דף ביאור

מסכת בבא מציעא דף צ״ב עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא מציעא דף צ״ב עמוד ב׳

מסכת בבא מציעא דף צ״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־408 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

הרי זה אוכל ופטור דכיון דעומדות לקצות לא נגמרה מלאכתן:

אני ובני שאינו נשכר לבעל הבית:

או ע"מ שיאכל בני בשכרי שקצצת לי:

הוא אוכל ופטור שהתורה זיכתה לו כלקט שכחה ופאה שפטורין מן המעשר:

ובנו אוכל וחייב במעשר דהוה ליה כלוקח מקח שלא נגמרה מלאכתו:

ואי אמרת משלו הוא אוכל ושכרו הוא ואפילו הכי פטריה רחמנא מכנפשך דדרשינן ליה מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור:

בנו אמאי חייב הא בשכר אביו הוא אוכל כאביו:

משום דמיחזי כי מקח הואיל ואתני אבל אכילה דידיה דאינו בתנאי אע"ג דבשכר הוא לא דמיא למקח:

ועוד 34 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Bava Metzia 92b · Sefaria

תוספות

על מנת שיאכל בני בשכרי פי' בקונט' שיאכל בנו עם האב בשכר פעולת האב וקשה דמאי פריך בנו אמאי חייב הא ודאי מקח גמור הוא ומאי קאמר נמי דמיחזי כמקח אלא נראה בשכרו היינו תחתיו ואיצטריך להתנות שיאכל הבן כמו שירצה אפילו יאכל יותר מן האב והא דפריך ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי חייב היינו אמאי חייב בכל מה שיאכל דהא לא הוה לו לחייבו אלא במה שאוכל יותר מן האב:

הכי גרסינן בספרים שלנו אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה כו' - אבל אי משלו הוא אוכל אתי שפיר שהרי הוא כאילו התנה עמו מעיקרא כדפרישית לעיל ומשני משום דמיחזי כמקח טעות ור"ח פי' אמאי פודה ומאכילן יאכלו בלא פדייה כיון דמשל שמים אוכל ומשני איסורא לא זכי ליה רחמנא ולגירסא זו קשה דאכתי הוה ליה למיפרך אמאי אוכלין כלל דהכי פריך בסמוך גבי נתפרסו עגוליו והוה ליה לשנויי משום דמיחזי כמקח טעות כדמשני בסמוך:

א"ה גדולים נמי אא"ב במעלה להן מזונות ומשל שמים הוא אוכל אתי שפיר דקוצץ בגדולים דכיון דזן אותם מחלי בלב שלם אלא אי אמרת בשאין מעלה להן מזונות אמאי קוצץ לגדולים דאין מתרצין בלב שלם כיון שאינו זן אותם אלא מיראה הן עושין ואנוסים הן ומשני גדולים אפילו כשאין זן מחלי בלב שלם:

מאי לאו אידי ואידי במעלה להן מזונות אע"ג דשפיר אוקי כבר מתני' באין מעלה להן מזונות השתא דאייתי ברייתא דצריכים לאוקמה במעלה להן מזונות סבירא ליה לאוקמא מתני' דומיא דברייתא:

במאי אוקימתא לברייתא במעלה להן מזונות קטנים נמי ניקוץ מהדר נמי אמאי דמוקי מעיקרא אידי ואידי במעלה כו' דבין מעיקרא ובין השתא מוקמת ברייתא במעלה להן מזונות:

לא זכי ליה רחמנא לאו דוקא נקט רחמנא דמדרבנן הוה מציאת קטן ושכרו לאביו אלא כלומר לא זכו ליה רבנן וריב"ן גריס לא זכו ליה רבנן אי נמי נקט רחמנא משום בתו דמן התורה מעשה ידיה שלו וצערה לא זכי ליה רחמנא:

Tosafot on Bava Metzia 92b · Sefaria

רשב"א

הא דאקשינן אי הכי גדולים נמי ומפרקינן

גדולים ידעי וקמחלי איכא למידק, והא למאי דמוקי לה איהו נמי במעלה להם מזונות ומשל שמים הוא אוכל על כרחך טעמא דגדולים משום דידעי וקמחלי, וכדקתני טעמא מפני שיש בהם דעת. ויש לומר דהכי קאמר, בשלמא אי מעלה להם מזונות וגדולים נינהו, סתמא דמילתא ידעי ומחלי, אלא כשאין מעלה להם מזונות למה. ופריק דאפילו הכי כיון דגדולים נינהו וידעי דקצץ אביהן ושתקי, סתמא ידעי ומחלי. אלא דתמיה לי מאי קוצץ דקאמר, הא אי מחו קציצתו לא מהניא, ואי שתקי ולא אכלי פשיטא דאין בעל הבית חייב לשלם, שהרי לא מנעם הוא מלאכול שהם הם שמשכו ידיהם מלאכול ומאי ידעי ומחלי דקאמר, ואפשר דמשום סיפא נקטה, דקטנים שאין בהם דעת אינו קוצץ עליהם לכתחלה שמחמת קציצתו הם נמנעים מלאכול, סבורים שהאב רשאי לקוץ עליהם ומשום כך נמנעים, ואפילו הודיעם אינם בני מחילה. (שיטמ"ק).

במאי אוקימתא לברייתא במעלה להם מזונות אי הכי קטנים נמי קשה לי, מאי אי הכי דקאמר, דהא איהו נמי אוקי ברייתא במעלה להם מזונות וכו'. וי"ל דהאי אי הכי לא אתמר באי אמרת בשלמא, וכיוצא בו יש בריש מכילתין (ט, א) אי הכי נקני רכוב במוסרה, וכן בפרקין (לעיל בבא מציעא פח, א) גבי תאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אי הכי בעל הבית נמי, דלא מתפרש לפי דעתי באי אמרת בשלמא. וא"נ י"ל, דמאן דאקשי השתא אי הכי לא מוקי להו הא והא במעלה להם מזונות, אלא לישנא דגמרא הוא דמקשה בין להאי אוקמתא בין לאוקמתא קמייתא.

צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי להו רחמנא אבל לצערא דעבדו ושפחתו לא חיישי, ואפילו כשאין מעלה להם מזונות נמי למאן דאמר יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, כדמשמע בסמוך. (שיטמ"ק). ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל, והילכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דאם כן היכי קתני בברייתא לעיל (בבא מציעא צא, א) החוסם את הפרה ודש בה משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור, דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום. וליתא, דודאי בדכותה בעבדו ושפחתו אם חסמן בע"כ משלם הוא וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו, ואפילו למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל, וה"ה והוא הטעם בבהמתו. (שיטמ"ק).

Rashba on Bava Metzia 92b · Sefaria

מאירי

השוכר את הפועל לקצות בתאנים ר"ל ליבשן הרי זה אוכל ופטור מן המעשר שהרי מכיון שדעתו ליבשן נמצא שלא נגמרה מלאכתו ואם התנה לו על מנת שיאכל הוא ובנו או שיאכל בנו בשכרו הוא אוכל ופטור אבל בנו מקח גמור הוא והוקבע לו למעשר אסור בו:

כבר ביארנו שהפועל בשל הקדש אינו אוכל היה פועל בנטע רבעי אינו אוכל שהרי אסור לאכול חוץ לירושלם ומ"מ אם היה דעתו של פועל שאינו רבעי ואף בעל הכרם לא הודיעו הרי זה טעות ופודה ומאכילן:

השוכר את הפועל לדרוס את קציעותיו לעשות מהם עגולין אוכל שהרי לא נגמרה מלאכתו לפי מחשבתו אחר שכונתו לעשות מהן עגולים עד שיעשו העגולין נעשו העגולין כבר נגמרו למעשר ואפילו נתפרסו והוא צריך לחזור ולדרסן לעגלן פעם אחרת לא פקעה קביעותן שכר את הפועל לדרוס קציעות אלו ולעשות מהן עגולין והיה הפועל סבור שתחלת דריסה היא ואף בעל התאנים לא הודיעו הרי זה כעין טעות ומעשר ואוכל:

כבר ביארנו במסכת ע"ז שכשהיין נמשך מן הגת זב והולך לו לבור שהוא בקרקע כנגד ראשו של גת התחתון ומשימין סל גדול על פי הבור והולך מן המרזב לסל ומן הסל לבור ועומד שם היין עד שיקפא ר"ל שאותם חרצנים וזגים המתגלגלים שם יהו צפות למעלה והוא הנקרא קיפוי דבור ואח"כ משימין את היין בחביות ואף שם מתגלגלים חרצנים וזגים דקים ולרוב רתיחת היין מתגלגלות וצפות למעלה והוא הנקרא קיפוי של חביות ולענין מעשר לא נקרא היין יין גמור להיות נגמרה מלאכתו למעשר ליאסר בשתיית עראי עד שיקפה קיפוי זה של חביות וישלה החרצנים והזגים מעל פני החבית ומנהג העולם כשאדם שוכר את הפועל לסתום את החביות אותו הפועל משלה חרצנים וזגים וסותם ואם בעל הבית זה כבר השלה וסתם ואח"כ נתפתחו חביותיו ושכר את הפועל לסתום את חביותיו והיה הפועל סבור שהיא תחלת סתימה ועדין לא הושלה חרצן וזג שבה ושהוא ראוי לשתות ממנה ואח"כ נודע לו שכבר הושלו ונסתמו אלא שנתפתחו ונקבעות הן למעשר הרי זה גם כן כעין טעות ומעשר בעל הבית ופועל אוכל:

קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו מפני שהם בני דעת ר"ל שיכול להתנות בעל הבית עמו שלא יאכל לא הוא ולא אלו שהזכרנו ותנאו קיים ואע"פ שמתנה על מה שכתוב בתורה הרי תנאי ממון הוא וקיים וכבר מחלו אבל קטנים אין יכול לפסוק עליהם מפני שאינן בני דעת כדי למחול ואביהם אין יכול למחול את זכותם אע"פ ששכירותם שלו ושהוא מעלה להם מזונות שמן השמים זכו בכך וכן אינו קוצץ על בהמתו לחסמה או להמנע שלא לאכול:

Meiri on Bava Metzia 92b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בגמרא משום דמיחזי כמקח טעות כו' כתב מהרש"ל בודאי אף המקשה ידע שהטעם משום מקח טעות דאל"כ מאי חילוק בין הודיעם ללא הודיעם כו' ומה שמקשה אח"כ אלא נפתחו חביותיו מאי מקח טעות איכא הא ידעי כו' לכ"ע מקשה על המשנה כו' ואפ"ה פוסק הטור דהא דרב ששת ואע"פ שהבעיא דלעיל לא נפשטה אלא כדפי' דרב ששת המשנה קמפרש ול"ג וכ"ת כו' וטעות נפל כו' עכ"ל ע"ש באורך ודבריו תמוהים דהאבעיא דלעיל ודאי נפשטה במסקנא לרבי יוחנן דתנא דמתני' דתני אינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו ס"ל דמשל שמים הוא אוכל וכן פסקו הרי"ף והרא"ש כתנא דידן וא"כ ע"כ סיפא דמתני' נמי דקתני בנפתחו חביותיו ליכא לאוקמא במקח טעות אלא כשנויא דרב ששת ולכך כתב הטור בנפתחו חביותיו דהיינו לגת וכת"ק דרבי עקיבא דהלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו והנראה לקיים כל נוסחות גמרות שלנו דקאמר וכ"ת ה"נ משום דמחזי כו' וקושיא זו תולה דוקא בלמ"ד בשל שמים הוא אוכל וכבר הרגישו בזה התוס' שכתבו אבל אי משלו הוא אוכל א"ש שהרי הוא כאילו התנה עמו מעיקרא כדפירש לעיל כו' ור"ל בלאו טעמא דמקח טעות ניחא דאע"ג דידע הפועל דהוא נטע רבעי כיון דלא הודיעו הבע"ה שהוא נטע רבעי ה"ל כאילו התנה עמו הפועל שיפדה ויאכל וכן נפתחו חביותיו הוא ממש נפתחו חביותיו ואע"ג דמידע ידע דאטביל למעשר כיון דלא הזכיר לו הבע"ה שאטביל למעשר ה"ל כאלו התנה עמו הפועל שיעשר ויאכילו ולא הוצרך לאוקמא משום דמחזי כמקח טעות ורב ששת נמי לא אוקמא כשנפתחו חביותיו לבור אלא למ"ד משל שמים הוא אוכל וזה נ"ל ברור בדברי התוס' ואין להאריך וק"ל:

Chidushei Halachot on Bava Metzia 92b · Sefaria

מהר"ם

גמרא אימא סיפא נתפרסו עיגוליו וכו' עד וכי תימא הכי נמי משום דמחזי כמקח טעות בשלמא נתפרסו וכו'. כך היא הגירסא בספרים שלנו ותימה הוא דאפילו לפי סברת המקשה דס"ל דמשלו הוא אוכל מ"מ איך פי' הברייתא דקתני ואם לא הודיעם וכו' גבי נתפתחו חביות מה שייך לומר לא הודיעם הא מידע ידיע כיון שהוא שוכרן לסתום החביות ודאי כבר איטביל להו למעשר ובספר חכמת שלמה מוחק וכי תימא אלא גורס ה"נ משום דמחזי כמקח טעות והוא סיומא דמלתא וקושית בשלמא לא שייך לקושייתו דלעיל אלא מלתא באנפי נפשיה הוא לפרושי הברייתא קא מהדר ויש להביא סיוע לדבריו מפירוש רש"י דכתב לעיל מזה ואם לא הודיעם לקמן פריך גבי חביות מאי אודועינהו בעי משמע מפירושו דקושית בשלמא קאי לפרש הברייתא ובלאו הכי צריך לומר לפי' רבינו חננאל דכתבו התוס' דלא גריס לא וכ"ת ולא ה"נ אלא גריס משום דמחזי כמקח טעות וכו':

תוס' ד"ה ה"נ בספרים שלנו וכו' ור"ח פירש וכו' דהכי פריך בסמוך גבי נתפרסו עיגוליו וכו'. מקשין העולם מנא להו לתוס' דלפירוש ר"ח גרסינן בסמוך איסורא לא זכי ליה רחמנא ר"ל דלא יאכל כלל דלמא לפי' ר"ח קושיא דבסמוך הוי פירושא כקושיא דלעיל. וה"נ אמאי מעשר ומאכילן ר"ל יאכל בלא מעשר דומיא דקושיא דלעיל ואין זו קושיא דבסמוך אי אפשר לה לגמרא למפרך דיאכל בלא מעשר. דהא נתפרסו עיגוליו הוא לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר ולא זכתה התורה לפועל שיאכל כלל וא"כ אי אפשר לפרש אלא דהכי פריך א"א בשלמא משלו הוא אוכל לכך מעשר ומאכילן משום דהוה כאילו התנה עמו מעיקרא אלא א"א משל שמים אמאי מעשר ומאכילן הא הוי לאחר שנגמרה מלאכתן למעשר אין פועל אוכל מן התורה ואע"ג דלישנא דגמרא הוא איסורא לא זכי ליה רחמנא צ"ל דהא דאמר איסורא לאו דוקא אלא עיקר הטעם הוא משום דהוי דבר שנגמרה מלאכתו למעשר דהא לפירוש רש"י נמי צ"ל דלאו דוקא הוא אלא שנשתרבב לשון זה בגמרא אגב דגריס הכי לעיל גבי נטע רבעי אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה רחמנא וכו' ואגב זה גרס לה בגמרא נמי הכא:

Maharam on Bava Metzia 92b · Sefaria

שיטה מקובצת

על מנת שיאכל בני בשכרי פירוש אבל אני לא אוכל הרי זה אוכל ופטור זה קאי אעל מנת שאוכל אני ובני. ואם תאמר. והא היינו קצץ דאמרינן קצץ שתים לא יאכל. והיכי קאמר הוא אוכל ופטור דמשמע אפילו קצץ ויש לומר דלמאי דפרישית לעיל ניחא דהאי דקאמר שתים לא יאכל לא קאי אהיכא דאוכל מן הדין בלא קציצה דהתם ודאי לא מהניא קציצת שום דבר אלא קאי אהיכא דאינו אוכל בלא קציצה ועלה קאמר דכי קצץ לא יאכל שתים והשתא נימא דלהכי קאמר הרי זה אוכל ופטור דקציצה לא מהניא מידי לחייב דהא בלא קציצה נמי היה אוכל. תלמיד הר"ף.

על מנת שיאכל בני בשכרי פירוש תחתי הוא אוכל ואני לא אוכל. ואם תאמר למאי דפריך רבינו תם לעיל גבי קצץ אוכל אחת אחת שתים שתים לא יאכל דעל כרחך ארישא דאי אסיפא אטו בשופטני עסקינן שקוצצין ומותרין לאכול מן התורה. ועוד אמאי מהני קציצה שלה כיון שמן התורה אכיל בלא קציצה דידהו הא הכא קתני דאפילו היכא שאוכל מן התורה מהני קציצה דידהו ואם בנו אוכל חייב אלא ודאי כיון דטעה וקצץ מהני קציצה. תריץ מכאן אין להוכיח דלאו מילתא היא דאיכא לפרושי דהכא מיירי שקצץ לו שיאכל בנו כמה שירצה הבן ושמא יאכל יותר מן האב ולהכי קצץ דלאו בשופטני עסקינן והיינו טעמא נמי דמהניא קציצה. והא דפריך הכא אי אמרת משלו הוא אוכל אמא חייב היינו אמאי חייב בכל מה שאכל לא היד לנו לחייבו אלא במה שיאכל יותר מן האב. מפי רבי. תוספות שאנץ.

בנו אוכל וחייב ואם תאמר והיכי מחייב בנו והא אין מקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר והכא לא נגמרה מלאכתו למעשר דהיינו לקצוץ. ויש לומר דמיירי בשתים שתים ובשתים מקח קובע למעשר שפיר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדפרישית לעיל. תלמיד הר"ף והריטב"א.

ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב פירוש על מנת שיאכל בני בשכרי קשיא ליה כלומר שלא יאכל הוא ויאכל בנו במקומו ואי סלקא דעתך דינא הוא אמאי חייב כיון שאם לא קצץ נמי היה יכול ליתן לו מה שיאכל בשקצץ נמי פטור כדכתיבנא לעיל אלא ודאי משל שמים הוא אוכל דאינו יכול ליתן אלא אם כן התנה עמו בשעה ששכרו הילכך מקח הוא וחייב במעשר. ואוקימנא משום דמיחזי כלוקח כיון שקצץ על בנו שאף על פי שהקוצץ על עצמו מכיון שדינו לאכול מן התורה פטור הקוצץ על בנו חייב מפני שנראה כלוקח הואיל ואינו עושה ואוכל בקציצה ופירוש רש"י אינו מחוור בכאן. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: על מנת שאוכל אני ובני על מנת שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פירש רש"י ז"ל על מנת שיאכל בני בשכר שקצצת לי ואי אמרת משלו הוא אוכל ושכרי הוא ורחמנא פטריה מכנפשך דדרשינן מה נפשך וכו' אמאי חייב הא בשכר אביו הוא אוכל כאביו עד כאן לשונו. ומשמע ליה למרן ז"ל דלא פריך תלמודא מדקתני על מנת שאוכל אני ובני דההיא כיון דתרווייהו אכלי פשיטא דאכילת בנו תוספת שכר הוא דאיהו גופיה הא אכיל מאי דזכי ליה רחמנא ואכילת בנו מקח גמור הוא אבל הא קמשמע לן על מנת שיאכל בני בשכרי כלומר בזכות שזכתה לי תורה תוספת בשכר ולא בשכרו ממש קאמר דאם כן זה מקח גמור הוא אלא במקומי קאמר ולהכי פריך דאי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל ואינו יכול לומר תנו במקומי לאשתי ובני אם כן הוה ליה אכילת בנו כקציצה וכתנאי ולפיכך הוה ליה מקח וחייב לעשר אלא אי אמרת משלו הוא אוכל ויוכל ליתן אכילתו לבנו שיאכל במקומו הא בנו במקומו הוא עומד לאכול זכותו וכי היכי דלדידיה זכי רחמנא בלא מעשר הוא הדין לבנו הבא מכחו. כן פירוש דברי רבינו ז"ל בבירור וכן פירש השמועה הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ואי אמרת משלו הוא אוכל כשאמר לו על מנת שיאכל בני בשכרי בנו אמאי חייב. משום דמיחזי כלוקח הואיל והתנה ואם לא היה מתנה ואמר תנו לבני היה אוכל ופטור. עד כאן.

ואם לא הודיען פודה ומאכילן פירוש דמקח טעות הוא שאלו הודיען לא היו נשכרין אצלו. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה. דהא איסורא לא זכי להו רחמנא. כלומר דהא בתורת צדקה ומתנות עניים הוא דאכלי ואי משכחי היתרא ליכלו ואי לא לא ליכלו. ומהדרינן דאפילו הכי מיחזי כמקח טעות שהרי היו סבורין שימצאו שם מה שיאכלו בתורת צדקה ועל דעת כן נשכרו לו מן הסתם. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד: ואי אמרת משל שמים הוא אוכל ודאי מקח טעות הוא כמי שהתנה לו ארבעה ואינו נותן לו אלא שלשה אבל משל שמים אינו מן התנאים שלו אלא חסד שמים הוא ואינו בכאן. ושני ליה אפילו הכי משום דמיחזי כמקח טעות הוא. עד כאן.

אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה רחמנא ואם תאמר הא לעיל צריך קרא למעוטי הקדש הא לאו קרא הוה אכיל אף על גב דלאחר איכא מעילה והכא ליכא מיעוטא. ויש לומר דהכא נמי ממעט מרעך אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא כי היכי דמעשר שני פטור מן החלה חוץ לירושלים אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדמוכח בסוף חלה. ורבינו חננאל פירש אמאי פודה ומאכילן כלומר יאכלו בלא פדייה ככתוב בתוספות.

תא שמע נתפרסו עגוליו וכו' ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי מעשר ומאכילן. אבל אי אמרת משלו הוא אוכל ניחא אף על גב דלא זכתה לו תורה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר מכל מקום אכילתן בכלל שכרן הוא והם סבורים שלא נגמרו מלאכתן למעשר והוי כאלו התנור לאכול ועל בעל הבית מוטל להודיעם ומדלג הודיעם הסכים לדעתם שיעשר ויאכילם. אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל אז לא הוי כאלו התנו לאכול דאינו בכלל שכרן אלא גמילות חסדים שזכתה להם תורה בדבר שלא נגמרה מלאכתם לגמרי וכאן שנגמרה מלאכתן לא זכתה להן תורה. והאי דנקט איסורא לא זכי ליה רחמנא לאו דוקא אלא אגב לעיל נקטיה הכא. הרא"ש ז"ל.

ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

Shita Mekubetzet on Bava Metzia 92b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. ״עַל מְנָת שֶׁאוֹכֵל אֲנִי וּבְנִי״, אוֹ ״שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי״ – הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּיב.

קטע 2

וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, בְּנוֹ אַמַּאי חַיָּיב? אָמַר רָבִינָא: מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמִקָּח.

קטע 3

תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ. וְאִם לֹא הוֹדִיעָם – פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן.

קטע 4

וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן? אִיסּוּרָא לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא! הָתָם מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמִקָּח טָעוּת.

קטע 5

אֵימָא סֵיפָא: נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ, וְאִם לֹא הוֹדִיעָן – מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל, אַמַּאי מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן? אִיסּוּרָא לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא!

קטע 6

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמִקָּח טָעוּת. בִּשְׁלָמָא נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו – מִיחֲזֵי כְּמִקָּח טָעוּת. אֶלָּא נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו, מַאי מִקָּח טָעוּת אִיכָּא? מִידָּע יָדַע דְּאִיטְּבִיל לְהוּ לְמַעֲשֵׂר!

קטע 7

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁנִּתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו לַבּוֹר. וְהָתַנְיָא: יַיִן מִשֶּׁיֵּרֵד לַבּוֹר!

קטע 8

כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר מִשֶּׁיְּקַפֶּה, דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדְעִינַן. וְנֵימָא לְהוּ: אִיבְּעִי לְכוּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתַּיְיכוּ דִּלְמָא מְקַפֶּה! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּנָגֵיד אִיהוּ מְקַפֶּה!

קטע 9

וְהַשְׁתָּא דְּתָנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: יַיִן מִשֶּׁיֵּרֵד לַבּוֹר וִיקַפֶּה, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיְּשַׁלֶּה בֶּחָבִיּוֹת. אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו לַבּוֹר, דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדְעִינַן דִּמְשַׁלֵּי.

קטע 10

וְנֵימָא לְהוּ: אִיבְּעִי לְכוּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתַּיְיכוּ דִּלְמָא מְשַׁלֵּי! בְּאַתְרָא דְּהָהוּא דְּשָׁרֵיק הָהוּא מְשַׁלֵּי.

קטע 11

תָּא שְׁמַע: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ – מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת.

קטע 12

קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ קוֹצֵץ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – קְטַנִּים נָמֵי נִקּוֹץ לְהוּ!

קטע 13

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. אִי הָכִי, גְּדוֹלִים נָמֵי! גְּדוֹלִים יָדְעִי וְקָא מָחֲלִי.

קטע 14

וְהָא תָּנֵא רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ. וְעַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים. וְקוֹצֵץ עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּים.

קטע 15

מַאי לָאו, אִידֵּי וְאִידֵּי בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת, וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וּמָר סָבַר מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל?! לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת, וּבָרַיְיתָא – בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת.

קטע 16

בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ – בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת? אִי הָכִי קְטַנִּים נָמֵי נִקּוֹץ לְהוּ! צַעֲרַיְיהוּ דִּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים לָא זַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא.

קטע 17

בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת,

מסכת בבא מציעא דף צ״ב עמוד ב׳

מסכת בבא מציעא דף צ״ב עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

שיטה מקובצת

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור