מסכת סנהדרין דף כ׳ עמוד ב׳

סירוגו קשירתו:

מתוכו שיש נקבים בארכבותיו ותוחבין בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבים ואין מרכיבין הרצועה על גבי ארוכות המטה:

סירוגה מעל גבה החבלים מרכיבין על ארוכות המטה מיכן ומיכן ואורג והוא סירוג:

העריסה עריסת תינוקות בריי"ץ:

משישופם בעור הדג משפשפם בעור הדג כדי להחליק הארוכות ליפותם:

למה לי שיפת עור הדג הלא אין יופיה ניכר שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבן:

מטה אעולי ואפוקי בבזיוניה בבזעים ונקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל ומסרג:

באבקתא לולאות התלויות בנקבי ארכובותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור:

מלך מותר וכו' תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו ועוד דבפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.) קאמר דדוד שאל אם היה יכול להחליף גדישין של שעורין מישראל לתת בפני בהמתו וי"ל דבפרשת המלך כתיב (שמואל א ח׳:י״ד) יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו ועוד י"ל דבחנם היה יכול ליקח אם היה רוצה אבל כשהיה שואל אחאב שימכרו לו חשב נבות שרשות בידו לומר לא אמכור ועי"ל דנענש לפי ששאל הכרם לעשות ע"ז דכתיב (מלכים א כ״א:ב׳) והיה לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות (ישעיהו ס״ו:י״ז) והנקדן תירץ דאינו מותר רק בשדות הרחוקים מן העיר דלא מעלי כל כך אבל כרם נבות היה אצל היכל אחאב בשומרון ועי"ל דדוקא בשדה מקנה אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא כמו שהשיב נבות חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום:

אמר ריב"ל הלכה כרשב"ג דאמר מטה שנקליטה יוצאין זוקפה ודיו מטה המיוחדת לכלים אין צריכין לכפותה:

ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו שדרך המלך אין לו שיעור אמר שמואל כל האמו' בפרשת המלך המלך מותר בו ר' יוחנן אמר לא נאמרה פרשה זו משפט המלך ליקח את בני ישראל ולשומם לו במרכבתו ובפרשיו ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ובנות ישראל יקח להיות לו רקחות טבחות ואופות ושדות בני ישראל וכרמיהם וזיתיהם הטובים יקח ונתן לעבדיו וזרעיהם יעשר וצאנם ינתן לסריסיו ולעבדיו ובהמתם ובחוריהם הטובים וחמוריהם יקח ועשה למלאכתו ולבני ישראל אמרו ואתם תהיו לו לעבדים וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא. אמר (לו) ר' יוחנן לא פירש להם אילו כולם שהתירם לו הקב"ה אלא לייראם ולבהלם בלבד. תניא אמר ר' יהודה ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד להם מלך ולבנות בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק ואוקימנא להעמיד להם מלך ואחריו להכרית זרע עמלק ואחריהן בנין בית הבחירה א"כ למה נענש מפני שקדמה על ידן. זקנים כהוגן שאלו שנאמר ועתה שימה לנו מלך לשפטנו ועמי הארץ הן שקלקלו ואמרו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו:

ענין שלמה שנאמר עליו שמלך על העליונים שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ובסוף על התחתונים כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי כו'. פי' קורו קערה שאוכל בה:

ירושלמי היה אומר זה היה חלקי מכל עמלי:

והעם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש:

ת"ר אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה מחצה לעם ומחצה למלך:

כבר ידעת שאין הכלים מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן כל אחד לפי ענינו ומאימתי כלי עץ מקבלין טומאה המטה ועריסת התנוק משישופם בעור הדג להחליק ארכובותיהן ליפותן ואם גמר בדעתו שלא לשוף מקבלין טומאה בזולת אותה שיפה ודבר זה במטה שאין סירוגה מגביה אלא בנקבים היוצאים בגוף הארכובה משטח העליון לשטח התחתון שהחבלים נכנסים לתוכם ולא דרך טבעות כדרגש אבל כל שסירוגה מגבה אין צריכין לייפוי והחלקה ומטמא בזולת השיפה:

המשנה הרביעית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה ואמר שהמלך מוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד על הדרך שבארנו בפרק ראשון במשנה הששית ופורץ גדרותיהן של שדות אחרים לעשות דרך לו ולסיעתו ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שעור אלא מרחיב בה כפי שצריך לו ולסיעתו ואינו מעקם את הדרכים או מהלך במתון זה אחר זה בשביל שדהו של זה וכרמו של זה אלא הולך עם חיילותיו כפי מה שצריך להן להלוך שוה לדברים אלו כלם בשעת מלחמה וכל שהעם בוזזים ושוללים נותנים לפניו והוא נוטל חלק בראש ופי' בגמ' שהוא נוטל מחצית כל השלל ושאר המחצה חולקין אותה אנשי הצבא עם אותם שישבו על הכלים לשמרם שנאמר כחלק היורד על המלחמה וכחלק היושב עם הכלים יחדו יחלוקו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שאמר שמואל הנביא דרך אזהרה לעם כששאלו ממנו מלך מלך זוכה בו הרי נאמר את בניכם יקח ושם לו במרכבתו מלמד ששולח בכל גבול מלכותו ובוחר גבורים ואנשי חיל לעשות מלחמותיו בהם וכן לרוץ לפניו שנאמר ורצו לפני מרכבתו וכן לשמש לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח וכן לוקח בעלי אומניות למלאכתו ובהמות של בני אדם לצרכו שנאמר ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו אלא שמ"מ נותן שכרן או דמיהן וכן יש לו רשות לישא מהם נשים ופלגשים כרצונו ואף עושה ממקצתן רקחות וטבחות ואופות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות וכו' וכן לוקח מן הראויים למנותם שרים על שלו שרי אלפים ושרי חמשים כפי מה שהם ראויים וכן לוקח בשעת מלחמה תבואת השדות והכרמים אם אין להם מה יאכלו שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם ואת זיתיכם יקח ונתן לעבדיו אלא ששם דמיהם ופורע וכן נוטל מעשר מן הכל שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וכן צאנכם יעשור וכן יש לו רשות להטיל מס לצרכיו וצרך מלחמותיו כפי כח הסבל ודחק הצורך שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ועיקר עבדות היא העלאת מס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך וכל שנטל או הטילו אסור לגנוב הימנו שמן הדין הוא זוכה בכל אלו וכן קובע מכסים ואסור לאדם לעבור ולהבריחו:

שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה שבשלשתם כתיב ירושה וישיבה מנוי מלך קודם להכרתת זרעו של עמלק והכרתת זרעו של עמלק קודם לבנין הבית מעתה זקנים שבאותו הדור ששאלו מלך לשמואל כהוגן שאלו שלא אמרו אלא שימה לנו מלך לשפטנו כלומר לרדות את הסרבנים ועמי הארץ שבהם קלקלו ואכלוה פגה שאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו וארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו ולא עוד אלא שלא היה להם לשאול כך על פניו של נביא שהיה במקום מלך וכבר רמזנו בה ענין אחר במסכת הוריות:

ואע"פ שביארנו שהביזה מחלקין אותה המלך והעם מ"מ אוצרות המלך שהוא מנצחו כלן למלך ושאר הבזה מחצה לו ומחצה לעם שנאמר וימשחהו ה' לנגיד ולצדוק הכהן מה כהן גדול בלחם הפנים מחצה ומחצה לכל שאר הכהנים כמו שהתבאר במקומו אף המלך בביזה מחצה לו ומחצה לעם:

בפירש"י בד"ה ה"ג רבי יהודה אומר כו' ול"ג ליראם ולבהלם כו' עכ"ל והיא גירסת הילקוט דבדברי רבי יהודה גריס ליראם ולבהלם וגריס נמי ורבי נחמיה אומר כו' אלא כדי לאיים ואחר כך גריס רבי נהוראי אומר כו' ורש"י דחה גירסא זו בשתים דע"כ רבי יהודה לית ליה ליראם ולבהלם אלא כדי לאיים כו' וע"כ דל"גהכא כלל רבי נחמיה מדקתני רבי נהוראי אומר כו' ורבי נהוראי היינו רבי נחמיה והביא לו ראיה מהתוספתא דאיתא התם ר' יהודה אומר כדי לאיים ובתר הכי קתני רבי נהוראי ולא קתני התם כלל ר' נחמיה וק"ל:

תוס' ד"ה מלך וכו' תימה קושיא זו היא בזוהר הקדוש פ' וישב:

שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ; לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה (שמואל א' ח, כ). נראה לי בס"ד שלש מצות אלו הוא 'מעם' ראשי תיבות מֶלֶךְ עֲמָלֵק מִקְדָּשׁ כסדר עשייתן כדמסיק בגמרא. ובזה יובן הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם (תהלים פט, כ) בָחוּר אלו עם ישראל שבחר בהם מכל העמים 'מֵעָם' ראשי תיבות 'מֶלֶךְ עֲמָלֵק מִקְדָּשׁ' שיהיה לישראל התרוממות מכח שלש מצות שהם ראשי תיבות 'מעם'. ובשלשה אלה מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי רצונו לומר מצאתי את דוד שהוא נאה לו שיקרא עבדי בשלשה מצות שהוא נעשה מלך ולא חטא בענין הנוגע למלכות לעבור מצוותי וגם הכרית עמלק ככל אשר השיגה ידו וכן עסק בבנין בית המקדש שעשה יסודותיו והכין כסף וזהב לרוב לצורך בניינו.

הֱוֵי אוֹמֵר לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה (דברים יב, יא) (שמואל א ח, כ). נראה לי בס"ד שצריך להכרית זרעו של עמלק קודם בנין בית המקדש על פי מה שכתוב במדרש תנחומא פרשת כי תצא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ישכנו הכלב לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב וכל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הגדר אומר לו זכור אתה האיך נשך אותך הכלב כך כל זמן שהקדוש ברוך הוא מבקש להזכיר חטאן של ישראל שחטאו ברפידים שנאמר היש ה' בקרבינו אם אין אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק עד כאן לשונו. נמצא ביאת עמלק היתה על אשר אמרו היש ה' בקרבינו לכך צוה אחר שיעשו נקמה בעמלק יבנו בית המקדש אשר שם שוכן ה' בקרבם.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ, וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב" (שמואל ב' ז, א). קשה היכא רמוז הכא שנלחם בעמלקים? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (מדרש תנחומא כי תצא יג) על פסוק אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כה, יח) שנעשה סיבה שיבאו שאר אומות אחר כך וילחמו בישראל משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים עיין שם. ולכן כאן שאמר וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב זה נרמז על עמלק דעון שלו שראוי למחותו מן העולם בעבורו הוא היה בעבור שנעשה סיבה למלחמה של עמים אחרים ואחר שנלחם דוד עם אלו והשם יתברך הניח לו מהם אז נתעורר וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן הַנָּבִיא וכו' (שמואל ב' ז, ב) בענין בנין בית המקדש.

וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה, כָּךְ מָלַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (מלכים א ה, ד). קשא לפי זה הוה ליה למכתב בקרא תפסח ועזה מאי 'וְעַד עַזָּה'? ונראה לי שרמז הכתוב לפי דרכו שמלך בישוב העולם כולו כמו שרדה בתפסח ועזה והיינו כי הפרש שיש בין מספר תִּפְסַח [548] ובין מספר עַזָּה [82] הוא תס"ו שהוא מספר בְּיִשּׁוּב עוֹלָם [466] שעולה תס"ו כלומר שרדה בישוב עולם כולו כמו שרדה בתפסח ועזה.

וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ (שיר השירים ג, ז). קשא מתי היה? כי הדבר ברור מעת שמלך עד שטרדו אשמדאי לא מרדו שאר שבטי ישראל כדי שנאמר מָלַךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם בִּלְבַד. וגם מה שאמר 'לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ' מתי היה זה? כי אחר שטרדו אשמדאי נטרד גם ממטתו וקודם אשמדאי הוא מלך על כל ישראל. ועוד כתוב מפורש במלכים (מלכים א' יא, מב) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלַ‍ִם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו, וכן הכתוב בדברי הימים (דברי הימים ב' ט, ל) וגם עוד מפורש (מלכים א' ה, א) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת וכו' וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו? ונראה לי בס"ד ודאי שם המלכות שהיה לו על הכל לא פסק אך כבוד מלכות והוד מלכות שהיה לו מקודם זה פסק תחילה מעל כל העולם ונשאר עדיין קיים אצל כל ישראל ואחר כך גם מצד שבטי ישראל פסק ונשאר עדיין בירושלים עיר מלכות שהיה נראה לו בה הוד מלכות וכבוד מלכות אצל יושבי ירושלים ואחר כך גם מיושבי ירושלים פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות אלא רק על מטתו דהיינו בביתו אצל נשיו כי הנשים מכונים למטה. ועוד נראה קרוב לזה כי שלמה המלך ע"ה מלבד כתר מלכות שהיה לו מכח אביו כשאר מלכים עוד היה לו מורא מלכות על כל העולם מצד חכמתו שהכל רואין אותו ומקבלין אותו מלך בעבור חכמתו שבאין ולומדין דברי חכמה והחכם נחשב מלך מצד חכמתו כדכתיב בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו) ועל מורא וכבוד מלכות זאת שהיה לו מצד רבוי חכמתו קאמר בתחילה היה לו כבוד מלכות זו מכל העולם שבאים לשמוע חכמתו ואחר כך לא נשאר לו כבוד מלכות זו אלא מישראל שהיו באים לשמוע חכמתו ואחר כך גם זה פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות זו שיבאו אליו לשמוע חכמתו וללמוד ממנו אלא רק אנשי ירושלים שהיו דרים עמו ואחר כך גם זה פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות מצד חכמתו אלא רק לאותם העומדים סביב מטתו בלבד ששומעים חכמה ממנו ואחר כך בא אשמדאי וטרדו וגם זה פסק ולא נשאר לו כבוד אלא רק על מקלו שהיה תופס מקלו בידו וקורא אֲנִי קֹהֶלֶת (קהלת א, יב) ומי שהיה מאמין לדבריו מזמין אותו אצלו ומכבדו בעבור ששומע חכמתו כי חכמתו נשארה בקרבו והיה משמיע חכמתו בעת שתופס מקלו בידו ולא בעת שלובש כתר מלכות כשהיה מלך בישראל. והנה רב ושמואל לא פליגי על מלכות העקרית שלו שירש מאביו כשאר מלכים אלא איירי בכבוד מלכות שהיה לו מכח חכמתו הרבה וחד אמר חזר אליו כבוד מלכות וחד אמר לא חזר אלא נשאר הדיוט מצד כבוד מלכות הזה אבל לעולם כולי עלמא מודו דישב על כסא מלכות שירש מאביו עד עת פטירתו מן העולם וכמפורש בכתובים. והנה הרב עיון יעקב ז"ל הוא היה מונה שבעה חלוקות זמנים בזה עיין שם ואמרתי לפי דבריו מובן הכתוב שאמר שלמה המלך ע"ה שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת (משלי ל, כט) דכונתו לומר הן שלשה הראשונות הן ארבעה האחרונות טובים המה אליו דכל מה דעבדי משמיא לטב.