מסכת מכות דף י״ח עמוד א׳

קרא יתירא הוא האי קרא דלא תוכל לאכול דקא מני לכולהו בגויה דמכדי כתיב לעיל מיניה והבאתם שמה וכולהו בהאי קרא כתיבי ליכתוב בתריה לא תוכל לאכלם בשעריך אם על חוץ לחומה בא להזהיר ולאו שבכללות לא הוי כיון דאכולה קאי הוי לאו אכל חד וחד והיכי דמי לאו שבכללות כגון לא תאכל כי אם צלי אש וכגון מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' למיהוי לאו באנפיה נפשיה:

הכי גרסינן מיהדר פרושי בכל חד למה לי ש"מ לייחודי לאו לכל חד וחד. כאילו חזר וכתב בכל אחד לאו דחוץ לחומה וכיון דאינו ענין לו תנהו ענין לדבר אחר הלכך בבכורים לאוכל עד שלא קרא עליהן אתא ואינך כל חד וחד למילתיה אתא וא"ת בכל הקדשים הכתובים כאן דייך אם תתן את הלאו ענין לאוכל לפני זריקה בכולן חוץ מבכורים אין הכי נמי ומתניתא דקתני לוקין באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים מובשר בשדה טרפה לא תאכלו נפקא כדלקמן ולוקה חמש דקאמר רבא חמשה איסורי קאמר:

ה"ג ולילקי נמי משום וזר לא יאכל דכתיב במלואים ומדכתיב כי קדש הם ונתן טעם לדבר לפי שהם קדשי קדשים להזהיר את הזר על כל קדשי קדשים:

דחזי לכהן כדכתיב רישיה דקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם:

כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר מבשדה יתירא קא דייק כשדה שאין בו מחיצות ולמדנו מכאן קדשי קדשים חוץ לקלעים ועובר שהוציא את ידו בשעת שחיטת אמו:

ולילקי משום זר לא יאכל קדש רש"י פירש דלא גרסינן ליה משום דההוא בתרומה כתיב ואף כי גמרי חטא חטא מתרומה אפ"ה לא ניחא דסוף סוף ליתיה אלא בשוה פרוטה וישנו. (כמו) אכילה ורבא לא מני אלא אכילת כזית אלא גרס וזר לא יאכל כי קדש הם:

ולילקי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וקשה אמאי לא אמרי' בשר בשדה לאו שבכללות דאמרי' בסוף פרק גיד הנשה (חולין דף קב: ושם) דאוכל בשר מן החי לוקה משום בשר בשדה שהרי כולל הוא כל חסרון מחיצה בין הוציא עובר ידו חוץ לאמו בין הוציא חוץ לחומה דמאי שנא מואם צלי אש דתחשוב לאו שבכללות וי"ל דלא חשבינן לאו שבכללות אלא כגון אם צלי אש שכולל נא ומבושל וכן כל שבקודש פסול דיוצא וטמא ופסולין אחרים שהן שני שמות אבל הכא שכולל כל יוצא לבד ושם יוצא חדא היא רק דהוי בכמה דרכים לא חשיב ליה לאו שבכללות תדע דהא לאו דנותר נפיק מושרפת הנותר באש לא יאכל והתם מיניה חזינן נותר דתודה ונותר דקדשים קלים ונותר דקדשי קדשים ולא חשיב לאו שבכללות כך נראה למשי"ח. [וע' היטב תוס' יומא לו: ד"ה לאו דנבילה וכו']:

גופא אמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש. פי׳ חמש אלו הן האמורין לעיל בברייתא דר"ש משום אוכל קדשים חוץ לחומה ואוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים דיליף עולה מנייהו ומשום אוכל קדשים קלים לפני זריקת דמים ומשום אוכל עולה אפילו לפני זריקה ואפילו לפנים מן הקלעים ופריך בגמ׳ ולילקי נמי משום וזר לא יאכל כי קדש הם. ולא גרסינן משום וכל זר לא יאכל קדש דהא בתרומה בלחו׳ כתיב בפ׳ הערל (יבמות דף ע). אבל וזר לא יאכל כי קדש הם דכתיב גבי מלואים שהוא קדש קדשים אייתר כי קדש הם ללמ׳ על כל שהם קדש קדשים שהם בלאו זה והיינו דפרקינן ה"מ היכא דחזי לכהנים בפנים והיינו מלואים שהם חטאת ואשם וכתיב בהו ואכלו אותם אשר כופר בהם ואיכא דקשיא להם היאך לוקין על לאו זה דהא לאו שבכללות הוא ומתרצים דהכא לילקי באיסורא פרכינן. ואחרים תירצו דכל היכא דבפרטי לאו באנפי נפשי׳ כי כיילינהו נמי כמאן דכתיב בכל חד וחד קאי ולוקין עליו לרבא דאמר לגבי זב וחרצן ואמר התם דלוקה משום מכל אשר יעשה מגפן היין והכא לרבא פרכינן וזה יותר נכון דלמאי דאסיקנא לעיל לרבא לוקה חמש ממש קאמר כי פרכינן לא פרכינן ליה אלא מידי דחזי למלקי עליה א"כ נלמו׳ מינה דובשר בשדה טרפה דפרכינן מיניה לא הוי לאו שבכללות מטעמא דכתיבנא. וא"ת והא פרכינן ולילקי משום דר׳ אלעזר וההיא איתמר בפ׳ כל שעה (פסחים דף כד) דהוי לאו ששבכללות כדכתיבנא בפירקן דלעיל. וי"ל דההיא מקמי דתיוקום לן דאיכא לאו בפיגול אבל בתר דאיתקים מיניה לאו בפגול מג"ש דעון עון מנותר כבר יצא פיגול ללמ׳ על השאר שהם בלא ירצה כמותו:

ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה פי׳ רש"י ז"ל דדייק בשדה דהוא לישנא יתירא כשדה שאין בו מחיצות ולמדנו מכאן קדשי קדשים שיצא חוץ למחיצתו חוץ לקלעים ועובר שהוציא לחוץ בשעת שחיטת אמו. ודקדק עליו ר׳ק מאיר ז "ל דהא לפנים מן החומה איכא מחיצות ואפ"ה אסור למיכל התם קדשי קדשים ופי׳ הוא ז"ל הכי דייקינן דלישנא דובשר בשדה משמע כל שיצא חוץ למחיצתו שיצא למקום שהוא אצלו כשדה ובשר שיצא לשדה טרפה לא תאכלו. ע"כ. ויפה דקדק ז"ל אבל לפי דעתי לזה עצמו נתכוון רש"י ז"ל בלשונו כי לפי שהשדה אין לו מחיצות קרא הכתוב כל שיצא חוץ למחיצתו כאלו יצא לשדה:

בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו כגון קדשי קדשים חוץ לעזרה או קלים חוץ לחומה נפסלו ואפי' חזרו למקומן והאוכל מהן לוקה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה:

בא"ד אבל מ"מ כו' איסור דחוץ לחומה ילפינן מק"ו כו' כצ"ל:

בא"ד כיון דאיסורא שמעינן כבר באוכל חוץ לחומה טוב לי להעמיד לאו בד"א שיהיה בו חידוש כו' עכ"ל אע"ג דבדבר שיש בו חידוש נמי כבר שמעינן איסורא כדפרש"י לעיל במילתיה דר"ש היינו איסור עשה באוכל משא"כ [באוכל] חוץ לחומה מק"ו שמעינן איסור לאו וכה"ג כתבו התוספות לעיל ודו"ק:

בא"ד דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כו' עכ"ל ק"ק דלא שייך הכא לומר דאתי ללאו יתירא באוכל חוץ לחומה כיון דאין עונשין מן הדין ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד עד שלא קרא שם דלוקה וכן כו' ללאו חדש כו' שבא לחדש בעולה כו' והתניא קדשים קלים ומעשר כו' אלמא בתודה ושלמים דחוץ כו' משתיהן ועולה משלשתן כו' ולא מהני היתור אלא כו' בסוגיא כדפרש"י עכ"ל כצ"ל פי' לדבריהם דעיקר קרא דהיינו אי הוה כתיב לא תוכל לאכלם אתא ללקות בדבר חדש בכל חד דהיינו בתודה לפני זריקה ובבכור לאחר זריקה ובחטאת חוץ לקלעים ובעולה לאחר זריקה אפי' בפנים והיתור לייחודי לאו בכל חד אתא ללקות בכולהו בחוץ לחומה אבל לפני זריקה בבכור ולפני זריקה ולאחר זריקה בחטאת ולפני זריקה ולאחר זריקה וחוץ לקלעים בעולה נלמד מק"ו ולא לקי ולכך לא הוו ה' מלקות אלא לאיסורא כדפרש"י גם לשיטתו בסוגיא וק"ל:

בא"ד ועוד דע"כ הוה אמינא ליכא במעשר כו' השתא לא תוכל לאוכלם וכו' אעיקרא עכ"ל ר"ל דעיקר הלאו בקרא מוקמינן בכל חד בדבר חדש ומה דהדר ופריש לייחודי לאו היינו לאוכל חוץ לחומה כשיטתם זו וא"כ אי הוה שייר מעשר לא הוה ידעינן ביה חוץ לחומה וק"ל:

בא"ד וא"ת לפירושו שפירש מאי פריך והא תנן כו' חוץ לחומה והוה משמע כו' והיינו מקרא דלא תאכלו אפי' כו' מטעם שאדם האוכלו עומד חוץ לחומה אבל לא נאסרו והיינו מקרא דלא תוכל כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דה"ל למתני גבי ק"ק שיצאו חוץ לחומה ולא ה"ל למתני ק"ק גבי מעשר והוה משמע דנאסרו ביציאתם והיינו מקרא דבשדה טרפה לא תאכלו אבל השתא דקתני גבי מעשר ולא קתני שיצאו משמע דלא נאסרו ביציאתם דומיא דמעשר שלא נאסר ביציאה אלא שהאוכלם בחול לוקה והיינו מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וק"ל:

בא"ד למחיצה וחזרו דמותרין מדכתיב לא כו' הא יצאו חוץ למחיצתן מותרים כו' ואשם ה"ק קרא לא תוכל לאכול בשעריך כ"א תוך כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל בחטאת ואשם לא איירי לא תוכל גו' כלל ביצא וחזרו אלא בלא ראו מעולם פני הבית ובהכי מתיישב נמי קושיא קמייתא דמוקי ר"ש צאנך ובקרך לחוץ לקלעים דאיירי ר"ש בלא ראו פני הבית אבל מבשדה טרפה לא תאכלו לא יליף אלא בראה פני הבית ויצא לחוץ וק"ק דאם כן מאי פריך לרבא ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה כו' דאימא דרבא נמי איירי בכה"ג בעולה שלא ראתה פני הבית ויש ליישב דלפני זריקה דקאמר רבא לא משמע הכי ודו"ק:

גמ' משום וזר לא יאכל כי קודש הם ה"מ כו' כצ"ל:

תוס' בא"ד ל"ל ת"ל דבכל חד וחד נרמז איסור כדפרישית לעיל כצ"ל:

בא"ד לכן נראה לפרש איסור בעלמא וכו' כלל העולה מדבריהם דאינהו מפרשים הא דקא משני איסורא בעלמא ר"ל דבחוץ מן החומה שמעינן על כל פנים איסור לאו מק"ו דמעשר אע"ג דלא נוכל למילף מק"ו דלילקי משום דאין מזהירין מן הדין אבל מכל מקום איסור לאו שמעינן שפיר מק"ו ולכך מוקמינן האי לאו דכתיב בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך גבי בכורים וגבי תודה וכן כולם לדבר חדש בכל אחד כגון בבכורים לקודם קרייה ובתודה ללפני זריקה ובבכור לאחר זריקה אבל לפני זריקה בבכור דאתי בק"ו דתודה לא לקי ולא הוי ביה כי אם איסור לאו וכן כל הדברים דאתו בק"ו אחד מחבירו עד שבעולה דאתו כולן בק"ו ולא אתי הלאו דגופיה כי אם לדבר חדש דהיינו לכהן האוכל לאחר זריקה בפנים ולכך אין זה מלקות כי אם באותו הלאו שנתחדש בו ולכך פריך והאמר רבא וכו' ומשני קרא יתירא וכו' והוי כאלו נכתבו ב' לאוין בכל אהד וגוף הלאו מוקמינן בכל אחד אדבר הדש כרהוה ס"ד מעיקרא והייתורים דהרר מפרש להו קרא לגלויי מחוץ לחומה דלהוי במלקות והוי בכל חד תרי מלקות בבכורים בחוץ לחומה ובקודם קרייה ובתודה בחוץ לחומה ובלפני זריקה ובבכור בחוץ לחומה ובלאחר זריקה אבל בלפני זריקה דאתי מק"ו דתורה אין בו מלקות וכן בכל הני דאתי בכל חד מק"ו לא לקי עד שבעולה ליכא מלקות כ"א בחוץ לחומה ובכהן שאוכל לאחר זריקה בפנים ואין להקשות לפי זה א"כ למה ליה לר"ש בברייתא דנקיט ק"ו בחוץ לחומה בכל חד וחד דקאמר אי לחוץ לחומה ק"ו ממעשר הקל הא חוץ לחומה ילפינן בכל חד מינייהו מיתורא דהדר מפרש להו קרא דאי לאו ק"ו מיתורא דקרא לא הוי אמרינן דלילקי בכל חד בחוץ מן החומה דלא הוה מרבינן מיתורא כ"א איסורא ולא מלקות אבל השתא דאיכא ק"ו ממעשר אתי יתורא דקרא לגלויי אק"ו דלהוי מלקות בכל חד בחוץ מן החומה:

בא"ד דפריך פרק כל שעה ודלמא לייחודי לאו לנפשיה כצ"ל:

שם ובק"ו בסוגיא כדפרש"י:

בא"ד שהרי אין אריכות לשון במקרא וכו' ר"ל דאי לא כתיב מעשר אפילו את"ל דהוי כאלו נכתב בהדיא לא תאכלום בשעריך והדר מפרש להו ליתורא לא הוו מוקמינן הלאו דלא תאכלום כ"א מחוץ לחומה והיתורין הוה מוקמינן בכל חד לאיסור החדש השייך בכל אחד. אבל לא הוה מלקי באיסורים החדשים משום דאז לא היינו יכולים לומר דלא אצטריך הלאו דלא תאכלום בכל אחד לחוץ לחומה דאתיא מק"ו ממעשר דהא מעשר לא היה כתוב בפירוש אלא כולהו נכללו בתיבות דלא תאכלום מאי אמרת לא לכתוב לא תאכלום אלא לכתוב מעשר בפירוש ולילף כולהו מיניה דהא במאי דכללינהו כולהו בלא תאכלום לא הוי אריכות לשון יותר מאלו כתב מעשר לחוד בפירוש אבל השתא דכתיב בפירוש א"ש דאית לן ק"ו ממעשר לחוץ לחומה ואתו היתורים אקל וחומר וק"ו לגלויי מלקות בכל דח בחוץ לחומה וגוף הלאו דהוי כאלו נכתוב בפירוש לא תאכלום ואתי לדבר חדש דאיתא בכל חד והדר מקשו וא"כ השתא נמי היאך יליף ק"ו מתודה ללפני זריקה וכן מבכור לענין לאחר זריקה הא הדברים החדשים נכללו כולם בלאו אחד דהיינו דהוי כאלו נכתב בפירוש לא תאכלום ואי הוה כתיב בפירוש בתורה לפני זריקה והוה ילפינן אידך מיניה הוה אריכות לשון טפי מהשתא וכן גבי בכור לענין לאחר זריקה וק"ל:

שם אלא עדיפא מיניה משני דלא שייך הכא כלל אותו לאו כצ"ל:

ד"ה ולילקי משום וזר לא יאכל וכו' וישנו כמו אכילה מדברי ספר ח"ש משמע כדמפרש דר"ל דאי הוה שוה פרוטה אפי' אין בו כזית לקי כאלו הוי כזית אבל יש לתמוה על זה הא התם בלאו דכל זר לא יאכל אכילה כתיב כמו בהנך ואין אכילה פחותה מכזית ע"כ נראה לי להגיה אלא בשוה פרוטה וישנו נמי אכילה ותרוייהו צריכי בתרומה שוה פרוטה וגם כזית דו"ק כנ"ל:

ד"ה ולילקי משום בשר בשרה טריפה וכו' דאמרינן בסוף פרק ג"ה האוכל בשר חי לוקה וכו' הא כל חסרון מחיצות וכו'. עירבוב ענינים אני רואה כאן דשני ענינים הם דאוכל בשר חי דלוקה היא קושיא בפני עצמה דהוי לאו שבכללות דבהאי קרא כתיב בשר חי ואבר מן החי ובשר מן הטריפה כדאיתא התם בתוס' דשם הקשו קושיא זו ותירצו אותה יפה והכא מקשו דהוי לאו שבכללות דכולל כל חסרון מחיצות בין הוציא עובר ידו חוץ למחיצה בין הוציא קדשים חוץ לקלעים וק"ל ולפי דעתי חסר כאן הקושיא והתירוץ שכתבו התוס' שם והדר מקשו נמי קושיא דהכא וק"ל. :

בגמרא אלא קרא יתירא הוא ויש לתמוה דהא משמע דאליבא דר"ש בעי למימר הכי וא"כ למה ליה לר"ש כל הך ק"ו כיון דבלא"ה ע"כ כל הנך קראי לכל הנך פרטי ליחודי לאו לכל חד וחד והנראה בזה דאכתי אי לאו ק"ו הוי מוקמינן להאי קרא דלא תוכל לאכול אמעשר לחוד אי הוי מעשר חמיר טפי מביכורים ואינך חדא דעיקר קרא דוהבאת במעשר איירי דכתיב ואכלתם לפני ה' אלקיכם ושמחתם והיינו מעשר שני דחייב בשמחה משא"כ ביכורים מותר לאונן והיינו משום דלא שייך בהו שמחה והאי ושמחת בכל הטוב דביכורים גופייהו אתי לזמן שמחה. ועוד דהא ע"כ איצטריך למיכתב בסיפא דקרא מעשר דגנך ותירושך ודרשינן בריש כריתות דמדלא כתיב לא תוכל לאוכלם היינו לחייב על כל א' וא' מש"ה פרטן הכתוב א"כ כל זה לא שייך אלא במעשר לחוד ולא בביכורים מש"ה הוצרך ר"ש למילף בק"ו דביכורים חמירי ממעשר וא"כ לפ"ז אי הוי כתב מעשר דגנך ותירושך ממילא שמעינן דאכולה רישא דקרא קאי אפילו היכא דלא שייך ושמחתם והיינו מהאי ק"ו גופא וא"כ ע"כ מדחזר ופרט לכולהו ש"מ דכל חד וחד לאו באפי נפשיה היא והיינו לענין איסור חדש דכל א' וא':

שם בפירש"י ה"ג מיהדר פירושא בכל חד למה לי כו' וא"ת בכל הקדשים כו' דייך אם תתן את הלאו ענין לאוכל לפני זריקה חוץ מביכורים כו' עס"ה. ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דא"כ אכתי מאי פסקיה לאוקמי קרא דביכורים לענין איסור חדש לענין קריאת ביכורים לאיסור מלקות אף דאיכא מ"ד דקריאה אינה מעכבת כלל ולאחר זריקה לענין בכור ותודה ושלמים ועולה וחטאת דחמירי טובא יפטרו ממלקות שזו אין סברא כלל לאוקמי חיוב מלקות באיסור קל ולפטור במלקות לענין איסורין חמורין בזר שאכל הבכור וחטאת ושלמים ועכ"פ אהני ק"ו דר"ש להך מילתא גופא כיון דקאי האי לאו לענין מלקות לאיסור קל כ"ש דקאי לענין איסור חמור ותו קשיא לי טובא אמ"ש רש"י דאיכא לאוקמי כל הנך פרטי לחייב מלקות בלפני זריקה דאכתי לא לכתוב אלא תודה ושלמים לחוד דחייב מלקות בלפני זריקה וממילא ידעינן בכל הקדשים מהאי היקישא דקרא דמייתי הש"ס בדוכתי טובא במס' זבחים ובמס' מנחות מדכתיב וזאת התורה לעולה ולחטאת למנחה ולשלמים ולמילואים והיינו אפי' לענין חיוב כרת בנותר ופיגול וטמא דלא כתיב אלא בשלמים וא"כ מילתא דפשיטא הוא דלחיוב מלקות נמי ילפינן כל הקרבנות מתודה ושלמים אע"כ דכל הנך פרטי דבכור ועולה וחטאת ואשם לחייב מלקות כל חד וחד לאיסור חדש בכל א' מהם ובענין זה לא מצינן למילף בהיקישא כיון שחלוקין זה מזה כן נראה לי נכון וברור ושיטת רש"י צ"ע בזה וכמו שכתבתי מבואר להדיא בשיטת הרמב"ם וסמ"ג דבכל חדא מהנך איסורין דקחשיב ר"ש יש חיוב מלקות והנאני שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י:

שם בתוספות ד"ה איסור בעלמא ור"י מפרש לייחודי לאו לכל חד וחד כו' ונראה דר"י לא משמע ליה לומר דכולהו איירי לפני זריקה וניחא ליה לאוקמי קרא דכל חד וחד באיסור אחר מיירי והיינו מה"ט דפרישית בסמוך אלא דאכתי קשיא לי מאי דקאמר ר"י ולפ"ז לוקה ה' דקאמר רבא היינו מלקות ממש דהא לפי' ר"י לא שייך הך מילתא אלא כיון דאיכא נמי ק"ו וא"כ הא דקאמר רבא להדיא דכולהו הני ק"ו פריכא נינהו וממילא דהאי שקלא וטריא דקרא יתירא הוא ומיהדר ומפרש בהו לאו יתירא היינו למאי דס"ל לר"ש דק"ו גמור הוא וא"כ אכתי קשה לרבא גופא דלית ליה האי ק"ו א"כ כל הני קראי יתירי מאי דריש בהו וכ"ש דלפ"ז הא דקאמר רבא לוקה חמש היינו בתרי מינייהו מלקות ממש משום לפני זריקה וחוץ לחומה ובאינך תלת איסורי בעלמא וזה לא יתכן אבל למאי דפרישית א"ש דכל האי שקלא וטריא דמסיק רבא הכא אלא קרא יתירא הוא היינו אליבא דר"ש למאי דבעי למילף מק"ו אע"ג דאין מזהירין מן הדין והיינו משום דלית ליה היקישא כדמשמע מסוגיא דפ' הערל ומכ"ש לפי מה שאפרש לקמן בסוף הסוגיא דקאמר ר"ש טומאת עצמן איני יודע ואיצטריך למילף מבשעריך משא"כ לרבנן דאית להו היקישא וא"כ לענין חוץ לחומה עצמה ודאי דאית בכולהו מלקות מהיקישא וכמו כן לענין לפני זריקה דילפינן מהיקישא דזאת התורה וא"כ ממילא דע"כ הא דפטרינהו הכתוב בקרא בתרא דלא תוכל היינו לחייב מלקות בכל א' וא' באיסור חדש שבו. מיהו הא דקאמר רבא דלוקה ממש על כזית א' בזר שאכל עולה לפני זריקה היינו דוקא אליבא דר"ש דפשיטא ליה דהאי לאו דלא תוכל לאכול היינו לייחודי לאו בכל אחד בפני עצמו אפילו לענין איסור חדש בכל אחד מהם דהא מה"ט מחייב ר"ש מלקות בביכורי' היכא שלא קרי אע"ג דלא אשכחן בהו איסורא אלא מצוה גרידא אע"כ כדפרישית וא"כ ממילא חייב חמש בזר שאכל עולה דה"ל כאילו עבר על ה' לאוין מחולקין משא"כ לרבנן נהי דמחייבי מלקות בכל א' וא' מכל הנך דבריית' דלעיל והיינו מהך היקישא שכתבתי אפ"ה לא שייך לחייב חמש על לאו א' כיון דלא אשכחן בהו לאוין מחולקין כנ"ל נכון וברור בעזה"י ובלי ספק שהן הן דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפירוש דשייך חיוב מלקות בביכור' קודם הנחה ומחייב נמי מלקו' בכל הנך איסורין דבריית' דלעיל ואפ"ה בהא דקאמר רבא לוקה חמש לא פסק כוותיה כמו שמבואר להדיא מדבריו בפי"א מהלכות מעשה קרבנות והיינו ע"כ מטעמא דפרישית ודוק היטב: