמנין ז' פעמים אָדָם [45×7=315] כנודע וזהו שִׂרְטוֹן אותיות 'נר שט"ו' שיעלה ויאיר נ"ר של שט"ו ניצוצות על ידי מפלת אדום והקליפה שלה. ואמר עוד וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי פירוש כי עליית נר שט"ו הנזכר נבנה צירוף של אותיות רוֹמִי דידוע מה שאמר הכתוב וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק (תהלים עה, יא) ופרשו המקובלים אות ראשון ואות אחרון של רְ שָׁעִי ם הם אותיות 'רם' ונשאר באמצע 'ישע' וכאשר יוסרו אותיות 'רם' מן רְ שָׁעִי ם שבאלו היה כוחם אז תתרומם קרנות צ די ק הם אותיות 'קץ' שיגיע קץ הגאולה ויהיה ישע לישראל עד כאן דבריהם. והנה אותיות ' רם ' שיוסרו מן רְשָׁעִים עם אותיות ' יו ' שהם מספר אבג"י [16] דשם אָ נָּא בְּ כֹחַ גְּ דֻלַּת יְ מִינְךָ שהוא בסוד רשות הרבים רחבו י"ו אמה שנתקן אז ונמתק יהיה מזה צירוף של רוֹמִי שהוא חיבור 'רם' עם 'יו' שיהיו אותיות אלו מאירין לישראל ולזה אמר וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, כְּרַךְ רצונו לומר צירוף שמתחברים אותיות 'רם' עם אותיות 'יו' ואלו יהיו מאירים לישראל.
אָמַר שְׁלֹמֹה "אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר" (מלכים א יא, ד) כתב בפתח עינים דאיתא במדרש וירושלמי (ירושלמי סנהדרין ב, ו) דעלתה אות יו"ד של יַ רְבֶּה (דברים יז, יז) ותבעה דין על שלמה המלך ע"ה. ומקשים העולם למה עלתה יו"ד ולא עלתה למ"ד של תיבת ' לֹ א' שהיא קודם תיבת יַרְבֶּה? ונראה לי בס"ד כי המצוה הזאת לא נשלם משמעות שלה אלא בתיבת יַרְבֶּה מה שאין כן בתיבת 'לֹא' עדיין לא יש לה משמעות ומה מדברת, לכך עלתה יו"ד של יַרְבֶּה. ועוד נראה לי כיון דאות יו"ד באלפ"א בית"א היא קדמה ללמ"ד לכן עלתה אות יו"ד. ועוד נראה לי כיון דאות למ"ד ישנה בשמו של שְׁלֹמֹה לא עלתה לקטרג עליו דהיא סניגור שלו ואוהבתו.
אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ לָאָדָם אֲבוֹתָיו, סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. נראה לי בס"ד דלאו מתיבת לָכֶם (דברים לא, יט) מפיק לה דרצונו לומר לכם משלכם כמו שאמרו גבי לולב (סוכה כט: ) דהא אפילו הניח לו אביו דשלו חשיב שזכה בה מדין ירושה גם כן אמרו מצוה לכתוב משלו, אלא נראה לי דמפיק לה מדכתיב 'כִּתְבוּ' ולא כתיב 'קְחוּ' שמע מינה דבעינן כתיבה חדשה לכל חד וחד.
אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי, שֶׁהֵן כִּשְׁתֵּי סִפְרֵי תּוֹרוֹת שֶׁנִּגְלָלִין (דברים יז, יח). נראה לי בס"ד הטעם, אחד כנגד חלק התלמוד ואחד כנגד חלק המעשה אבל באדם דעלמא סגי בחד דהוא כנגד חלק התלמוד בלבד דמסקינן תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ:) וגבי מלך החמירו לעשות זכר לשניהן ואותה שמניח בבית גנזיו היא כנגד חלק התלמוד דכתיב אֶת צְנוּעִים חָכְמָה (משלי יא, ב) ואותה שקושרה בזרועו כנגד חלק המעשה כי המעשה תתייחס לזרוע וקושרה בפרק הסמוך לכתף שהוא קשר השבעה עשר כי האצבעות ארבע־עשרה פרקים ועם הכף וזרוע נעשה שבע־עשרה פרקים כמנין טוב [17] שהתורה נקראת טוב כדכתיב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב). והנה כנגד שני חלקים אלו תלמוד ומעשה נקראת התורה עֹז דכתיב הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כט, יא) והענין הוא כי התורה היא שבעה ספרים כמו שאמרו חז"ל (שבת קטו:) על פסוק (משלי ט, א) 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' שפסוק (במדבר י, לה) 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן' הוא ספר בפני עצמו וידוע כי חלק המעשה הוא בעשיה ששם החשבון הוא אחדים לכן שם הם שבעה ספרים, אך התלמוד ביצירה ששם החשבון עשרות לכן אותם השבעה ספרים נחשבין לשבעים ולכן אמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יג, טז) ע' פנים לתורה ולכן זהו הטעם שהתורה נקראת עֹז שהוא כנגד חלק התלמוד וחלק המעשה זה ז' וזה ע'. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א' ב, י) שהמלך ניתן לו מעלה שנצטווה לכתוב שני ספרים שהם אחד כנגד התלמוד ואחד כנגד המעשה שהם עֹז. ובזה יובן שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (בראשית ד, כד) והוא קַיִן רמז לכל אחד ואחד מישראל שנקרא בשם קַיִן על שם שישראל הם קנין אחד מקניינו של הקדוש ברוך הוא דכתיב עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) ומשמעות קין הוא קנין כמו שנאמר קָנִיתִי אִישׁ אֶת הֳ' (בראשית ד, א) הנה קימה של כל אחד ואחד מישראל שנקרא קין שהוא קניינו יתברך הוא בתורה שהיא שִׁבְעָתַיִם דכתיב 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה'. אך לֶמֶךְ אותיות מֶלֶךְ בהפוך אתוון תהיה קימה שלו בשתי תורות שהם שבעים ושבעה אחד כנגד חלק התלמוד שהוא רמוז באות ע' של עֹ ז שהוא ביצירה ששם המספר היא עשרות ואחד כנגד חלק המעשה שהוא בעשיה ששם החשבון הוא אחדים שהוא אות ז' של עֹ ז. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים (תהלים סב, יב) והכונה אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שצונו לכתוב רק ספר תורה אחת דכתיב וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה (דברים לא, יט) שהיא אחת ולא שתים אך באמת שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְנוּ גבי מלך דכתיב ביה וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים יז, יח) שתים במשמע וכמו שאמר רבי אליעזר הכא ולמה ליה שתים ולא סגי בחד? לזה אמר הטעם כִּי עֹז לֵאלֹקִים שיש חלק התלמוד ביצירה וחלק המעשה בעשיה שהם סוד 'עֹז' ולכן המלך אשר בידו עז מלכות הוזהר בשתים כנגד עֹז הנזכר.
Ben Yehoyada on Sanhedrin 21b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סנהדרין, דף כ״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־697 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 14 מילים
נפתחת ב״עַל הַיִּיחוּד, וְעַל הַפְּנוּיָה.…״
- קטע 244 מילים
נפתחת ב״יִחוּד? דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם…״
- קטע 36 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אֵימָא: גָּזְרוּ עַל יִיחוּד דִּפְנוּיָה.…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״״וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ״.…״
- קטע 522 מילים
נפתחת ב״״וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים…״
- קטע 650 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״, אֶלָּא כְּדֵי…״
- קטע 747 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים״…״
- קטע 820 מילים
נפתחת ב״וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לוֹ״, הָא לָאו הָכִי…״
- קטע 1035 מילים
נפתחת ב״״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ״, אֶלָּא כְּדֵי…״
- קטע 1118 מילים
נפתחת ב״טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לוֹ״? הָא לָאו הָכִי,…״
- קטע 1213 מילים
נפתחת ב״הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״לוֹ״ לִדְרָשָׁה, ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ…״
- קטע 1348 מילים
נפתחת ב״רַב יְהוּדָה רָמֵי: כְּתִיב ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים…״
- קטע 1435 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יִצְחָק רָמֵי: כְּתִיב ״אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב…״
- קטע 1521 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת…״
- קטע 1638 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ…״
- קטע 1717 מילים
נפתחת ב״וּכְתִיב: ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״, וְאָמַר שְׁלֹמֹה:…״
- קטע 1810 מילים
נפתחת ב״וְכוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. תְּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא…״
- קטע 1937 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ…״
- קטע 2025 מילים
נפתחת ב״לָא, צְרִיכָא לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, וְכִדְתַנְיָא: ״וְכָתַב לוֹ…״
- קטע 2138 מילים
נפתחת ב״אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין…״
- קטע 2236 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: בַּתְּחִלָּה…״
- קטע 2314 מילים
נפתחת ב״מַאן הֶדְיוֹטוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי. מַאי…״
- קטע 2442 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא…״
- קטע 2542 מילים
נפתחת ב״בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת…״
חכמים הנזכרים בדף
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת סנהדרין דף כ״א עמוד ב׳ · קטע 19 — “…אֶת הַשִּׁירָה״. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ,…”
לשון המקור
עַל הַיִּיחוּד, וְעַל הַפְּנוּיָה.
יִחוּד? דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: רֶמֶז לְיִיחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ״. וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית, בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: בֵּן מִתְיַיחֵד עִם אִמּוֹ, וְאֵין אַחֵר מִתְיַיחֵד עִם כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
אֶלָּא אֵימָא: גָּזְרוּ עַל יִיחוּד דִּפְנוּיָה.
״וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁבִּיקֵּשׁ לְהוֹלְמוֹ, וְלֹא הוֹלַמְתּוֹ.
״וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו״. מַאי רְבוּתָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כּוּלָּן נְטוּלֵי טְחוֹל וַחֲקוּקֵי כַּפּוֹת רַגְלַיִם הָיוּ.
מַתְנִי׳ ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״, אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד״, אֶלָּא כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה – מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ, נִכְנָס – הוּא מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ, יוֹשֵׁב בַּדִּין – הִיא עִמּוֹ, מֵיסֵב – הִיא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו״.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ וּפָרָשָׁיו? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לוֹ״ – לוֹ אֵינוֹ מַרְבֶּה, אֲבָל מַרְבֶּה הוּא כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״סוּסִים״? סוּסִים הַבַּטְלָנִין. מִנַּיִין שֶׁאֲפִילּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל שֶׁהוּא בְּ״לֹא יַרְבֶּה״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס״.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטֵל קָאֵי בְּ״לֹא יַרְבֶּה״, ״סוּסִים״ לְמָה לִי? לַעֲבוֹר בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַל כׇּל סוּס וְסוּס.
טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לוֹ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו נָמֵי לָא? לָא צְרִיכָא, לְאַפּוֹשֵׁי.
״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ״, אֶלָּא כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לוֹ״ – לוֹ אֵינוֹ מַרְבֶּה, אֲבָל מַרְבֶּה הוּא כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא.
טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לוֹ״? הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא נָמֵי לָא? לָא צְרִיכָא, לְהַרְוָוחָה.
הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״לוֹ״ לִדְרָשָׁה, ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״ מַאי דָּרְשַׁתְּ בֵּיהּ? לְמַעוֹטֵי הֶדְיוֹטוֹת.
רַב יְהוּדָה רָמֵי: כְּתִיב ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכַּבְתּוֹ״, וּכְתִיב ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְווֹת סוּסִים״. הָא כֵּיצַד? אִם אַרְבָּעִים אֶלֶף אִיצְטַבְלָאוֹת הָיוּ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְווֹת סוּסִים. וְאִם אַרְבַּעַת אֲלָפִים אִיצְטַבְלָאוֹת הָיוּ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְווֹת סוּסִים.
רַבִּי יִצְחָק רָמֵי: כְּתִיב ״אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה״, וּכְתִיב ״וַיִּתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַים כָּאֲבָנִים״? לָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, כָּאן – לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם, וְהֶעֱלָה שִׂירְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעְמָן, וְנִכְשַׁל בָּהֶן גְּדוֹל הָעוֹלָם. כְּתִיב: ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״. אָמַר שְׁלֹמֹה: ״אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר״. וּכְתִיב: ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״.
וּכְתִיב: ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״, וְאָמַר שְׁלֹמֹה: ״אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב״. וּכְתִיב: ״וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ וְגוֹ׳״.
וְכוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. תְּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲבוֹתָיו.
אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְאָדָם סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתּוֹב מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. מֶלֶךְ – אִין, הֶדְיוֹט – לֹא!
לָא, צְרִיכָא לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, וְכִדְתַנְיָא: ״וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה וְגוֹ׳״ – כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת: אַחַת שֶׁהִיא יוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת שֶׁמּוּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו.
אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קָמֵיעַ וְתוֹלָהּ בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט״. אֵינוֹ נִכְנָס בָּהּ לֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא לְבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ״ – מָקוֹם הָרָאוּי לִקְרוֹת בּוֹ.
אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: בַּתְּחִלָּה נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּכְתָב עִבְרִי וּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. חָזְרָה וְנִיתְּנָה לָהֶם בִּימֵי עֶזְרָא בִּכְתָב אַשּׁוּרִי וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. בֵּירְרוּ לָהֶן יִשְׂרָאֵל כְּתָב אַשּׁוּרִי וּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, וְהִנִּיחוּ לַהֶדְיוֹטוֹת כְּתָב עִבְרִית וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי.
מַאן הֶדְיוֹטוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי. מַאי כְּתָב עִבְרִית? אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב לִיבּוֹנָאָה.
תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּינָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִילְמָלֵא לֹא קְדָמוֹ מֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: ״וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים״, בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: ״הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל״. מָה עֲלִיָּיה הָאֲמוּרָה כָּאן – תּוֹרָה, אַף עֲלִיָּיה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – תּוֹרָה.
בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים״. בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: ״כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה׳ אֱלֹהָיו וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט״. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ, נִשְׁתַּנָּה עַל יָדוֹ הַכְּתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: